ב"ה
מפילוסופית ההלכה של הרב עובדיה
התפיסה ההלכתית של הרב יוסף אינה משקפת אך גישה הלכתית של פוסק כי אם השקפה דתית וחברתית המתבטאת בהלכה.
כל העוקב אחר פסיקותיו של הרב יוסף מוצא בהן: חדשנות ,נועזות צידוד להקל ועד כמה שאפשר להתיר . החומרה אינה נתפסת בעיניו כאמצעי לשליטה חברתית אלא כביטוי פנימי לעילוי ולהתקדשות וערכה הרב הוא במידה וזו תישאר כביטוי פנימי לאדם בפני ובעיני עצמו .
הרב עובדיה מבחין כי השימוש בחומרה ככלי לשליטה חברתית פונה בכיוון הפוך מהנכון לו . הפוסקים המחמירים אינם מסתפקים בעדותם הפנימית הם מבקשים להחצינה ולהכריז עליה "בשער בת רבים" כדי ליזכות בעדות סביבתם על מעמדם הדתי.
אי המסוגלות לשאת את החומרה במסגרת צינעת הפרט מעידה על חולשה המבקשת לחזק עצמה ב"אילוץ " של הסביבה הרלוונטית . חיזוק זה של חולשה אישית על חשבון הציבור הוא פגיעה לא רק בציבור כי אם גם במעמדה של ההלכה הנורמטיבית שהיא החוק הדתי המחייב . ההלכה המחייבת "נפגעת " כתוצאה מתוספות הנובעות משיקולים לא רלוונטים לדיון ההלכתי על החוק והנורמה הדתית- אלוקית המחייבת.
החומרה הופכת להיות אף מבחנו של הפוסק המשמש דוגמא מופתית בהתנהגותו הנורמטיבית הלכתית.
הדגמה לכך הריני מביא מהספר "חזון עובדיה" על הלכות פסח .
עמוד סג' מובא בסעיף ו' המאמר הבא:
" ואחינו האשכנזים נוהגים להחמיר בכמה פירטי הדינים הנ"ל (בהלכות מזון הכשר לפסח ובדיני חו"נ וכן נט"לפ)
אבל לנו הספרדים שהולכים אחר הוראת מרן יש להקל. ואין המורה הוראה רשאי להחמיר ( לספרדי) נגד פסקי מרן ורק לעצמו רשאי להחמיר."
פסקי מרן המקילים הם המחייבים את הנשמעים להלכותיו ,ואילו המבקש להחמיר יעשה זאת באופן שלא תוצג חומרתו כחלק מהשיקול ההלכתי המחייב כי אם כמוטיבציה אישית .
ההערה הבאה בעקבות האמירה הנ"ל וע"מ לתמוך בה מבארת את העומד ביסוד ההתנגדות להחמרה. ראשית מובאים דברי החיד"א "
שאף שכל אחד מחמיר לעצמו בהלכות פסח כאשר תאווה נפשו , את צנועים חכמה להחמיר בביתו ובחומותיו וכל מה שיוכל יתחמק מלגלות מסתוריו לבנ"א... ואם הגיע להוראה יורה ע"פ הדין דווקא."
החומרה שהיא קבלה להתגדרות עצמית נוספת יש לה להישאר גדורה בפרטיותו של אדם ואין לה להיהפך לסמנית נורמה על ידי הבלטתה במעשהו של הדמות המופתית – קרי החכם הפוסק. אדרבא הסמכות יוצרת הנורמה מונחת בשיקול ההלכתי ובהיסקיו. משום כך הפוסק יש לו לשקף בהנהגתו המופתית את הנקבע להלכה המחייבת את הכלל ולא את ההנהגות הנובעות מהיוזמה האנושית והאישית.
הפוסק בפסיקתו ובשיקולי הדעת של הפסיקה צריך להנכיח בפניו את אחרון היהודים , את המכנה השותף הכולל ביותר של מקיימי ההלכה ולהציע בפניהם את הנכון ההולם , ההכרחי והמחייב. בניגוד לתחום המוסרי- ערכי
שבו עליו לקבוע סטנדרטים גבוהים המתאימים לו כאיש המעלה ולנהוג בהם אף בפומבי הרי כאן בתחום ההלכה בעינייני איסור והיתר עליו להצניע את הסטנדרטים הגבוהים ולהציבם כראי לעצמו ולא לאחרים. ההתנהגות הנורמטיבית הלכתית של הפוסק החשופה לשיפוט פומבי עליה להיות תואמת את ההלכה הכללית ההולמת את הרמה והיכולת של כלל המצטווים הפשוטים. עליו ליזכור שלא רק הפסיקה הכתובה משמשת לעיצוב הנורמה ההלכתית כי אם ובעיקר הביטוי שבמעשה ההלכתי. משום כך עליו להיות זהיר בהנהגה הפומבית שלא תשמש זרז ומאיץ חברתי להתפתחותה של חומרה שאינה מתאימה לאיש הפשוט.
הרב עובדיה מוסיף לכאן את דברי בעל ס' חכמה ומוסר ( אות צג)
ועז"א אל תהי צדיק הרבה שעי"ז ינצל מכמה מכשולות, ובשאר דברים שנחלקו הפסקים ראוי להחמיר על עצמו ולהקל לאחרים.
להחמרה יש מוטיבציות שונות .ההחמרה היא מעשה הצטדקות. היא הוספה על המינימום המחייב את הכלל . מעשה ההחמרה אשר על פניו נראה כמעשה וכערך חיובי של הגדלת העול הדתי נתון לקונפליקטים. זאת משום שאין לראותו כאקט יחידאי העומד בפני עצמו.. מעשה ההחמרה הוא אקט בתהליך. מה שנראה בעיננו כמעשה חיובי עלול להביא למכשלות כיוון שהוא ביטוי לתהליך הוא עשוי להתפתח לכיוונים שאינם חיוביים.
למעשה ההחמרה מוטיבציה אחרת. לצאת מידי ספק. גם כאן ההגיון הראשוני מטה את הכף לחומרה . שכן ממה נפשך : אם ההלכה כדעת המקילים ונהגתי לחומרה קיימתי דברי המקילים ולא הפסדתי מאום .ושמא ההלכה כדברי המחמירים או אז אם נהגתי כמקילים הרי עברתי על דברי המחמירים ואף הפסדתי את המצווה. ואעפי"כ
יאמר הרב עובדיה חשיבה זו משקפת גישת הלכה האומרת כי כל דבר הנו בחזקת אסור עד אשר יוכח בוודאות שאכן מותר. ואילו העולה מהצעתו שלו היא כי כל דבר חזקתו בהיתר עד כי יוכח בוודאות אחרת כי אכן הוא אסור . רק הוכחה וודאית המסלקת ספקות ומחלוקות מוציאה אותו מחזקת היתרו. אין ספק מוציא מידי ודאי. "על האוסר להביא ראיה ברורה וחזקה , שהתורה חסה על ממונם של ישראל" ( בהמשך מביא זאת מתשובת הרא"ש (כלל ב' סי' יז )
מגיעים הדברים עד כדי כך שאף שמהר"י טייב בערך השולחן "הכריע להחמיר נגד ד' מרן" ,טוען הרב עובדיה בשם שו"ת ישיב משה שתרוג , כי " רק לעצמו היה מחמיר, ולאחרים היה מורה כד' מרן." זוהי טענה מפליגה כי גם פסקים שבכתב בהם הכריע פוסק ספרדי להחמיר בניגוד "לבית יוסף" אין לראותם כפונים לציבור אלא כתיבה אישית הפונה לעצמו היא וכביטוי להנהגותיו הוא .
ברם, מה יש לעשות כנגד חכמים כמו ה"זכור לאברהם" שהצהיר כי "באופן שלעניין פסח אנו אשכנזים" ואחרים שהחמירו לרבים בדיני פסח ?
על זה כותב הרב עובדיה כי "לא מן השם הוא זה"! משמע אין זה לרצון ה'. דברי מרן השו"ע היא ההלכה שהתפשטה בכל קהילות הספרדים. וא"כ ההלכה שנקבעה על ידו היא היא דבר ה'. עבור ההמון –כלל הציבור –ההלכה היא הדרישה מאת ה'. (אפשר וכך הוא הדבר מפני שסמכותה הוא בהתקבלותה ע"י הכלל ככזה) . החומרה לאחרים אינה לרצון ה' וגם כאן אפשר לומר משום שאינה מן ה'" כלומר היא מיוזמת אנוש. אמת נכון כל זמן שיוזמה זו היא וולונטרית התנדבותית , ביטוי להתקדשות מתוך רצון ומוטיבציה אישיים טוב הדבר .אולם אם מה שנובע מתוך החרות האישית של הפוסק הופך לדין מחייב הכופה ומצמצם את חירות הציבור זוהי הצטדקות על חשבון אחרים. זו לא מן ה' היא.
יתירה מכך. צמצום חופשו של הפרט מעבר למתחייב מדרישת ההלכה הגם שלכאורה נדמה הוא כויתור למען צורכי שמיים וכניסיון להידוק הזיקה שבין אדם למקום הרי שמינה וביה הוא פוגע בעיקרון לא פחות חשוב והוא
בזיקה שבין אדם לחברו. כל החמרה מצמצמת את אפשרויות השימוש במה שמן הדין מותר להשתמש. מניעה זו
מאלצת הוצאת ממון נוסף לרכישת מוצרים וכלים שהשימוש בהם נאות למחמירים.
"והמחמיר לאחרים ענוש ייענש בידי שמיים שמאבד ממונם של ישראל. ולדעת כמה גדולים דינו כעובר על עבירות שבין אדם לחברו שאין יוה"כ מכפר ח"ו ושגגת תלמוד כזאת בודאי שעולה זדון.
יש לשמר את האיזון במתח שבין חפצי שמיים לבין חפצי אדם. ההלכה של מרן היא האיזון שביל הזהב. יוזמת התגדרות והתקדשות לצורך גבוה פוגעת בערכים חברתיים. הפוסק אינו יכול להרשות לעצמו הנהגה מתוך עמדה פא סיבית " משיכת ידיים" על מנת שלא להסתבך "בין הרים" גדולים ומחשש של "פספוס בשטח ממוקש" וטעון.
אם ההחמרה שלך כפוסק נובעת מהיותך לא בטוח אל תפסוק. כי ההחמרה ב"דיני שמיים " הבאה מעמדה פא סיבית של "שב ואל תעשה" היא למעשה נקיטת עמדה אקטיבית של "קום עשה " ב"דיני אדם". ההחלטה העקיפה שהיא שגגת תלמוד עולה זדון ביחסי בין הפוסק לחברו. . הרב עובדיה חושש כי אחת הגורמים לחומרה היא אי ידיעה ברורה בהירה וודאית של החומר והשיקול ההלכתי. (ואכן במקום אחר הוא תוקף את דרך הלימוד האשכנזי הליטאי הנתון ברובו לפלפול ודיון מושגי ואין הוא חותר לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא והר"ע קובל כי אין הלכה ברורה שגורה בפיהם של אברכי הישיבות הליטאיות . כך שנרמז כאן כי ההחמרה שמאפיינת פסיקה אשכנזית נובעת מתרבות לימוד שאינה גורסת הלכה למעשה כלומר אינה מכוונת למעשה כי אם לימוד לשמו. גם בהדרכותיו לגבי אופן חילוק עיתות לימוד של אדם מצריך הר"ע להקדים לימוד הלכה לכל לימוד אחר. ואכן אופי הלימוד ההלכתי הוא השליט בכל בתי הכנסת הספרדיים המרכז את קהילות ש"ס בכל אתר והוא בעיקר זה שבאמצעותו חוללה ש"ס את מהפכתה )
בהמשך מוסיף הר"ע " ובפרט במקומותינו דהוי אתרא דמרן ז"ל .וכבר כתב מהרי"ף (סי' נט )שהזז מדברי מרן השוע במקומות אלו שקבלו הוראותיו אפילו מקולא לחומרא , ואפי' יש רבים שחולקים עליו , הרי הוא כאילו זז מדברי תורה , ומזלזל בכבוד רבם אשר על פיו יחנו ועל פיו יסעו . "
כאן מביא הר"ע נימוק נוסף . ארץ ישראל היא מקום רבנותו וממילא שלטונו ההלכתי של הבית יוסף. כאן הוא הסמכות הריבונית בקביעת ההלכה .ממילא כל הבא לתחום שיפוטו של מרן הריהו נזקק על כורחו לקבל חומרי וקולי המקום שבא אליו ממשמע להישמע לפסיקה של השו"ע .
ההלכה המקומית בא"י היא ההלכה שנתקבלה ע"י דרי א"י . אלה קיבלו את הלכותיו ופסיקותיו של ר' יוסף קארו – כמרא דאתרא- .ממילא אין זה משנה אם יש רבים החולקים עליו. מפני שההלכה אינה מוכרעת עפ"י רוב במקום שהרבים קיבלו את היחיד עליהם להישמע לכל הוראותיו. והוא כאומר : אין דבריהם נישמעים במקום מלכותו.
ההחמרה כאן ובוודאי הקולא יש לה ממד נוסף על פגיעה ביחסים שבין אדם לחברו- וזהו הזלזול בכבוד הרב וזלזול בכבוד הקהילה שמרן רבם. משמע הפסיקה לחומרה או התנהגות פומבית לחומרה במקום שהרב פסק לקולא יש בה התרסה ואיום כלפי מנהיגותו התורנית של הרב. ממילא מועתקת הפגיעה אף לרשות שבין אדם לשמיים. זוהי הפרעה ליישומה ולהנחלתה של התורה. הרי הוא זז מדברי תורה.
אפשר היה לחשוב שזהו השיקול העיקרי בהתנגדות לחומרה : ביסוס מעמד העל של השו"ע להר"י קארו בארץ ישראל. הרי ההחמרות נוטות מדרכו המיקלה בעינייני פסח וכד' וביקורתו של הרב עובדיה אינה בעצם כנגד החומרה כמו מאי קבלת הפסיקה של "מרן" המרא דאתרא. טענה זו תחזק עצמה ביחוד נוכח העובדה כי ההחמרה באה ממקורות אשכנזיים וכשהמחמירים הספרדים מצהירים על החמרתם כהליכה בדרכי האשכנזים. אם כן התנגדותו מופנית כנגד הסחף וההתבטלות של הפוסקים הספרדים כלפי האשכנזים. והרב עובדיה המבקש להחזיר עטרה ליושנה נלחם במגמה זו באמצעות רטוריקה של התנגדות לחומרה. דוגמא לכך ניתן ליראות במאבק של הרב עובדיה בעיניין ה"סירכא " שהאשכזים הקלו בבדיקה שלה ואילו הוא פסק כי יש להחמיר ולהכשיר רק בשר חלק ע"פ הפסיקה הספרדית.
כנגד זה יש להשיב :
א. הגר"ע יוסף לא היה טורח בהבאת סיבות נוספות לו היה זה הטיעון העיקרי. הטיעונים המובאים מחייבים התייחסות.
ב. ישנן מקומות לא מעטים בהן פסק הרב עובדיה בשונה מהפסק המחמיר של השו"ע וב"כ הפסיקות הן לקולא.(ראה למשל "ילקוט יוסף" בהלכות שבת סי' שיח סעיף יג' בעיקר בהערה יט' שם )–
ג. הרב עובדיה אינו מצדד בפסיקתן של פוסקים ספרדיים ככלל על מנת לחזק את מעמדם. אין הוא מקבל את ה"בן איש חי" שפסיקתו התפשטה בקרב יוצאי בבל וסוריה ואשר פסיקותיו המונחות אף מהקבלה , מחמירות ביחס לשו"ע. הרב עובדיה שמוצאו סורי – חלבי עושה מאמץ להשליט דווקא את הלכת המקום שאליו הגיע ולא את הלכת המקום ממנו יצא.
ד. הבחירה בשו"ע כפוסק מכריע משרתת את ההנחות הדתיות והגישות הפילוסופיות הלכתיות שהציג כאן ובמקומות אחרים. קשה לומר כי מאבקו בחומרה נובע מהצורך לבסס את שלטון ההלכה של השו"ע בא"י מבלי להצדיק את הבחירה העיקבית "לכאורה" בהלכת השו"ע כהלכה המותאמת לכלל יהודי ישראל , נוחה להם ועומדת על ההכרחי המחייב.
הר"ע דוחה את דברי כף החיים ומתקיפו בשל הסכמתו לדברי הזכור לאברהם הנ"ל ואומר:
ולא מן השם הוא לאבד ממונם של ישראל ולהעמיס עליהם חומרות שלא קבלו לא הם ולא אבותיהם
כי אנן בדידן נקטינן כהוראת מרן בכל דבריו וכל הפורש ממו כפורש מן החיים ולא ביש ליה לומר על מותר אסור שסופו לומר על אסור כפי שראו עיננו ושמעו אוזנינו מכמה ת"ח שלא שימשו כל צרכם .
מה שנוסף כאן הוא העובדא כי תהליך של הצטברות חומרות , שאפשר והוא נטיה "התבטלות " מתוך תודעה של " ירידת הדורות" (,ככל שמתרחקים מהמקור כך יש חשש אי בהירות בטיב העשיה. זה מפוצה ע"י ההחמרה לשם כיסוי האפשרויות ולשם תחושת ביטחון) דווקא הוספה מצטברת של של חומרות היא פגיעה בדורות הקודמים. אם אבותינו לא נהגו כך היאך נסטה מדרכם . הענווה בפני הדורות הקודמים צריכה להביא לאימוץ מדויק של נוהגם. "העמסת חומרות" כלשונו של הר"ע אולי מוסיפה ממד דתי כלשהו למחמיר אבל היא פוגעת ברציפות האינטימית של הדורות. דווקא ההחמרה מסיטה את ההשתלשלות ההלכתית מהמקור.
בפיסקה זו מפתח הר"ע את הסכנה שבהחמרה מתוך הססנות שמקורה באי בהירות וידיעה מסופקת. ( ברור שהר"ע דן מתופעת החומרה על המחמירים וגוזר את היותה של זו כתוצאה של אי "ירידתם של הפוסקים
"לסוף דעתה של ההלכה" זוהי הנהרתו שלו לגבי פעילותם ההלכתית.) בפשטות אזהרתו היא כי כל המרגיל עצמו לפסוק לחומרה מתוך אי בירור מספיק וודאות בהיגיון ההלכתי הרי סופו שתצא מכשלה תחת ידו ויתיר האסור. (אעפי"כ קשה להשתחרר גם מהאסוציאציה שבדבריו על משקל "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים ". שהיגיון אחד אשר לו מלמד כי סטייה מהקו הנכון והנדרש אפילו מטעמים חיוביים כיון שהיא יוזמת אנוש עצמאית ("לא מן השם הוא") תוביל ברבות העיתים לסטייה מהקו הנכון מטעמים שליליים שכן היא מרגלת את הפוסק שלא לבטל רצונו בפני רצון האל ולהשוותו עמו .)
הברירות ההלכתית – שהיא גזירה ישירה הגיונית ומתחייבת מהמקורות התלמודיים היא "הראיה הברורה והחזקה את חזקת ההיתר שלה." הנדרשת כדי שדבר מה יקבע כהלכה ולא כחומרה. ברירות זו נדרשת על מנת להפקיע מהמציאות
ועיין בתשובת הראש ( כלל ב סי' יז ) " ועל האוסר להביא ראיה ברורה וחזקה שהתורה חסה על ממונם של ישראל ." ובב"ח יו"ד ( סי' קפז ) כתב: " אדם חשוב רשאי להחמיר על עצמו בלבד , אבל לא ניתן להכתב בספר להורות לאחרים בלי ראיות תלמודיות. וכבר אמרו ( בביצה כ"א: ) מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירים על עצמם ומקילים לכל ישראל" .
יש לשים לב כי הר"ע חרג כאן מניסיון ההגנה על קולותיו של מרן כנגד הספרדים המחמירים כרמ"א אם בהלכות פסח ואם בכלל. כאן הוא עובר להתקפה על ההחצנה של מושג "החומרה " בביטויו הפומבי וכאמצעי להכוונתה של הקהילה לאקלים דתי המאיים על "שביל הזהב" ההלכתי.
נסיים פרק זה בדבריו של הר"ע:
ויש להאריך בזה ואין הפנאי מסכים לעת הלום. וכל המורה כד' מרן הקדוש יורה יורה . ועליו יערה רוח הבורא.
לסיכום
נדמה כי הדגמה זו בעיניין החומרה חשפה גישה בסיסית להלכה עצמה.
באופן כוללני וגס ניתן להציע שתי עמדות בסיסיות ביחס הנפשי המעצב הלכה.
בגישה האחת האדם מועד לעולם ולעולם הוא מותרה ועומד. ההלכה מסדירה את מרחב התנועה באופן המאפשר הליכה בטוחה בגשר צר, בשדה רווי וטעון מתח-גבוה . כך אין לך היתר להתהלך עד כי תבטיח באופן וודאי צעידה יציבה ובטוחה. הכלל הוא: "אסור עד כי יוכח אחרת."
החומרה מבטאת את היחס הנפשי להלכה המקורית. מעשה ההחמרה מלמד כי ההלכה עצמה היא "מתן היתר " לצעידה במקומות הבטוחים בשדה הממוקש.
ההססניים או אלה המבקשים להבטיח עצמם ירחיקו צעדם אף ממקום שסביר כי בטוח הוא. ההססנות והחומרה מלמדים על היחס החשוד והירא לשדה ולאחרים .
המנהיג הדתי- חברתי צועד קדימה בראש קבוצתו . פניו קדימה ופני קבוצתו לאחוריו . המנהיג מגדיל פערים ובני קבוצתו מצטרכים להדביק ולצמצם את הפערים.
בגישה האחרת האדם ישר והעולם שדה רחב ופתוח, א"כ עלול הוא לחשבונות רבים.
ההלכה מסדירה את מרחב התנועה לשם שיפור, קידום ואיכות חיים.
"דרכיה דרכי נועם"(נימוק המופיע כשיקול הלכתי בגמ' והרב עובדיה מרבה להשתמש בו)- מטרת ההלכה: איכות חיים ואיכות זו נמדדת אף במידת "הנועם "שהיא מביאה בנורמה.
בפסיקת ההלכה הכלל הוא: מותר אלא אם כן יוכח אחרת.
צעד ושמח בדרכך אלא א"כ, ברי לך כי כאן אסור לידרוך.
ההססנות היא אתגר אישי –פנימי אין בה להעיד על השדה או על אחרים.
המנהיג הדתי – חברתי צועד קדימה בתוך קבוצתו . פניו נעים סביב, בין קדם לאחור, פנים בפנים גם לאחרון הצועדים כך נקבע קצב ההליכה לתנועת הקבוצה בשלימותה.
כמדומה שהרב עובדיה בוחר בתפיסת ההלכה השניה בדיוניו ובפסקיו גם אם אין הוא יוצר קונצפטואליזציה שלה כפי שניסינו להציע .
ב"ה
ראובן הכהן אוריה / ראש ישיבת בנ"ע שחרי"ת כפר מימון
פירורים מפילוסופית ההלכה של הרב עובדיה
התפיסה ההלכתית של הרב יוסף אינה משקפת אך גישה הלכתית של פוסק כי אם השקפה דתית וחברתית המתבטאת בהלכה.
כל העוקב אחר פסיקותיו של הרב יוסף מוצא בהן: חדשנות ,נועזות צידוד להקל ועד כמה שאפשר להתיר . החומרה אינה נתפסת בעיניו כאמצעי לשליטה חברתית אלא כביטוי פנימי לעילוי ולהתקדשות וערכה הרב הוא במידה וזו תישאר כביטוי פנימי לאדם בפני ובעיני עצמו .
הרב עובדיה מבחין כי השימוש בחומרה ככלי לשליטה חברתית פונה בכיוון הפוך מהנכון לו . הפוסקים המחמירים אינם מסתפקים בעדותם הפנימית הם מבקשים להחצינה ולהכריז עליה "בשער בת רבים" כדי ליזכות בעדות סביבתם על מעמדם הדתי.
אי המסוגלות לשאת את החומרה במסגרת צינעת הפרט מעידה על חולשה המבקשת לחזק עצמה ב"אילוץ " של הסביבה הרלוונטית . חיזוק זה של חולשה אישית על חשבון הציבור הוא פגיעה לא רק בציבור כי אם גם במעמדה של ההלכה הנורמטיבית שהיא החוק הדתי המחייב . ההלכה המחייבת "נפגעת " כתוצאה מתוספות הנובעות משיקולים לא רלוונטים לדיון ההלכתי על החוק והנורמה הדתית- אלוקית המחייבת.
החומרה הופכת להיות אף מבחנו של הפוסק המשמש דוגמא מופתית בהתנהגותו הנורמטיבית הלכתית.
הדגמה לכך הריני מביא מהספר "חזון עובדיה" על הלכות פסח .
עמוד סג' מובא בסעיף ו' המאמר הבא:
" ואחינו האשכנזים נוהגים להחמיר בכמה פירטי הדינים הנ"ל (בהלכות מזון הכשר לפסח ובדיני חו"נ וכן נט"לפ)
אבל לנו הספרדים שהולכים אחר הוראת מרן יש להקל. ואין המורה הוראה רשאי להחמיר ( לספרדי) נגד פסקי מרן ורק לעצמו רשאי להחמיר."
פסקי מרן המקילים הם המחייבים את הנשמעים להלכותיו ,ואילו המבקש להחמיר יעשה זאת באופן שלא תוצג חומרתו כחלק מהשיקול ההלכתי המחייב כי אם כמוטיבציה אישית .
ההערה הבאה בעקבות האמירה הנ"ל וע"מ לתמוך בה מבארת את העומד ביסוד ההתנגדות להחמרה. ראשית מובאים דברי החיד"א "
שאף שכל אחד מחמיר לעצמו בהלכות פסח כאשר תאווה נפשו , את צנועים חכמה להחמיר בביתו ובחומותיו וכל מה שיוכל יתחמק מלגלות מסתוריו לבנ"א... ואם הגיע להוראה יורה ע"פ הדין דווקא."
החומרה שהיא קבלה להתגדרות עצמית נוספת יש לה להישאר גדורה בפרטיותו של אדם ואין לה להיהפך לסמנית נורמה על ידי הבלטתה במעשהו של הדמות המופתית – קרי החכם הפוסק. אדרבא הסמכות יוצרת הנורמה מונחת בשיקול ההלכתי ובהיסקיו. משום כך הפוסק יש לו לשקף בהנהגתו המופתית את הנקבע להלכה המחייבת את הכלל ולא את ההנהגות הנובעות מהיוזמה האנושית והאישית.
הפוסק בפסיקתו ובשיקולי הדעת של הפסיקה צריך להנכיח בפניו את אחרון היהודים , את המכנה השותף הכולל ביותר של מקיימי ההלכה ולהציע בפניהם את הנכון ההולם , ההכרחי והמחייב. בניגוד לתחום המוסרי- ערכי
שבו עליו לקבוע סטנדרטים גבוהים המתאימים לו כאיש המעלה ולנהוג בהם אף בפומבי הרי כאן בתחום ההלכה בעינייני איסור והיתר עליו להצניע את הסטנדרטים הגבוהים ולהציבם כראי לעצמו ולא לאחרים. ההתנהגות הנורמטיבית הלכתית של הפוסק החשופה לשיפוט פומבי עליה להיות תואמת את ההלכה הכללית ההולמת את הרמה והיכולת של כלל המצטווים הפשוטים. עליו ליזכור שלא רק הפסיקה הכתובה משמשת לעיצוב הנורמה ההלכתית כי אם ובעיקר הביטוי שבמעשה ההלכתי. משום כך עליו להיות זהיר בהנהגה הפומבית שלא תשמש זרז ומאיץ חברתי להתפתחותה של חומרה שאינה מתאימה לאיש הפשוט.
הרב עובדיה מוסיף לכאן את דברי בעל ס' חכמה ומוסר ( אות צג)
ועז"א אל תהי צדיק הרבה שעי"ז ינצל מכמה מכשולות, ובשאר דברים שנחלקו הפסקים ראוי להחמיר על עצמו ולהקל לאחרים.
להחמרה יש מוטיבציות שונות .ההחמרה היא מעשה הצטדקות. היא הוספה על המינימום המחייב את הכלל . מעשה ההחמרה אשר על פניו נראה כמעשה וכערך חיובי של הגדלת העול הדתי נתון לקונפליקטים. זאת משום שאין לראותו כאקט יחידאי העומד בפני עצמו.. מעשה ההחמרה הוא אקט בתהליך. מה שנראה בעיננו כמעשה חיובי עלול להביא למכשלות כיוון שהוא ביטוי לתהליך הוא עשוי להתפתח לכיוונים שאינם חיוביים.
למעשה ההחמרה מוטיבציה אחרת. לצאת מידי ספק. גם כאן ההגיון הראשוני מטה את הכף לחומרה . שכן ממה נפשך : אם ההלכה כדעת המקילים ונהגתי לחומרה קיימתי דברי המקילים ולא הפסדתי מאום .ושמא ההלכה כדברי המחמירים או אז אם נהגתי כמקילים הרי עברתי על דברי המחמירים ואף הפסדתי את המצווה. ואעפי"כ
יאמר הרב עובדיה חשיבה זו משקפת גישת הלכה האומרת כי כל דבר הנו בחזקת אסור עד אשר יוכח בוודאות שאכן מותר. ואילו העולה מהצעתו שלו היא כי כל דבר חזקתו בהיתר עד כי יוכח בוודאות אחרת כי אכן הוא אסור . רק הוכחה וודאית המסלקת ספקות ומחלוקות מוציאה אותו מחזקת היתרו. אין ספק מוציא מידי ודאי. "על האוסר להביא ראיה ברורה וחזקה , שהתורה חסה על ממונם של ישראל" ( בהמשך מביא זאת מתשובת הרא"ש (כלל ב' סי' יז )
מגיעים הדברים עד כדי כך שאף שמהר"י טייב בערך השולחן "הכריע להחמיר נגד ד' מרן" ,טוען הרב עובדיה בשם שו"ת ישיב משה שתרוג , כי " רק לעצמו היה מחמיר, ולאחרים היה מורה כד' מרן." זוהי טענה מפליגה כי גם פסקים שבכתב בהם הכריע פוסק ספרדי להחמיר בניגוד "לבית יוסף" אין לראותם כפונים לציבור אלא כתיבה אישית הפונה לעצמו היא וכביטוי להנהגותיו הוא .
ברם, מה יש לעשות כנגד חכמים כמו ה"זכור לאברהם" שהצהיר כי "באופן שלעניין פסח אנו אשכנזים" ואחרים שהחמירו לרבים בדיני פסח ?
על זה כותב הרב עובדיה כי "לא מן השם הוא זה"! משמע אין זה לרצון ה'. דברי מרן השו"ע היא ההלכה שהתפשטה בכל קהילות הספרדים. וא"כ ההלכה שנקבעה על ידו היא היא דבר ה'. עבור ההמון –כלל הציבור –ההלכה היא הדרישה מאת ה'. (אפשר וכך הוא הדבר מפני שסמכותה הוא בהתקבלותה ע"י הכלל ככזה) . החומרה לאחרים אינה לרצון ה' וגם כאן אפשר לומר משום שאינה מן ה'" כלומר היא מיוזמת אנוש. אמת נכון כל זמן שיוזמה זו היא וולונטרית התנדבותית , ביטוי להתקדשות מתוך רצון ומוטיבציה אישיים טוב הדבר .אולם אם מה שנובע מתוך החרות האישית של הפוסק הופך לדין מחייב הכופה ומצמצם את חירות הציבור זוהי הצטדקות על חשבון אחרים. זו לא מן ה' היא.
יתירה מכך. צמצום חופשו של הפרט מעבר למתחייב מדרישת ההלכה הגם שלכאורה נדמה הוא כויתור למען צורכי שמיים וכניסיון להידוק הזיקה שבין אדם למקום הרי שמינה וביה הוא פוגע בעיקרון לא פחות חשוב והוא
בזיקה שבין אדם לחברו. כל החמרה מצמצמת את אפשרויות השימוש במה שמן הדין מותר להשתמש. מניעה זו
מאלצת הוצאת ממון נוסף לרכישת מוצרים וכלים שהשימוש בהם נאות למחמירים.
"והמחמיר לאחרים ענוש ייענש בידי שמיים שמאבד ממונם של ישראל. ולדעת כמה גדולים דינו כעובר על עבירות שבין אדם לחברו שאין יוה"כ מכפר ח"ו ושגגת תלמוד כזאת בודאי שעולה זדון.
יש לשמר את האיזון במתח שבין חפצי שמיים לבין חפצי אדם. ההלכה של מרן היא האיזון שביל הזהב. יוזמת התגדרות והתקדשות לצורך גבוה פוגעת בערכים חברתיים. הפוסק אינו יכול להרשות לעצמו הנהגה מתוך עמדה פא סיבית " משיכת ידיים" על מנת שלא להסתבך "בין הרים" גדולים ומחשש של "פספוס בשטח ממוקש" וטעון.
אם ההחמרה שלך כפוסק נובעת מהיותך לא בטוח אל תפסוק. כי ההחמרה ב"דיני שמיים " הבאה מעמדה פא סיבית של "שב ואל תעשה" היא למעשה נקיטת עמדה אקטיבית של "קום עשה " ב"דיני אדם". ההחלטה העקיפה שהיא שגגת תלמוד עולה זדון ביחסי בין הפוסק לחברו. . הרב עובדיה חושש כי אחת הגורמים לחומרה היא אי ידיעה ברורה בהירה וודאית של החומר והשיקול ההלכתי. (ואכן במקום אחר הוא תוקף את דרך הלימוד האשכנזי הליטאי הנתון ברובו לפלפול ודיון מושגי ואין הוא חותר לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא והר"ע קובל כי אין הלכה ברורה שגורה בפיהם של אברכי הישיבות הליטאיות . כך שנרמז כאן כי ההחמרה שמאפיינת פסיקה אשכנזית נובעת מתרבות לימוד שאינה גורסת הלכה למעשה כלומר אינה מכוונת למעשה כי אם לימוד לשמו. גם בהדרכותיו לגבי אופן חילוק עיתות לימוד של אדם מצריך הר"ע להקדים לימוד הלכה לכל לימוד אחר. ואכן אופי הלימוד ההלכתי הוא השליט בכל בתי הכנסת הספרדיים המרכז את קהילות ש"ס בכל אתר והוא בעיקר זה שבאמצעותו חוללה ש"ס את מהפכתה )
בהמשך מוסיף הר"ע " ובפרט במקומותינו דהוי אתרא דמרן ז"ל .וכבר כתב מהרי"ף (סי' נט )שהזז מדברי מרן השוע במקומות אלו שקבלו הוראותיו אפילו מקולא לחומרא , ואפי' יש רבים שחולקים עליו , הרי הוא כאילו זז מדברי תורה , ומזלזל בכבוד רבם אשר על פיו יחנו ועל פיו יסעו . "
כאן מביא הר"ע נימוק נוסף . ארץ ישראל היא מקום רבנותו וממילא שלטונו ההלכתי של הבית יוסף. כאן הוא הסמכות הריבונית בקביעת ההלכה .ממילא כל הבא לתחום שיפוטו של מרן הריהו נזקק על כורחו לקבל חומרי וקולי המקום שבא אליו ממשמע להישמע לפסיקה של השו"ע .
ההלכה המקומית בא"י היא ההלכה שנתקבלה ע"י דרי א"י . אלה קיבלו את הלכותיו ופסיקותיו של ר' יוסף קארו – כמרא דאתרא- .ממילא אין זה משנה אם יש רבים החולקים עליו. מפני שההלכה אינה מוכרעת עפ"י רוב במקום שהרבים קיבלו את היחיד עליהם להישמע לכל הוראותיו. והוא כאומר : אין דבריהם נישמעים במקום מלכותו.
ההחמרה כאן ובוודאי הקולא יש לה ממד נוסף על פגיעה ביחסים שבין אדם לחברו- וזהו הזלזול בכבוד הרב וזלזול בכבוד הקהילה שמרן רבם. משמע הפסיקה לחומרה או התנהגות פומבית לחומרה במקום שהרב פסק לקולא יש בה התרסה ואיום כלפי מנהיגותו התורנית של הרב. ממילא מועתקת הפגיעה אף לרשות שבין אדם לשמיים. זוהי הפרעה ליישומה ולהנחלתה של התורה. הרי הוא זז מדברי תורה.
אפשר היה לחשוב שזהו השיקול העיקרי בהתנגדות לחומרה : ביסוס מעמד העל של השו"ע להר"י קארו בארץ ישראל. הרי ההחמרות נוטות מדרכו המיקלה בעינייני פסח וכד' וביקורתו של הרב עובדיה אינה בעצם כנגד החומרה כמו מאי קבלת הפסיקה של "מרן" המרא דאתרא. טענה זו תחזק עצמה ביחוד נוכח העובדה כי ההחמרה באה ממקורות אשכנזיים וכשהמחמירים הספרדים מצהירים על החמרתם כהליכה בדרכי האשכנזים. אם כן התנגדותו מופנית כנגד הסחף וההתבטלות של הפוסקים הספרדים כלפי האשכנזים. והרב עובדיה המבקש להחזיר עטרה ליושנה נלחם במגמה זו באמצעות רטוריקה של התנגדות לחומרה. דוגמא לכך ניתן ליראות במאבק של הרב עובדיה בעיניין ה"סירכא " שהאשכזים הקלו בבדיקה שלה ואילו הוא פסק כי יש להחמיר ולהכשיר רק בשר חלק ע"פ הפסיקה הספרדית.
כנגד זה יש להשיב :
א. הגר"ע יוסף לא היה טורח בהבאת סיבות נוספות לו היה זה הטיעון העיקרי. הטיעונים המובאים מחייבים התייחסות.
ב. ישנן מקומות לא מעטים בהן פסק הרב עובדיה בשונה מהפסק המחמיר של השו"ע וב"כ הפסיקות הן לקולא.(ראה למשל "ילקוט יוסף" בהלכות שבת סי' שיח סעיף יג' בעיקר בהערה יט' שם )–
ג. הרב עובדיה אינו מצדד בפסיקתן של פוסקים ספרדיים ככלל על מנת לחזק את מעמדם. אין הוא מקבל את ה"בן איש חי" שפסיקתו התפשטה בקרב יוצאי בבל וסוריה ואשר פסיקותיו המונחות אף מהקבלה , מחמירות ביחס לשו"ע. הרב עובדיה שמוצאו סורי – חלבי עושה מאמץ להשליט דווקא את הלכת המקום שאליו הגיע ולא את הלכת המקום ממנו יצא.
ד. הבחירה בשו"ע כפוסק מכריע משרתת את ההנחות הדתיות והגישות הפילוסופיות הלכתיות שהציג כאן ובמקומות אחרים. קשה לומר כי מאבקו בחומרה נובע מהצורך לבסס את שלטון ההלכה של השו"ע בא"י מבלי להצדיק את הבחירה העיקבית "לכאורה" בהלכת השו"ע כהלכה המותאמת לכלל יהודי ישראל , נוחה להם ועומדת על ההכרחי המחייב.
הר"ע דוחה את דברי כף החיים ומתקיפו בשל הסכמתו לדברי הזכור לאברהם הנ"ל ואומר:
ולא מן השם הוא לאבד ממונם של ישראל ולהעמיס עליהם חומרות שלא קבלו לא הם ולא אבותיהם
כי אנן בדידן נקטינן כהוראת מרן בכל דבריו וכל הפורש ממו כפורש מן החיים ולא ביש ליה לומר על מותר אסור שסופו לומר על אסור כפי שראו עיננו ושמעו אוזנינו מכמה ת"ח שלא שימשו כל צרכם .
מה שנוסף כאן הוא העובדא כי תהליך של הצטברות חומרות , שאפשר והוא נטיה "התבטלות " מתוך תודעה של " ירידת הדורות" (,ככל שמתרחקים מהמקור כך יש חשש אי בהירות בטיב העשיה. זה מפוצה ע"י ההחמרה לשם כיסוי האפשרויות ולשם תחושת ביטחון) דווקא הוספה מצטברת של של חומרות היא פגיעה בדורות הקודמים. אם אבותינו לא נהגו כך היאך נסטה מדרכם . הענווה בפני הדורות הקודמים צריכה להביא לאימוץ מדויק של נוהגם. "העמסת חומרות" כלשונו של הר"ע אולי מוסיפה ממד דתי כלשהו למחמיר אבל היא פוגעת ברציפות האינטימית של הדורות. דווקא ההחמרה מסיטה את ההשתלשלות ההלכתית מהמקור.
בפיסקה זו מפתח הר"ע את הסכנה שבהחמרה מתוך הססנות שמקורה באי בהירות וידיעה מסופקת. ( ברור שהר"ע דן מתופעת החומרה על המחמירים וגוזר את היותה של זו כתוצאה של אי "ירידתם של הפוסקים
"לסוף דעתה של ההלכה" זוהי הנהרתו שלו לגבי פעילותם ההלכתית.) בפשטות אזהרתו היא כי כל המרגיל עצמו לפסוק לחומרה מתוך אי בירור מספיק וודאות בהיגיון ההלכתי הרי סופו שתצא מכשלה תחת ידו ויתיר האסור. (אעפי"כ קשה להשתחרר גם מהאסוציאציה שבדבריו על משקל "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים ". שהיגיון אחד אשר לו מלמד כי סטייה מהקו הנכון והנדרש אפילו מטעמים חיוביים כיון שהיא יוזמת אנוש עצמאית ("לא מן השם הוא") תוביל ברבות העיתים לסטייה מהקו הנכון מטעמים שליליים שכן היא מרגלת את הפוסק שלא לבטל רצונו בפני רצון האל ולהשוותו עמו .)
הברירות ההלכתית – שהיא גזירה ישירה הגיונית ומתחייבת מהמקורות התלמודיים היא "הראיה הברורה והחזקה את חזקת ההיתר שלה." הנדרשת כדי שדבר מה יקבע כהלכה ולא כחומרה. ברירות זו נדרשת על מנת להפקיע מהמציאות
ועיין בתשובת הראש ( כלל ב סי' יז ) " ועל האוסר להביא ראיה ברורה וחזקה שהתורה חסה על ממונם של ישראל ." ובב"ח יו"ד ( סי' קפז ) כתב: " אדם חשוב רשאי להחמיר על עצמו בלבד , אבל לא ניתן להכתב בספר להורות לאחרים בלי ראיות תלמודיות. וכבר אמרו ( בביצה כ"א: ) מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירים על עצמם ומקילים לכל ישראל" .
יש לשים לב כי הר"ע חרג כאן מניסיון ההגנה על קולותיו של מרן כנגד הספרדים המחמירים כרמ"א אם בהלכות פסח ואם בכלל. כאן הוא עובר להתקפה על ההחצנה של מושג "החומרה " בביטויו הפומבי וכאמצעי להכוונתה של הקהילה לאקלים דתי המאיים על "שביל הזהב" ההלכתי.
נסיים פרק זה בדבריו של הר"ע:
ויש להאריך בזה ואין הפנאי מסכים לעת הלום. וכל המורה כד' מרן הקדוש יורה יורה . ועליו יערה רוח הבורא.
לסיכום
נדמה כי הדגמה זו בעיניין החומרה חשפה גישה בסיסית להלכה עצמה.
באופן כוללני וגס ניתן להציע שתי עמדות בסיסיות ביחס הנפשי המעצב הלכה.
בגישה האחת האדם מועד לעולם ולעולם הוא מותרה ועומד. ההלכה מסדירה את מרחב התנועה באופן המאפשר הליכה בטוחה בגשר צר, בשדה רווי וטעון מתח-גבוה . כך אין לך היתר להתהלך עד כי תבטיח באופן וודאי צעידה יציבה ובטוחה. הכלל הוא: "אסור עד כי יוכח אחרת."
החומרה מבטאת את היחס הנפשי להלכה המקורית. מעשה ההחמרה מלמד כי ההלכה עצמה היא "מתן היתר " לצעידה במקומות הבטוחים בשדה הממוקש.
ההססניים או אלה המבקשים להבטיח עצמם ירחיקו צעדם אף ממקום שסביר כי בטוח הוא. ההססנות והחומרה מלמדים על היחס החשוד והירא לשדה ולאחרים .
המנהיג הדתי- חברתי צועד קדימה בראש קבוצתו . פניו קדימה ופני קבוצתו לאחוריו . המנהיג מגדיל פערים ובני קבוצתו מצטרכים להדביק ולצמצם את הפערים.
בגישה האחרת האדם ישר והעולם שדה רחב ופתוח, א"כ עלול הוא לחשבונות רבים.
ההלכה מסדירה את מרחב התנועה לשם שיפור, קידום ואיכות חיים.
"דרכיה דרכי נועם"(נימוק המופיע כשיקול הלכתי בגמ' והרב עובדיה מרבה להשתמש בו)- מטרת ההלכה: איכות חיים ואיכות זו נמדדת אף במידת "הנועם "שהיא מביאה בנורמה.
בפסיקת ההלכה הכלל הוא: מותר אלא אם כן יוכח אחרת.
צעד ושמח בדרכך אלא א"כ, ברי לך כי כאן אסור לידרוך.
ההססנות היא אתגר אישי –פנימי אין בה להעיד על השדה או על אחרים.
המנהיג הדתי – חברתי צועד קדימה בתוך קבוצתו . פניו נעים סביב, בין קדם לאחור, פנים בפנים גם לאחרון הצועדים כך נקבע קצב ההליכה לתנועת הקבוצה בשלימותה.
כמדומה שהרב עובדיה בוחר בתפיסת ההלכה השניה בדיוניו ובפסקיו גם אם אין הוא יוצר קונצפטואליזציה שלה כפי שניסינו להציע .
ב"ה
ראובן הכהן אוריה / ראש ישיבת בנ"ע שחרי"ת כפר מימון
פירורים מפילוסופית ההלכה של הרב עובדיה
התפיסה ההלכתית של הרב יוסף אינה משקפת אך גישה הלכתית של פוסק כי אם השקפה דתית וחברתית המתבטאת בהלכה.
כל העוקב אחר פסיקותיו של הרב יוסף מוצא בהן: חדשנות ,נועזות צידוד להקל ועד כמה שאפשר להתיר . החומרה אינה נתפסת בעיניו כאמצעי לשליטה חברתית אלא כביטוי פנימי לעילוי ולהתקדשות וערכה הרב הוא במידה וזו תישאר כביטוי פנימי לאדם בפני ובעיני עצמו .
הרב עובדיה מבחין כי השימוש בחומרה ככלי לשליטה חברתית פונה בכיוון הפוך מהנכון לו . הפוסקים המחמירים אינם מסתפקים בעדותם הפנימית הם מבקשים להחצינה ולהכריז עליה "בשער בת רבים" כדי ליזכות בעדות סביבתם על מעמדם הדתי.
אי המסוגלות לשאת את החומרה במסגרת צינעת הפרט מעידה על חולשה המבקשת לחזק עצמה ב"אילוץ " של הסביבה הרלוונטית . חיזוק זה של חולשה אישית על חשבון הציבור הוא פגיעה לא רק בציבור כי אם גם במעמדה של ההלכה הנורמטיבית שהיא החוק הדתי המחייב . ההלכה המחייבת "נפגעת " כתוצאה מתוספות הנובעות משיקולים לא רלוונטים לדיון ההלכתי על החוק והנורמה הדתית- אלוקית המחייבת.
החומרה הופכת להיות אף מבחנו של הפוסק המשמש דוגמא מופתית בהתנהגותו הנורמטיבית הלכתית.
הדגמה לכך הריני מביא מהספר "חזון עובדיה" על הלכות פסח .
עמוד סג' מובא בסעיף ו' המאמר הבא:
" ואחינו האשכנזים נוהגים להחמיר בכמה פירטי הדינים הנ"ל (בהלכות מזון הכשר לפסח ובדיני חו"נ וכן נט"לפ)
אבל לנו הספרדים שהולכים אחר הוראת מרן יש להקל. ואין המורה הוראה רשאי להחמיר ( לספרדי) נגד פסקי מרן ורק לעצמו רשאי להחמיר."
פסקי מרן המקילים הם המחייבים את הנשמעים להלכותיו ,ואילו המבקש להחמיר יעשה זאת באופן שלא תוצג חומרתו כחלק מהשיקול ההלכתי המחייב כי אם כמוטיבציה אישית .
ההערה הבאה בעקבות האמירה הנ"ל וע"מ לתמוך בה מבארת את העומד ביסוד ההתנגדות להחמרה. ראשית מובאים דברי החיד"א "
שאף שכל אחד מחמיר לעצמו בהלכות פסח כאשר תאווה נפשו , את צנועים חכמה להחמיר בביתו ובחומותיו וכל מה שיוכל יתחמק מלגלות מסתוריו לבנ"א... ואם הגיע להוראה יורה ע"פ הדין דווקא."
החומרה שהיא קבלה להתגדרות עצמית נוספת יש לה להישאר גדורה בפרטיותו של אדם ואין לה להיהפך לסמנית נורמה על ידי הבלטתה במעשהו של הדמות המופתית – קרי החכם הפוסק. אדרבא הסמכות יוצרת הנורמה מונחת בשיקול ההלכתי ובהיסקיו. משום כך הפוסק יש לו לשקף בהנהגתו המופתית את הנקבע להלכה המחייבת את הכלל ולא את ההנהגות הנובעות מהיוזמה האנושית והאישית.
הפוסק בפסיקתו ובשיקולי הדעת של הפסיקה צריך להנכיח בפניו את אחרון היהודים , את המכנה השותף הכולל ביותר של מקיימי ההלכה ולהציע בפניהם את הנכון ההולם , ההכרחי והמחייב. בניגוד לתחום המוסרי- ערכי
שבו עליו לקבוע סטנדרטים גבוהים המתאימים לו כאיש המעלה ולנהוג בהם אף בפומבי הרי כאן בתחום ההלכה בעינייני איסור והיתר עליו להצניע את הסטנדרטים הגבוהים ולהציבם כראי לעצמו ולא לאחרים. ההתנהגות הנורמטיבית הלכתית של הפוסק החשופה לשיפוט פומבי עליה להיות תואמת את ההלכה הכללית ההולמת את הרמה והיכולת של כלל המצטווים הפשוטים. עליו ליזכור שלא רק הפסיקה הכתובה משמשת לעיצוב הנורמה ההלכתית כי אם ובעיקר הביטוי שבמעשה ההלכתי. משום כך עליו להיות זהיר בהנהגה הפומבית שלא תשמש זרז ומאיץ חברתי להתפתחותה של חומרה שאינה מתאימה לאיש הפשוט.
הרב עובדיה מוסיף לכאן את דברי בעל ס' חכמה ומוסר ( אות צג)
ועז"א אל תהי צדיק הרבה שעי"ז ינצל מכמה מכשולות, ובשאר דברים שנחלקו הפסקים ראוי להחמיר על עצמו ולהקל לאחרים.
להחמרה יש מוטיבציות שונות .ההחמרה היא מעשה הצטדקות. היא הוספה על המינימום המחייב את הכלל . מעשה ההחמרה אשר על פניו נראה כמעשה וכערך חיובי של הגדלת העול הדתי נתון לקונפליקטים. זאת משום שאין לראותו כאקט יחידאי העומד בפני עצמו.. מעשה ההחמרה הוא אקט בתהליך. מה שנראה בעיננו כמעשה חיובי עלול להביא למכשלות כיוון שהוא ביטוי לתהליך הוא עשוי להתפתח לכיוונים שאינם חיוביים.
למעשה ההחמרה מוטיבציה אחרת. לצאת מידי ספק. גם כאן ההגיון הראשוני מטה את הכף לחומרה . שכן ממה נפשך : אם ההלכה כדעת המקילים ונהגתי לחומרה קיימתי דברי המקילים ולא הפסדתי מאום .ושמא ההלכה כדברי המחמירים או אז אם נהגתי כמקילים הרי עברתי על דברי המחמירים ואף הפסדתי את המצווה. ואעפי"כ
יאמר הרב עובדיה חשיבה זו משקפת גישת הלכה האומרת כי כל דבר הנו בחזקת אסור עד אשר יוכח בוודאות שאכן מותר. ואילו העולה מהצעתו שלו היא כי כל דבר חזקתו בהיתר עד כי יוכח בוודאות אחרת כי אכן הוא אסור . רק הוכחה וודאית המסלקת ספקות ומחלוקות מוציאה אותו מחזקת היתרו. אין ספק מוציא מידי ודאי. "על האוסר להביא ראיה ברורה וחזקה , שהתורה חסה על ממונם של ישראל" ( בהמשך מביא זאת מתשובת הרא"ש (כלל ב' סי' יז )
מגיעים הדברים עד כדי כך שאף שמהר"י טייב בערך השולחן "הכריע להחמיר נגד ד' מרן" ,טוען הרב עובדיה בשם שו"ת ישיב משה שתרוג , כי " רק לעצמו היה מחמיר, ולאחרים היה מורה כד' מרן." זוהי טענה מפליגה כי גם פסקים שבכתב בהם הכריע פוסק ספרדי להחמיר בניגוד "לבית יוסף" אין לראותם כפונים לציבור אלא כתיבה אישית הפונה לעצמו היא וכביטוי להנהגותיו הוא .
ברם, מה יש לעשות כנגד חכמים כמו ה"זכור לאברהם" שהצהיר כי "באופן שלעניין פסח אנו אשכנזים" ואחרים שהחמירו לרבים בדיני פסח ?
על זה כותב הרב עובדיה כי "לא מן השם הוא זה"! משמע אין זה לרצון ה'. דברי מרן השו"ע היא ההלכה שהתפשטה בכל קהילות הספרדים. וא"כ ההלכה שנקבעה על ידו היא היא דבר ה'. עבור ההמון –כלל הציבור –ההלכה היא הדרישה מאת ה'. (אפשר וכך הוא הדבר מפני שסמכותה הוא בהתקבלותה ע"י הכלל ככזה) . החומרה לאחרים אינה לרצון ה' וגם כאן אפשר לומר משום שאינה מן ה'" כלומר היא מיוזמת אנוש. אמת נכון כל זמן שיוזמה זו היא וולונטרית התנדבותית , ביטוי להתקדשות מתוך רצון ומוטיבציה אישיים טוב הדבר .אולם אם מה שנובע מתוך החרות האישית של הפוסק הופך לדין מחייב הכופה ומצמצם את חירות הציבור זוהי הצטדקות על חשבון אחרים. זו לא מן ה' היא.
יתירה מכך. צמצום חופשו של הפרט מעבר למתחייב מדרישת ההלכה הגם שלכאורה נדמה הוא כויתור למען צורכי שמיים וכניסיון להידוק הזיקה שבין אדם למקום הרי שמינה וביה הוא פוגע בעיקרון לא פחות חשוב והוא
בזיקה שבין אדם לחברו. כל החמרה מצמצמת את אפשרויות השימוש במה שמן הדין מותר להשתמש. מניעה זו
מאלצת הוצאת ממון נוסף לרכישת מוצרים וכלים שהשימוש בהם נאות למחמירים.
"והמחמיר לאחרים ענוש ייענש בידי שמיים שמאבד ממונם של ישראל. ולדעת כמה גדולים דינו כעובר על עבירות שבין אדם לחברו שאין יוה"כ מכפר ח"ו ושגגת תלמוד כזאת בודאי שעולה זדון.
יש לשמר את האיזון במתח שבין חפצי שמיים לבין חפצי אדם. ההלכה של מרן היא האיזון שביל הזהב. יוזמת התגדרות והתקדשות לצורך גבוה פוגעת בערכים חברתיים. הפוסק אינו יכול להרשות לעצמו הנהגה מתוך עמדה פא סיבית " משיכת ידיים" על מנת שלא להסתבך "בין הרים" גדולים ומחשש של "פספוס בשטח ממוקש" וטעון.
אם ההחמרה שלך כפוסק נובעת מהיותך לא בטוח אל תפסוק. כי ההחמרה ב"דיני שמיים " הבאה מעמדה פא סיבית של "שב ואל תעשה" היא למעשה נקיטת עמדה אקטיבית של "קום עשה " ב"דיני אדם". ההחלטה העקיפה שהיא שגגת תלמוד עולה זדון ביחסי בין הפוסק לחברו. . הרב עובדיה חושש כי אחת הגורמים לחומרה היא אי ידיעה ברורה בהירה וודאית של החומר והשיקול ההלכתי. (ואכן במקום אחר הוא תוקף את דרך הלימוד האשכנזי הליטאי הנתון ברובו לפלפול ודיון מושגי ואין הוא חותר לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא והר"ע קובל כי אין הלכה ברורה שגורה בפיהם של אברכי הישיבות הליטאיות . כך שנרמז כאן כי ההחמרה שמאפיינת פסיקה אשכנזית נובעת מתרבות לימוד שאינה גורסת הלכה למעשה כלומר אינה מכוונת למעשה כי אם לימוד לשמו. גם בהדרכותיו לגבי אופן חילוק עיתות לימוד של אדם מצריך הר"ע להקדים לימוד הלכה לכל לימוד אחר. ואכן אופי הלימוד ההלכתי הוא השליט בכל בתי הכנסת הספרדיים המרכז את קהילות ש"ס בכל אתר והוא בעיקר זה שבאמצעותו חוללה ש"ס את מהפכתה )
בהמשך מוסיף הר"ע " ובפרט במקומותינו דהוי אתרא דמרן ז"ל .וכבר כתב מהרי"ף (סי' נט )שהזז מדברי מרן השוע במקומות אלו שקבלו הוראותיו אפילו מקולא לחומרא , ואפי' יש רבים שחולקים עליו , הרי הוא כאילו זז מדברי תורה , ומזלזל בכבוד רבם אשר על פיו יחנו ועל פיו יסעו . "
כאן מביא הר"ע נימוק נוסף . ארץ ישראל היא מקום רבנותו וממילא שלטונו ההלכתי של הבית יוסף. כאן הוא הסמכות הריבונית בקביעת ההלכה .ממילא כל הבא לתחום שיפוטו של מרן הריהו נזקק על כורחו לקבל חומרי וקולי המקום שבא אליו ממשמע להישמע לפסיקה של השו"ע .
ההלכה המקומית בא"י היא ההלכה שנתקבלה ע"י דרי א"י . אלה קיבלו את הלכותיו ופסיקותיו של ר' יוסף קארו – כמרא דאתרא- .ממילא אין זה משנה אם יש רבים החולקים עליו. מפני שההלכה אינה מוכרעת עפ"י רוב במקום שהרבים קיבלו את היחיד עליהם להישמע לכל הוראותיו. והוא כאומר : אין דבריהם נישמעים במקום מלכותו.
ההחמרה כאן ובוודאי הקולא יש לה ממד נוסף על פגיעה ביחסים שבין אדם לחברו- וזהו הזלזול בכבוד הרב וזלזול בכבוד הקהילה שמרן רבם. משמע הפסיקה לחומרה או התנהגות פומבית לחומרה במקום שהרב פסק לקולא יש בה התרסה ואיום כלפי מנהיגותו התורנית של הרב. ממילא מועתקת הפגיעה אף לרשות שבין אדם לשמיים. זוהי הפרעה ליישומה ולהנחלתה של התורה. הרי הוא זז מדברי תורה.
אפשר היה לחשוב שזהו השיקול העיקרי בהתנגדות לחומרה : ביסוס מעמד העל של השו"ע להר"י קארו בארץ ישראל. הרי ההחמרות נוטות מדרכו המיקלה בעינייני פסח וכד' וביקורתו של הרב עובדיה אינה בעצם כנגד החומרה כמו מאי קבלת הפסיקה של "מרן" המרא דאתרא. טענה זו תחזק עצמה ביחוד נוכח העובדה כי ההחמרה באה ממקורות אשכנזיים וכשהמחמירים הספרדים מצהירים על החמרתם כהליכה בדרכי האשכנזים. אם כן התנגדותו מופנית כנגד הסחף וההתבטלות של הפוסקים הספרדים כלפי האשכנזים. והרב עובדיה המבקש להחזיר עטרה ליושנה נלחם במגמה זו באמצעות רטוריקה של התנגדות לחומרה. דוגמא לכך ניתן ליראות במאבק של הרב עובדיה בעיניין ה"סירכא " שהאשכזים הקלו בבדיקה שלה ואילו הוא פסק כי יש להחמיר ולהכשיר רק בשר חלק ע"פ הפסיקה הספרדית.
כנגד זה יש להשיב :
א. הגר"ע יוסף לא היה טורח בהבאת סיבות נוספות לו היה זה הטיעון העיקרי. הטיעונים המובאים מחייבים התייחסות.
ב. ישנן מקומות לא מעטים בהן פסק הרב עובדיה בשונה מהפסק המחמיר של השו"ע וב"כ הפסיקות הן לקולא.(ראה למשל "ילקוט יוסף" בהלכות שבת סי' שיח סעיף יג' בעיקר בהערה יט' שם )–
ג. הרב עובדיה אינו מצדד בפסיקתן של פוסקים ספרדיים ככלל על מנת לחזק את מעמדם. אין הוא מקבל את ה"בן איש חי" שפסיקתו התפשטה בקרב יוצאי בבל וסוריה ואשר פסיקותיו המונחות אף מהקבלה , מחמירות ביחס לשו"ע. הרב עובדיה שמוצאו סורי – חלבי עושה מאמץ להשליט דווקא את הלכת המקום שאליו הגיע ולא את הלכת המקום ממנו יצא.
ד. הבחירה בשו"ע כפוסק מכריע משרתת את ההנחות הדתיות והגישות הפילוסופיות הלכתיות שהציג כאן ובמקומות אחרים. קשה לומר כי מאבקו בחומרה נובע מהצורך לבסס את שלטון ההלכה של השו"ע בא"י מבלי להצדיק את הבחירה העיקבית "לכאורה" בהלכת השו"ע כהלכה המותאמת לכלל יהודי ישראל , נוחה להם ועומדת על ההכרחי המחייב.
הר"ע דוחה את דברי כף החיים ומתקיפו בשל הסכמתו לדברי הזכור לאברהם הנ"ל ואומר:
ולא מן השם הוא לאבד ממונם של ישראל ולהעמיס עליהם חומרות שלא קבלו לא הם ולא אבותיהם
כי אנן בדידן נקטינן כהוראת מרן בכל דבריו וכל הפורש ממו כפורש מן החיים ולא ביש ליה לומר על מותר אסור שסופו לומר על אסור כפי שראו עיננו ושמעו אוזנינו מכמה ת"ח שלא שימשו כל צרכם .
מה שנוסף כאן הוא העובדא כי תהליך של הצטברות חומרות , שאפשר והוא נטיה "התבטלות " מתוך תודעה של " ירידת הדורות" (,ככל שמתרחקים מהמקור כך יש חשש אי בהירות בטיב העשיה. זה מפוצה ע"י ההחמרה לשם כיסוי האפשרויות ולשם תחושת ביטחון) דווקא הוספה מצטברת של של חומרות היא פגיעה בדורות הקודמים. אם אבותינו לא נהגו כך היאך נסטה מדרכם . הענווה בפני הדורות הקודמים צריכה להביא לאימוץ מדויק של נוהגם. "העמסת חומרות" כלשונו של הר"ע אולי מוסיפה ממד דתי כלשהו למחמיר אבל היא פוגעת ברציפות האינטימית של הדורות. דווקא ההחמרה מסיטה את ההשתלשלות ההלכתית מהמקור.
בפיסקה זו מפתח הר"ע את הסכנה שבהחמרה מתוך הססנות שמקורה באי בהירות וידיעה מסופקת. ( ברור שהר"ע דן מתופעת החומרה על המחמירים וגוזר את היותה של זו כתוצאה של אי "ירידתם של הפוסקים
"לסוף דעתה של ההלכה" זוהי הנהרתו שלו לגבי פעילותם ההלכתית.) בפשטות אזהרתו היא כי כל המרגיל עצמו לפסוק לחומרה מתוך אי בירור מספיק וודאות בהיגיון ההלכתי הרי סופו שתצא מכשלה תחת ידו ויתיר האסור. (אעפי"כ קשה להשתחרר גם מהאסוציאציה שבדבריו על משקל "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים ". שהיגיון אחד אשר לו מלמד כי סטייה מהקו הנכון והנדרש אפילו מטעמים חיוביים כיון שהיא יוזמת אנוש עצמאית ("לא מן השם הוא") תוביל ברבות העיתים לסטייה מהקו הנכון מטעמים שליליים שכן היא מרגלת את הפוסק שלא לבטל רצונו בפני רצון האל ולהשוותו עמו .)
הברירות ההלכתית – שהיא גזירה ישירה הגיונית ומתחייבת מהמקורות התלמודיים היא "הראיה הברורה והחזקה את חזקת ההיתר שלה." הנדרשת כדי שדבר מה יקבע כהלכה ולא כחומרה. ברירות זו נדרשת על מנת להפקיע מהמציאות
ועיין בתשובת הראש ( כלל ב סי' יז ) " ועל האוסר להביא ראיה ברורה וחזקה שהתורה חסה על ממונם של ישראל ." ובב"ח יו"ד ( סי' קפז ) כתב: " אדם חשוב רשאי להחמיר על עצמו בלבד , אבל לא ניתן להכתב בספר להורות לאחרים בלי ראיות תלמודיות. וכבר אמרו ( בביצה כ"א: ) מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירים על עצמם ומקילים לכל ישראל" .
יש לשים לב כי הר"ע חרג כאן מניסיון ההגנה על קולותיו של מרן כנגד הספרדים המחמירים כרמ"א אם בהלכות פסח ואם בכלל. כאן הוא עובר להתקפה על ההחצנה של מושג "החומרה " בביטויו הפומבי וכאמצעי להכוונתה של הקהילה לאקלים דתי המאיים על "שביל הזהב" ההלכתי.
נסיים פרק זה בדבריו של הר"ע:
ויש להאריך בזה ואין הפנאי מסכים לעת הלום. וכל המורה כד' מרן הקדוש יורה יורה . ועליו יערה רוח הבורא.
לסיכום
נדמה כי הדגמה זו בעיניין החומרה חשפה גישה בסיסית להלכה עצמה.
באופן כוללני וגס ניתן להציע שתי עמדות בסיסיות ביחס הנפשי המעצב הלכה.
בגישה האחת האדם מועד לעולם ולעולם הוא מותרה ועומד. ההלכה מסדירה את מרחב התנועה באופן המאפשר הליכה בטוחה בגשר צר, בשדה רווי וטעון מתח-גבוה . כך אין לך היתר להתהלך עד כי תבטיח באופן וודאי צעידה יציבה ובטוחה. הכלל הוא: "אסור עד כי יוכח אחרת."
החומרה מבטאת את היחס הנפשי להלכה המקורית. מעשה ההחמרה מלמד כי ההלכה עצמה היא "מתן היתר " לצעידה במקומות הבטוחים בשדה הממוקש.
ההססניים או אלה המבקשים להבטיח עצמם ירחיקו צעדם אף ממקום שסביר כי בטוח הוא. ההססנות והחומרה מלמדים על היחס החשוד והירא לשדה ולאחרים .
המנהיג הדתי- חברתי צועד קדימה בראש קבוצתו . פניו קדימה ופני קבוצתו לאחוריו . המנהיג מגדיל פערים ובני קבוצתו מצטרכים להדביק ולצמצם את הפערים.
בגישה האחרת האדם ישר והעולם שדה רחב ופתוח, א"כ עלול הוא לחשבונות רבים.
ההלכה מסדירה את מרחב התנועה לשם שיפור, קידום ואיכות חיים.
"דרכיה דרכי נועם"(נימוק המופיע כשיקול הלכתי בגמ' והרב עובדיה מרבה להשתמש בו)- מטרת ההלכה: איכות חיים ואיכות זו נמדדת אף במידת "הנועם "שהיא מביאה בנורמה.
בפסיקת ההלכה הכלל הוא: מותר אלא אם כן יוכח אחרת.
צעד ושמח בדרכך אלא א"כ, ברי לך כי כאן אסור לידרוך.
ההססנות היא אתגר אישי –פנימי אין בה להעיד על השדה או על אחרים.
המנהיג הדתי – חברתי צועד קדימה בתוך קבוצתו . פניו נעים סביב, בין קדם לאחור, פנים בפנים גם לאחרון הצועדים כך נקבע קצב ההליכה לתנועת הקבוצה בשלימותה.
כמדומה שהרב עובדיה בוחר בתפיסת ההלכה השניה בדיוניו ובפסקיו גם אם אין הוא יוצר קונצפטואליזציה שלה כפי שניסינו להציע .
