זהרורים – ביאור לזוהר פרשת בוא, דף מ' ע"א, על ההבדלים שבין חמץ ומצה ומי הוא הנעלה יותר? ראובן הכהן אוריה

ב"ה

זהרורים – ביאור לזוהר פרשת בוא, דף מ' ע"א, על ההבדלים שבין חמץ ומצה ומי הוא הנעלה יותר?

ראובן הכהן אוריה 

תָּנָא, לָא נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עַד דְּאִתְּבָּרוּ כֻּלְּהוּ שִׁלְטוֹנִין דִּלְעֵילָּא (משלשוליהון) מִשּׁוּלְטָנִיהוֹן, וְנַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּתְהוֹן, וְאָעלוּ לִרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקָטִירוּ בֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ויקרא כה) כִּי לִי בְנֵי  יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם. מַאי טַעֲמָא עֲבָדַי הֵם. אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, דְּאַפָּקִית לְהוּ מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא, וְעָאַלִית לוֹן בִּרְשׁוּתִי. שָׁנִינוּ, לֹא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַד שֶׁנִּשְׁבְּרוּ כָּל הַשַּׁלִּיטִים שֶׁלְּמַעְלָה(מהשתלשלותם) מִשְּׁלִיטָתָם, וְיָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּתָם, וְנִכְנְסוּ לָרָשׁוּת הַקְּדוֹשָׁה  הָעֶלְיוֹנָה בַּקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא וְנִקְשְׁרוּ בוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם. מָה הַטַּעַם עֲבָדַי הֵם? אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, שֶׁהוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵרָשׁוּת אַחֶרֶת, וְהִכְנַסְתִּים בִּרְשׁוּתִי.

השעבוד הפיזי של בני ישראל במצרים  הנו אך תוצאה של שבייתם בתרבות ובדת המצרית. הרוח הוא הקובע את תנאי החיים הארציים. היציאה מהשעבוד לא הייתה אפשרית אם לא שקדם לה שחרור אקטיבי מהתרבות והאמונות המשעבדות של מצרים. פעולת היציאה ממצרים היא באחת פעולה של עזיבה, ניתוץ ושבירה של המנגנונים והכוחות הפועלים באמונות מצרים ושבני ישראל היו נתונים תחת עולם. יציאת מצרים אינה רק פעולת שחרור ויציאה היא בחירה מחודשת באלטרנטיבה הלעומתית. כנגד שלטון השרים של אומות העולם שמצריים מייצגת אותם, עומד שלטון האלוקים ככוח האחד והיחיד העומד ביסוד הקוסמוס  והוא גם מנהלו האחד. כיוון שכך מושג השחרור חל על שינוי התודעה מהתמסרות לתודעה האלילית להתמסרות שכנגדה – עבדות לקב"ה. האדם על כורחו נתון בשעבוד הוא יכול לבחור ב"משעבד".

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי דִּכְתִּיב, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אוֹכֵל מַחְמֶצֶת. אֲנָא הָכִי אוֹקִימְנָא, הַאי שְּׂאוֹר, וְהַאי מַחְמֶצֶת, דַּרְגָּא חַד אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ חַד. רְשׁוּ אוֹחֲרֵי, אִינּוּן שָׁלְטָנִין, דִּמְמָנָן עַל שְׁאַר עַמִּין, וְקָרֵינָן לְהוּ יֵצֶר הָרָע, רְשׁוּתָא אַחֲרָא, אֵל נֵכָר, אֱלהִים אֲחֵרִים. אוּף הָכִי, שְּׂאוֹר, וּמַחְמֶצֶת, וְחָמֵץ, וְכֹלָּא חַד. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל הָנֵי שָׁנֵי, קַיְימִתוּ בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא, עַבְדִין לְעַם אַחֲרָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה דְּאַתּוּן בְּנִי חוֹרִין, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם. כָּל מַחְמֶצֶת לא תֹאכֵלוּ. וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ.  = וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה זֶּה שֶׁכָּתוּב אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת? אֶלָּא כָּךְ בֵּאַרְנוּ, שְׂאוֹר זֶה וּמַחְמֶצֶת זוֹ הֵן דַּרְגָּה אַחַת, וְכֻלָּם אֶחָד. רָשֻׁיּוֹת אֲחֵרוֹת, אוֹתָם שַׁלִּיטִים הַמְמֻנִּים עַל שְׁאָר עַמִּים, וְקוֹרְאִים לָהֶם יֵצֶר הָרָע, רְשׁוּת אַחֶרֶת, אֵל נֵכָר, אֱלֹהִים אֲחֵרִים - אַף כָּךְ שְׂאוֹר וּמַחְמֶצֶת וְחָמֵץ, וְהַכֹּל אֶחָד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ עֲמַדְתֶּם בְּרָשׁוּת אַחֶרֶת, עֲבָדִים לְעַם אַחֵר. מִכָּאן וָהָלְאָה שֶׁאַתֶּם בְּנֵי חוֹרִין, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ. וְלֹא יֵרָאֶה לְךְ חָמֵץ.

הרעיון שהזוהר מעמיד למשמעות יציאת מצרים, הרי הוא חוזר ומסביר את כלל המצוות, ההנהגות והתהליכים הקשורים בענייני פסח. והנה בהמשך לעיקרון זה אומר רשב"י, כי משמעות הפסוק תשביתו שאור מבתיכם מבטאת את פעולת ההתנגדות וההסרה. אם היציאה משעבור מצריים דורשת השבתה וביטול של מנגנוני האלוהות האחרת מייצגיו של הסטרא אחרא- הרי שבחגיגת הפסח בטרם היציאה ממצריים נדרשו ישראל לפעול פעולה זו על השאור והמחמצת. כדי שתתרחש פעולת ההצלה האלוקית מידי אלוהות מצרים, צריכים ישראל באופן פעיל לסרב לה, להשביתה ולהעלימה ממחוזם. זה משמעות השבת השאור ואיסור אכילת וקיום החמץ.  שכן שאור (המתפיח ואינו נאכל כמות שהוא), המחמצת והחמץ, הגם שיש בהם הבדלים, הרי הם באים לבטא את אותו רעיון. אלה הם ייצוגיו של הצד האחר והמשטה. הצד שאומץ באמונות הגויים שתחילתו יצר הרע וסופו אלוהים אחרים. הזוהר מחבר כאן בין עבודה זרה לחמץ. בכך הוא מבקש להסביר את החומרה המיוחדת הנוהגת במצוות חמץ ומצה. האיסור על החמץ נובע מהיותו ייצוג של מחשבת עבודה זרה. מקור אחד לכך הוא- טענת משה בפני פרעה: הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם והם לא יסקלונו?!". ממילא כך גם מתפרשת מצוות הקרבת שה הפסח- כביעור עבודה זרה. כך גם נדרשת סמיכות הפסוקים העוסקים בעבודה זרה, במצה ובחמץ בסוף פרשת משפטים. כג,יג וּבְכֹל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, תִּשָּׁמֵרוּ; וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל-פִּיךָ.... טו: אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר--שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם; ...יח לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וגו'. וכן בפרשת כי תשא לד, יז: "אלוהי מסכה לא תעשה לך: את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות...." ושוב "לא תשחט על חמץ דם זבחי...". העובדה שבעבודת הקורבנות אין מקריבים חמץ, נובע ככל הנראה מכך שבפולחן הע"ז אכן נהגו בהקרבת חמץ. ושמא ההקדמה שם אלוהים אחרים לא תזכירו- מתבטאת במצה שנאכלת בפסח ואי הקרבת חמץ בקורבן. השאור והחמץ מסמלים את יצה"ר- כישות הפועלת מתוך תודעת כוח והגבהה. ישות המייחסת לעצמה עצמאות הצלחה עצמית ושליטה. ישות הרואה בעצמה את המקור המכונן של תודעתה ועשייתה. כל המתגאה דוחק רגלי שכינה והקב"ה אומר: "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". ההעצמה הישותית עצמית, היא הפרדה בין האלוקות לבין בריאתו, בינו לביני. התפיחה של החמץ –מסמלת את ההתנפחות העצמית. זהו גם שורש עבודה זרה. פרעה מבטא על פי ס' יחזקאל את הגבהות הזו והאת הפיכת עצמו לע"ז. לעומת זאת המצה היא תוצר של כבישה, של הכנעה, של אפיה טרם תפיחה. המצה היא קבלת העול של האופה. במובן זה, המצה מבטאת את היותנו בני חורין בהיותנו משועבדים לאלוקים וכבושים תחת רדייתו. 

 

 אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי כָּל יְמֵי שַׁתָּא נָמֵי, אֲמַאי שִׁבְעַת יוֹמִין, דִּכְתִּיב שִׁבְעַת יָמִים שְּׂאוֹר לא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, שִׁבְעַת יָמִים, וְלָא יַתִּיר. אֲמַר לֵיהּ, כָּל זִמְנָא דְּאִתְחַיָּיב בַּר נָשׁ לְאִתְחֲזָאָה גַּרְמֵיהּ בֶּן חוֹרִין, הָכִי אִצְטְרִיךְ, כָּל זִמְנָא דְּלָא אִתְחַיָּיב לָא אִצְטְרִיךְ.  אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם כָּךְ אָז גַּם כָּל יְמֵי הַשָּׁנָה, לָמָּה שִׁבְעַת יָמִים, שֶׁכָּתוּב שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יוֹתֵר? אָמַר לוֹ, כָּל זְמַן שֶׁהִתְחַיֵּב אָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ בֶּן חוֹרִין - כָּךְ צָרִיךְ. כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִתְחַיֵּב - לֹא צָרִיךְ.

רבי יהודה שואל שאלה פשוטה אם המצה כל כך טובה- והיא לחם אמונה ואם החמץ כל כך גרוע והוא לחם ע"ז, מדוע אם כן חלים חיוביה וההרחקות מחמץ רק שבעה ימים בשנה? מדוע לא נאכל מצה כל השנה? על כך עונה לו רשב"י כי חיובי חמץ ומצה חלים, דווקא בשעה שהאדם היהודי נדרש לבטא את חירותו. חגיגית החירות שהיא אחת בשנה נדרשת להיעשות באמצעות סמליה, חמץ ומצה. אנו נראה בהמשך כי זו אינה התשובה מלאה.

לְמַלְכָּא דְּעָבַד לְחַד בַּר נָשׁ רוּפִינוּס, כָּל אִינּוּן יוֹמִין דְּסָלִיק לְהַאי דַּרְגָּא, חַדֵּי, וְלָבִישׁ לְבוּשֵׁי יְקַר, לְבָתַר לָא אִצְטְרִיךְ. לְשַׁתָּא אַחֲרָא נָטִיר אִינּוּן יוֹמִין דְּסָלִיק לְיָקִירוּ דָּא, וְלָבַשׁ אִינּוּן לְבוּשִׁין, וְכֵן כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא כְּהַאי גַּוְונָא יִשְׂרָאֵל, כְּתִיב, שִׁבְעַת יָמִים שְּׂאוֹר לא יִמָּצֵא, דְּאִינּוּן יוֹמֵי חֶדְוָותָא, יוֹמִין דְּסָלִיקוּ לִיקָרָא דָּא, וְנַפְקוּ מִשִּׁעְבּוּדָא אַחֲרָא. וּבְגִין כַּךְ, נַטְרִין בְּכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא, יוֹמִין דְּסָלִיקוּ לְהַאי יְקַר, וְנַפְקוּ מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא, וְעָאלוּ בִּרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא כְּתִיב, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹאכֵלוּ.   = לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה אָדָם אֶחָד קָצִין. כָּל אוֹתָם יָמִים שֶׁעָלָה לְדַרְגָּה זוֹ שָׂמַח, וְלָבַשׁ בִּגְדֵי כָבוֹד. אַחַר כָּךְ לֹא צָרִיךְ. לְשָׁנָה אַחֶרֶת שׁוֹמֵר אוֹתָם יָמִים שֶׁעָלָה לְכָבוֹד זֶה, וְלוֹבֵשׁ אוֹתָם בְּגָדִים, וְכָךְ כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כָּתוּב שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא, שֶׁהֵם יְמֵי שִׂמִחָה, יָמִים שֶׁעָלוּ לְכָבוֹד זֶה וְיָצְאוּ מִשִּׁעְבּוּד אַחֵר, וְלָכֵן שׁוֹמְרִים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה אֶת הַיָּמִים שֶׁעָלוּ לַכָּבוֹד הַזֶּה, וְיָצְאוּ מֵרָשׁוּת אַחֶרֶת וְנִכְנְסוּ בָּרָשׁוּת הַקְּדוֹשָׁה. וְעַל זֶה כָּתוּב שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.

המשל מדבר בעד עצמו. אם כי במשל השר לובש בגדי יקר ותפארת על המינוי ובכל שנה הבגדים נעשים זכר למינוי ההוא. לעומת זאת נראה כי בנמשל  איסור החמץ  שבכל שנה הנו שוב ההכרעה שלא להשתעבד בידי האחרות, והמצה היא לחם המבטא מחד את המלחמה והניצחון על כך ומאידך, את חגיגת ה'מינוי' החדש, את ענוות האמונה הקדושה. אם פעם אחת בשנה חוגגים את הניצחון, את החירות ואת הכניסה לעולם ערכי חדש- ולכן אך בפעם הזו אוכלים מצה. המצה היא לכאורה מצב שיא שלא ניתן למצבו באורח קבע.

 אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מַצַּת כְּתִיב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (יחזקאל א) מַרְאֹת אֱלהִים. וְלָמָּה אִתְקְרֵי מַצַּת. דִּינָא. (רכ''ג ב') דִּינָא קַדִּישָׁא. דִּינָא דְּאִתְאַחֲדָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא.  דִּינָא דְּלָא הֲוָה תַּקִּיפָא כָּל הַהוּא זִמְנָא בְּגַוַויְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא קַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא. וְעַל דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, (דברים טז) לֶחֶם עֹנִי כְּתִיב. = אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַצַּת כָּתוּב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מַרְאֹת אֱלֹהִים. וְלָמָּה נִקְרְאוּ מַצַּת? דִּין, דִּין קָדוֹשׁ, דִּין שֶׁנֶּאֱחָז בַּשֵּׁם הַקָדוֹשׁ, דִּין שֶׁלֹּא הָיָה קָשֶׁה כָּל אוֹתוֹ זְמַן בְּתוֹךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי הַלְּבָנָה עוֹמֶדֶת בִּפְגָם, וְעַל שֶׁעוֹמֶדֶת הַלְּבָנָה בִּפְגִימָתָהּ כָּתוּב לֶחֶם עֹנִי.

משום כך דורש רשב"י את המילה מצה – מלשון ניציות ומריבה. העובדה שהמילה מצות בכתיב חסרה ו' זה מאפשר לדרוש את סמלה ופעולתה של המצה בדרך המאבק בע"ז. כלומר יש במצה ממד של דין. דין זה מבטא את היות הלבנה חסרה ובמצב פגום. מצב שהיא אינה מוארת מאור השמש, אין בה את האיחוד המלא. וכך היא במתח, עוני ומסכנות. כמו בשיר השירים מתקיים חיזור אך יש בו תהליכי רצוא ושוב, גילוי והסתר. אין בו איחוד נינוח ושלם. היה אמנם גילוי עליון בלילה הראשון ברם, היית זו גאולה מלמעלה ובמהירות ללא עבודה והכנה מתאמת מלמטה. ממילא הייתה 'נפילה' לאחר היום הראשון.   

מַאי טַעְמָא קַיְּימָא בִּפְגִימוּתָא. בְּגִין דְּלָא אִתְפְּרָעוּ, וְלָא אִתְגַּלְיָא הַאי אָת קַדִּישָׁא. גְּזִירִין הֲווֹ וְלָא אִתְפְּרָעוּ, אֵימָתַי אִתְפְּרָעוּ, בְּשַׁעֲתָא דִּכְתִּיב, (שמות טו) שָׁם  שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ, וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא הַאי קְרָא בְּמִלָּה אַחֲרָא, כֹּלָּא הֲוָה וְיֵאוֹת. = מָה הַטַּעַם עוֹמֶדֶת בִּפְגָם? מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִפְרְעוּ וְלֹא הִתְגַּלָּה אוֹת הַבְּרִית הַקָּדוֹשׁ. מְהוּלִים הָיוּ וְלֹא נִפְרְעוּ. מָתַי נִפְרְעוּ? בְּשָׁעָה שֶׁכָּתוּב (שמותטו) שָׁם שָׂם  לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וְאַף עַל גַּב שֶׁבֵּאַרְנוּ פָּסוּק זֶה בְּדָבָר אַחֵר - הַכֹּל הָיָה וְרָאוּי.

והנה מפתיע הזוהר. למרות היות המצה לחם אמונה עדיין יש בקיומה פגם. שכן היא מייצגת מצב פגום. לא רק בשל פגימת הלבנה בראש חודש הזמן שבו נצטוו על קורבן הפסח ועל אכילתו במצות ומרורים, אלא בשל עובדה נוספת והיא הפגם שהיה בברית המילה הקולקטיבית, שנעשתה קודם הקרבת הפסח. ברית מילה היא תנאי הכרחי וקודם לברית הפסח. ברית המילה היא ברית הכניסה לתוך העם היהודי וברית הפסח היא ברית הכניסה לאמונה היהודית. על פי הזוהר גם דם המילה ניתן על מזוזה אחת במקביל לדם הפסח במזוזה 

השנית. בזכות שני הדמים הללו חיו ונגאלו. ואולם, הברית אינה רק הסרת העורלה היא גם הגילוי הקיים בפריעה. פריעה זו לא נעשתה בברית מצרים. היא נעשתה מאוחר יותר על פי הזוהר, בפרשת מי מרה כפי שמשתמע מהפסוק "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו". פרשה המקדימה והסמוכה לפרשת המן – לחם מן השמים.

וְאִי תֵּימָא דְּבִימֵי יְהוֹשֻׁעַ אִתְפְּרָעוּ. לָאו הָכִי, אֶלָּא אִינּוּן דִּכְתִּיב, (יהושע ה) וְכָל  הָעָם הַיִּלּוֹדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ וְגוֹ'. בָּתַר דְּאִתְפְּרָעוּ, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּקַדְמִיתָא אֲכַלְתּוּן מַצּוֹת, דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם עֹנִי, מִכָּאן וּלְהָלְאָה הַאי לֶחֶם מֵאֲתָר אַחֲרָא לֶהֱוֵי. מַאי הוּא. דִּכְתִּיב, (שמות טז) הִנְנִי מַמְטִיר  לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. לָא מִן סִיהֲרָא כְּהַהוּא זִמְנָא, אֶלָּא מִן הַשָּׁמָיִם מַמָּשׁ, כְּמָה דִּכְתִּיב,  (בראשית כז(  ויִתֵּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם.
וְאִם תֹּאמַר שֶׁנִּפְרְעוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ - לֹא כָּךְ, אֶלָּא אוֹתָם שֶׁכָּתוּב (יהושע ה) וְכָל  הָעָם הַיִּלּוֹדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ וְגוֹ'. אַחַר שֶׁנִּפְרְעוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּהַתְחָלָה אֲכַלְתֶּם מַצּוֹת, כְּשֶׁעָמְדָה הַלְּבָנָה בִּפְגִימָתָהּ, וְנִקְרָא לֶחֶם עֹנִי. מִכָּאן וָהָלְאָה לֶחֶם זֶה יִהְיֶה מִמָּקוֹם אַחֵר. מַה הוּא? שֶׁכָּתוּב (שמות טז) הִנְנִי  מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. לֹא מֵהַלְּבָנָה כְּמוֹ אוֹתוֹ זְמַן, אֶלָּא מִן הַשָּׁמַיִם מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְיִתֵּן לְךְ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַים

שואל הזוהר: הלא בברית יהושע בגלגל נפרעו? עונה הוא: שהפריעה שם היית לאלה שלא נימולו במהלך נדודיהם במדבר. אלה נימולו ונפרעו משעברו את הירדן הן כדי שיהיו ראויים לרשת את הארץ והן כדי שיוכלו לקיים את הפסח הראשון בארץ.  לעומת זאת הפריעה  במי מרה, מסמלת את שלימות הגלוי והחירות שכן מיד לאחריה במקום מצות הרי הם ניזונים מלחם- לחם מן השמיים. המצה היא לחם עוני. והעניות הגם שהיא ביטוי לאמונה ולענווה עדיין אין בה את המלאות הראויה. עניותה של המצה מבטאת מצב פגום. אמנם, יציאה משלטון השרים העכו"ם  והסטרא אחרא, אבל עדיין לא באה לכלל שלימות. לעומת זאת לחם מן השמים כמו המן מבטא בשלב זה שלימות גדולה יותר כיוון שהיא מכירה המוצאה השמימי. שמים אלה הנם בין השאר ס' תפארת. ס' תפארת המאירה את ס' המלכות – את הלבנה. כך שזו אינה קיימת בפגימותה. תודעת מוצא היא הקובעת.  

וְיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, נַטְרִין אִינּוּן יוֹמִין דְּעָאלוּ תְּחוֹת גַּדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, וְנַטְרִין הַהוּא נַהֲמָא דְּאַתְיָא מִסִּטְרָהָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמות כג) אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר  וְגוֹ', וּכְתִיב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. מַהוּ וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר,(שמות יט) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי. וְכֹלָּא בְּחַד דַּרְגָּא סַלְּקָא וְאִתְאֲחָד. = וְיִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים שׁוֹמְרִים אוֹתָם יָמִים שֶׁנִּכְנְסוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וְשׁוֹמְרִים אוֹתוֹ לֶחֶם שֶׁבָּא מִצִּדָּהּ, וְעַל זֶה כָּתוּב אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר וְגוֹ', וְכָתוּב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. מַה זֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, וְהַכֹּל בְּדַרְגָּה אַחַת עוֹלֶה וְנֶאֱחָז.

משום כך מסכם הזוהר ואומר: הפסוקים "ושמרתם את המצות" וכן "ושמרתם את בריתי" נדרשים לאותה גזירה שווה- ולאותו רעיון. המצה הענייה מבטאת את הברית הענייה (ללא הפריעה) בשניהם יש ממד של סור מרע אבל עדיין לא בא למלוא גילויו של ה"עשה טוב". המצה כנהמא דמהימנותא -"לחם אמונה" מבטאת אך את תחילתו של תהליך האמונה. התהליך מושלם במן- כלחם מן השמים וככל הנראה בביכורי שתי הלחם – החמצים בחג השבועות.

דף מ' ע''ב - וְאִי תֵּימָא מֹשֶׁה הֵיךְ לָא פָּרַע לְהוּ. אֶלָּא, בְּגִין דְּלָא יִתְעַכְּבוּן יִשְׂרָאֵל תַּמָן עַד דְּיִתְסִיאוּ, וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים טז) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי. מַאי טַעְמָא לֶחֶם (דף מ' ע''ב) עֹנִי, מִשּׁוּם כִּי בְּחִפָּזוֹן יָצָאתָ וְגוֹ' וּכְתִיב וְלא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ.  = וְאִם תֹּאמַר, אֵיךְ מֹשֶׁה לֹא פָרַע אוֹתָם? אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעַכְּבוּ שָׁם יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּתְרַפְּאוּ, וְעַל זֶה כָּתוּב שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי. מָה הַטַּעַם לֶחֶם עֹנִי? מִשּׁוּם כִּי בְּחִפָּזוֹן יָצָאתָ וְגוֹ', וְכָתוּב וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ.

אגב, אי הפריעה שואל הזוהר מדוע אם כן לא דאג משה לפריעה? התשובה לכך היא החיפזון. הטעם השני שיצר את המצה- החיפזון, הוא זה שגרם לכך שלא יפרעו הנימולים הצריכים גם לרפואה. החיפזון הגם שהוא ביטוי שיא לגאולה, עדיין אין הוא מצב של נחת וחירות שלווה. עדיין הוא מצב מעבר חלקי. הסבר זה הולם את ביאור הטעם בס' דברים, המצה היא לחם עוני לא בשל עבדות מצרים אלא בשל החיפזון.

תָּא חֲזֵי, כַּד עָאלוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא, עָאלוּ גְּזִירִין וְאִתְפְּרָעוּ. וּמַה כְּתִיב, (דברים ח) אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. מַאי בְמִסְכֵּנוּת. לֶחֶם עֹנִי. אֲמַאי אִקְרֵי לֶחֶם עֹנִי. מִשּׁוּם דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְלָא מִתְבָּרְכָא מִשִּׁמְשָׁא, וְלָא מִתְנַהֲרָא מִן שִׁמְשָׁא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (דברי הימים א כט) כִּי כֹל בַּשָׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְלָא אִתְנַהֲרָא (מכל) מִיּוֹבְלָא. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּלָא אִתְפְּרָעוּ. אֲבָל הָכָא, דְּאִתְגְּזָרוּ  יִשְׂרָאֵל וְאִתְפְּרָעוּ, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ כְּתִיב, וְעַל דָּא לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּלָא תֶחְסַר כֹּ''ל בָּהּ, כְּמָה דְּחָסְרוּ לֵיהּ בְּמִצְרַיִם. = בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, נִכְנְסוּ מְהוּלִים וְנִפְרְעוּ, וּמַה כָּתוּב? (דברים ח) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. מַה זֶּה בְּמִסְכֵּנֻת? לֶחֶם עֹנִי. לָמָּה נִקְרָא לֶחֶם עֹנִי? מִשּׁוּם שֶׁהַלְּבָנָה עוֹמֶדֶת בִּפְגִימָתָהּ וְלֹא מִתְבָּרֶכֶת מִן הַשֶּׁמֶשׁ, וְלֹא מוּאֶרֶת מִן הַשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְלֹא מוּאֶרֶת [מכל] מִיּוֹבֵל. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִפְרְעוּ. אֲבָל כָּאן שֶׁנִּמּוֹלוּ יִשְׂרָאֵל וְנִפְרְעוּ, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ כָּתוּב, וְעַל זֶה לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁלֹּא תֶחְסַר כֹּ''ל בָּהּ. כְּמוֹ שֶׁחָסְרוּ לָהּ בְּמִצְרַיִם.

המצה היא אם כן ביטוי לנדודי המדבר ולחירות ראשונית וחלקית. לעומת זאת בכניסתם לארץ ישראל, לארץ שהלחם שבה אינו במסכנות כדוגמת המצה, שכן הוא לחם משמים (ס' תפארת המאירה לארץ- ס' המלכות- הלבנה), מגשמי 'עיני אלוהיך בה'. משום כך אף הברית שכרת יהושע, שהיא תנאי לירושת הארץ ותנאי לאלוהותו יתברך, נעשתה באופן מלא עם פריעה. פגם הלבנה במצרים, הנו פגם של חוסר הארה, זוהי עניותה. החביקה והחיבור שבין זעיר אנפין למלכות – שבה מונחת הגאולה, לא היית שלימה. ממד ס' היסוד- היה חסר. זה לא אפשר את האיחוי הראוי. גאולה שלימה לא תיתכן בלא ארץ ישראל כפשוטה, ובארץ ישראל הלחם החמצי (שתי הלחם ) הוא המאפיין היותר שלם. בארץ ישראל השכינה הנקראת "כל" אינה חסרה. 

וּבְכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא דּוּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם קָא עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַכְלֵי וְלָא אִשְׁתְּצֵי מִדָּרֵי דָּרִין. וּבְגִין דְּלָא אִתְפְּרָעוּ הָכָא בְּמִצְרַיִם, חַסְרוּ לֵיהּ לְהַאי כָּל, וְקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם עֹנִי, עֹנִי: כְּתַרְגּוּמוֹ מִסְכֵּנוּת. וּמַאי דְּאַכְלוּ לֵיהּ תַּמָּן בְּאַרְעָא, בְּגִין דּוּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם הֲוָה, וְהַאי לְדָרֵי דָּרִין, וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב,(ישעיה ס) לֹא יָבֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ וְגוֹ'. = וּבְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה עוֹשִׂים יִשְׂרָאֵל זִכָּרוֹן שֶׁל מִצְרַיִם וְאוֹכְלִים, וְלֹא מִתְכַּלֶּה מִדּוֹרֵי דוֹרוֹת. וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִפְרְעוּ כָּאן בְּמִצְרַיִם, חָסְרוּ אוֹתוֹ, אֶת הַכֹּל הַזֶּה, וְהַלְּבָנָה עוֹמֶדֶת בִּפְגִימוּת. וְנִקְרֵאת לֶחֶם עֹנִי. עֹנִי כְּתַרְגּוּמוֹ מִסְכֵּנוּת. וּמַה שֶּׁאָכְלוּ אוֹתוֹ שָׁם בָּאָרֶץ, זֶה הָיָה בִּשְׁבִיל זִכְרוֹן מִצְרַיִם, וְזֶה לְדוֹרֵי דוֹרוֹת, וְלֶעָתִיד לָבא כָּתוּב (ישעיה ס) לֹא יָבֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ וְגוֹ'.

וכאן הזוהר עונה בעצם לשאלה ההפוכה. אם המצה היא לחם עוני ועתה אנו בארץ ישראל מדוע בכלל לאכלה אפילו רק שבעת ימים? והתשובה: למרות הכניסה לארץ ישראל ולמרות הפריעה והקיום המלא של מצוות מילה וממילא שלימות הזיווג בין הלבנה והשמש, בין תפארת ומלכות דרך היסוד, ובין קוב"ה ושכינתיה, בין האלוהות לבין המציאות, למרות כל זאת, עדיין בכל שנה ושנה זוכרים ישראל את המצב הפגום ואוכלים מצות בפסח. אין הם מפסיקים זיכרון זה שנשמר לדורי דורות. שכן לחם העוני הזה שכאן הזוהר מתרגמו- כלחם מסכנות, מבטא את מצב החיסרון שהיה אז כנ"ל ויש בו גם כיום כדי לבטא מצב תהליכי שאינו שלם עולה ויורד, עד לעתיד לבוא שבו יושלם התהליך באופן סופי. הזמן שנאמר עליו "לא יבוא עוד שמשך וירחך לא ייאסף...". לחם חמץ הוא יצר הרע- והוא מסמל את הע"ז אך בשעה שהוא מבטא ניתוק בין הקמח הבסיסי לבין התפיחה, בין השכינה- מלכות- המציאות- הארץ, לבין מי שמתפיח אותה קוב"ה-זעיר אנפין- ס' תפארת- השמים. אם האדם מניח את הבצק לתפוח מאליו כמערכת סגורה בתוך עצמה, הרי התפיחה היא שלו. זו עומדת בניגוד למהות ביכורי העומר וביכורי קציר חיטים ואסיף ארבעת המינים. המצה מבטאת את עוני ומסכנות מצרים והמדבר, כהכנה זמנית למלאות של ארץ ישראל- המתבטא בביכורי שתי הלחם ובקורבן תודה. –"חמץ תאפנה". שלמות ומלאות ארץ ישראל היא ההכרה האנטי אלילית כי האלוהות ממלאה את המציאות ואת תפיחתה, כי הלחם הוא מוצא פי ה'. זו הסיבה המלאה לכך שאנו אוכלים מצה רק שבעה ימים בשנה ובשאר כל ימות השנה לחם חמץ. כי בארץ ישראל לא במסכנות תאכל בה לחם, כי לחמה מן השמים הוא. זו הסיבה כי עיקר ההגדה הנאמרת בליל הסדר היא מצוות ההגדה של המביא ביכורים. תחילתה בירידה ובשעבוד מצריים וסופה בביאה לארץ ישראל ובחגיגת יבולה ועושר פריה.

ספירת העומר ככל הנראה, עושה את הדרך מהמצה במצרים לשתי הלחם של ארץ ישראל.

.

זהרורים – ביאור לזוהר לפרשת ויקרא דף ה' ע"א – תשע"ז / ראובן הכהן אוריה

 זהרורים – ביאור לזוהר לפרשת ויקרא דף ה' ע"א – תשע"ז / ראובן הכהן אוריה

בפרשת ויקרא עוסק הזוהר ברעיונות שונים הקשורים בקורבנות ובתהליכי ההקרבה. פרשת הקרבנות באה לאחר בניית המשכן. המשכן מתואר במדרשים ובזוהר כיום של איחוד מחדש, חופה מחודשת.. הביטוי הייחודי "ויקרא" הפותח את ספרנו יש בו נימה אינטימית המורה על כך שמשה נקרא להיכנס אל חנוכת המשכן אפוף הענן ובשמחה של חתנות זו – יש לקיים סעודה בקורבנות וביין. על כך דרש הזוהר בעקבות המדרש-"באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דיבשי שתתי ייני עם חלבי. "דבההוא יומא איזדווגו זיווגין בכולא". הקמת המשכן וביאת ה' לגנו, היא תהליך של איחוד קוב"ה ושכינתה. מכאן שהקרבנות הן עבודה המעניקה כוח להתמדת החיבור והאיחוד הזה. מכאן מתגלגלים הרעיונות הבאים סביב התכלית של הקרבנות והאנשים הראויים למלא אחר תכלית זו.

 אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ'. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הַאי קְרָא הָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב, אָדָם כִּי יַקְרִיב קָרְבָּן לַיְיָ'. מַהוּ מִכֶּם. אֶלָּא לַאֲפוּקֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, דְּהוּא אַקְרִיב קָרְבְּנָא כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, וְהָכָא מִכֶּם כְּתִיב, הַאי אָדָם, לַאֲפוּקֵי אָדָם אָחֳרָא, דְּלָא הֲוָה מִכֶּם. אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן, שַׁפִּיר קָאַמָרְת, והָכִי הוּא= אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּךְ הָיָה לוֹ לִכְתֹּב הַפָּסוּק הַזֶּה: אָדָם כִּי יַקְרִיב קָרְבָּן לַה'. מַה זֶּה מִכֶּם? לְהוֹצִיא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהִקְרִיב קָרְבָּן כְּשֶׁבָּרָאדוֹשׁ .בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, וְכָאן כָּתוּב מִכֶּם, הָאָדָם הַזֶּה, לְהוֹצִיא אָדָם אַחֵר שֶׁלֹּא הָיָה מִכֶּם. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן, יָפֶה אָמַרְתָּ, וְכָךְ זֶה.

התורה מדגישה בפתיחה –"אדם כי יקריב מכם"- צורת הפניה הזו שולחת אותנו אל האיש הראשון הנקרא "אדם" אדה"ר. דמותו מעומתת עם דמות ה"אדם מכם". אין להקריב כאדם הראשון אלא כאדם שהוא "מכם". מה מקור ההשוואה והניגוד? למה מכוונים הדברים?

כתוב במדרש: "אמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס. על פי המדרש אדה"ר הקריב לאחר החטא. "שנו רבותינו יום שנברא בו אדם הראשון אמר: אוי לי בשביל שסרחתי העולם מתמעט והולך וחוזר לתהו ובהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי, היה יושב ובוכה כל הלילה כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא, עמד והקריב מקרין ברישא והדר מפריס." (ילקוט שמעוני סט, תתב) אם ההדגשה באה לבטא את הרעיון שאין מקריבים שור חד קרן אזי הלימוד הוא טכני. ואולם, הצעתי היא להלך בהסברו של הרמב"ם. לדעתו אדה"ר הקריב מיד כשנברא וככל הנראה כהכרת תודה על בריאתו.  "...ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא: (רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ב')   והדבר מדוייק בפסוק " אֲהַלְלָה שֵׁם אלוקים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה: וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס: לפי תיאור זה הבעיה עם קורבנו של אדם הראשון מונחת בהיותו מקריב בודד כשהיה אחד ולא שניים. הדרשה הזוהרית אם כן באם להדגיש שהאדם המקריב צריך להיות מכם- זוג נשוי ולא אדם יחיד ולבד כאדה"ר. מה מונח בדרישה זו?

רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהלים מח) שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח. הַאי שִׁיר תּוּשְׁבַּחְתָּא  מְעַלְיָא הוּא, עַל כָּל שְׁאָר תּוּשְׁבָּחִין, דְּזָכוּ לְשַׁבְּחָא לֵיהּ בְּנֵי קֹרַח. שִׁיר מִזְמוֹר: תּוּשְׁבַּחְתָּא עַל תּוּשְׁבַּחְתָּא. תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאִתְפְּלַג לִתְרֵין תּוּשְׁבְּחָן. = רַבִּי אַבָּא פָּתַח, (שם מח) שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח. הַשִּׁיר הַזֶּה הִיא  תִשְׁבַּחַת מְעֻלָּה עַל כָּל שְׁאָר הַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁזָּכוּ לְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ בְּנֵי קֹרַח. שִׁיר מִזְמוֹר - תִּשְׁבַּחַת עַל תִּשְׁבַּחַת, תִּשְׁבַּחַת שֶׁמִּתְחַלֶּקֶת לִשְׁתֵּי תִשְׁבָּחוֹת.

הביטוי הפותח את פרק מח בתהילים מציין את מעלתו הייחודית. 'שיר' 'מזמור' הוא ביטוי כפול לשירה להילול ולשבח. למי השבח הכפול?

וְזָכוּ בְּנֵי קֹרַח לְשַׁבְּחָא לָהּ לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל. וּשְׁבָחָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קָא אַמְרֵי. וּמַאי הוּא. דִּכְתִּיב, (תהלים מח) גָּדוֹל יְיָ' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ  הַר קָדְשׁוֹ. אֵימָתַי אִקְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּדוֹל, בְּזִמְנָא דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל אִשְׁתְּכָחַת עִמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות רל''א) בְּעִיר אֱלהֵינוּ, הוּא גָּדוֹל בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ, עִם עִיר אֱלֹהֵינוּ. =וְזָכוּ בְּנֵי קֹרַח לְשַׁבֵּחַ אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְהַשֶּׁבַח שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הֵם אוֹמְרִים. וּמַה הוּא? שֶׁכָּתוּב (שם) גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר  אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. מָתַי נִקְרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּדוֹל? בִּזְמַן שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִמְצֵאת עִמּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ, הוּא גָּדוֹל בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ, עִם עִיר אֱ לֹהֵינוּ.

השבח הכפול הוא לקב"ה ולכנסת ישראל. שהרי ביאתו של הקב"ה למשכן היא חיבור קב"ה וכנסת ישראל כשכינתו. יש כאן איחוד של הממד הזכרי עם הממד הנקבי באלוקות. בין זעיר אנפין- המיוצג בס' תפארת לס' מלכות (המשכן- וכנס"י). כך שה'שיר' וה'מזמור' מתחלקים בין שני צדדי האיחוד הזכר (שם הוי'ה)  והנקבה (עיר אלוהינו).

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, אֱלהֵינוּ מַאי בָּעֵי הָכָא. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא ודַּאי, הַאי עִיר דְּחָלָא אֱלהֵינוּ, (ס''א חילא) וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּיִשְׂרָאֵל הוּא. מַאי  מַשְׁמַע. אִשְׁתְּמַע, דְּמַלְכָּא בְּלָא מַטְרוֹנִיתָא, לָאו הוּא מַלְכָּא, וְלָאו הוּא גָּדוֹל, וְלָא מְהוּלָּל. וּבְגִין כַּךְ, כָּל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא, כָּל שְׁבָחָא אַעְדּוֹי מִנֵּיהּ, וְלָאו הוּא בִּכְלָלָא דְּאָדָם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּלָאו אִיהוּ כְּדַאי לְאִתְבָּרְכָא. =אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, מָה עוֹשֶׂה כָּאן אֱלֹהֵינוּ? אָמַר לוֹ, כָּךְ זֶה וַדַּאי, הָעִיר הַזּוֹ הִיא יִרְאַת אֱלֹהֵינוּ, (כחה) וְתִשְׁבַּחְתָּהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא. מַה  מַּשְׁמָע? נִשְׁמָע שֶׁמֶּלֶךְ בְּלִי גְבִירָה אֵינוֹ מֶלֶךְ, וְאֵינוֹ גָדוֹל וְאֵינוֹ מְהֻלָּל. וְלָכֵן כָּל מִי שֶׁלֹּא נִמְצָא זָכָר וּנְקֵבָה, אֶת כָּל הַשֶּׁבַח מְסִירִים מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ בִּכְלָל שֶׁל אָדָם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ כְדַאי לְהִתְבָּרֵךְ.

ר' יהודה מוסיף שהדגש על 'עיר אלוהנו' מחדד את העניין. ירושלם- כעיר האלוהים והמקדש התפרשה כיראה בשלימות.יראה-שלם. המקדש כמקום נוכחות האל בארץ דווקא מעניקה ליראה את שלימותה. ולכן השבח הכפול בא לציין כי גדולתו של ה' (זעיר אנפין- הזכרי) היא רק בהיותו עם 'עיר אלוהינו' – עיר המשכן –מקדש (מלכות -הנקבית). ה'גדולה' מדברת על הרחבה על גידול מאחד לשניים. וכשם שאין מלך בלא עם אין מלך בלא מלכה. בפשטות הרעיון הוא אין לדבר על גדולה בקב"ה אם ישראל והממד הארצי-חומרי מנותקים ממנו. הביאה למשכן היא ביטוי לאחדות החומר והרוח. אחדות שדימוייה באהבה זיווגית.

כְּתִיב (איוב א) וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם, תָּנֵינָן בְּסִפְרָא דְּרַב  הַמְנוּנָא סָבָא, דְּבַת זוּגוֹ בִּדְחִילוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוַת כְּוותֵיהּ, וּמִסִּטְרָא דְּאִתְּתֵיהּ אִקְרֵי גָּדוֹל. אוּף הָכָא, גָּדוֹל יְיָ' וּמְהֻלָּל מְאֹד, וּבְמַּה הוּא גָּדוֹל. הָדָר וְאָמַר, בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. = כָּתוּב (איוב א) וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם. שָׁנִינוּ בְּסִפְרוֹ שֶׁל  רַב הַמְנוּנָא סָבָא, שֶׁבַּת זוּגוֹ הָיְתָה כָּמוֹהוּ בְּיִרְאַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמֵהַצַּד שֶׁל אִשְׁתּוֹ נִקְרָא גָדוֹל. אַף כָּאן, גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד. וּבַמָּה הוּא גָּדוֹל? חָזַר וְאָמַר, בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ.

אנו ממשיכים את רעיון הגדולה של האדם. אדם גדול (כשם שה' הוא גדול) הוא רק בהיות אישה עומדת לצדו כשם שגדולת אישה היא בהיות בעלה לצידה. על איוב נאמר שהיה "גדול מכל בני קדם"- אין גדולה זו בעושר ואו במעמד  ובצדקות אישית. הגדולה היא ביכולתו לחיות לצד אישה בהרמוניה כזו המביאה את שניהם יחד לאותו מעמד רוחני גבוה.

וּבְגִין כַּךְ, תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא בַּשֵּׁנִי. וְאִי תֵּימָא אֲמַאי לָא כְּתִיב כִּי טוֹב בַּשֵּׁנִי. בְּגִין דִּזְמִינִין לְאִתְפָּרְשָׁא. וְרָזָא דְּמִלָּה (בראשית ב) לֹא טוֹב היוֹת  הָאָדָם לְבַדּוֹ, בְּזִמְנָא דְּאִיהוּ לְבַדּוֹ לֹא טוֹב כְּתִיב. וְעַל דָּא לָא כְּתִיב כִּי טוֹב בַּשֵּׁנִי. = וּמִשּׁוּם כָּךְ הַתִּשְׁבַּחַת הַזּוֹ בַּשֵּׁנִי. וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה לֹא כָתוּב כִּי טוֹב בַּשֵּׁנִי? מִשּׁוּם שֶׁעֲתִידִים לְהִפָּרֵד, וְסוֹד הַדָּבָר - (בראשיתב) לֹא טוֹב הֱיוֹת  הָאָדָם לְבַדּוֹ. בִּזְמַן שֶׁהוּא לְבַדּוֹ, כָּתוּב לֹא טוֹב. וְלָכֵן לֹא כָתוּב כִּי טוֹב בַּשֵּׁנִי.

המזמור הזה שנאמר בו פעמיים שבח על אחדות הזוגיות נאמר ביום שני בשבוע. על יום שני בשבוע הבריאה לא נאמר כי טוב. ולכאורה אין זה מתאים כי הרי יום זה מבטא את הבדידות, את הלבדיות ואת הפירוד כשם שנאמר על האדם לא טוב היות האדם לבדו. ואכן יום זה מבטא ממד באלוהות בטרם היפרדו לזעיר אנפין ולמלכות כמו האדם בטרם הנסירה וההפרדה מצלעו שהייתה לאשה. מזמור זה אם כן בא לבטא את התיקון הנדרש ליום השני.

גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל כִּדְקַאמְרָן. יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּזִוּוּגָא דִּלְהוֹן. יְפֵה נוֹף, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְדָא צַדִּיק, מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, כְּדֵין הוּא חֶדְוותָא דְּכֹלָּא, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכָא. = גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל, כְּפִי שֶׁאָמַרְנוּ. יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, הַתִּשְׁבַּחַת שֶׁל הַזִּוּוּג שֶׁלָּהֶם. יְפֵה נוֹף - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְזֶה צַדִּיק, מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, אָז הִיא שִׂמְחַת הַכֹּל, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְבָּרֶכֶת.

כאן הולכת התמונה ומורחבת "יפה נוף משוש כל הארץ"- זהו שבח לאחדות שיש עמה שמחה שמחה הנוצרת בפעילות ס' צדיק המתעל את הכוחות האלוהיים ומאגם אותם בס' מלכות-כנסת ישראל מה שמאפשר להביא שפע וברכה וחיים ולעולם.  אגב אורחה נאמר כי זה מהמטרות העליונות של הקרבת הקורבנות.

דף ה' ע''ב  =  אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב וְגוֹ', אִלֵּין אִינּוּן נֶצַ''ח וְהוֹ''ד, (דף ה' ע''ב) דְּתַמָן כְּנִישׁוּתָא דְּכָל בִּרְכָאן, כְּנִישׁוּתָא דְּחֶדְוְותָא. מִתַּמָּן נָפְקָא עַל יְדֵי דְּהַאי דַּרְגָּא דְּאִקְרֵי צַדִּיק, וְתַמָּן אִתְכְּנָשׁוּ בִּרְכָאן, לְבַסְּמָא לְהַאי עִיר קַדִּישָׁא, וּלְאִתְבָּרְכָא מִתַּמָּן. כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ. אִלֵּין כָּל כִּתְרֵי מַלְכָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, וְלַאֲתַר אָחֳרָא מִלִּין אִלֵּין סַלְּקִין. = אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב וְגוֹ' - אֵלּוּ הֵם נֵצַ''ח וְהוֹ''ד, שֶׁשָּׁם הִתְכַּנְּסוּת שֶׁל כָּל הַבְּרָכוֹת, הִתְכַּנְּסוּת שֶׁל שִׂמְחָה. מִשָּׁם יוֹצֵאת עַל יְדֵי הַדַּרְגָּה הַזּוֹ שֶׁנִּקְרֵאת צַדִּיק, וְשָׁם הִתְכַּנְּסוּ הַבְּרָכוֹת לְבַשֵּׂם אֶת הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה וּלְהִתְבָּרֵךְ מִשָּׁם. כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ - אֵלּוּ כָּל כִּתְרֵי הַמֶּלֶךְ בִּכְלָל אֶחָד, וּלְמָקוֹם אַחֵר הַדְּבָרִים הַלָּלוּ עוֹלִים.

 תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ מְתַקֵּן עוֹבָדוֹי עַל יְדֵי דְּקָרְבְּנָא, כֹּלָּא אִתְבְּסָם וְאִתְקְרַב, וְאִתְקְשָׁר דָּא בְּדָא, בְּיִחוּדָא שְׁלִים. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם. כִּי יַקְרִיב לְקַשְּׁרָא מִלִּין כַּדְקָא חֲזֵי. =בֹּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מְתַקֵּן אֶת מַעֲשָׂיו עַל יְדֵי קָרְבָּן, הַכֹּל מִתְבַּשֵּׂם וְנִקְרָב וְנִקְשָׁר זֶה בָּזֶה בְּיִחוּד שָׁלֵם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם. כִּי יַקְרִיב  לִקְשֹׁר אֶת הַדְּבָרִים כָּרָאוּי.

אם כן האדם המקריב קורבן כחלק מעבודתו הדתית, הרי זו מתקנת אותו ומזרימה לו כוחות חיים לפעילות וליצירה. הוא זוכה לכך בשל היות הקורבן מרכיב מרכזי בהזנה של ההרמוניה האלוהית בתוך עצמה ובקישורה למציאות הארצית- לגן (באתי לגני). הקורבן המתאדה באש המזבח, מעניק אנרגיה לקיומו ולהמשכת הרצף האיחודי בין עליונים לתחתונים, בין קוב"ה לכנסת ישראל -שכינתו. האדם המקריב מקרב בין הממד הזכרי לנקבי והוא עצמו מתקרב נוכח הקורבן העולה. הוא עצמו "נמס" ו"מתאדה" כישות גאה ואגוצנטרית. הוא עצמו נמסך ונבלע לתוך האחדות הזו. הוא מקריב עצמו בביטול יישותו.   

תָּא חֲזִי, אָדָם כִּי יַקְרִיב, לַאֲפוּקֵי מַאן דְּלָא אִתְנְסִיב, דְּהָא קָרְבָּנֵיהּ לָאו קָרְבָּן, וּבִרְכָּאן לָא מִשְׁתַּכְּחָן לְגַבֵּיהּ, (ס''א על ידיה) לָא לְעֵילָּא, וְלָא לְתַתָּא.  מִמַּשְׁמַע דִּכְתִּיב אָדָם כִּי יַקְרִיב, שָׁאנֵי הָכָא, דְּלָאו אִיהוּ אָדָם, וְלָא בִּכְלָלָא דְּאָדָם הוּא, וּשְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא עָלוֹהִי, בְּגִין דְּאִיהוּ פָּגִים, וְאִקְרֵי בַּעַל מוּם, וּמָארֵי דְּמוּמָא אִתְרַחֲקָא מִכֹּלָּא, כָּל שֶׁכֵּן לְמַדְבְּחָא לְקָרְבָא קָרְבְּנָא. + בֹּא רְאֵה, אָדָם כִּי יַקְרִיב, לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁלֹּא נִשָּׂא, שֶׁהֲרֵי קָרְבָּנוֹ אֵינוֹ קָרְבָּן, וּבְרָכוֹת לֹא נִמְצָאוֹת אֶצְלוֹ (על ידו), לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה. מִמַּשְׁמָע שֶׁכָּתוּב אָדָם כִּי יַקְרִיב, שׁוֹנֶה כָּאן, שֶׁאֵינוֹ אָדָם, וְאֵינוֹ בִּכְלָל שֶׁל אָדָם, וּשְׁכִינָה אֵינָהּ שׁוֹרָה עָלָיו מִשּׁוּם שֶׁהוּא פָּגוּם, וְנִקְרָא בַּעַל מוּם, וּבַעַל מוּם מְרֻחָק מִן הַכֹּל, כָּל שֶׁכֵּן לַמִּזְבֵּחַ לְהַקְרִיב קָרְבָּן.

ברם, יכולת זו מתאפשרת לו רק אם הוא הוא מקיים ביטול מקביל- הוא הוא נשוי. אם הוא מקבל את היותו חלק באמצעות נישואיו לבת זוגו. רק היא הוא מרחיב ומגדיל את חלקו באמצעות החלק של זוגתו. היות לבד היא מידה גאה של ישות מספיקה לעצמה. של ישות שאינה מעניקה ונותנת לאחר זולת. של ישות שאינה יודעת אתגר של התגברות וויתור. ישות שאינה יודעת אהבה מהי. אדם שכזה אין קורבנו מתקבל. שכן כל התכלית של הקורבן היא קירוב של הזוגיות, איחוד הרמוני בין הזכרי והנקבי. אין לו לאדם שאינו יודע סוד זה לעסוק בקורבן שזהו סודו. אם המרחב האישי פגום ודיסהרמוני אין הציר הוורטיקלי –האלוהי יכול להושיעו ולהריק עליו ברכה ושפע אנרגטי. כל השפע הזה מותנה באיחוד הזוגי שהוא מסרב ליטול בו חלק. במובן זה הוא בעל מום. הוא חצי אדם שאינו זוכה להשלמה ובעל מום ככהן בעל מום אינו יכול להתקרב לעבודת הקורבנות.   

ונָדָב וַאֲבִיהוּא אוֹכָחָן, דִּכְתִּיב, (ויקרא ט) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנִי יְיָ'. וּבְגִינֵי כַּךְ  כְּתִיב, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ', אָדָם דְּאִשְׁתְּכָחוּ דְּכַר וְנוּקְבָּא, הַאי חֲזֵי לְקָרְבָא קָרְבְּנָא דָּא, ולָא אָחֳרָא. = וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מוֹכִיחִים, שֶׁכָּתוּב (ויקרא י) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'. וּמִשּׁוּם  כָּךְ כָּתוּב, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. אָדָם שֶׁנִּמְצְאוּ זָכָר וּנְקֵבָה, זֶה רָאוּי לְהַקְרִיב אֶת הַקָּרְבָּן הַזֶּה וְלֹא אַחֵר.

נדב ואביהו יוכיחו. שהרי הם באו להקטיר קטורת שהיא הקורבן העליון ביותר שעיקרו הוא לקשור את הכוחות והספירות האלהיות העליונות. קשירה והלכדה זו עוצרת מגיפות ומעניקה חיים לעולם. ודווקא נדב ואביהו מצא מותם בהקריבם בשל היותם רווקים. ואגב רווקותם ניתן להוסיף את התכונה הנרדפת- את חטאי גאוותם. ולכן תהיה זו משמעות הביטוי המיוחד "אדם כי יקריב מכם"- האדם שצריך ויכול להקריב הוא רק אדם העשוי בצלם אלוהים- שיש בו זכר ונקבה. אדם שלם שהוא 'מכם'- משניים ולא כאדם הראשון שהיה יחיד. רק מי שיודע זוגיות על ציר האופקי יודע ליצור זוגיות מפרה ומברכת על הציר האנכי האלוהי-עולמי.

וְאָמַר רִבִּי אַבָּא, אַף עַל גַּב דְּאוּקְמוּהָ לְנָדָב וַאֲבִיהוּא בְּמִלָּה אָחֳרָא, הָכִי הוּא ודַּאי. אֲבָל קְטֹרֶת, עִלָּאָה הוּא מִכָּל קָרְבְּנִין דְּעָלְמָא, דְּעָלֵיהּ אִתְבָּרְכָן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְקָרְבְּנָא דָּא דְּאִיהוּ לְעֵילָּא מִכָּל קָרְבְּנִין לָא אִתְחָזוּן אִינּוּן לְקָרְבָא, דְּהָא לָא אִתְנְסִיבוּ, לְקָרְבָּנָא לָא אִתְחֲזוּן, כָּל שֶׁכֵּן לְמִלִּין עִלָּאִין, דְּיִתְבָּרְכוּן עַל יְדַיְיהוּ.  =וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אַף עַל גַּב שֶׁבֵּאֲרוּהָ אֶת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּדָבָר אַחֵר, כָּךְ הוּא וַדַּאי. אֲבָל קְטֹרֶת הִיא עֶלְיוֹנָה מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁעָלֶיהָ מִתְבָּרְכִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְהַקָּרְבָּן הַזֶּה שֶׁהוּא מֵעַל לְכָל הַקָּרְבָּנוֹת לֹא רְאוּיִים הֵם לְקָרְבוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׂאוּ, לַקָּרְבָּן לֹא הָיוּ רְאוּיִים, כָּל שֶׁכֵּן לִדְבָרִים עֶלְיוֹנִים שֶׁיִּתְבָּרְכוּ עַל יָדָם.

רבי אבא מחזק את העניין. הרבה חטאים תלו בנדב ואביהו. כגון: שנכנסו פרועי ראש ושתויי יין, שהגיסו דעתם, שהציצו בבוראם, שהתגאו על משה ואהרון וכדו'. אעפי"כ אומר ר' אבא חטא הרווקות הוא החזק והנכון ביותר. אי אפשר ליטול את הקטורת שהוא מהות הוא "קטירה"- קשירה, איזון ומיצוע של הכוחות הנוגדים באלוהות לשם ברכה, כשהמקריבים – נדב ואביהו- לא מקיימים זאת בעצמם.

וְאִי תֵּימָא וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ' וַתֹּאכַל אוֹתָם, אֲמַאי. לְבַּר נָשׁ דְּאָתָא קָמֵי מַטְרוֹנִיתָא, לְבַשְּׂרָא לָהּ דְּהָא מַלְכָּא אָתֵי לְבֵיתָהּ, וְיִשְׁרֵי בָּהּ בְּמַטְרוֹנִיתָא, לְמֶחְדֵּי עִמָּהּ. אָתָא לְקָמֵי מַלְכָּא, חָמָא מַלְכָּא הַהוּא בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ מָארֵי דְּמוּמִין. אָמַר מַלְכָּא, לָאו הוּא יְקָרָא דִּילִי, דְּעַל יְדוֹי דְּהַאי פָּגִים, אִיעוּל לְמַטְרוֹנִיתָא. אַדְּהָכִי אַתְקְנַת מַטְרוֹנִיתָא בֵּיתָא לְמַלְכָּא, כֵּיוָן דְּחָמָאת דְּמַלְכָּא הֲוָה זַמִּין לְמֵיתֵי לְגַבָּהּ, וְהַהוּא בַּר נָשׁ גָּרִים לְאִסְתַּלְּקָא מַלְכָּא מִינָּהּ, כְּדֵין פְּקִידַת מַטְרוֹנִיתָא לְקָטְלָא לְהַהוּא בַּר נָשׁ. = וְאִם תֹּאמַר, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם, לָמָּה? לְאָדָם שֶׁבָּא לִפְנֵי הַגְּבִירָה לְבַשֵּׂר לָהּ שֶׁהֲרֵי הַמֶּלֶךְ בָּא לְבֵיתָהּ, וְיִשְׁרֶה עִם הַגְּבִירָה לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ. בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, רָאָה הַמֶּלֶךְ שֶׁאוֹתוֹ אָדָם הוּא בַּעַל מוּמִים. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אֵין זֶה כְּבוֹדִי שֶׁעַל יְדֵי הַפָּגוּם הַזֶּה אֶכָּנֵס אֶל הַגְּבִירָה. בֵּין כָּךְ הִתְקִינָה הַגְּבִירָה אֶת הַבַּיִת לַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה שֶׁהַמֶּלֶךְ הָיָה מְזֻמָּן לָבֹא אֵלֶיהָ, וְאוֹתוֹ אָדָם גָּרַם שֶׁהַמֶּלֶךְ יִסְתַּלֵּק מִמֶּנָּה, אָז צִוְּתָה הַגְּבִירָה לַהֲרֹג אֶת אוֹתוֹ אָדָם.

חטא הרווקות דומה לאדם בעל מומים הדוחה את המלך מלבוא למלכה שהכינה עצמה לקראת המפגש הזה. מום שבידו לתקנו ( כמו הופעה שאינה הולמת). ברור אם כן שהמלכה, תוליך את זעמה לראשו של האיש הדוחה. כך המלכות שיש בה מידת דין גרמה ליציאת האש שפגעה בנדב ואביהו.

כַּךָ בְּזִמְנָא דְּעָאלוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא, וּקְטֹרֶת בִּידַיְיהוּ, חַדָּת מַטְרוֹנִיתָא, וְאִתְתַּקְּנַת לְקַבְּלָא לְמַלְכָּא. כֵּיוָן דְּחָמָא מַלְכָּא אִינּוּן גֻּבְרִין פְּגִימִין, מָארֵי דְּמוּמִין, לָא בָּעָא מַלְכָּא דְּעַל יְדַיְיהוּ יֵיתֵי לְמִשְׁרֵי עִמָּהּ, וְאִסְתְּלַּק מַלְכָּא מִנָּהּ. כַּד חֲמַת מַטְרוֹנִיתָא דִּבְגִינֵיהוֹן אִסְתַּלָּק מַלְכָּא מִנָּהּ, מִיַּד וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ' וַתֹּאכַל אוֹתָם. = כָּךְ בִּזְמַן שֶׁנִּכְנְסוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא וּקְטֹרֶת בִּידֵיהֶם, שָׂמְחָה הַגְּבִירָה, וְהִתְתַּקְּנָה לְקַבֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמֶּלֶךְ אוֹתָם אֲנָשִׁים פְּגוּמִים, בַּעֲלֵי מוּמִים, לֹא רָצָה הַמֶּלֶךְ שֶׁעַל יָדָם יָבֹא לִשְׁרוֹת עִמָּהּ, וְהִסְתַּלֵּק מִמֶּנָּה הַמֶּלֶךְ. כְּשֶׁרָאֲתָה הַגְּבִירָה שֶׁבִּגְלָלָם הִסְתַּלֵּק הַמֶּלֶךְ מִמֶּנָּה, מִיָּד - וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם.

וכָל דָּא בְּגִין דְּמַאן דְּלָא אִתְנְסִיב הוּא פָּגִים. מָארֵיהּ דְּמוּמִין קֳדָם מַלְכָּא, קְדוּשָּׁה דְּמַלְכָּא אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְלָא שַׁרְיָא בִּפְגִּימוּ. וְעַל דָּא כְּתִיב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, מַאן דְּאִקְרֵי אָדָם יַקְרִיב, וּמַאן דְּלָא אִקְרֵי אָדָם לָא יַקְרִיב. = וְכָל זֶה מִשּׁוּם שֶׁמִּי שֶׁלֹּא נִשָּׂא הוּא פָּגוּם. בַּעֲלֵי מוּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, קְדֻשַּׁת הַמֶּלֶךְ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וְלֹא שׁוֹרָה בִפְגָם. וְלָכֵן כָּתוּב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן. מִי שֶׁנִּקְרָא אָדָם - יַקְרִיב. וּמִי שֶׁלֹּא נִקְרָא אָדָם - לֹא יַקְרִיב.

המבנה האלוקי והקוסמי עשוי בתבנית של דואליות הנתונה בתהליכי חיבור ופירוד. במקור ולאמיתו של דבר, הכול נתון באחדות – שהפירוד לשם האחדות- המניח מקום לעבודת האדם כחלק מהעולם האלוקי, יוצר את המתח, הגעגוע, את הבחירה ואת המודעות לחיבור של אהבה. עבודת הקורבנות היא מצורת הפולחן העיקריות הבונות את החיבורים יוצרי הפריון והברכה בעולם. דימויו המרכזי של חיבור זה נתון בהכללה ההרמונית שבין הממד הזכרי האלוהי המייצג את העליונים לבין הממד הנקבי המייצג את כנסת ישראל והעולמות התחתונים-ארציים. רק 'אדם' במובן זה -"זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם", יכול לעשות את עבודת הקירוב, הקורבן והחיבור. כך שעבודת הקורבנות היא המטילה תחילה, שלום 'בין אדם לחבירו' הקרוב ביותר והמתאגר ביותר – אשתו. ורק אחר כך ורק מכוח שלום, שמחה ועוצמה זו מתברכים העליונים ומתכללים וחוזרים ומשפיעים שפע טוב וברכה על זוגיות זו. 

זהרורים- ביאור לזוהר לפרשת כי תשא דף קפח ע"א הטעם לסבלות ישראל ומושפלותם- תשע"ז/ ראובן הכהן אןריה

ב"ה      זהרורים- ביאור לזוהר לפרשת כי תשא דף קפח ע"א הטעם לסבלות ישראל ומושפלותם- תשע"ז / ראובן הכהן אוריה 

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. עַד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים יָרַד הַלַּיְלָה. יָשְׁבוּ. עַד שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים הִתְחִיל הַבֹּקֶר לְהָאִיר. (אמרו, נקום ונלך) קָמוּ וְהָלְכוּ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, רְאֵה אֶת פְּנֵי הַמִּזְרָח שֶׁמְּאִירִים. עַכְשָׁו כָּל אוֹתָם בְּנֵי הַמִּזְרָח שֶׁל הָרֵי הָאוֹר מִשְׁתַּחֲוִים לָאוֹר הַזֶּה שֶׁמֵּאִיר בִּמְקוֹם הַשֶּׁמֶשׁ טֶרֶם שֶׁיָּצָא וְעוֹבְדִים אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי כֵּיוָן שֶׁיּוֹצֵא הַשֶּׁמֶשׁ, כַּמָּה הֵם שֶׁעוֹבְדִים לַשֶּׁמֶשׁ. וְאֵלֶּה הֵם שֶׁעוֹבְדִים לָאוֹר הַזֶּה, וְקוֹרְאִים לָאוֹר הַזֶּה: אֱלֹהֵי הַמַּרְגָּלִית הַמְּאִירָה. וּשְׁבוּעָתָם הִיא בֵּאלֹ''הַּ הַמַּרְגָּלִית הַמְּאִירָה.

הארת המזרח היא מאורע הרה משמעות וחוויה רבת רושם. הזוהר עצמו עוסק בכך רבות כעת האיחוד הקוסמי של הלילה ביום, קוב"ה ושכינתה וכסמיכת גאולה לתפילה. במקביל ולהבדיל ידוע היטב פולחן השחר האלילי העובד , משתחווה ונשבע לשמש הגדולה.   

  

וְאִם תֹּאמַר שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא לְחִנָּם - מִיָּמִים רִאשׁוֹנִים הַקַּדְמוֹנִים יָדְעוּ בָהּ חָכְמָה. בִּזְמַן שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מֵאִיר, טֶרֶם שֶׁיֵּצֵא, אוֹתוֹ הַמְמֻנֶּה הַמֻּפְקָד עַל הַשֶּׁמֶשׁ יוֹצֵא, וְהָאוֹתִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁל הַשֵּׁם הָעֶלְיוֹן רְשׁוּמוֹת עַל רֹאשׁוֹ (של השמש), וּבְכֹחַ אוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת פּוֹתֵחַ אֶת כָּל חַלּוֹנוֹת הַשָּׁמַיִם, וּמַכֶּה בָהֶם וְעוֹבֵר. וְאוֹתוֹ מְמֻנֶּה נִכְנָס לְתוֹךְ אוֹתוֹ הַזֹּהַר שֶׁמֵּאִיר סְבִיב הַשֶּׁמֶשׁ, וְשָׁם נִמְצָא, עַד שֶׁיּוֹצֵא הַשֶּׁמֶשׁ וּמִתְפַּשֵּׁט בָּעוֹלָם.

אמנם, העובדים לחמה טועים הם משום שהם מייחסים אלוהות לחמה עצמה ברם, ההתפעלות  מחווית הזריחה ומהתהליך המלווה את יציאת השמש יש בו אמת גדולה. שכן האירוע הזה מכנס בתוכו סוד גדול המלווה בשם הקודש והעליון המפעיל את תהליך ההזרחה.

וְאוֹתוֹ הַמְמֻנֶּה מֻפְקָד עַל הַזָּהָב וְעַל מַרְגָּלִיּוֹת אֲדֻמּוֹת, וְהֵם עוֹבְדִים אֶל אוֹתוֹ הַדְּיוֹקָן שֶׁל שָׁם, וּבִנְקֻדּוֹת וְסִימָנִים שֶׁיָּרְשׁוּ מֵהָרִאשׁוֹנִים מִיָּמִים קַדְמוֹנִים, הוֹלְכִים וְיוֹדְעִים נְקֻדּוֹת הַשֶּׁמֶשׁ לִמְצֹא מְקוֹמוֹת שֶׁל זָהָב וּמַרְגָּלִיּוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, עַד כַּמָּה יִהְיוּ עֲבוֹדוֹת רַבּוֹת אֵלּוּ בָּעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי שֶׁקֶר אֵין לוֹ עַמּוּדִים לִתְמִיכָה?

תהליך ההזרחה אחראי אף על היווצרות וחשיפת מחצבי הזהב ואבני חן כמרגליות. יודעי התהליך מכירים בכוחות ההשפעה הללו ויודעים אף את מקום אוצרות הזהב. יש אם כן קשר בין עבודת החמה לבין עושרם של עובדי החמה. מצב זה של העוצמה הכלכלית הנתונה לעובדי האלילים מכעיסה את בעלי הזוהר. ולכן ר' יוסי תוהה על חוסר הצדק הנחשף לפניו תדיר ושואל: כיצד הדבר באפשר הרי עבודת אלילים היא שקרית ו'לשקר אין רגליים', וזו לא היית צריכה להתקיים זמן רב כל כך ולהתבסס כלכלית. נראה כי ר' יוסי היה מעוניין בכילוי ע"ז ובסיבת עובדיה.

פָּתַח אַחֵר (רבי חייא) וְאָמַר, (משלי יב) שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. בֹּא וּרְאֵה, אִלּוּ כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם הָיוּ עוֹבְדִים לַשֶּׁקֶר - הָיָה כָּךְ, אֲבָל הָאוֹר הַזֶּה וְהַ הַר שֶׁמֵּאִיר וַדַּאי הוּא אֱמֶת. כּוֹכְבֵי רוּם הָרָקִיעַ הֵם אֱמֶת. אִם בְּטִפְּשׁוּתָם וְחֶסְרוֹן דַּעְתָּם הֵם אוֹמְרִים וְקוֹרְאִים לָהֶם אֱלוֹהַּ, לֹא צָרִיךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַלּוֹת אֶת מַעֲשֵׂי יָדָיו מֵהָעוֹלָם. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא לֹא יִכְלוּ הַכּוֹכָבִים וְהָאוֹרוֹת שֶׁל הָעוֹלָם. אֲבָל מִי יִתְכַּלֶּה? אוֹתָם שֶׁעוֹבְדִים לָהֶם.

ר' חייא עונה שאכן אילו היה בעבודת החמה שקר מתחילה ועד סוף, היינו רואים בביטולה. ואולם אמונת השפעת השמש והתהליכים הקוסמיים המתרחשים בעתות זריחה ושקיעה וכדו' יש בה אמת גדולה. יותר מכך גם אמונת ההשפעה על מחצבי הזהב גם היא נכונה. מה שאינו נכון זה הייחוס העצמי לפעולות הללו ואי ראייתם כחלק ממכלול  א-לוהי הנתון באחדותו. משום כן אין זה נכון שהאלוקים יאבד עולמו ותהליכים חשובים בהנהגת העולם, משום טיפשותם של עובדי האלילים. משום כך יש קיום לעבודה הזרה של החמה, משום שיש בה גרעין אמת באשר לעצם טענת ההשפעה של הזריחה. אלא שצריך להתפלל על כילוי עובדיה. זה יקרה לעתיד לבוא.

וְהַפָּסוּק הַזֶּה הוּא כָּךְ. שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד - אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם שְׂפַת אֱמֶת, (דברים ו) ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְהַכּל הוּא אֱמֶת וְסוֹד הָאֱמֶת. וּמְסַיְּמִים, ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת. וְזוֹהִי שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד.

דווקא שפת האמונה היהודית שהיא הטוענת לאחדות אלוהית – זו שתנצח לבסוף את התפיסה האלילית. כי היא אמת גדולה יותר מהאמת האלילית. וכך מבאר והוא את הפסוק שפת אמת תיכון לעד.

וְעַד אַרְגִּיעָה, וְעַד רֶגַע הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! מַה זֶה אַרְגִּיעָה? אֶלָּא עַד כַּמָּה יִהְיֶה קִיּוּמָם בָּעוֹלָם? עַד לֶעָתִיד לָבא, וְתִהְיֶה לִי מְנוּחָה מֵהָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה שֶׁעָלָיו. וּבִזְמַן שֶׁאַרְגִּיעָה, תִּתְכַּלֶּה לְשׁוֹן שֶׁקֶר, אוֹתָם שֶׁקּוֹרְאִים אֱלוֹהַּ למַאן דְּלָאו הוּא אֱלָהָא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּאִינּוּן שְׂפַת אֱמֶת, כְּתִיב בְּהוּ, (ישעיה מג) עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. ְמִי שֶׁאֵינוֹ אֱלוֹהַּ. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם שְׂפַת אֱמֶת, כָּתוּב בָּהֶם (ישעיה מג) עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ.

כיצד אם כן הוא מיישב את החלק השני של הפסוק "ועד ארגיעה לשון שקר"? מה שנראה כי לשון שקר אין לה מעמד יותר מרגע. כך שאם אכן פולחן השחר הנו שקרי, היה צריך להתבטל מיד, וזה לא מה שקורה. זוהי שוב שאלת הצדק האלוהי והיחס הא-סימטרי שבין אמונת ישראל לבין מצבם בעולם. וכן בין אמונת הגויים לבין מצבם בעולם. על כך עונה ר' חייא שארגיע אינו תיאור זמן של רגע אלא פעולה של רוגע.  רוגע זה יתרחש לעתיד לבוא, הזמן והמצב של הרגיעה מההיסטריה רווית התהפכות, שהוא זמן מימוש הצדק הא-לוהי. אז יתברר כי שפת אמת שבפיהם של ישראל, היא תיכון לעד. האמת ההיסטורית אינה האמת לאמיתה. טענת האמת שבפיהם של ישראל –עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו, היא האמת המהותית של העולם גם אם בינתיים בני אדם ואומות העולם אינם מכירים בה. אגב כך בא הסיפור:

נִזְכַּרְתִּי פַּעַם אַחַת שֶׁהָיִיתִי הוֹלֵךְ עִם רַבִּי אֶלְעָזָר, פָּגַשׁ בּוֹ הֶגְמוֹן. אָמַר לְרַבִּי אֶלְעָזָר, אַתָּה מַכִּיר אֶת תּוֹרַת הַיְּהוּדִים? אָמַר לוֹ, מַכִּיר. אָמַר לוֹ, הַאֵינְכֶם אוֹמְרִים שֶׁאֱמוּנַתְכֶם אֱמֶת וְתוֹרַתְכֶם אֱמֶת, וְאָנוּ שֶׁאֱמוּנָתֵנוּ שֶׁקֶר וְתוֹרָתֵנוּ שֶׁקֶר?! וַהֲרֵי כָּתוּב, שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר? אָנוּ מִימוֹת הָעוֹלָם עוֹמְדִים בְּמַלְכוּת וְלֹא סָרָה מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים דּוֹר אַחַר דּוֹר, תִּכּוֹן לָעַד וַדַּאי. וְאַתֶּם מְעַט הָיָה לָכֶם בְּמַלְכוּת, וּמִיָּד סָרָה מִכֶּם, וְהַפָּסוּק הִתְקַיֵּם בָּכֶם שֶׁכָּתוּב וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר.

ההגמון הזה שהוא ככל הנראה מייצג גם את התפיסה נוצרית מבקש ליצוק קורלציה בין האמונה לבין מימושה בהיסטוריה. עבורו זו משמעות הפסוק: שםת אמת תיכון לעד. מה שהוא אמת זוכה לביסוס היסטורי. מה שהוא שקר אין לו אחיזה בחיים. אם ישראל לא הצליחו להביא את אמיתת אמונתם לידי מימוש הרי שהצעתם לדרך חיים אינו עומד במבחן החיים וההיסטוריה. הטענה מופרכת מהחיים ומההיסטוריה. שכן אלה לא הצליחו לבסס 

עצמם כאומה ריבונית וכעם המספר את תהילת האל. אדרבא הרי הם מושפלים. מאידך אמונת הגויים, היא זו המבוססת היטב במבחן ההיסטורי ויש לה קיום מדיני- ריבוני עם הצלחה בטחונית וכלכלית. האין זה מלמד כי דווקא אמונת האלילים עומדת במבן שהפסוק "היהודי- תורני" מציע.  אי אפשר לעבוד זמן רב כל כך על ציבור רב כל כך –ואם כך נראה כי אמונת ישראל אינה רלוונטית והיא שקרית. אדרבא, נראה כי אמונת הגויים (הנצרות?) היא הנבחרת והנרצית בעיני האל!

דף קפ''ח ע''ב  אָמַר לוֹ, אֲנִי רוֹאֶה בְּךְ שֶׁאַתָּה חָכָם בַּתּוֹרָה. תִּפַּח רוּחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ. אִלּוּ אָמַר הַכָּתוּב שְׂפַת אֱמֶת כּוֹנַנְתָּ לָעַד - הָיָה כְּמוֹ שֶׁאַמַרְנוּ. אֲבָל לֹא כָתוּב אֶלָּא תִּכּוֹן, עֲתִידָה שְׂפַת אֱמֶת שֶׁתִּכּוֹן מַה שֶּׁאֵין כָּךְ עַכְשָׁו, שֶׁעַכְשָׂו שְׂפַת שֶׁקֶר עוֹמֶדֶת, וּשְׂפַת אֱמֶת שׁוֹכֶבֶת לֶעָפָר, וּבְאוֹתוֹ זְמַן שֶׁל אֱמֶת תַּעֲמֹד עַל קִיּוּמָהּ וּמִתּוֹךְ אֶרֶץ תִּצְמַח, אָז שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְגוֹ'.

עקיצה כואבת זו מאדם המכיר בנקודת התורפה מביאה את ר' חייא לידי קללתו= "תיפח רוחו של אותו האיש". וכאן עונה ר' חייא גם על האתגר הפסוקי- המילה "תיכון"- אינה מלמדת על מימוש היסטורי. אדרבא היא מבטאת את העובדה שאין זה כך. היא חושפת את המציאות שלמרות שיש אמת לא ברור שהאנשים מכירים בה ורוצים בה. שפת אמת היא מצב שלעתיד לבוא. תיכון בעתיד. בסוף ההיסטוריה. המצב שמעבר לקיום המאולץ ששקר ואמת מעורבים בו. או אז, האמת המושפלת לארץ שבד"כ אין הבריות מסוגלות לחיות ואין במצבן כדי להעיד עליה, היא תצמח מהארץ ותעמוד=תיכון כאמת המצליפה.

אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן, אַשְׁרֶיךְ, וְאַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיּוֹרְשִׁים תּוֹרַת אֱמֶת! אַחַר יָמִים שָׁמַעְתִּי שֶׁהִתְגַּיֵּר. הָלְכוּ, הִגִּיעוּ לְשָׂדֶה אַחַת וְהִתְפַּלְלוּ תְפִלָּתָם. כֵּיוָן שֶׁהִתְפַּלְלוּ תְפִלָּתָם, אָמְרוּ, מִכָּאן וָהָלְאָה נִתְחַבֵּר בַּשְּׁכִינָה, וְנֵלֵךְ וְנִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה.

ההגמון קיבל את התשובה ש"אמת המונית" אינה מעידה בהכרח- על נכונותה. דבר שגרם לו להתגייר. ואכן נפחה רוחו כהגמון וחזר לחיות כיהודי. וכאן מובא המשך הסיפור בהגעת ר' חייא ור' יוסי לשדה כדי להתפלל בו. המקובלים נקראים קוצרי השדה "מחצדי חקלא". השדה הוא תחום הספירות הא-לוהיות, במובן זה הם יוצאים אל המינסק הא-לוהי ואז מתפללים, מתחברים בשכינה בדרכם ועוסקים בתורה. כל אלה ביטוי לכך שהצדיק המיסטיקאי- חי את אמיתת הרוח בלא קשר  למציאות ההיסטרוית סביבו. אין הדת בראש ובראשונה אמת היסטורית. היא קודם אמת מיסטית גדולה. ההכרה ההיסטורית תגיע שעתה לעתיד לבוא, ועד אז אין הצדיק המיסטיקאי מופרע או מופרך על ידה.

פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (ישעיה מא) הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ וְגוֹ'. עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְיִשְׂרָאֵל כָּל אוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁאָמַר עַל יְדֵי נְבִיאֵי הָאֱמֶת, וְיִשְׂרָאֵל סָבְלוּ עֲלֵיהֶם כַּמָּה רָעוֹת בְּגָלוּתָם. וְאִלְמָלֵא כָּל אוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁמְּחַכִּים וְרוֹאִים שֶׁכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה, לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד וְלִסְבֹּל אֶת הַגָּלוּת.

אעפי"כ חוזרים הם לתת את התשובה היותר מלאה בעניין סבלו של עם ישראל בניגוד להבטחות המקראיות נבואיות. שכן התשובה לעיל אינה מסבירה עדיין נבואות אלה המצריכות מימוש היסטורי של הצלחת עם ישראל 

ואמונתו. כיצד ישרוד עם ישראל בגלות במצב של מושפלות, סבל ורדיפות מתמשכים? היהודים הרי ממתינים בכל עת, להתממשות הנבואות וזה לכאורה מה שמחזיק אותם כיהודים לאורך גלותם.

אֲבָל הוֹלְכִים לְבֵית מִדְרָשׁוֹת, פּוֹתְחִים סְפָרִים, וְרוֹאִים כָּל אוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁמְּחַכִּים, וְרוֹאִים שֶׁכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה שֶׁהִבְטִיחַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם, וּמִתְנַחֲמִים בְּגָלוּתָם, וּשְׁאָר הָעַמִּים מְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים אוֹתָם וְאוֹמְרִים: אַיֵּה אֱלֹהֵיכֶם? אַיֵּה אוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁמְּעֻתָּדוֹת לָכֶם, וְכִי כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ יִתְבַּיְּשׁוּ מִכֶּם?

היהודים הרי בורחים "לשדה" לבתי הכנסיות ולבתי המדרשות- שכן הם יוצאים מזירת החיים הממשית ובורחים אל בועת הדמיון- ששם הם מוצאים את דימויי הלעתיד לבוא את ההבטחות הטובות המעותדות לבוא אליהם. כבר בגלות הם חווים את הגאולה בדמיונם. הדמיון הזה גואל, פודה ומצילם מייאוש. הדמיון הגאולתי הזה מחסן אותם מפני ההתרסות החוזרות והנשנות של הגויים הרואים במצב היהודים את ההוכחה המובהקת לכך שאלוהי ישראל נטש אותם, או שמא מלכתחילה כל סיפור האמונה היהודית היה דמיון שווא, וכי כל ההצהרות בדבר ניצחון האמונה היהודית על אמונת הגויים, היו התרברבויות ילדותיות ושטותיות משולחות רסן.

זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, (שם סו) שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שּׁנְאֵיכֶם וְגוֹ'. מַה זֶּה הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ? אֵלּוּ שֶׁסָּבְלוּ כַּמָּה רָעוֹת, כַּמָּה שְׁמוּעוֹת שָׁמְעוּ אֵלֶּה עַל אֵלֶּה וְאֵלֶּה אַחַר אֵלֶּה וְחָרְדוּ עֲלֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהל) כִּי וְגוֹ' קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם וְגוֹ'. אוֹתָם חֲרֵדִים תָּמִיד אֶל דְּבָרוֹ כְּשֶׁנַּעֲשָׂה הַדִּין.

רעיון זה מיושב בפסוקים המנבא את מצבי הניסיון הקשים הללו: "הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך..." שמעו דבר ה' החרדים אל דברו אמרו אחיכם שנאיכם...". פסוקים אלה מבטאים ומנבאים מראש שעם ישראל אכן יעמוד בפני הנסיונות הקשים הללו של הפחדה מפני אחיהם שונאיהם המגולמים בדמות עשיו.

אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שּנְאֵיכֶם - אֵלֶּה הֵם אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו. מְנַדֵּיכֶם - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ד) סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ. שֶׁאֵין עַם שֶׁמְּבַזִּים אוֹתָם בַּפָּנִים וְרוֹקְקִים בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ בְּנֵי אֱדוֹם, וְכֻלָּם אוֹמְרִים שֶׁטְּמֵאִים כְּמוֹ נִדָּה, וְזֶהוּ מְנַדֵּיכֶם. לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה', אָנוּ (שאומרים) בְּנֵי אֵל חַי, שֶׁבָּנוּ יִתְכַּבֵּד שְׁמוֹ, אָנוּ שׁוֹלְטִים עַל הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא גָּדוֹל, (בראשית כז) עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל. וּבַשֵּׁם הַזֶּה נִקְרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּדוֹל, (תהלים קמה) גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד. אָנוּ בְּנֵי הַגָּדוֹל, וְהוּא גָּדוֹל. וַדַּאי לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה'.

יש בטענת האחים השונאים טענה לצדק פואטי. עשיו הבכור באחים היה לו לירש את הגדולה הדתית והכלכלית מאת אביו. יעקב ניסה בדרכים לא כשרות להטות את ה"סדר והבחירה הא-לוהית". הנה ההיסטוריה המושגחת על ידי האל חוזרת לעשות את הצדק, כדי שיתגלה שמו הגדול של האל, באמצעות צדק זה. הנה חוזר הבן הגדול "עשיו" ומגלה את גדולתו בהיסטוריה ואילו הבן ה'קטן' יעקב שהתגלה במעשיו "הקטנים" וביקש להטות את הצדק – חוזר ונענש על כך.

אֲבָל אַתֶּם קְטַנִּים מֵהַכֹּל, כָּתוּב יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן, אַיֵּה אֱלֹהֵיכֶם? אַיֵּה אוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁיִּתְבַּיְּשׁוּ כָּל הָעַמִּים מִשִּׂמְחַתְכֶם? מִי יִתֵּן וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, וְהֵם יֵבוֹשׁוּ, (רוח הקדש אומר והם יבושו) (עוד, כמי) כְּמִי שֶׁתּוֹלֶה קִלְלָתוֹ בְאַחֵר, מִשּׁוּם שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁאָז יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ, וּמִשּׁוּם כָּךְ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיְתָה אוֹמֶרֶת הַדָּבָר כָּךְ, וְעַל זֶה הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ. מִי הֵם כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ? אֵלֶּה שֶׁחִזְּקוּ אֶת נְחִירֵיהֶם בְּרֹגֶז עָלֶיךְ בַּגָּלוּת הַזּוֹ. בְּאוֹתוֹ זְמַן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מִכָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁיִּירְאוּ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל.

לכן, אומרים לנו הגויים, אתם הקטנים בעולם הזה מכל. ומשום כך אלוהיכם אינו עמכם. ומשום כך גם לא תראו בבושתנו למול שמחת גאולתכם. כי לא תהיה לכם גאולה שכזו. אין לכם א-לוהים ששוקד עבורכם על כך. כי הוא נמצא בצד הנכון שלנו ושוקד על העצמתנו כפי המגיע לנו. ואעפי"כ ר' חייא שואב עידוד מהפסוק שאלה המקניטים ה'נחרים', אכן יבושו ויכלמו לעתי"ל מהטובות שיראו אצל ישראל. המציאות וההיסטוריה אינם זירת האישוש וההפרכה לאמונת היהדות גם אם אלה נסמכים – על מקראות וסיפורי מקרא.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא, כָּךְ זֶה וַדַּאי, אֲבָל רָאִינוּ וְכָךְ רָאוּ גִּבּוֹרֵי הָעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי הַגָּלוּת נִמְשֶׁכֶת וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכָל זֶה כָּךְ הוּא, אֲבָל מִי עָשָׂה שֶׁיִּסְבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַגָּלוּת הַזּוֹ? כָּל אוֹתָן הַבְטָחוֹת שֶׁהִבְטִיחַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וַהֲרֵי זֶה נִתְבָּאֵר, שֶׁנִּכְנָסִים לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְרוֹאִים כָּל אוֹתָן נֶחָמוֹת, וּשְׂמֵחִים בְּלִבָּם לִסְבֹּל אֶת כָּל מַה שֶּׁיָּבא עֲלֵיהֶם, וְלוּלֵא זֶה לֹא יָכְלוּ לִסְבֹּל.

ובכל זאת ר' יוסי לא מרפה.- עדיין עם הביטחון האמוני המוצק הלזה – הגלות נמשכת כביכול לאין סוף. ולמרות התשובות המפולפלות עצם קיום הגלות שאין יודעים סופה מעיק. הוא אמנם אינו מערער את האמונה בדבר צדקה אבל בכל זאת מפני מה היא תמונת המראה שלנו? אפשר שזהו מבחן גדול מדי שלא תמיד יעמדו בו? ר' יוסי חוזר על הרעיון הקודם שאיתנות ישראל בגלותם היא היכולת להתעלם מהגלות כמצב פיזי ולחיות ברוח. "ישראל שברוח"- חיים את ההבטחות והם חווים את עליונותם וצדקתם בעצם האמונה בם. כך הם מפתחים עמידות לאורך הגלות ולאתגריה.

דף קפ''ט ע''א    אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וַדַּאי כָּךְ הוּא, וְהַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. וְאִם תֹּאמַר שֶׁיְּכוֹלִים עַכְשָׁו לְעוֹרֵר תְּשׁוּבָה כֻּלָּם כְּאֶחָד - לֹא יְכוֹלִים! מָה הַטַּעַם לֹא יְכוֹלִים? מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, (דברים ל) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךְ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וְכָתוּב וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךְ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךְ וְגוֹ'. וְכָתוּב וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךְ וְגוֹ'. וְאָז (שם) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךְ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךְ וְגוֹ'. וְעַד שֶׁכָּל אוֹתָם דְּבָרִים לֹא יִתְקַיְּמוּ, לֹא יְכוֹלִים לְעוֹרֵר תְּשׁוּבָה מֵהֶם.

ר' חייא מסכים ומוסיף: הגלות תסתיים כשנעשה תשובה. הגלות תלויה בנו. בעצם סבלנו הוא תוצר של אחריותנו. הגלות אינה מוכיחה את הנטישה שלנו אלא, אדרבא את ההשגחה המיוחדת עלינו. סבלנו המיוחד מלמד שאנו מושגחים ביותר על מעשינו. ועל כך יש לנו הוכחה של הבטחה נבואית מקראית שגם היא מתגשמת לנוכח עיננו. הוכחה זו משמשת בסיס לאמונת ההבטחות העתידיות. היא מעודדת אותנו להכיר כי התגשמותם תלויה באותו תנאי- נבואי " ושבת עד ה' אלוהיך" ואז יתקיים: "משם יקבצך ה' אלוהיך".

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כַּמָּה הִסְתַּרְתָּ כָּל הַדְּרָכִים וְהַשְּׁבִילִים מִכָּל בְּנֵי הַגָּלוּת וְלֹא הִשְׁאַרְתָּ לָהֶם פִּתְחוֹן פֶּה. אִם כָּךְ, שֶׁיִּהְיוּ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר - שֶׁלֹּא יִסְבְּלוּ גָלוּת וְלֹא שָׂכָר, וְיֵצְאוּ (אם כך, יהיו כמו שיהיו בכל דור ודור, יסבלו את הגלות ולא יצאו) מִדִּין שֶׁל הַתּוֹרָה, וְיִתְעָרְבוּ בִּשְׁאָר הָעַמִּים.

הדיון הזה מוביל לתחושה של מבוי סתום. רבי יוסי חש בקושי הקיומי לשאת את צער וסבל הגלות למרות ניסיונות הנחמה. תחושה שאין מה לומר. אין ברירות ובהירות למה זה, לאן כל זה יתפתח ומתי כל זה יסתיים. גם אם נבואות הסבל נכתבו בתורה ויש להם הבטחה לנבואות הנחמה אין אנו יודעים עד כמה נסבול עוד, ואין בזה נחמה. ואז במין הערכה מפוקחת וסוג של אכזבה הוא מסיק: שמא יהיו שיאמרו "לא מדובשך ולא מעוקצך"-"לא יסבלו גלות ולא שכר". איננו מעוניינים בטובות שיהיו אם אנו צריכים כל כך לסבול. או לחילופין איננו מוכנים לסבול כעת כשההטבות יהיו למי שיהיו בעתיד. המשוואה הזו איננה מקובלת עלינו. גם אם האמת איננה עומדת למבחן ההיסטוריה ואיננה מופרכת על ידה, אין אנו רוצים שסבל רב דורי כזה יהיה מנת חלקנו לאין סוף. אין זה מחויב. ולכן (ספק מנבא ר' יוסי את שאירע מהמאה ה-18) יהיו כאלה "שיצאו מדין תורה", יצאו מהברית  "ויתערבו בשאר העמים". הניסיון קשה מנשא.

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה כו) כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ וְגוֹ'. מַה זֶּה כְּמוֹ הָרָה? דֶּרֶךְ הוּא לִמְעֻבֶּרֶת שֶׁיַּעַבְרוּ עָלֶיהָ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים שְׁלֵמִים. וְיֵשׁ בָּעוֹלָם כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא עוֹבֵר עָלֶיהָ אֶלָּא יוֹם אֶחָד אוֹ יוֹמַיִם מֵהַתְּשִׁיעִי, וְכָל הַצִּירִים וְהַחֲבָלִים שֶׁל הַמְעֻבֶּרֶת הֵם בַּתְּשִׁיעִי. וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא עָבַר עָלֶיהָ אֶלָּא רַק יוֹם אֶחָד, נֶחְשָׁב עָלֶיהָ כְּאִלּוּ עָבְרוּ כָּל הַתְּשִׁיעִי שָׁלֵם. אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁטָּעֲמוּ טַעַם גָּלוּת - אִם יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, יֵחָשֵׁב עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ עָבְרוּ עֲלֵיהֶם כָּל אוֹתָם דְּבָרִים שֶׁכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה. כָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁכַּמָּה וְכַמָּה יִסּוּרִים עָבְרוּ עֲלֵיהֶם מִיּוֹם שֶׁהִתְחִילָה הַגָּלוּת.

ובכל זאת באה נחמה נוספת שאף היא אפשר שהנה בגדר נבואה שהתממשה בזמננו. סבל ישראל בגלות דומה הוא לאשה הרה שנמצא בשלבי הריונה האחרונים- בחודש התשיעי. החודש התשיעי שהנו לפני הלידה החדשה הוא הקשה מכל החדשים שקדמוהו. גם אם לא עובר כל החודש אפשר ללדת בתחילתו או באמצעו. שכן אם תקפו מספיק צירי לידה את ההרה- היא בשלה ללידה. אף ישראל אינם צריכים להמתין את כל אורך הגלות שאין ידוע סופו. די להם אם תקפו עליהם אסונות גדולים (כמו השואה למשל) כדי שבזה יכלו כל הצרות שנגזרו עליהם תהיה תשובתם ותחל הלידה המחודשת בארץ ישראל. לחילופין די בעוד מאמץ קטן של תשובה כדי לסיים את תכנית נבואות הסבל שבתורה. מכאן שהתשובה המתבקשת מישראל לסיום הגלות יכולה להתמצות בגודש ובשיא הסבל אליו הגיעו (כמו שאירע בשואה) ומכאן פתוחה הדרך לגאולתם בכל "מצב" שיהיו.