גם את העולם נתן בליבם- על שפת העתיד החיובית חנוכה אור ויוסף פותר החלומות ./ ראובן הכהן אוריה

גם את העולם נתן בליבם ./ ראובן הכהן אוריה

הפעם ביאור ל זוהר פרשת מקץ הצמודה/כלולה בחנוכה. (  דף קצה עמ' א  - קצ"ו עמ א)

פרשת מקץ פותחת עם פתרון החלומות, השמים קץ לכליאתו של יוסף ויציאתו מן ה"בור". יציאה זו, מאפילה לאורה ומשעבוד לחרות ולגאולה בשל היכולת לפתור לטוב את חלומות הלילה, משמשות לזוהר מצע לדרשת אור מפעימה . 

          וַיְהִי מִקֵּץ, רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר ( איוב כח ) "קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוְת", הַאי            קְרָא אִתְּמָר. קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ, דָּא אִיהוּ קֵץ דִּשְׂמָאלָא, דְּאִיהוּ שָׁאט בְּעַלְמָא, וְשָׁאט לְעֵילָא, וְקָיְימָא קַמֵּי קוּדְשָׁא            בְּרִיךְ הוּא, וְאַסְטֵי, וְקַטְרִיג עַל עַלְמָא, וְהָא אִתְּמָר. וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר, דְּהָא כָּל עוֹבָדוֹי לָאו אִינוּן לְטַב, אֶלָּא          לְשֵׁיצָאָה תָּדִיר וּלְמֶעְבַּד כְּלָיָה בְּעָלְמָא. 

הפסוק באיוב עוסק בראשית בריאת העולם, בבריאת האור. תחילה היה חושך. כמו שנאמר וחושך על פני תהום. הבריאה של האור משמעה, חלוקה של החושך ותיחומו. "קץ שם לחושך"! ואולם, עבור הזוהר שהחושך משמש אצלו ביטוי וסמל לכוחות ה'אופל והצלמוות', ה'קץ' הוא בתיחומן של הכוחות השוללים לצד הכהה, הצד השמאלי  במערך האלוהי. התיחום הוא בהצבת הצד הימני והמואר כנגדו.
הצד הימני לא רק שהוא מגביל את שלטון החושך הוא גם ובעיקר מאפשר תנועה של דחיה, פירוק, אידוי והעלמה של כוחות השחור.

          דְּהָא לֵית לָךְ דַּרְגִּין עִלָּאִין. דְּלָא אִיתָאי (אית) בְּהוּ יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, רַחֲמֵי וְדִינָא. דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין קַדִּישִׁין, מִסִּטְרָא          דִּקְדוּשָּׁה. וּמְסָאֲבִין, מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא. וְכֻלְּהוּ דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, אִלֵּין עַל אִלֵּין. וּבְכָל אֲתַר דְּבֹקֶר דְּאַבְרָהָם                   אִתְעַר בְּעַלְמָא, כֻּלְּהוּ מִתְעַבְרֵי, וְלָא שָׁלְטֵי. בְּגִין דְּלֵית לוֹן (ז''ח קיומא) לְקָיְימָא בִּסְטַר יְמִינָא, אֶלָּא בִּסְטַר                   שְׂמָאלָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד יְמָמָא וְלֵילְיָא, לְאַנְהָגָא כָּל חַד וְחַד לְסִטְרֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן            דְּיִשְׂרָאֵל, בְּעַלְמָא דֵין, וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. 

חלוקת החושך לשני צדדי הדמות האלוקית המגולמת בצלם האדם, השמאל והימין, מחלקים אף את שני הווקטורים המרכזיים הפועלים בבריאה – דין ורחמים, כיווץ והתפשטות, טומאה וטהרה והם אף מחולקים לשני זירות התרחשות עיקריות, שתי קצבי זמן הנתונים בשני חלקי היממה: ללילה וליום.

ובלילה חולמים חלומות .

"אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת, דָּא אֶבֶן נֶגֶף, דְּבָהּ כָּשְׁלִין חַיָּיבִין, וְקָיְימָא בְּהַאי דְאִקְרֵי, (איוב י) אֶרֶץ עֵפָתָהּ כְּמוֹ אֹפֶל. תָּא חֲזֵי, אִית אֶרֶץ חַיִּים לְעֵילָא, וְהַאי אִיהוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (ד''א ואית ארץ לתתא ונקרא) אֹפֶל וְצַלְמָוֶת, אֹפֶל דְּנַפְקָא מֵאֶרֶץ עֵפָתָה. מַאי(ס''א ארץ) אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת, דָּא הוּא קֵץ דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְחשֶׁךְ, זוּהֲמָא דְּדַהֲבָא, וְהָא אִתְּמָר." 

החושך הנתון בככות המציאות כשלעצמה הנו אבן נגף, "אבן אופל וצלמוות" המאיים להחזיר את העולם למצב הטרום בריאתי לתוהו הכאותי. במובן זה הוא תנועה של חורבן וכליה. הרוע והסבל בהם נתוני בני אנוש הנם תוצר של החושך הקפוץ והדרוך, הדין השיפוטי והביקרותי, שאינו משלים עם תיחומו ו"קיצו"- הקצבת תחום שלטונו. תחום זה הנו הלילה, וחשכו של החורף ששיאו ביום הקצר ביותר. (21.12).  האור לעומתו הגבול ביום, ולייתר דיוק ההארה, הנתונה לפועל האנושי, מציפה תנועה של שניות. הן במבנה האונטולוגי, הן בתפיסה האפיסטמולוגית והן בגישה הפסיכולוגית וההתנהגותית. תחת ארץ צלמוות הרי היא מעמידה ארץ חיים. והיממה, הלילה והיום, כשיקוף מבנה המציאות הריהי ככוס במבנה שעון חול. בחציו ממולא בריק וחושך ובחציו באור. והם עוברים מצד לצד. והשאלה על איזה צד הוא  מונח.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּלֵילְיָא עָאל, וּפָרִישׂ גַּדְפוֹי עַל עַלְמָא, כַּמָּה גַּרְדִּינֵי טְהִירִין, זְמִינִין לְנַפְקָא, וּלְשַׁלְּטָאָה בְּעַלְמָא. וְכַמָּה מָארֵיהוֹן דְּדִינִין, מִתְעָרִין בְּכַמָּה סִטְרִין לִזְנַיְיהוּ, וְשָׁלְטֵי עַל עַלְמָא. כֵּיוָן דְּאָתֵי צַפְרָא וְנָהִיר, כֻּלְּהוּ מִסְתַּלְּקֵי, וְלָא שָׁלְטֵי, וְכָל חַד וְחַד עָאל לְדוּכְתֵּיהּ, וְתָב לְאַתְרֵיהּ.

כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, הַבֹּקֶר אוֹר, דָּא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם. וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּדִינָא, דְּהֲווּ שָׁלְטִין בְּלֵילְיָא. הֵמָּה וַחֲמוֹרֵיהֶם (ס''א המה אינון מאריהון דדינא דקאמרן, וחמוריהם) אִינוּן גַּרְדִּינֵי נִימוּסִין, דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא. דְּלָאו אִינוּן קַדִּישִׁין, וְלָא שָׁלְטִין, וְלָא אִתְחֲזוּן מֵכִי אָתֵי צַפְרָא. וְאִינוּן מִסִּטְרָא דְּאִינוּן חֲמָרִי, גַּרְדִּינִי נִימוּסִין דְקָאֲמְרוּ.
                                                                                                                                                                                                                                                                                                            

מה המשמעות הפסיכולוגית וההתנהגותית של החשיכה והאורה? כיצד נעשה 'קץ' זה? כיצד נעשית תנועת ההיפוך הזו ? ועל ידי מי ? על כך עונה הזוהר בהמשך בדו שיח שמקיימים רבי חייא  ורבי יוסי. דו שיח המחלץ מדמותו של יוסף את 'גישת האור'. דָּבָר אַחֵר, וּכְאוֹר בֹּקֶר, בְּהַהוּא נְהִירוּ דְּבֹקֶר דְּאַבְרָהָם. (דף רג ע''ב) יִזְרַח שֶׁמֶשׁ, דָּא הוּא יַעֲקֹב. דִּנְהִירוּ דִילֵיהּ, כִּנְהִירוּ דְּהַהוּא בֹּקֶר. בֹּקֶר לֹא עָבוֹת, בְּגִין דְּהַהוּא בֹּקֶר, לָאו אִיהוּ חָשׁוּךְ, אֶלָּא נָהִיר. דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּאָתֵי בֹּקֶר, לָא שָׁלְטָא דִינָא כְּלַל. אֶלָּא כֹּלָּא נָהִיר, בְּסִטְרָא דְאַבְרָהָם. מִנֹּגַהּ מִמָּטָר, דָּא הוּא סִטְרָא דְיוֹסֵף הַצַּדִּיק, דְּאִיהוּ אַמְטִיר עַל אַרְעָא, לְאֲפָקָא דִשְׂאָה, וְכָל טִיבוּ דְעָלְמָא.

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, תְּוַוהְנָא עַל הַאי דְּקָאֲמַר שְׁלֹמֹה, כָּל מִלּוֹי (מילין) סְתִימִין וְלָא אִתְיָידְעוּן, דְּהָא קֹהֶלֶת סָתִים(מילין) סְתִימִין. 

רבי יוסי תוהה על שלמה האומר דברים סתומין. כביכול דבריו של שלמה אינם ברורים ומבוארים. הוא תוהה ותמה עליהם. ואולם, מדוייק יותר לומר שלא המילין סתומין אלא הדברים אליהם מכוונים המילים הם הסתומים. ובחידוד  דבריו של שלמה מצביעים על עומק תרחישי במציאות שבני אדם "סתומים" מלהבינם ומלפעול על פיהם. דברי שלמה ה'סתומים' מצביעים בעצם על המציאות ה'סתומה' שיש לפרשה ולפתור חידתה. זה מה שהולך לקרוא במאמר שלפנינו.

ואכן שלמה עצמו מעיד כך שעל מה שהוא מצביע "לא יוכל איש לדבר ". יש מצב שלא תישבע העין לראות  ולא תימלא האוזן לשמוע .  והוא מסביר טעמו. כיוון שעיניו ואוזניו של אדם אינם לגמרי בשליטתו דווקא משום כך מוגבל האדם מלתאר את המציאות . 

 פָּתַח וְאָמַר, (קהלת א) כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים, וְכִי כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים אִינוּן לְמַלָּלָא, דְּקָאֲמַר לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר. וְלֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ, מַאי טַעְמָא אִלֵּין. אֶלָּא בְּגִין דִּתְרֵין מִנְהוֹן, וְאִינוּן עַייְנִין וְאוּדְנִין, לָא קַיָּימִין בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וּפוּמָא אִיהוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ. וְכָל (מה) אִלֵּין תְּלַת לָא יָכְלִין לְאַשְׁלָמָא כֹּלָּא, וּלְאַדְבָּקָא כֹּלָּא.

ומשום כך אין כל חדש תחת השמש . משמע כל אמירה נעשית חלקית , מוגבלת , יחסית ואין בה חידוש של ממש . כלומר עמדה שיוצאת חריגה לתנודות האנושיות שהינן תמיד בגדרי מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש. ואומר זאת שלמה המלך החכם באדם שחכמתו הקיפה ככל שיכלה וברוב ידיעתה,  הפנימה מודעות זו למוגבלות ולאי האפשרות לכסות הכל.

דף קצה ע''ב
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הָכִי הוּא, דְּדִבּוּרָא דְּבַר נָשׁ לָא יָכִיל לְמַלָּלָא, וְעַיְינִין לְמֶחֱמֵי, וְאוּדְנִין לְמִשְׁמַע, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְתָּא חֲזֵי, אֲפִילוּ בִּרְיָין וְקַסְטוֹרִין, דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, לָא יָכְלִין לְמַלָּלָא כָּל מִלִּין דְּעַלְמָא, וְעֵינָא לָא יָכִיל (דף קצה ע''ב) לְמִשְׁלַט וּלְמֶחמֵי, וְאוּדְנָא לְמִשְׁמָע. וּבְגִין כָּךְ שְׁלֹמֹה דְּהֲוָה יָדַע כָּל מִלָּה, הֲוָה אָמַר דָּא.
עיקרה של ביקורת זו מופנה לעובדה שהמציאות שולטת על עינו ואוזניו של האדם. כלומר שהנחזה והנשמע מפריעות לאדם לראות ולשמוע את אמיתת המציאות. הן מפריעות לראות את התמונה המלאה שאינה מצטיירת אך על הנחזה החושי הויזואלי והנראה הקולי. לראות את המציאות כפי שהיא משמע לראותה בחוקיותה , "על מה קיימי בעלמא" מה מנהל אותה, על מה היא עומדת ומה סודה. שכן סוד זה הוא שלאמיתו מרחישה. וכל הסבר שממלל אותה מבלי סודה הריהו לקוי וחלקי ואינו מאפשר התנהלות מיטבית בהתאם לחוקיה.

וְתָּא חֲזֵי, כָּל עוֹבָדִין דְּעַלְמָא, בְּכַמָּה קַסְטְרִין תַּלְיָין, וְכָל בְּנֵי עַלְמָא לָא יָדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין עַל מַה קָּיְימֵי בְּעַלְמָא, וְאֲפִילּוּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּהֲוָה חֲכִּים מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא, לָא יָכִיל לְקָיְימָא בְּהוּ. 

הדגמה לכך ניתנת  דרך הפסוק בקוהלת: "את הכל עשה יפה בעיתו ". הפסוק אשר מציג התרשמות משלימה עם מצגה של המציאות והופעתה. המציאות, המיוחסת לפועלו של הקב"ה,  מסודרת להפליא על כל חלקיה ומתוזמנת בסדריה וביחסי חלקיה בעיתוי מושלם. "גם את העולם נתן בליבם", סדר  חיצוני זה מאפשר לו לאדם לכלכל צעדיו ומעשיו, סדר אף מציב לאדם תמונת מה שהוא מחוייב אליו. כלומר שסדרה של המציאות היא המורה לאדם את מבנה המציאות ובונה לו את עולמו . האדם, בתמונה זו, סביל ביחס למציאות הכפויה עליו. זוהי ההבנה כנגדה יוצא ר' יוסי מבעלי הזוהר.  והריהו מציע פירוש אחר ובמובן מה מנוגד לתמונת עולם זו.

פָּתַח וְאֲמַר, (קהלת ג) אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ גַּם אֶת הָעוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים וְגו'. תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיָדְעֵי לְאִסְתַּכָּלָא בְּרוּחָא (ס''א ברזא) דְחָכְמָתָא.

תמונת העולם אותו מכירים ה'משתדלין באורייתא' שהם המכירים בדרכו של הרוח ויודעים להכיר בחכמת הדברים. הכרה זו שמקורה הוא הרוח היוצר של המכיר מעמידה עולם שבו סדרי הדברים נקבעים על ידי מי שמכיר את סודם-רוחם-חכמתם ובכך פועל עליהם.  

אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ, כָּל עוֹבָדִין דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעַלְמָא, בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא, אִית דַּרְגָּא מְמַנָּא עַל הַהוּא עוֹבָדָא בְּעַלְמָא, הֵן לְטַב הֵן לְבִישׁ. מִנְּהוֹן דַּרְגִּין לִימִינָא, וּמִנְהוֹן דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא. אָזִיל בַּר נָשׁ לִימִינָא, הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד, הַהוּא דַרְגָּא מְמַנָּא (ס''א דימינא) לְהַהוּא סִטְרָא, (עבידי) וְעָבִיד לֵיהּ סִיּוּעָא, וְכַמָּה אִינוּן דִּמְסַיְיעֵי לֵיהּ. אָזַל בַּר נָשׁ לִשְׂמָאלָא, וְעָבִיד עוֹבָדוֹי, הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד, מְמַנָּא (ס''א דרגא דשמאלא) אִיהוּ לְהַהוּא סִטְרָא, וְקָא מְקַטְרֵג לֵיהּ, וְאוֹבִיל לֵיהּ לְהַהוּא סִטְרָא, וְאַסְטֵי לֵיהּ. וּבְּגִין כָּךְ הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד בַּר נָשׁ כְּדְקָא חָזֵי, הַהוּא מְמַנָּא דִסְטַר יְמִינָא קָא מְסַיֵּיעַ לֵיהּ. וְדָא הוּא בְּעִתּוֹ, יָפֶה בְּעִתּוֹ, דְּהַהוּא עוֹבָדָא מִתְקַשְּׁרָא בְּעִתּוֹ, כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ.

ובכן את הכל עשה יפה בעיתו מתייחס אל הקב"ה שהוא בורא מציאות כפולה פנים. כל אובייקט וכל תנועה יש כנגדם 'דרגא ממונא', כוח רוחי-אלוקי, אנרגיה מפעילה, מהות יוצרת שהיא באחת תוצר של המעשה והיא גם סיבתו. לכל בחירה של האדם, יש סיבה ש'דרגא' זו עומדת מעליה ובאחת בחירה זו יוצרת את ה'דרגא' שתהיה הסיבה לבחירה הבאה ולתוצרים שמבחירה זו מביאה עמה.

אם בוחר האדם ב'ימין' המקרב והראוי הריהו הוא בוחר בתנועה כפולת פנים, הן במעשה המקרב ו'בצד' הימני הקרוב. תנועה זו מופרה ממקורותיה והיא מכה גלים לכל עבריה בפנים הארציות והרוחיות. ואם חלילה בוחר האדם במעשה שמאלי, מנכר מרחק, קפוץ ומתוח הריהו מכתיר סביבו הילה שלילית, מיתנגדית, החוזרת ומרחיקתו מהסדרים היפים. הסטרא אחרא – הצד האחר השמאלי ניזון מאנרגיות שליליות שכאלה. וזו משמעות הביטוי "בעיתו". עיתו לשון עיתוי. תיזמון מקביל. בעת שאדם נוהג כך נוהג הכוח הממונה במקביל כך. ב"עיתו" אינו רק תיזמון מקביל אלא לשון הזמנה. המעשה בו בזמן שנעשה הריהו מזמין, יוצר, בורא ומניע את ה'דרגא', את הכוח הרוחי שסביבו. הוא יוצר סביבה מלווה ומשפיעה. הנה אם כן התנועה ההפוכה לא העולם המסודר קובע עבור האדם את תפיסותיו ואורחותיו, אלא האדם הבוחר והיוצר הוא זה הקובע את תמונת העולם וסדריו. זו תהיה התוצאה והמשמעות של המשך הפסוק ".. גם את העולם נתן בליבם".     

גַּם אֶת הָעוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם. כָּל עַלְמָא, וְכָל עוֹבָדוֹי דְעַלְמָא, לָאו אִינוּן אֶלָּא בִּרְעוּתָא דְלִבָּא, כַּד סָלִיק בִּרְעוּתָא (דלבא, וכד סליק ברעותא) דְבַר נָשׁ. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאַמְשִׁיכוּ עוֹבָדִין טָבִין, לְאוֹטָבָא לוֹן וּלְכָל עַלְמָא, וְאִינוּן יָדְעִין לְאִתְדַּבְּקָא בְּעֵת שָׁלוֹם. וּבְחֵילָא דִצְדָקָה דְּעָבְדִין לְתַתָּא, אִינוּן מָשְׁכִין לְהַהוּא דַרְגָּא דְּאִקְרֵי כָּל, לְאַנְהָרָא בְּעִתּוֹ.

כיון "שאת הכל עשה יפה בעיתו" כלומר, האדם הבוחר יפה – יוצר עולם יפה בפועל, "בעיתו" – בעיתויו ובעטיו. הרי שמשמעות הדברים היא שהעולם נתון לליבו של האדם, יותר נכון נתון בליבו. הצדיק המכיר את הסוד הזה, הרי עבורו העולם, סדריו וחוקיו מסורים לחוק האחד לחוק הלב המכריע. הלב הרוצה והמכריע את המעשים מכוח הרצון לראות את היפה ו'הימני.' "כל עלמא, וכל עובדוי דעלמא , לאו אינון אלא ברעותא דליבא". רצון הלב ממשיך את הרצון למעשים הממשיכים את הרצונות ו'הדרגות'(הכוחות האלוהיים) ומזמינים את העובדות והסדרים להיות הסביבה התומכת לרצון הלב.

וַוי לוֹן לְחַיָּיבַיָא דְּלָא יָדְעִין עֵת דְּהַהוּא עוֹבָדָא, וְלָא מַשְׁגִּיחִין לְמֶעְבַּד עוֹבָדֵיהוֹן בְּעַלְמָא עַל תִּקּוּנָא דְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְעַלְמָא. וּלְאַתְקָנָא עוֹבָדָא בְּהַהוּא דַרְגָּא דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא יָדְעִין.
וְעַל דָּא אִתְיְיהִיב כֹּלָּא בִּרְעוּתְהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא. דִּכְתִיב, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף.

הבחירות השליליות כרוכות בתנועה המכוונת ומתמקדת בחסר. המצבים הנפשיים השליליים כמו , כעס, עצבות, פחד, יאוש וקינאה מבטאות את הפער בין הנרצה לבין הקיים, ומתמקדות בו. הרגשות השליליים והמעכבים מופיעים במצב שבו הדברים אינו כפי שאני רוצה. ה'אינו' הוא   ההבטה וההתמקדות בחצי הכוס הריקה. ההתמקדות במה ש'אינו', ו'עוד לא' ו'חסר' וההתמקמות ביחס הנפשי לחסרונות הללו אינה מסייעת למילוי החסר אדרבא, היא פועלת הפוך, להעמקתו. שכן התכוונותנו במה ש'אינו' יוצרת וגוררת שוב 'אין' ו'לא'. הרצון של בני אדם לשנות את מצבם צריך להיות רצון חיובי, רצון שמברך על הקיים ובכך דואג שהקיים ימשיך את ברכתו. לא די לרצות שינוי צריך שהרצייה תהיה מכוונת עתיד וחיובית. לראות ברצף התממשות טובה של צפיות העתיד. ה'נפילות' ה'כשלונות' הנן גורם מאיץ והזדמנות לאימוץ המחשבה , הרצון והבחירה הטובה . כך האלוהות כולה ערוכה, מסורה ונענית כביכול, לרצון האדם . אלוקים הבורא, בורא, יוצר וקובע חוק אחד לעולם , חוק כוח המשיכה או חוק כוח ההזמנה. המעשה אשר עשה אלוהים מראש ועד סוף הוא המעשה (מבלי) אשר (לא ) ימצא האדם. האלוקים נתן את מבנה העולם, סדריו, ותהליכיו לליבם של בני האדם והוא אפשר להם לקבוע את מצבו של העולם ובעצם את מצב המעשה של האלוקים. מעשה נודע למפרע בבחירתו של האדם. 

 וּבְגִין כָּךְ דְּאִינוּן עוֹבָדִין לָא אִתְעֲבִידוּ לְאַתְקָנָא בְּדַרְגַּיְיהוּ כִּדְקָחָזֵי, דְּיִתְכְּלִיל עוֹבָדָא דָא בְּדַרְגָּא דָא, כֹּלָּא כְּתִקּוּנָא אֶלָּא כְּפוּם רְעוּתָא דְּבַר נָשׁ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו. יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, בְּאִינוּן עוֹבָדִין, דְּלָא אִתְעֲבִידוּ כְּדְקָא יְאוּת. כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ, בְּכָל מַה דְּיֵיתֵי עֲלוֹי, וּלְמֵיהַב הוֹדָאָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו, דְּהָא אִי הַהוּא עוֹבָדָא גָרִים לֵיהּ בִּישָׁא, בְּגִין הַהוּא דַרְגָּא דְקָא מְמַנָּא עֲלוֹי, אִית לֵיהּ לְמֶחדֵי בֵּיהּ, וּלְאוֹדָאָה עֲלֵיהּ. דְּאִיהוּ גָּרִים לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ, וְאִיהוּ אָזִיל בְּלָא יְדִיעָא, כְּצִיפֳרָא דָא בְּגוֹ קוּסְטִירָא. 

ובכן אלה שאינם רואים זאת כך ואינם פועלים כך , אין טוב בם , אין הם רוצים בטוב ואין הם מזמינים ומושכים טוב . אלה אינם פועלים טוב . תיקונם של אלה לראות במה שבא עליהם הזדמנות לתיקון הזדמנות להכרה ברע כתוצר של רצונם ומעשיהם. יש להם להודות לה' ולהודות שהם חיים באקראיות   לא מחושבת המטלטלת אותם בסבך החיים ובתוך מלכודת גדולה. אדרבא, הרע התופס אותם בחיים אינו אקראי , ואינו בא בפתע פתאום , לאמיתו הוא בא ב'עיתו' באותה עת מזמינה.

                          וְכָל דָּא מְנָלָן, דִּכְתִיב ,  (קהלת ט) כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאוֹם. כִּי גַּם לא יָדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ. מַאי עִתּוֹ, עִתּוֹ דְּהַהוּא עוֹבָדָא דְּקָא עָבִיד. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ, וּבְגִין כָּךְ אִינוּן כַּצִּפֳּרִים הָאֲחוּזוֹת בַּפָּח.

מתוך התפיסה הזו עולה רגש האחריות. אין לו לאדם להאשים איש או גורם כלשהו במצבו הביש. מושג ה'עת' מזמין את האיש לראות בעצמו ובבחירתו את הגורם המביש. "דאיהו גרים ליה לנפשיה". משמע, ההימלטות מרשת ה'האשמות', כמוה כהימלטות ממלכודת, תהיה אך ורק מההכרה כי בחירותיו של האדם הן האחראיות הבלעדיות למצבו. כל זמן שלא יפנים אמת זו ש"לא ידע האדם את עיתו" יהיה כדג הנאחז במצודה וכציפור נלכדת בפח יקוש. שכן ה'אשמותיו חוצה' לבד מכך שהן בוחרות להתמקד בשלילי, הרי הן מסרבות ליטול את האחריות הנובעת מתפיסת ה"עת" – הבחירה – כפולת הפנים, המזמינה במעשה שהיא עושה אף את שלל תוצאותיה המשתרגות ממנה.    

וּבְגִין כָּךְ זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעֵי אוֹרְחוֹי וּשְׁבִילוֹי דְּאוֹרַיְיתָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, לְמֵיהַךְ בָּהּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט.   וְתָּא חֲזֵי, לְעוֹלָם אַל יִפְתַּח בַּר נַשׁ פּוּמֵיהּ לְבִישׁ, דְּאִיהוּ לָא יָדַע מַאן נָטִיל הַהִיא מִלָּה. וְכַד לָא יָדַע בַּר נָשׁ אִתְכְּשַׁל בָּהּ. וְצַדִּיקַיָא כַּד פָּתְחֵי פּוּמַיְיהוּ כֻּלְּהוּ שְׁלָם.

הצדיקים, כמו יוסף הצדיק היודע כוחה של מילה (תרתי משמע!), היודעים סוד זה של כוח המשיכה וההזמנה מדברים על דרך החיוב והעתיד החיובי. אין הם מוציאים מפיהם מילות ניגוד המזמינות צוהר לשלילה הטמונה בהן. אדרבא שימושי לשונם מייצרים מצבי שלום ואחדות . משום כך פתח יוסף במפגשו עם פרעה בביטוי "האלוהים יענה את שלום פרעה". משמע כל שיתרחש ביננו תלוי בהתכוונות ל'שלום' פרעה  העתידי. זה יהיה פועלו ומענהו של האלוקים במידה וניבחר לדבר ולעשות 'שלום פרעה '.

דברים אלה של הזוהר באים בהקדמה למפגשו של יוסף עם פרעה . מפגש פתרון החלומות. מפגש זה של הצדיק עם פרעה וחלומותיו הופך עבור הזוהר ביטוי למפגשו של כל אדם עם המציאות. וכך הזוהר מציע לראות במציאות חלום שהאדם במפגשו עמה מתייצב כפותר חלומות. המציאות אינה נתונה, מסודרת ופתורה. "הכל עשה יפה בעיתו" – כפשט החיצוני. המציאות היא כחלום כתב רמזי חידה. וכמו בחלום שעיניינו הולך ומתקבע לפי פתרון החלום " איש כפתרון חלומו חלמנו", כך המציאות הולכת כפתרון המתייצב למולה. בכל בוקר אדם מתעורר לחלום שנפרש בפניו. והליכתו במציאות שתהיה עבורו תלויה בפתרונו את החלום שלו,  אם לטב ואם למוטב. 

פרשת יוסף והחלומות – נקראת בימי חנוכה בעצם חשכת החורף ובימים הקצרים ביותר של השנה.

ימים אלה עבור אדה"ר הם ימי השיא בהתקרבות העולם אל קיצו. בשל כך חשב כסיפור הגמרא במסכת עבודה זרה דף ח ע"א, שזוהי המיתה שנקנסה עליו בגין האכילה מעץ הדעת. לכשנוכח   שזהו טבעו של עולם עמד ועשה שמונה ימים לפני ה21 בדצמבר שמונה ימי חג ולאחר תאריך זה עוד שמונה ימים. לאמיתו של דבר 16 יום ברצף המחולקים לשני חגים לפני ואחרי. השאלה היא מפני מה חגג ועל מה ?

אדה"ר מציין בשמונה הימים הראשונים את העובדה שפירש את המציאות כתהליך שלילי. כהליכה אל החושך, כ'פוחת והולך' אל הסוף חסר המוצא, אל היאוש והאובדן. ואילו בשמונת הימים האחרונים הריהו מציין כי בעיצומו של החושך אפשר לראות את ה'מוסיף והולך' אל האור. ברור שאדם הראשון חגג את שמונת הימים האחרונים בהדלקה – עושה מצווה. ברור שאור הנר הדוחה את ה'הרבה חושך' מבטא את הראיה העתידית והתקווה האופטימית. ברור שבאמצעות הנר הוא מטרים את האור הגדול ההולך ובא. החושך הוא זמן החלימה. החושך הוא זמן ההסתרה לאמיתו הוא זמן  המיתה.

הדלקת הנר שמונה ימים הוא ביטוי ל'פתרון השלום' לחלום ואפילו זה ה'חשוך' ביותר. הוא ביטוי לתחיה לתקווה של יציאה מאפילה לאור גדול. בעצם הדלקת הנר נדלק המאור הגדול, הדרגא שלה והיא הולכת ומסייעת לאור לגדול והאור מקים לתחייה את המציאות השקועה בתרדמת מעבה האדמה .     

אדה"ר, שאכל מעץ הדעת , העץ המלמד לראות את העולם וסדריו כקובעים את האדם ואורוחותיו, העץ המלמד כי הכל עשה יפה בעיתו, הוא לאמיתו כשלעצמו - 'אילנא דמותא'-עץ המוות. אדה"ר שאכל מעץ המוות – וציפה למותו, הוא  וממשיכיו חוגגי קלנדיא וסטרנורא (ע"ז ח' ע"א)  חגגו גם את החושך והמוות שמונה ימים וגם את האור והתחיה שמונה ימים. אנו, לאחר שחווינו את חושך יוון ועמדנו על סף החורבן והכליה הרוחנית מקיימים דווקא את שמונת הימים של האור ותחיית המתים. ליתר דיוק אנו מקיימים את שתי החגים יחד. את חג האור והנר אנו מקיימים במקביל ועל גבי חג החושך. חנוכה כחג הסוכות (שב'מקבים' מתקיים דמיון והתאמה ביניהם) מקיים בחפיפה שני חגים. מה בסוכות חג הסוכות שבעת ימים  זכר לחסר, לגלות ולארעיות ולעומת זה ועל גבי זה חג האסיף שבעת ימים, ביטוי למלאות ולשפעה והשמחה החקלאית היציבות הכלכלית, כך גם חנוכה.

היוונים הביטו אל העולם, יופיו וסדריו וגזרו את תרבותם ואורחותם מהנתון העולמי, ואילו היהודים ראו כי נתן ה' את העולם בליבם. מסר אותו לרצונם. מפני שברא עולם כפול פנים – ב"עיתו" עולם בעל חוק המשיכה. לא נברא עולם, כדי שהאדם יבין אותו אלא, כדי שישנה אותו. אלוקים ברא את העולם בשבעה ימים וביום השמיני מסר את העולם לאדם שיתקנו כפי המיוצג במעשה הברית ביום השמיני. מה החיטה שעץ הדעת היית צריכה תיקון אף האדם בככותו, ביפי גופו צריך תיקון. זו אולי הסיבה שהיוונים גזרו על המילה. 'מילה' תרתי משמע! זו אולי הסיבה שיוסף הצדיק – החולם  מלמדנו את כוחה של ה'מילה', צדיקותו היא ב'מילה' תרתי משמע!   

כך, שם יוסף יפה התואר ב'אור הגנוז' השמור לצדיקותו , 'קץ' לחושך , ליפיפיותו של יפת, לדמיון האסתטי, לשיפוט הביקורתי והעובדתי שביקשו לכפות עצמן על תודעת האדם שתהיה לכודה בשבי דעת חוק המציאות. 'האלוקים יענה את שלום פרעה '– האלוקים העניק לצדיק את חופשו , ואף שחרר את העולם לנהוג על פי חופשו של הצדיק , הווה אומר את העולם נתן בליבו וברצונו של זה הרואהו כאמצעי להתגבר עליו ולשנותו לעץ חיים ולשלום.

חנוכה - לאור הנרות - שעשועי דמיון -ראובן הכהן אוריה

חנוכה.  סבב נרות שמונה  תחנות .   שעשועי דמיון / ראובן הכהן אוריה

חנוכה מאי היא ?.

 האם אכן רק אירועים היסטוריים היו והם שקבעו את  החג  כפי שאכן אירעו ? שמא דבר מה נוסף עמד כציר ארכימדי מארגן אשר טווה אף את האירועים ההיסטוריים לכלל אומר תרבותי –ערכי?

 שמא יש לדמיון שעקרו בלילה לילחוש דבר מה לנרות חנוכה ?

אט אט מכורי האסוציאציות והחוויות הראשוניות שלנו נפרוש ונתיר את הסבך הפתיל הפתלתל סביב החנוכה .

נר ראשון -  חושך -   אמור את המילה "חנוכה" –וכבר תחוש בחשיכה האפלולית בעדה מרצדים השלהבות .

אמור "חנוכה" ומצע החושך המשתרע סביב לימים הללו יאפוף ויעטוף אותך כימי טרום בריאה. "וחושך על פני תהום" , כימי טרום לידה וחושך , כימי החורף המתקצרים כמאיימים לשוב אל החושך הגדול .

אמור חנוכה – והנך מוכה מייוון המצולה של יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל  – "וחושך על פני תהום" זו יוון  שבוללה תרבותם ופרמה חוט שדרתם . כבר אז בשחר ההיסטוריה הררי החושך איימו להסתיר את האור . האוניברסליות ההלניסטית שבקשה לקעקע את הפרטיקולריות המונותיאיסטית היהודית . . חושך – תרבות הגוף – המסתתרת בחכמת הטבע ובהדר הטבע ובגבורתו. ועל כך תפארת נו היוונים שהשתיתו  זירות לפיתוח הגוף  והאדרתו. ומשום האלהת הגוף התנגדו לברית המילה וגזרו עליה .

האור הפך לעור הגוף –לעומת " ורוח אלוהים מרחפת" . האור בוקע ועולה מעל הטבע . צוהר עושה לטבע ללמדך שרוח מרחפת ומפולשת מכאן והלאה ומעבר לטבע. כי הנה הנר שואף למעלה בניגוד לכוח המשיכה החל על הגופים הנופלים ארצה.

"ויהי אור "- פילח את החושך,   "אור הגנוז " מששת ימי בראשית ומזומן לצדיקי המכבי"ם  ,איילת השחר תחילת הארת היום המבשרת גאולתו מן המחשך . נר הדולק מעל ראשו של תינוק ורואה מסוף העולם ועד סופו. נר שהדליק אדם הראשון כשחשך העולם בעבורו:  " לפי שראה אדם הראשון [את ה]יום שמתמעט (מתקצר) והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי (חטאתי) עולם חשוך (נחשך) בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים? – עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה]. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא... הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים. (מסכת עבודה זרה דף ח,א)  

נר זה הוא  נר פח השמן שדלק בחשכת ההסתרה של בית שני ללא נבואה וללא ריבונות ומלכות . נר חנוכה בחלון איש וביתו המאיר את החוץ ולחוץ משתחשך ..חשכת הגלות היעקובית הצולעת – הדומה ללילה  וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא,.... וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.  כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.  כזוַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר.....

צדקה עשה לנו הקב"ה שנתן לנו הדלקה זו כמצווה בימי המחשך הגדולים . כי אשב בחושך ה' אור לי. ימי החשיכה הם ימי הסתרת הפנים. באין מאור פנים ובאין התגלות בבית שני ובהעדר שכינה ובהעלם  חמשת הפלאות : חמשה דברים שחסרו בין מקדש ראשון לשני, ואלו הן ארון וכפּורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים (ביומא דף כ"א) לפתע "ה' אור לי" באש המתגלה בנס פח השמן. 

והנה הזיתים מהפירות המתאחרים באסיף וביכוריהם מובאים עד מתי ? עד מתי אם לא עד החנוכה . וברור כי מסיק הזיתים מכוון מאיתו יתברך שיגיע עד ימי החושך הצריכים לשמן זית למאור .         "  ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור  להעלות נר תמיד" . להאיר את חשכת המקדש למרות "שאין הוא צריך לאורה" .

ואם כן, יש לחנוכה לכתחילה לחול סביבות היום הקצר ביותר (21 לדצמבר ).

 

 

נר שני -    שמונה ימים – סוכות  .

1.      פרשת המועדים באמור מסתיימת בחג הסוכות . לאחריה פרשת "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" . לסמוך את מצוות נר חנוכה לחג הסוכות שמונה כנגד שמונה  לומר כי באמת אף חנוכה סוף השנה היא שכן מגמרת מעגל שמשי. מכאן מתחילים הימים להתארך.  מובא בספרים בעל הטורים": מה הלל שלם שמונה ימים בסוכות אף הלל שלם שמונה ימים בחנוכה . חנוכה גמר חתימה  של השנה . (ליקוטי מהריל  ותולדות אהרון) בזאת (חנוכה ) יכופר עוון יעקב .

2.          חנוכה שמונה ימים, סוכות שמונה ימים . חנוכת המקדש בימי שלמה בסוכות הייתה . או אז ירדה אש משמים לאכול הקורבנות כפי המובא ב"דברי הימים". כפי שקרה הדבר בפרשת ביום השמיני בספר ויקרא לאחר חנוכת המשכן  של משה . ירידת האש לאכול הקורבנות אכלה את נדב ואביהו בני הכהנים בהקריבם אש זרה. ותיקונם בבני המקבים הכהנים שמרדם החל בהקריב ישראל אש זרה וסופם בהקריב אש טהורה החתום בחותם הכהן הגדול.

3.      חנוכת חשמונאים (עפ"י ס' מקבים ) הייתה בלולבים משום שלא קיימו את חג הסוכות באותה שנה.    זו עוד סיבה מפני מה קיימוה שמונה ימים . ואפשר כי שמחת בית השואבה מלאת האור והאש (שכל חצרות ירושלים הוארו ממנה ) עברה אל חנוכה שבאותה שנה ולאחריה בכל שנה ושנה זכר למקדש.

נר שלישי -  האש

1.       לפי מכבים ב' יצאה ככל הנראה אש מאבני המזבח ואכלה את הקורבנות . אש ירמיה שהייתה אצורה בהם . אש המקדש של שלמה שלקחוה הגולים על מנת שהעדות השמימית להשראת שכינה תימשך. וביקשו להעלותה מחדש בשיבת ציון שתהיה עדות להמשך השראת שכינה . שכן בבית שני לא ירדה אש ורבים היו הבוכים מאלה שזכרו את כבודו ואישו הראשון . ובאין  ירידת אש אוכלתן אזי אין שכינה ביניהם.

2.        וזוהי האש שהורידה  רבן יוחנן בן זכאי העוסק בסתרי תורה במעשה מרכבה המלחכת מסביב ברדת השכינה למקום ההעפלה המיסטית.  וזוהי  האש הזוהרית של רשב"י וחבורתו שחוזרת ומלחכת בכל ל"ג בעומר אש הקרבה אל ה' .בקורבתם לפני ה' . אש מיתת רשב"י.  אש הזוהר המאיר את חשכת הגלות ומנכיח את השכינה  שעל ידה גאולתן מן החשיכה "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע " .

נר רביעי -  המנורה – 1. וכבר ביאר המדרש בפרשת בהעלותך "אל מול פני המנורה יאירו הנרות לעולם" – זו חנוכת בית חשמונאי שאעפ"י שהקורבנות בטלים נרות מנורת חשמונאי יאירו לעולם.

שם באמור –– רש"י בעקבות המדרש  : נר המערבי במנורה - שהוא עדות לכל באי העולם שהשכינה שורה בישראל . משמע יש במנורה יסוד על טבעי (נר התמיד) המלמד על משכן השכינה והשגחתה במקדש ובישראל . היסוד העל טבעי (השמיני) המרחף על פני שבעת קני המנורה מתגלה בחנוכת שמונה. כך למדנו המהר"ל  שהנקודה השמינית היא מעבר ומעל לששת היטלי המציאות הנגזרים משלושת המימדים היוצאים מהנקודה האמצעית- השביעית  . שמינית זו שהיא מעבר ובהתגברות על הטבע מסומלת במצוות מילה שאינה מותירה את הטבע הפראי וההדור בככותו אלא דורשת שכלולו ועילויו בתיקונו- ניטרולו מהעוצמה האסתטית -אירוטית . אשר על כן גזרו היוונים על המילה ואשר כך גזרנו אנו את המילה . שכן השמינית הזו של ו"ביום השמיני ימול בשר עורלתו" היא קריאת תגר על הדר האסתטיקה היוונית שכה הרבו להתפעל ממנה. לא ביטול ההדר אלא שהאדם נברא להתגבר על המציאות  ועל עצמו ולא לזרום עימה ולהיות הוא עצמו.

2.  ושוב במדרש . במעשה המנורה התקשה משה: כיצד יעשה מזהב יצוקה באחת: גם גביעיה , גם  כפתוריה, גם פרחיה עד ירכה וגו' .                  ושוב הראה לו הקב"ה . כיצד ? ברור! באש!. מעשה המנורה אף היא חכמה שלמעלה מהטבע עד כי נתקשה בה משה ואש השכינה שהיא אש ההתגלות שעימה ובאמצעות יורד ה' לסיני, ושוכנת שם שבעת ימים בטרם תעבור למשכן ביום שמיני לחנוכתו ומשם למזבח ומשם למנורה . עדות שירדה שכינה על הר סיני . אש זו  שליהטה סביב משה בסיני ושבאה לו מהסנה הבוער ,  היא זו המשמשת כחיזיון באמצעותה נבנית המנורה בעלת שבעת הקנים כנגד הימים שהיא עדות לשכינה בארץ. שחסרה הייתה בימי בית שני וחזרה בחנכה .

שבעה אלה עיני ה' המשוטטות בארץ – שבעת הכוכבי לכת . עדות להשגחת ה' בארץ באמצעותם . כנגד שבעת ימי בראשית .וכך יום ראשון – יום השמש ויום שני יום הירח וכן הלאה עד ליום השבת השביעי- שהעמידוהו כנגד שבתאי – וסאטרדי- קראוהו הגויים – וסטרנורה –קראו הגויים לחגו של אדם הראשון. שבעה כוכבי לכת ויש מזל האסטרולוגיה השולט בעולם – גם לדעת רוב חכמי ישראל . אעפי"כ היום הנוסף השמיני שמעבר לשבוע ושאינו נספר בכלל השבוע הוא יום "אין מזל לישראל" ואין הם נתונים בהכרח תחת המזל ושרו. ביום השמיני ימול בשר עורלתו – יום הסרת המזל והכפיפות לשריו השמימיים של הטבע.

נר חמישי - כוח ורוח       זכריה – מעשה המנורה – משמעותה הסמלית "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' "כוח הוא הטבע – הרציונאלי המחושב הסיבתי והדטרמיסטי הסגור . הרוח הוא העל טבעי- הרוחי- הניסי פלאי הארציונאלי – האלוקי הפלא המפתיע . הוא הנס הפתוח. ובני חשמונאי אמנם נצחו בכוח הרוח. טמאים ביד טהורים . ועל כך על הניסים ועל הגבורות  והלל שלם . ואולם עד מהרה חזרה מלכות מאתיים שנה ברובה כוהנית בעלת כוח שהובילה אותנו אל רומי. כבר בנצחון החשמונאים חשש היה בו "לא בכוח יגבר איש ". וצורך היה להעמיד את המנורה דווקא בשל נצחון הגבורה המקבית על היסוד הניסי שממדיו אמנם קטנים ביחס לתשועה הלאומית אבל מיסרו נוקב . לא בחייל ולא בכוח – כי אם ברוח . מלכות החשמונאית תעבור ומנורת החנוכה תישאר . המלכות תעבור בשל אילוצי הכוח והשררה הן המלוכניים והן הכוהניים-הצדוקיים. והרמב"ן ראה בתחילתן בלא יסור שבט מיהודה את סופה הכוחני של מלכות החשמונאים .

הלחינם הצניעו חכמינו ולא סיפרו את הדר גבורת מלחמות החשמונאים בתלמודה של בבל –הגלותית לאחר מרד בר כוכבא ולאחר איסור שלושת השבועות – שלא יעלו כחומה . והנה על הניסים ועל הנפלאות ועל הגבורות שיצא סרחונן אצל הציונים החופשיים "אשר חוללו המכבים " . או "שמע בימים ההם בזמן הזה מכבי מושיע ופודה". וכמו כן מכבי שלנו מכבי תל אביב וכיוצא בזה – הסטת הגבורה למקורה הגופני וחזרה עטרה ליושנה היווני.

נר שישי -   שמן המלכות  – והכהונה .    בלילה ההוא בחשיכה   פח שמן ששכח יעקב מה"פכים קטנים " כדי שיחזור ויזכה בשררה – ישראל ומלכות ולא רק ביעקוביות – של חשכת ליל הגלות בעלות השחר " שלחני כי עלה השחר"  . כך היא גאולתן של ישראל מאבק עד עלות השחר ואז "שלחני".  פח השמן של יעקב שיצק על האבן שהנח בה את ראשו –רוחו- חלומו. שהיא  אבן השתיה . שממנה הושתת המקדש . אבן מאסו הבונים (המתייונים ) הייתה לראש פינה . אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים . שחנכוהו המקבים מחדש.

אעפי"כ  ותקע כף ירך יעקב וצלע מכך – אלו המתייוונים בתקופת החשמונאים שאף שניצחום המכבים במערכות הראשונות , נצחון זמני היה וסופם שהחדירו את אריסטובלוס והורקנוס וניקנור ואלכסנדר והורדוס ותורגמה התורה ליוונית וכוהנים – צדוקים , קונים כהונתם ואינם מאמינים בעול שמעבר , בעולם הבא.

  שמן המשחה למשוח כלי המקדש בחניכתם .  שמן המשחה למשוח הכהנים . " קב ישר ": בפסיקתא רבתי מצאו פח שמן מונח בחותם מימי שמואל שמשך את המלכות שאול ודוד שנמשכה מלכותו מקרן.

בני חשמונאים כוהנים  היו שנמשחו בשמן והפכו אף  למלכים הנמשחים בשמן ולדעת הרמב"ם  חוגגים בעיקר שחזרה מלכות ליותר ממאתיים שנה . בכל מקרה שמן :שמן למאור ושמן למלכות .

נר שביעי- חכמה   נר מצווה  ותורה אור           ."כהנים" - "מלכים " כהונה ומלוכה – מלכי צדק מלך שלם – והוא כהן לאל עליון. איחוד פוליטיקה ודת . מחוקק ואיש הרוח . הוציא "לחם"  ו"יין". הלכה ואגדה . חוק ונבואה . הטוב הוא אם רע? לרמב"ן – רע הוא  . "לא יסור שבט מיהודה" – המלוכה למשפחת יהודה והכהונה ללוי – כהני. הפרד ומשול . אין לערב רשויות . לא בחיל ולא בכוח במקום של הרוח . המנורה . יש לתת  שמן מאור זית זך ברוח הכהנית- הרוח והחכמה היהודית (הרואה שמן בחלום יצפה לחכמה , והרוצה להחכים ידרים שמנורה בדרום , וחכמת אדם תאיד פניו) . ולכן אל לה לערב בתוכה את הכוח המלוכני. והחשמונאים הפכו למלכים ולא עמדו בכך . ועל כך נענשו . נכרתה משפחתם של מחוללי הנס הרוחני -הכהנים. ואילו הרמב"ם לכאורה דרך אחרת עימו – ממלכתית יותר . על כן קבע הרמב"ם " וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה " שבה הריבונות לישראל וחג החנוכה הפך אם כן לחג העצמאות ושחרור לאומי של שבי ציון בימי בית שני. נס פך השמן מופיע בהלכה ב' והוא נראה משני . כך נראה גם מנוסח על הניסים בחנוכה שאין מוזכר בו נס פך השמן. ללמדך כי עיקר התשועה היה נס ההצלה ובעיקר נס הריבונות והעצמאות המדינית וממילא התרבותית.  על הניסים ועל הגבורות .והלל שלם !

ומה על השלוב החשמונאי? אצל הרמב"ם נראה כי האידיאל המשיחי הוא מלך –ונביא . איש הרוח – ואיש החוק . פילוסוף ושליט.  מעין משה רבנו. לשלוב הזה אם כן פונציאל משיחי. שכן זה דמויו של מלך המשיח . מלך ונביא קרוב למשה .

.ואם הגענו לרמב"ם  ולחכמה היוונית  שחזר ומצאה בסוד תורתינו –במעשה בראשית ובמעשה מרכבה – אזי מה היה נצחוננו? האם היכולת להשתמש ברוח המושגית היוונית על מנת לבער ולטהר את שאריות הע"ז מישראל ומהעולם כולו? ובכך שבנו ל"יפת אלוקים ליפת וישכון באהל שם" . אם יפת אלוקים ליפת – ומתקיים הליטוש האסתטי הרוחני משאריות הגשמות ש"זוהי יפיפיותו של יפת" אזי ישכון באהלי שם !  וחכמה בגויים תאמין. הרואה שמן בחלום . יצפה לחכמה . והרוצה להחכים ידרים שהרי מנורה ושמנה בדרום . מקום שהשמש הדרה ברום ומשם מפיצה עוצמת אורה ביותר .  ושוב שבנו לשנת הגויים היפתית שהיא שנה שימשית . ובכל זאת החכמה שהרמב"ם דגל בה מכוח שמע את האמת ממי שאמרה – חללים רבים הפילה אז ועצומים הרוגיה גם בימנו אנו . כך שחכמה זו החשיכה במובנים רבים את עיני ישראל כדי כך שאמר הגר"א הפילוסופיה הארורה הטעתו.! ולכאורה כנגדו הוצתה אש הקבלה הזוהרית והדליקה נרות חינוך מחממים יותר מהקרות שבקעה מאור הקיפאון ההשכלתי – הרמבמ"י. 

ואולם יפיפיותו של יפת היא גם האסתטיקה האדריכלית ששכנה באוהל שם המקדשי של הורדוס מבית חשמונאי. ומי שלא ראה הדר יופיו של בית מקדש של הורדוס לא ראה בניין יפה מימיו. ואף הוא חרב .

"כשנכנסו היוונים להיכל"  .....לא מעניינת המלחמה ונסיבותיה , מה שחשוב הוא שבמרכז טומאו כל השמנים ממגע המתייוונים . הברומטר המקדשי שמן המנורה מעיד על מצב החברה והתרבות בה. היוונים גזרו על המילה הנאמרת בפה . גזרו שלא יאמרו תורה . שלא יפיקו אורות . כיבו מאור הדת  כולם כמעט טומאו . וכמעט כבה אור ישראל . לולא פח שמן חתום בחותם כהן גדול . חתום בטהרה . לא נפתח לרוחות הזרות ולהשפעות המפתות של יוון הסנקרטיסטית. לא נטמאו בהערצת פולחן הגוף והאסתטיקה ואף לא בתפיסת הריבוי הפוליתיאסטי ,  אי התייוונות של המשפחה החשמונאית של מתתיהו כהן גדול הקטנה והמועטת  שממנה נעשה נס והתרחבה וגדלה כתנועת המרד עד שניצל עם ישראל מהתבוללות תרבותית וקיומית . נר שהפך לאבוקה גדולה. כי נר מצוה ותורה אור. נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי.

נר שמיני -     נר איש וביתו –נשים חייבות בהדלקת הנרות שאף הן היו באותו הנס. באיזה נס ? גם בנס שגזרו על המילה –ברית המעור .

 מעשה יהודית לאור הגזירה שכל בת ישראל הנישאת תיבעל להגמון תחילה. התקדשות הבית היהודי ומסירות נפש על המילה. עליהן נגזר תיבעל להגמון תחילה ואף ליהודים תיבעל ללא ברית מילה. יהודית חוללה את מהפך הנכנעות של חכמי אותו דור  לכדי מרד ואי קבלה של העיקרון גזירה עבידה דבטלה .  חנה הובילה את שבעת בניה למסור נפשם על יחוד האמונה על המילה הנאמרת בפה. ועל הנשים נגזר שלא לחיות עם המולים . נר המשפחה היהודית המצרפת את הנרות הללו קודש הן לחנוכיה , למנורה שאין לגעת בהן ולא להשתמש בהן  .  אל תגעו במשיחי – אלו תינוקות של בית רבן ש "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן".  הבל פיהן – המילה שמוציאים בתורה .שתנוק שמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה .

נר איש וביתו – כל נרות המהדרין מתקבצין לחנוכיה . כי קני ונרות החנוכיה הם ביתו- בית מקדש המשפחה . החנוכיה היא המשפחה היהודית הטהורה שנולדת מתוך שבעת קני המנורה , משמן זך וטהור משמונת ימי המילה נטולי עורלה שאף בהם חותמו –שמו של ממה"מ הקב"ה. המונחת לפתח האוהל .מזוזה  בימין ונר חנוכה בשמאל "יכין ובועז " נצח והוד . שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני .לידה הבאה ממעשה האהבה של המשפחה . בפתח הבית בשמירה על הבית היהודי שיהודית מסרה נפשה עליו. מסרה נפשה לבל תיפרץ המשפחה להגמון תחילה . לבל תבוא בביאה מוקדמת לקשר הנישואין. והמהדרין מן המהדרין כמנהג הספרדים כולם מוסיפים והולכים בחנוכיה אחת – משפחת אחת ברוב עם חמולתי – קולקטיבי ולא הדלקה פרטנית -אינדיבידואלית כמנהג האשכנזים . ולכן איש ואישה זכו אש ביניהן אש נרות החנוכה המודלקת על ידי שניהם לאותה משפחה. שכן הם יחד מעלים את הנרות אל מול פני המנורה עד שתהא שלהבתן של הילדים עולה מאליה. וזה מעשה החינוך . ככהן המורה תורה לעם כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יהוה צבאות הוא. "כי שפתי  (מילה )  כהן (חשמונאי).... ותורה יבקשו מפיהו..כך הוריו של הילד . מרגע הורתו מדליקים נר על ראשו   מי-ייתנני כירחי-קדם; כימי, אלוה ישמרני. ג בהילו נרו, עלי ראשי; לאורו, אלך חושך. ד כאשר הייתי, בימי חורפי; בסוד אלוה, עלי אוהלי. ה בעוד שדיי, עימדי; ...(איוב כט) והוא צופה בו כאור הגנוז מסוף העולם ועד סופו. ומרגע לידתו ממשיכים ההורים להעלות את הנר שלא יכבה . מעלים עד שיעמוד ברשות עצמו . עד שהשלהבת עולה מאליה. וכל זמן שהנרות דולקים אפשר לתקון ולא משתמשים לאורן לגחמות הפרטיות ומתוך בעלות רכושנית וכוחנית שלנו עליהן .והאישה שותפה לאיש במעשה ההדלקה וההעלאה שכן גם היא באותו נס שירדה האש השכינה ביניהם  ונולד הנר מביניהם ואו אז שכינה בינהם.ולכן איש ואישה – אש משותפת להם .