זהרורים – ביאור לזוהר לפרשת
ויקרא דף ה' ע"א – תשע"ז / ראובן הכהן אוריה
בפרשת ויקרא עוסק הזוהר ברעיונות שונים
הקשורים בקורבנות ובתהליכי ההקרבה. פרשת הקרבנות באה לאחר בניית המשכן. המשכן
מתואר במדרשים ובזוהר כיום של איחוד מחדש, חופה מחודשת.. הביטוי הייחודי "ויקרא"
הפותח את ספרנו יש בו נימה אינטימית המורה על כך שמשה נקרא להיכנס אל חנוכת המשכן
אפוף הענן ובשמחה של חתנות זו – יש לקיים סעודה בקורבנות וביין. על כך דרש הזוהר
בעקבות המדרש-"באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דיבשי
שתתי ייני עם חלבי. "דבההוא יומא איזדווגו זיווגין בכולא". הקמת המשכן
וביאת ה' לגנו, היא תהליך של איחוד קוב"ה ושכינתה. מכאן שהקרבנות הן עבודה
המעניקה כוח להתמדת החיבור והאיחוד הזה. מכאן מתגלגלים הרעיונות הבאים סביב התכלית
של הקרבנות והאנשים הראויים למלא אחר תכלית זו.
אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ'. אָמַר רִבִּי
אֶלְעָזָר, הַאי קְרָא הָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב, אָדָם כִּי יַקְרִיב
קָרְבָּן לַיְיָ'. מַהוּ מִכֶּם. אֶלָּא לַאֲפוּקֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, דְּהוּא
אַקְרִיב קָרְבְּנָא כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, וְהָא
אוּקְמוּהָ, וְהָכָא מִכֶּם כְּתִיב, הַאי אָדָם, לַאֲפוּקֵי אָדָם אָחֳרָא,
דְּלָא הֲוָה מִכֶּם. אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן, שַׁפִּיר קָאַמָרְת, והָכִי
הוּא= אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. אָמַר רַבִּי
אֶלְעָזָר, כָּךְ הָיָה לוֹ לִכְתֹּב הַפָּסוּק הַזֶּה: אָדָם כִּי יַקְרִיב
קָרְבָּן לַה'. מַה זֶּה מִכֶּם? לְהוֹצִיא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהִקְרִיב
קָרְבָּן כְּשֶׁבָּרָאדוֹשׁ .בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, וַהֲרֵי
פֵּרְשׁוּהָ, וְכָאן כָּתוּב מִכֶּם, הָאָדָם הַזֶּה, לְהוֹצִיא אָדָם אַחֵר
שֶׁלֹּא הָיָה מִכֶּם. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן, יָפֶה אָמַרְתָּ, וְכָךְ זֶה.
התורה מדגישה בפתיחה –"אדם כי יקריב
מכם"- צורת הפניה הזו שולחת אותנו אל האיש הראשון הנקרא "אדם"
אדה"ר. דמותו מעומתת עם דמות ה"אדם מכם". אין להקריב כאדם הראשון
אלא כאדם שהוא "מכם". מה מקור ההשוואה והניגוד? למה מכוונים הדברים?
כתוב במדרש: "אמר רב יהודה שור
שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס.
על פי המדרש אדה"ר הקריב לאחר החטא. "שנו
רבותינו יום שנברא בו אדם הראשון אמר: אוי לי בשביל שסרחתי העולם מתמעט והולך
וחוזר לתהו ובהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי, היה יושב ובוכה כל הלילה כיון שעלה
עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא, עמד והקריב מקרין ברישא והדר מפריס."
(ילקוט שמעוני סט, תתב) אם ההדגשה באה לבטא את הרעיון שאין מקריבים שור חד קרן אזי
הלימוד הוא טכני. ואולם, הצעתי היא להלך בהסברו של הרמב"ם. לדעתו אדה"ר הקריב מיד כשנברא וככל הנראה
כהכרת תודה על בריאתו. "...ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא
ומשם נברא אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא: (רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ב')
והדבר מדוייק בפסוק " אֲהַלְלָה
שֵׁם אלוקים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה: וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר
פָּר מַקְרִן מַפְרִיס: לפי תיאור זה הבעיה עם קורבנו של אדם הראשון מונחת בהיותו
מקריב בודד כשהיה אחד ולא שניים. הדרשה הזוהרית אם כן באם להדגיש שהאדם המקריב
צריך להיות מכם- זוג נשוי ולא אדם יחיד ולבד כאדה"ר. מה מונח בדרישה זו?
רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהלים מח)
שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח. הַאי שִׁיר תּוּשְׁבַּחְתָּא מְעַלְיָא הוּא, עַל כָּל שְׁאָר
תּוּשְׁבָּחִין, דְּזָכוּ לְשַׁבְּחָא לֵיהּ בְּנֵי קֹרַח. שִׁיר מִזְמוֹר:
תּוּשְׁבַּחְתָּא עַל תּוּשְׁבַּחְתָּא. תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאִתְפְּלַג לִתְרֵין
תּוּשְׁבְּחָן. = רַבִּי
אַבָּא פָּתַח, (שם מח) שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח. הַשִּׁיר הַזֶּה הִיא תִשְׁבַּחַת מְעֻלָּה עַל כָּל שְׁאָר
הַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁזָּכוּ לְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ בְּנֵי קֹרַח. שִׁיר מִזְמוֹר -
תִּשְׁבַּחַת עַל תִּשְׁבַּחַת, תִּשְׁבַּחַת שֶׁמִּתְחַלֶּקֶת לִשְׁתֵּי
תִשְׁבָּחוֹת.
הביטוי הפותח את פרק מח בתהילים מציין את מעלתו הייחודית. 'שיר' 'מזמור'
הוא ביטוי כפול לשירה להילול ולשבח. למי השבח הכפול?
וְזָכוּ בְּנֵי קֹרַח לְשַׁבְּחָא לָהּ
לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל. וּשְׁבָחָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קָא אַמְרֵי. וּמַאי
הוּא. דִּכְתִּיב, (תהלים מח) גָּדוֹל יְיָ' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר
אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. אֵימָתַי
אִקְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּדוֹל, בְּזִמְנָא דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל
אִשְׁתְּכָחַת עִמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות רל''א) בְּעִיר אֱלהֵינוּ,
הוּא גָּדוֹל בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ, עִם עִיר אֱלֹהֵינוּ. =וְזָכוּ בְּנֵי קֹרַח לְשַׁבֵּחַ אֶת
כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְהַשֶּׁבַח שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הֵם אוֹמְרִים. וּמַה
הוּא? שֶׁכָּתוּב (שם) גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. מָתַי נִקְרָא
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּדוֹל? בִּזְמַן שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִמְצֵאת
עִמּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ, הוּא גָּדוֹל בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ,
עִם עִיר אֱ לֹהֵינוּ.
השבח הכפול הוא לקב"ה ולכנסת ישראל.
שהרי ביאתו של הקב"ה למשכן היא חיבור קב"ה וכנסת ישראל כשכינתו. יש כאן
איחוד של הממד הזכרי עם הממד הנקבי באלוקות. בין זעיר אנפין- המיוצג בס' תפארת לס'
מלכות (המשכן- וכנס"י). כך שה'שיר' וה'מזמור' מתחלקים בין שני צדדי האיחוד
הזכר (שם הוי'ה) והנקבה (עיר אלוהינו).
אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה,
אֱלהֵינוּ מַאי בָּעֵי הָכָא. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא ודַּאי, הַאי עִיר דְּחָלָא
אֱלהֵינוּ, (ס''א חילא) וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּיִשְׂרָאֵל הוּא. מַאי מַשְׁמַע. אִשְׁתְּמַע, דְּמַלְכָּא בְּלָא
מַטְרוֹנִיתָא, לָאו הוּא מַלְכָּא, וְלָאו הוּא גָּדוֹל, וְלָא מְהוּלָּל.
וּבְגִין כַּךְ, כָּל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא, כָּל שְׁבָחָא
אַעְדּוֹי מִנֵּיהּ, וְלָאו הוּא בִּכְלָלָא דְּאָדָם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּלָאו
אִיהוּ כְּדַאי לְאִתְבָּרְכָא. =אָמַר
לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, מָה עוֹשֶׂה כָּאן אֱלֹהֵינוּ? אָמַר לוֹ, כָּךְ זֶה
וַדַּאי, הָעִיר הַזּוֹ הִיא יִרְאַת אֱלֹהֵינוּ, (כחה) וְתִשְׁבַּחְתָּהּ שֶׁל
יִשְׂרָאֵל הִיא. מַה מַּשְׁמָע? נִשְׁמָע
שֶׁמֶּלֶךְ בְּלִי גְבִירָה אֵינוֹ מֶלֶךְ, וְאֵינוֹ גָדוֹל וְאֵינוֹ מְהֻלָּל.
וְלָכֵן כָּל מִי שֶׁלֹּא נִמְצָא זָכָר וּנְקֵבָה, אֶת כָּל הַשֶּׁבַח מְסִירִים
מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ בִּכְלָל שֶׁל אָדָם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ כְדַאי
לְהִתְבָּרֵךְ.
ר' יהודה מוסיף שהדגש על 'עיר אלוהנו' מחדד
את העניין. ירושלם- כעיר האלוהים והמקדש התפרשה כיראה בשלימות.יראה-שלם. המקדש
כמקום נוכחות האל בארץ דווקא מעניקה ליראה את שלימותה. ולכן השבח הכפול בא לציין
כי גדולתו של ה' (זעיר אנפין- הזכרי) היא רק בהיותו עם 'עיר אלוהינו' – עיר המשכן –מקדש
(מלכות -הנקבית). ה'גדולה' מדברת על הרחבה על גידול מאחד לשניים. וכשם שאין מלך בלא
עם אין מלך בלא מלכה. בפשטות הרעיון הוא אין לדבר על גדולה בקב"ה אם ישראל
והממד הארצי-חומרי מנותקים ממנו. הביאה למשכן היא ביטוי לאחדות החומר והרוח. אחדות
שדימוייה באהבה זיווגית.
כְּתִיב (איוב א) וַיְהִי הָאִישׁ
הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם, תָּנֵינָן בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, דְּבַת זוּגוֹ בִּדְחִילוּ
דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוַת כְּוותֵיהּ, וּמִסִּטְרָא דְּאִתְּתֵיהּ אִקְרֵי
גָּדוֹל. אוּף הָכָא, גָּדוֹל יְיָ' וּמְהֻלָּל מְאֹד, וּבְמַּה הוּא גָּדוֹל.
הָדָר וְאָמַר, בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. = כָּתוּב (איוב א) וַיְהִי הָאִישׁ
הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם. שָׁנִינוּ בְּסִפְרוֹ שֶׁל רַב הַמְנוּנָא סָבָא, שֶׁבַּת זוּגוֹ הָיְתָה
כָּמוֹהוּ בְּיִרְאַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמֵהַצַּד שֶׁל אִשְׁתּוֹ
נִקְרָא גָדוֹל. אַף כָּאן, גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד. וּבַמָּה הוּא גָּדוֹל?
חָזַר וְאָמַר, בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ.
אנו ממשיכים את רעיון הגדולה של האדם. אדם
גדול (כשם שה' הוא גדול) הוא רק בהיות אישה עומדת לצדו כשם שגדולת אישה היא בהיות
בעלה לצידה. על איוב נאמר שהיה "גדול מכל בני קדם"- אין גדולה זו בעושר
ואו במעמד ובצדקות אישית. הגדולה היא
ביכולתו לחיות לצד אישה בהרמוניה כזו המביאה את שניהם יחד לאותו מעמד רוחני גבוה.
וּבְגִין כַּךְ, תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא
בַּשֵּׁנִי. וְאִי תֵּימָא אֲמַאי לָא כְּתִיב כִּי טוֹב בַּשֵּׁנִי. בְּגִין
דִּזְמִינִין לְאִתְפָּרְשָׁא. וְרָזָא דְּמִלָּה (בראשית ב) לֹא טוֹב היוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, בְּזִמְנָא דְּאִיהוּ
לְבַדּוֹ לֹא טוֹב כְּתִיב. וְעַל דָּא לָא כְּתִיב כִּי טוֹב בַּשֵּׁנִי. = וּמִשּׁוּם כָּךְ הַתִּשְׁבַּחַת הַזּוֹ
בַּשֵּׁנִי. וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה לֹא כָתוּב כִּי טוֹב בַּשֵּׁנִי? מִשּׁוּם
שֶׁעֲתִידִים לְהִפָּרֵד, וְסוֹד הַדָּבָר - (בראשיתב) לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. בִּזְמַן שֶׁהוּא לְבַדּוֹ,
כָּתוּב לֹא טוֹב. וְלָכֵן לֹא כָתוּב כִּי טוֹב בַּשֵּׁנִי.
המזמור הזה שנאמר בו פעמיים שבח על אחדות
הזוגיות נאמר ביום שני בשבוע. על יום שני בשבוע הבריאה לא נאמר כי טוב. ולכאורה
אין זה מתאים כי הרי יום זה מבטא את הבדידות, את הלבדיות ואת הפירוד כשם שנאמר על
האדם לא טוב היות האדם לבדו. ואכן יום זה מבטא ממד באלוהות בטרם היפרדו לזעיר
אנפין ולמלכות כמו האדם בטרם הנסירה וההפרדה מצלעו שהייתה לאשה. מזמור זה אם כן בא
לבטא את התיקון הנדרש ליום השני.
גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל כִּדְקַאמְרָן.
יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּזִוּוּגָא דִּלְהוֹן.
יְפֵה נוֹף, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְדָא צַדִּיק, מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ,
כְּדֵין הוּא חֶדְוותָא דְּכֹלָּא, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכָא. = גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל, כְּפִי
שֶׁאָמַרְנוּ. יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, הַתִּשְׁבַּחַת שֶׁל הַזִּוּוּג
שֶׁלָּהֶם. יְפֵה נוֹף - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְזֶה צַדִּיק, מְשׂוֹשׂ
כָּל הָאָרֶץ, אָז הִיא שִׂמְחַת הַכֹּל, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְבָּרֶכֶת.
כאן הולכת התמונה ומורחבת "יפה נוף
משוש כל הארץ"- זהו שבח לאחדות שיש עמה שמחה שמחה הנוצרת בפעילות ס' צדיק
המתעל את הכוחות האלוהיים ומאגם אותם בס' מלכות-כנסת ישראל מה שמאפשר להביא שפע
וברכה וחיים ולעולם. אגב אורחה נאמר כי זה
מהמטרות העליונות של הקרבת הקורבנות.
דף ה' ע''ב = אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב
וְגוֹ', אִלֵּין אִינּוּן נֶצַ''ח וְהוֹ''ד, (דף ה' ע''ב) דְּתַמָן כְּנִישׁוּתָא
דְּכָל בִּרְכָאן, כְּנִישׁוּתָא דְּחֶדְוְותָא. מִתַּמָּן נָפְקָא עַל יְדֵי
דְּהַאי דַּרְגָּא דְּאִקְרֵי צַדִּיק, וְתַמָּן אִתְכְּנָשׁוּ בִּרְכָאן,
לְבַסְּמָא לְהַאי עִיר קַדִּישָׁא, וּלְאִתְבָּרְכָא מִתַּמָּן. כִּי הִנֵּה
הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ. אִלֵּין כָּל כִּתְרֵי מַלְכָּא בִּכְלָלָא חֲדָא,
וְלַאֲתַר אָחֳרָא מִלִּין אִלֵּין סַלְּקִין. = אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע
לְמִשְׂגָּב וְגוֹ' - אֵלּוּ הֵם נֵצַ''ח וְהוֹ''ד, שֶׁשָּׁם הִתְכַּנְּסוּת שֶׁל
כָּל הַבְּרָכוֹת, הִתְכַּנְּסוּת שֶׁל שִׂמְחָה. מִשָּׁם יוֹצֵאת עַל יְדֵי
הַדַּרְגָּה הַזּוֹ שֶׁנִּקְרֵאת צַדִּיק, וְשָׁם הִתְכַּנְּסוּ הַבְּרָכוֹת
לְבַשֵּׂם אֶת הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה וּלְהִתְבָּרֵךְ מִשָּׁם. כִּי הִנֵּה
הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ - אֵלּוּ כָּל כִּתְרֵי הַמֶּלֶךְ בִּכְלָל אֶחָד,
וּלְמָקוֹם אַחֵר הַדְּבָרִים הַלָּלוּ עוֹלִים.
תָּא
חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ מְתַקֵּן עוֹבָדוֹי עַל יְדֵי דְּקָרְבְּנָא,
כֹּלָּא אִתְבְּסָם וְאִתְקְרַב, וְאִתְקְשָׁר דָּא בְּדָא, בְּיִחוּדָא שְׁלִים.
הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם. כִּי יַקְרִיב לְקַשְּׁרָא
מִלִּין כַּדְקָא חֲזֵי. =בֹּא
רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מְתַקֵּן אֶת מַעֲשָׂיו עַל יְדֵי קָרְבָּן, הַכֹּל
מִתְבַּשֵּׂם וְנִקְרָב וְנִקְשָׁר זֶה בָּזֶה בְּיִחוּד שָׁלֵם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב
אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם. כִּי יַקְרִיב לִקְשֹׁר אֶת הַדְּבָרִים כָּרָאוּי.
אם כן האדם המקריב קורבן כחלק מעבודתו
הדתית, הרי זו מתקנת אותו ומזרימה לו כוחות חיים לפעילות וליצירה. הוא זוכה לכך
בשל היות הקורבן מרכיב מרכזי בהזנה של ההרמוניה האלוהית בתוך עצמה ובקישורה
למציאות הארצית- לגן (באתי לגני). הקורבן המתאדה באש המזבח, מעניק אנרגיה לקיומו
ולהמשכת הרצף האיחודי בין עליונים לתחתונים, בין קוב"ה לכנסת ישראל -שכינתו.
האדם המקריב מקרב בין הממד הזכרי לנקבי והוא עצמו מתקרב נוכח הקורבן העולה. הוא
עצמו "נמס" ו"מתאדה" כישות גאה ואגוצנטרית. הוא עצמו נמסך ונבלע
לתוך האחדות הזו. הוא מקריב עצמו בביטול יישותו.
תָּא חֲזִי, אָדָם כִּי יַקְרִיב,
לַאֲפוּקֵי מַאן דְּלָא אִתְנְסִיב, דְּהָא קָרְבָּנֵיהּ לָאו קָרְבָּן,
וּבִרְכָּאן לָא מִשְׁתַּכְּחָן לְגַבֵּיהּ, (ס''א על ידיה) לָא לְעֵילָּא, וְלָא
לְתַתָּא. מִמַּשְׁמַע דִּכְתִּיב אָדָם
כִּי יַקְרִיב, שָׁאנֵי הָכָא, דְּלָאו אִיהוּ אָדָם, וְלָא בִּכְלָלָא דְּאָדָם
הוּא, וּשְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא עָלוֹהִי, בְּגִין דְּאִיהוּ פָּגִים,
וְאִקְרֵי בַּעַל מוּם, וּמָארֵי דְּמוּמָא אִתְרַחֲקָא מִכֹּלָּא, כָּל שֶׁכֵּן
לְמַדְבְּחָא לְקָרְבָא קָרְבְּנָא. + בֹּא רְאֵה, אָדָם כִּי יַקְרִיב,
לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁלֹּא נִשָּׂא, שֶׁהֲרֵי קָרְבָּנוֹ אֵינוֹ קָרְבָּן,
וּבְרָכוֹת לֹא נִמְצָאוֹת אֶצְלוֹ (על ידו), לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה.
מִמַּשְׁמָע שֶׁכָּתוּב אָדָם כִּי יַקְרִיב, שׁוֹנֶה כָּאן, שֶׁאֵינוֹ אָדָם,
וְאֵינוֹ בִּכְלָל שֶׁל אָדָם, וּשְׁכִינָה אֵינָהּ שׁוֹרָה עָלָיו מִשּׁוּם
שֶׁהוּא פָּגוּם, וְנִקְרָא בַּעַל מוּם, וּבַעַל מוּם מְרֻחָק מִן הַכֹּל, כָּל
שֶׁכֵּן לַמִּזְבֵּחַ לְהַקְרִיב קָרְבָּן.
ברם, יכולת זו מתאפשרת לו רק אם הוא הוא
מקיים ביטול מקביל- הוא הוא נשוי. אם הוא מקבל את היותו חלק באמצעות נישואיו לבת
זוגו. רק היא הוא מרחיב ומגדיל את חלקו באמצעות החלק של זוגתו. היות לבד היא מידה
גאה של ישות מספיקה לעצמה. של ישות שאינה מעניקה ונותנת לאחר זולת. של ישות שאינה
יודעת אתגר של התגברות וויתור. ישות שאינה יודעת אהבה מהי. אדם שכזה אין קורבנו
מתקבל. שכן כל התכלית של הקורבן היא קירוב של הזוגיות, איחוד הרמוני בין הזכרי
והנקבי. אין לו לאדם שאינו יודע סוד זה לעסוק בקורבן שזהו סודו. אם המרחב האישי
פגום ודיסהרמוני אין הציר הוורטיקלי –האלוהי יכול להושיעו ולהריק עליו ברכה ושפע
אנרגטי. כל השפע הזה מותנה באיחוד הזוגי שהוא מסרב ליטול בו חלק. במובן זה הוא בעל
מום. הוא חצי אדם שאינו זוכה להשלמה ובעל מום ככהן בעל מום אינו יכול להתקרב
לעבודת הקורבנות.
ונָדָב וַאֲבִיהוּא אוֹכָחָן,
דִּכְתִּיב, (ויקרא ט) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנִי יְיָ'. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן
לַיְיָ', אָדָם דְּאִשְׁתְּכָחוּ דְּכַר וְנוּקְבָּא, הַאי חֲזֵי לְקָרְבָא
קָרְבְּנָא דָּא, ולָא אָחֳרָא. = וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מוֹכִיחִים, שֶׁכָּתוּב (ויקרא י) וַתֵּצֵא אֵשׁ
מִלִּפְנֵי ה'. וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב,
אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. אָדָם שֶׁנִּמְצְאוּ זָכָר וּנְקֵבָה,
זֶה רָאוּי לְהַקְרִיב אֶת הַקָּרְבָּן הַזֶּה וְלֹא אַחֵר.
נדב ואביהו יוכיחו. שהרי הם באו להקטיר
קטורת שהיא הקורבן העליון ביותר שעיקרו הוא לקשור את הכוחות והספירות האלהיות
העליונות. קשירה והלכדה זו עוצרת מגיפות ומעניקה חיים לעולם. ודווקא נדב ואביהו
מצא מותם בהקריבם בשל היותם רווקים. ואגב רווקותם ניתן להוסיף את התכונה הנרדפת-
את חטאי גאוותם. ולכן תהיה זו משמעות הביטוי המיוחד "אדם כי יקריב מכם"-
האדם שצריך ויכול להקריב הוא רק אדם העשוי בצלם אלוהים- שיש בו זכר ונקבה. אדם שלם
שהוא 'מכם'- משניים ולא כאדם הראשון שהיה יחיד. רק מי שיודע זוגיות על ציר האופקי
יודע ליצור זוגיות מפרה ומברכת על הציר האנכי האלוהי-עולמי.
וְאָמַר רִבִּי אַבָּא, אַף עַל גַּב
דְּאוּקְמוּהָ לְנָדָב וַאֲבִיהוּא בְּמִלָּה אָחֳרָא, הָכִי הוּא ודַּאי. אֲבָל
קְטֹרֶת, עִלָּאָה הוּא מִכָּל קָרְבְּנִין דְּעָלְמָא, דְּעָלֵיהּ אִתְבָּרְכָן
עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְקָרְבְּנָא דָּא דְּאִיהוּ לְעֵילָּא מִכָּל קָרְבְּנִין
לָא אִתְחָזוּן אִינּוּן לְקָרְבָא, דְּהָא לָא אִתְנְסִיבוּ, לְקָרְבָּנָא לָא
אִתְחֲזוּן, כָּל שֶׁכֵּן לְמִלִּין עִלָּאִין, דְּיִתְבָּרְכוּן עַל יְדַיְיהוּ. =וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אַף עַל גַּב שֶׁבֵּאֲרוּהָ אֶת נָדָב
וַאֲבִיהוּא בְּדָבָר אַחֵר, כָּךְ הוּא וַדַּאי. אֲבָל קְטֹרֶת הִיא עֶלְיוֹנָה
מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁעָלֶיהָ מִתְבָּרְכִים עֶלְיוֹנִים
וְתַחְתּוֹנִים, וְהַקָּרְבָּן הַזֶּה שֶׁהוּא מֵעַל לְכָל הַקָּרְבָּנוֹת לֹא
רְאוּיִים הֵם לְקָרְבוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׂאוּ, לַקָּרְבָּן לֹא הָיוּ
רְאוּיִים, כָּל שֶׁכֵּן לִדְבָרִים עֶלְיוֹנִים שֶׁיִּתְבָּרְכוּ עַל יָדָם.
רבי אבא מחזק את העניין. הרבה חטאים תלו
בנדב ואביהו. כגון: שנכנסו פרועי ראש ושתויי יין, שהגיסו דעתם, שהציצו בבוראם,
שהתגאו על משה ואהרון וכדו'. אעפי"כ אומר ר' אבא חטא הרווקות הוא החזק והנכון
ביותר. אי אפשר ליטול את הקטורת שהוא מהות הוא "קטירה"- קשירה, איזון
ומיצוע של הכוחות הנוגדים באלוהות לשם ברכה, כשהמקריבים – נדב ואביהו- לא מקיימים
זאת בעצמם.
וְאִי תֵּימָא וַתֵּצֵא אֵשׁ
מִלִּפְנֵי יְיָ' וַתֹּאכַל אוֹתָם, אֲמַאי. לְבַּר נָשׁ דְּאָתָא קָמֵי
מַטְרוֹנִיתָא, לְבַשְּׂרָא לָהּ דְּהָא מַלְכָּא אָתֵי לְבֵיתָהּ, וְיִשְׁרֵי
בָּהּ בְּמַטְרוֹנִיתָא, לְמֶחְדֵּי עִמָּהּ. אָתָא לְקָמֵי מַלְכָּא, חָמָא
מַלְכָּא הַהוּא בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ מָארֵי דְּמוּמִין. אָמַר מַלְכָּא, לָאו
הוּא יְקָרָא דִּילִי, דְּעַל יְדוֹי דְּהַאי פָּגִים, אִיעוּל לְמַטְרוֹנִיתָא.
אַדְּהָכִי אַתְקְנַת מַטְרוֹנִיתָא בֵּיתָא לְמַלְכָּא, כֵּיוָן דְּחָמָאת
דְּמַלְכָּא הֲוָה זַמִּין לְמֵיתֵי לְגַבָּהּ, וְהַהוּא בַּר נָשׁ גָּרִים
לְאִסְתַּלְּקָא מַלְכָּא מִינָּהּ, כְּדֵין פְּקִידַת מַטְרוֹנִיתָא לְקָטְלָא
לְהַהוּא בַּר נָשׁ. = וְאִם
תֹּאמַר, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם, לָמָּה? לְאָדָם שֶׁבָּא
לִפְנֵי הַגְּבִירָה לְבַשֵּׂר לָהּ שֶׁהֲרֵי הַמֶּלֶךְ בָּא לְבֵיתָהּ,
וְיִשְׁרֶה עִם הַגְּבִירָה לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ. בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, רָאָה
הַמֶּלֶךְ שֶׁאוֹתוֹ אָדָם הוּא בַּעַל מוּמִים. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אֵין זֶה
כְּבוֹדִי שֶׁעַל יְדֵי הַפָּגוּם הַזֶּה אֶכָּנֵס אֶל הַגְּבִירָה. בֵּין כָּךְ
הִתְקִינָה הַגְּבִירָה אֶת הַבַּיִת לַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה שֶׁהַמֶּלֶךְ
הָיָה מְזֻמָּן לָבֹא אֵלֶיהָ, וְאוֹתוֹ אָדָם גָּרַם שֶׁהַמֶּלֶךְ יִסְתַּלֵּק
מִמֶּנָּה, אָז צִוְּתָה הַגְּבִירָה לַהֲרֹג אֶת אוֹתוֹ אָדָם.
חטא הרווקות דומה לאדם בעל מומים הדוחה את
המלך מלבוא למלכה שהכינה עצמה לקראת המפגש הזה. מום שבידו לתקנו ( כמו הופעה שאינה
הולמת). ברור אם כן שהמלכה, תוליך את זעמה לראשו של האיש הדוחה. כך המלכות שיש בה
מידת דין גרמה ליציאת האש שפגעה בנדב ואביהו.
כַּךָ בְּזִמְנָא דְּעָאלוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא,
וּקְטֹרֶת בִּידַיְיהוּ, חַדָּת מַטְרוֹנִיתָא, וְאִתְתַּקְּנַת לְקַבְּלָא
לְמַלְכָּא. כֵּיוָן דְּחָמָא מַלְכָּא אִינּוּן גֻּבְרִין פְּגִימִין, מָארֵי
דְּמוּמִין, לָא בָּעָא מַלְכָּא דְּעַל יְדַיְיהוּ יֵיתֵי לְמִשְׁרֵי עִמָּהּ,
וְאִסְתְּלַּק מַלְכָּא מִנָּהּ. כַּד חֲמַת מַטְרוֹנִיתָא דִּבְגִינֵיהוֹן
אִסְתַּלָּק מַלְכָּא מִנָּהּ, מִיַּד וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ' וַתֹּאכַל
אוֹתָם. = כָּךְ
בִּזְמַן שֶׁנִּכְנְסוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא וּקְטֹרֶת בִּידֵיהֶם, שָׂמְחָה
הַגְּבִירָה, וְהִתְתַּקְּנָה לְקַבֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמֶּלֶךְ
אוֹתָם אֲנָשִׁים פְּגוּמִים, בַּעֲלֵי מוּמִים, לֹא רָצָה הַמֶּלֶךְ שֶׁעַל יָדָם
יָבֹא לִשְׁרוֹת עִמָּהּ, וְהִסְתַּלֵּק מִמֶּנָּה הַמֶּלֶךְ. כְּשֶׁרָאֲתָה
הַגְּבִירָה שֶׁבִּגְלָלָם הִסְתַּלֵּק הַמֶּלֶךְ מִמֶּנָּה, מִיָּד - וַתֵּצֵא
אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם.
וכָל דָּא בְּגִין דְּמַאן דְּלָא
אִתְנְסִיב הוּא פָּגִים. מָארֵיהּ דְּמוּמִין קֳדָם מַלְכָּא, קְדוּשָּׁה
דְּמַלְכָּא אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְלָא שַׁרְיָא בִּפְגִּימוּ. וְעַל דָּא
כְּתִיב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, מַאן דְּאִקְרֵי אָדָם יַקְרִיב,
וּמַאן דְּלָא אִקְרֵי אָדָם לָא יַקְרִיב. = וְכָל
זֶה מִשּׁוּם שֶׁמִּי שֶׁלֹּא נִשָּׂא הוּא פָּגוּם. בַּעֲלֵי מוּמִים לִפְנֵי
הַמֶּלֶךְ, קְדֻשַּׁת הַמֶּלֶךְ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וְלֹא שׁוֹרָה בִפְגָם.
וְלָכֵן כָּתוּב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן. מִי שֶׁנִּקְרָא אָדָם -
יַקְרִיב. וּמִי שֶׁלֹּא נִקְרָא אָדָם - לֹא יַקְרִיב.
המבנה האלוקי והקוסמי עשוי בתבנית של
דואליות הנתונה בתהליכי חיבור ופירוד. במקור ולאמיתו של דבר, הכול נתון באחדות –
שהפירוד לשם האחדות- המניח מקום לעבודת האדם כחלק מהעולם האלוקי, יוצר את המתח,
הגעגוע, את הבחירה ואת המודעות לחיבור של אהבה. עבודת הקורבנות היא מצורת הפולחן
העיקריות הבונות את החיבורים יוצרי הפריון והברכה בעולם. דימויו המרכזי של חיבור
זה נתון בהכללה ההרמונית שבין הממד הזכרי האלוהי המייצג את העליונים לבין הממד
הנקבי המייצג את כנסת ישראל והעולמות התחתונים-ארציים. רק 'אדם' במובן זה -"זכר
ונקבה בראם ויקרא שמם אדם", יכול לעשות את עבודת הקירוב, הקורבן והחיבור. כך
שעבודת הקורבנות היא המטילה תחילה, שלום 'בין אדם לחבירו' הקרוב ביותר והמתאגר
ביותר – אשתו. ורק אחר כך ורק מכוח שלום, שמחה ועוצמה זו מתברכים העליונים
ומתכללים וחוזרים ומשפיעים שפע טוב וברכה על זוגיות זו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה