זהרורים – ביאור לזוהר פרשת בוא, דף מ' ע"א, על ההבדלים שבין חמץ ומצה ומי הוא הנעלה יותר? ראובן הכהן אוריה

ב"ה

זהרורים – ביאור לזוהר פרשת בוא, דף מ' ע"א, על ההבדלים שבין חמץ ומצה ומי הוא הנעלה יותר?

ראובן הכהן אוריה 

תָּנָא, לָא נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עַד דְּאִתְּבָּרוּ כֻּלְּהוּ שִׁלְטוֹנִין דִּלְעֵילָּא (משלשוליהון) מִשּׁוּלְטָנִיהוֹן, וְנַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּתְהוֹן, וְאָעלוּ לִרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקָטִירוּ בֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ויקרא כה) כִּי לִי בְנֵי  יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם. מַאי טַעֲמָא עֲבָדַי הֵם. אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, דְּאַפָּקִית לְהוּ מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא, וְעָאַלִית לוֹן בִּרְשׁוּתִי. שָׁנִינוּ, לֹא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַד שֶׁנִּשְׁבְּרוּ כָּל הַשַּׁלִּיטִים שֶׁלְּמַעְלָה(מהשתלשלותם) מִשְּׁלִיטָתָם, וְיָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּתָם, וְנִכְנְסוּ לָרָשׁוּת הַקְּדוֹשָׁה  הָעֶלְיוֹנָה בַּקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא וְנִקְשְׁרוּ בוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם. מָה הַטַּעַם עֲבָדַי הֵם? אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, שֶׁהוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵרָשׁוּת אַחֶרֶת, וְהִכְנַסְתִּים בִּרְשׁוּתִי.

השעבוד הפיזי של בני ישראל במצרים  הנו אך תוצאה של שבייתם בתרבות ובדת המצרית. הרוח הוא הקובע את תנאי החיים הארציים. היציאה מהשעבוד לא הייתה אפשרית אם לא שקדם לה שחרור אקטיבי מהתרבות והאמונות המשעבדות של מצרים. פעולת היציאה ממצרים היא באחת פעולה של עזיבה, ניתוץ ושבירה של המנגנונים והכוחות הפועלים באמונות מצרים ושבני ישראל היו נתונים תחת עולם. יציאת מצרים אינה רק פעולת שחרור ויציאה היא בחירה מחודשת באלטרנטיבה הלעומתית. כנגד שלטון השרים של אומות העולם שמצריים מייצגת אותם, עומד שלטון האלוקים ככוח האחד והיחיד העומד ביסוד הקוסמוס  והוא גם מנהלו האחד. כיוון שכך מושג השחרור חל על שינוי התודעה מהתמסרות לתודעה האלילית להתמסרות שכנגדה – עבדות לקב"ה. האדם על כורחו נתון בשעבוד הוא יכול לבחור ב"משעבד".

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי דִּכְתִּיב, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אוֹכֵל מַחְמֶצֶת. אֲנָא הָכִי אוֹקִימְנָא, הַאי שְּׂאוֹר, וְהַאי מַחְמֶצֶת, דַּרְגָּא חַד אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ חַד. רְשׁוּ אוֹחֲרֵי, אִינּוּן שָׁלְטָנִין, דִּמְמָנָן עַל שְׁאַר עַמִּין, וְקָרֵינָן לְהוּ יֵצֶר הָרָע, רְשׁוּתָא אַחֲרָא, אֵל נֵכָר, אֱלהִים אֲחֵרִים. אוּף הָכִי, שְּׂאוֹר, וּמַחְמֶצֶת, וְחָמֵץ, וְכֹלָּא חַד. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל הָנֵי שָׁנֵי, קַיְימִתוּ בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא, עַבְדִין לְעַם אַחֲרָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה דְּאַתּוּן בְּנִי חוֹרִין, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם. כָּל מַחְמֶצֶת לא תֹאכֵלוּ. וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ.  = וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה זֶּה שֶׁכָּתוּב אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת? אֶלָּא כָּךְ בֵּאַרְנוּ, שְׂאוֹר זֶה וּמַחְמֶצֶת זוֹ הֵן דַּרְגָּה אַחַת, וְכֻלָּם אֶחָד. רָשֻׁיּוֹת אֲחֵרוֹת, אוֹתָם שַׁלִּיטִים הַמְמֻנִּים עַל שְׁאָר עַמִּים, וְקוֹרְאִים לָהֶם יֵצֶר הָרָע, רְשׁוּת אַחֶרֶת, אֵל נֵכָר, אֱלֹהִים אֲחֵרִים - אַף כָּךְ שְׂאוֹר וּמַחְמֶצֶת וְחָמֵץ, וְהַכֹּל אֶחָד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ עֲמַדְתֶּם בְּרָשׁוּת אַחֶרֶת, עֲבָדִים לְעַם אַחֵר. מִכָּאן וָהָלְאָה שֶׁאַתֶּם בְּנֵי חוֹרִין, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ. וְלֹא יֵרָאֶה לְךְ חָמֵץ.

הרעיון שהזוהר מעמיד למשמעות יציאת מצרים, הרי הוא חוזר ומסביר את כלל המצוות, ההנהגות והתהליכים הקשורים בענייני פסח. והנה בהמשך לעיקרון זה אומר רשב"י, כי משמעות הפסוק תשביתו שאור מבתיכם מבטאת את פעולת ההתנגדות וההסרה. אם היציאה משעבור מצריים דורשת השבתה וביטול של מנגנוני האלוהות האחרת מייצגיו של הסטרא אחרא- הרי שבחגיגת הפסח בטרם היציאה ממצריים נדרשו ישראל לפעול פעולה זו על השאור והמחמצת. כדי שתתרחש פעולת ההצלה האלוקית מידי אלוהות מצרים, צריכים ישראל באופן פעיל לסרב לה, להשביתה ולהעלימה ממחוזם. זה משמעות השבת השאור ואיסור אכילת וקיום החמץ.  שכן שאור (המתפיח ואינו נאכל כמות שהוא), המחמצת והחמץ, הגם שיש בהם הבדלים, הרי הם באים לבטא את אותו רעיון. אלה הם ייצוגיו של הצד האחר והמשטה. הצד שאומץ באמונות הגויים שתחילתו יצר הרע וסופו אלוהים אחרים. הזוהר מחבר כאן בין עבודה זרה לחמץ. בכך הוא מבקש להסביר את החומרה המיוחדת הנוהגת במצוות חמץ ומצה. האיסור על החמץ נובע מהיותו ייצוג של מחשבת עבודה זרה. מקור אחד לכך הוא- טענת משה בפני פרעה: הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם והם לא יסקלונו?!". ממילא כך גם מתפרשת מצוות הקרבת שה הפסח- כביעור עבודה זרה. כך גם נדרשת סמיכות הפסוקים העוסקים בעבודה זרה, במצה ובחמץ בסוף פרשת משפטים. כג,יג וּבְכֹל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, תִּשָּׁמֵרוּ; וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל-פִּיךָ.... טו: אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר--שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם; ...יח לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וגו'. וכן בפרשת כי תשא לד, יז: "אלוהי מסכה לא תעשה לך: את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות...." ושוב "לא תשחט על חמץ דם זבחי...". העובדה שבעבודת הקורבנות אין מקריבים חמץ, נובע ככל הנראה מכך שבפולחן הע"ז אכן נהגו בהקרבת חמץ. ושמא ההקדמה שם אלוהים אחרים לא תזכירו- מתבטאת במצה שנאכלת בפסח ואי הקרבת חמץ בקורבן. השאור והחמץ מסמלים את יצה"ר- כישות הפועלת מתוך תודעת כוח והגבהה. ישות המייחסת לעצמה עצמאות הצלחה עצמית ושליטה. ישות הרואה בעצמה את המקור המכונן של תודעתה ועשייתה. כל המתגאה דוחק רגלי שכינה והקב"ה אומר: "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". ההעצמה הישותית עצמית, היא הפרדה בין האלוקות לבין בריאתו, בינו לביני. התפיחה של החמץ –מסמלת את ההתנפחות העצמית. זהו גם שורש עבודה זרה. פרעה מבטא על פי ס' יחזקאל את הגבהות הזו והאת הפיכת עצמו לע"ז. לעומת זאת המצה היא תוצר של כבישה, של הכנעה, של אפיה טרם תפיחה. המצה היא קבלת העול של האופה. במובן זה, המצה מבטאת את היותנו בני חורין בהיותנו משועבדים לאלוקים וכבושים תחת רדייתו. 

 

 אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי כָּל יְמֵי שַׁתָּא נָמֵי, אֲמַאי שִׁבְעַת יוֹמִין, דִּכְתִּיב שִׁבְעַת יָמִים שְּׂאוֹר לא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, שִׁבְעַת יָמִים, וְלָא יַתִּיר. אֲמַר לֵיהּ, כָּל זִמְנָא דְּאִתְחַיָּיב בַּר נָשׁ לְאִתְחֲזָאָה גַּרְמֵיהּ בֶּן חוֹרִין, הָכִי אִצְטְרִיךְ, כָּל זִמְנָא דְּלָא אִתְחַיָּיב לָא אִצְטְרִיךְ.  אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם כָּךְ אָז גַּם כָּל יְמֵי הַשָּׁנָה, לָמָּה שִׁבְעַת יָמִים, שֶׁכָּתוּב שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יוֹתֵר? אָמַר לוֹ, כָּל זְמַן שֶׁהִתְחַיֵּב אָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ בֶּן חוֹרִין - כָּךְ צָרִיךְ. כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִתְחַיֵּב - לֹא צָרִיךְ.

רבי יהודה שואל שאלה פשוטה אם המצה כל כך טובה- והיא לחם אמונה ואם החמץ כל כך גרוע והוא לחם ע"ז, מדוע אם כן חלים חיוביה וההרחקות מחמץ רק שבעה ימים בשנה? מדוע לא נאכל מצה כל השנה? על כך עונה לו רשב"י כי חיובי חמץ ומצה חלים, דווקא בשעה שהאדם היהודי נדרש לבטא את חירותו. חגיגית החירות שהיא אחת בשנה נדרשת להיעשות באמצעות סמליה, חמץ ומצה. אנו נראה בהמשך כי זו אינה התשובה מלאה.

לְמַלְכָּא דְּעָבַד לְחַד בַּר נָשׁ רוּפִינוּס, כָּל אִינּוּן יוֹמִין דְּסָלִיק לְהַאי דַּרְגָּא, חַדֵּי, וְלָבִישׁ לְבוּשֵׁי יְקַר, לְבָתַר לָא אִצְטְרִיךְ. לְשַׁתָּא אַחֲרָא נָטִיר אִינּוּן יוֹמִין דְּסָלִיק לְיָקִירוּ דָּא, וְלָבַשׁ אִינּוּן לְבוּשִׁין, וְכֵן כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא כְּהַאי גַּוְונָא יִשְׂרָאֵל, כְּתִיב, שִׁבְעַת יָמִים שְּׂאוֹר לא יִמָּצֵא, דְּאִינּוּן יוֹמֵי חֶדְוָותָא, יוֹמִין דְּסָלִיקוּ לִיקָרָא דָּא, וְנַפְקוּ מִשִּׁעְבּוּדָא אַחֲרָא. וּבְגִין כַּךְ, נַטְרִין בְּכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא, יוֹמִין דְּסָלִיקוּ לְהַאי יְקַר, וְנַפְקוּ מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא, וְעָאלוּ בִּרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא כְּתִיב, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹאכֵלוּ.   = לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה אָדָם אֶחָד קָצִין. כָּל אוֹתָם יָמִים שֶׁעָלָה לְדַרְגָּה זוֹ שָׂמַח, וְלָבַשׁ בִּגְדֵי כָבוֹד. אַחַר כָּךְ לֹא צָרִיךְ. לְשָׁנָה אַחֶרֶת שׁוֹמֵר אוֹתָם יָמִים שֶׁעָלָה לְכָבוֹד זֶה, וְלוֹבֵשׁ אוֹתָם בְּגָדִים, וְכָךְ כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כָּתוּב שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא, שֶׁהֵם יְמֵי שִׂמִחָה, יָמִים שֶׁעָלוּ לְכָבוֹד זֶה וְיָצְאוּ מִשִּׁעְבּוּד אַחֵר, וְלָכֵן שׁוֹמְרִים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה אֶת הַיָּמִים שֶׁעָלוּ לַכָּבוֹד הַזֶּה, וְיָצְאוּ מֵרָשׁוּת אַחֶרֶת וְנִכְנְסוּ בָּרָשׁוּת הַקְּדוֹשָׁה. וְעַל זֶה כָּתוּב שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.

המשל מדבר בעד עצמו. אם כי במשל השר לובש בגדי יקר ותפארת על המינוי ובכל שנה הבגדים נעשים זכר למינוי ההוא. לעומת זאת נראה כי בנמשל  איסור החמץ  שבכל שנה הנו שוב ההכרעה שלא להשתעבד בידי האחרות, והמצה היא לחם המבטא מחד את המלחמה והניצחון על כך ומאידך, את חגיגת ה'מינוי' החדש, את ענוות האמונה הקדושה. אם פעם אחת בשנה חוגגים את הניצחון, את החירות ואת הכניסה לעולם ערכי חדש- ולכן אך בפעם הזו אוכלים מצה. המצה היא לכאורה מצב שיא שלא ניתן למצבו באורח קבע.

 אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מַצַּת כְּתִיב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (יחזקאל א) מַרְאֹת אֱלהִים. וְלָמָּה אִתְקְרֵי מַצַּת. דִּינָא. (רכ''ג ב') דִּינָא קַדִּישָׁא. דִּינָא דְּאִתְאַחֲדָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא.  דִּינָא דְּלָא הֲוָה תַּקִּיפָא כָּל הַהוּא זִמְנָא בְּגַוַויְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא קַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא. וְעַל דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, (דברים טז) לֶחֶם עֹנִי כְּתִיב. = אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַצַּת כָּתוּב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מַרְאֹת אֱלֹהִים. וְלָמָּה נִקְרְאוּ מַצַּת? דִּין, דִּין קָדוֹשׁ, דִּין שֶׁנֶּאֱחָז בַּשֵּׁם הַקָדוֹשׁ, דִּין שֶׁלֹּא הָיָה קָשֶׁה כָּל אוֹתוֹ זְמַן בְּתוֹךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי הַלְּבָנָה עוֹמֶדֶת בִּפְגָם, וְעַל שֶׁעוֹמֶדֶת הַלְּבָנָה בִּפְגִימָתָהּ כָּתוּב לֶחֶם עֹנִי.

משום כך דורש רשב"י את המילה מצה – מלשון ניציות ומריבה. העובדה שהמילה מצות בכתיב חסרה ו' זה מאפשר לדרוש את סמלה ופעולתה של המצה בדרך המאבק בע"ז. כלומר יש במצה ממד של דין. דין זה מבטא את היות הלבנה חסרה ובמצב פגום. מצב שהיא אינה מוארת מאור השמש, אין בה את האיחוד המלא. וכך היא במתח, עוני ומסכנות. כמו בשיר השירים מתקיים חיזור אך יש בו תהליכי רצוא ושוב, גילוי והסתר. אין בו איחוד נינוח ושלם. היה אמנם גילוי עליון בלילה הראשון ברם, היית זו גאולה מלמעלה ובמהירות ללא עבודה והכנה מתאמת מלמטה. ממילא הייתה 'נפילה' לאחר היום הראשון.   

מַאי טַעְמָא קַיְּימָא בִּפְגִימוּתָא. בְּגִין דְּלָא אִתְפְּרָעוּ, וְלָא אִתְגַּלְיָא הַאי אָת קַדִּישָׁא. גְּזִירִין הֲווֹ וְלָא אִתְפְּרָעוּ, אֵימָתַי אִתְפְּרָעוּ, בְּשַׁעֲתָא דִּכְתִּיב, (שמות טו) שָׁם  שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ, וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא הַאי קְרָא בְּמִלָּה אַחֲרָא, כֹּלָּא הֲוָה וְיֵאוֹת. = מָה הַטַּעַם עוֹמֶדֶת בִּפְגָם? מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִפְרְעוּ וְלֹא הִתְגַּלָּה אוֹת הַבְּרִית הַקָּדוֹשׁ. מְהוּלִים הָיוּ וְלֹא נִפְרְעוּ. מָתַי נִפְרְעוּ? בְּשָׁעָה שֶׁכָּתוּב (שמותטו) שָׁם שָׂם  לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וְאַף עַל גַּב שֶׁבֵּאַרְנוּ פָּסוּק זֶה בְּדָבָר אַחֵר - הַכֹּל הָיָה וְרָאוּי.

והנה מפתיע הזוהר. למרות היות המצה לחם אמונה עדיין יש בקיומה פגם. שכן היא מייצגת מצב פגום. לא רק בשל פגימת הלבנה בראש חודש הזמן שבו נצטוו על קורבן הפסח ועל אכילתו במצות ומרורים, אלא בשל עובדה נוספת והיא הפגם שהיה בברית המילה הקולקטיבית, שנעשתה קודם הקרבת הפסח. ברית מילה היא תנאי הכרחי וקודם לברית הפסח. ברית המילה היא ברית הכניסה לתוך העם היהודי וברית הפסח היא ברית הכניסה לאמונה היהודית. על פי הזוהר גם דם המילה ניתן על מזוזה אחת במקביל לדם הפסח במזוזה 

השנית. בזכות שני הדמים הללו חיו ונגאלו. ואולם, הברית אינה רק הסרת העורלה היא גם הגילוי הקיים בפריעה. פריעה זו לא נעשתה בברית מצרים. היא נעשתה מאוחר יותר על פי הזוהר, בפרשת מי מרה כפי שמשתמע מהפסוק "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו". פרשה המקדימה והסמוכה לפרשת המן – לחם מן השמים.

וְאִי תֵּימָא דְּבִימֵי יְהוֹשֻׁעַ אִתְפְּרָעוּ. לָאו הָכִי, אֶלָּא אִינּוּן דִּכְתִּיב, (יהושע ה) וְכָל  הָעָם הַיִּלּוֹדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ וְגוֹ'. בָּתַר דְּאִתְפְּרָעוּ, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּקַדְמִיתָא אֲכַלְתּוּן מַצּוֹת, דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם עֹנִי, מִכָּאן וּלְהָלְאָה הַאי לֶחֶם מֵאֲתָר אַחֲרָא לֶהֱוֵי. מַאי הוּא. דִּכְתִּיב, (שמות טז) הִנְנִי מַמְטִיר  לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. לָא מִן סִיהֲרָא כְּהַהוּא זִמְנָא, אֶלָּא מִן הַשָּׁמָיִם מַמָּשׁ, כְּמָה דִּכְתִּיב,  (בראשית כז(  ויִתֵּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם.
וְאִם תֹּאמַר שֶׁנִּפְרְעוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ - לֹא כָּךְ, אֶלָּא אוֹתָם שֶׁכָּתוּב (יהושע ה) וְכָל  הָעָם הַיִּלּוֹדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ וְגוֹ'. אַחַר שֶׁנִּפְרְעוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּהַתְחָלָה אֲכַלְתֶּם מַצּוֹת, כְּשֶׁעָמְדָה הַלְּבָנָה בִּפְגִימָתָהּ, וְנִקְרָא לֶחֶם עֹנִי. מִכָּאן וָהָלְאָה לֶחֶם זֶה יִהְיֶה מִמָּקוֹם אַחֵר. מַה הוּא? שֶׁכָּתוּב (שמות טז) הִנְנִי  מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. לֹא מֵהַלְּבָנָה כְּמוֹ אוֹתוֹ זְמַן, אֶלָּא מִן הַשָּׁמַיִם מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְיִתֵּן לְךְ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַים

שואל הזוהר: הלא בברית יהושע בגלגל נפרעו? עונה הוא: שהפריעה שם היית לאלה שלא נימולו במהלך נדודיהם במדבר. אלה נימולו ונפרעו משעברו את הירדן הן כדי שיהיו ראויים לרשת את הארץ והן כדי שיוכלו לקיים את הפסח הראשון בארץ.  לעומת זאת הפריעה  במי מרה, מסמלת את שלימות הגלוי והחירות שכן מיד לאחריה במקום מצות הרי הם ניזונים מלחם- לחם מן השמיים. המצה היא לחם עוני. והעניות הגם שהיא ביטוי לאמונה ולענווה עדיין אין בה את המלאות הראויה. עניותה של המצה מבטאת מצב פגום. אמנם, יציאה משלטון השרים העכו"ם  והסטרא אחרא, אבל עדיין לא באה לכלל שלימות. לעומת זאת לחם מן השמים כמו המן מבטא בשלב זה שלימות גדולה יותר כיוון שהיא מכירה המוצאה השמימי. שמים אלה הנם בין השאר ס' תפארת. ס' תפארת המאירה את ס' המלכות – את הלבנה. כך שזו אינה קיימת בפגימותה. תודעת מוצא היא הקובעת.  

וְיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, נַטְרִין אִינּוּן יוֹמִין דְּעָאלוּ תְּחוֹת גַּדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, וְנַטְרִין הַהוּא נַהֲמָא דְּאַתְיָא מִסִּטְרָהָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמות כג) אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר  וְגוֹ', וּכְתִיב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. מַהוּ וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר,(שמות יט) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי. וְכֹלָּא בְּחַד דַּרְגָּא סַלְּקָא וְאִתְאֲחָד. = וְיִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים שׁוֹמְרִים אוֹתָם יָמִים שֶׁנִּכְנְסוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וְשׁוֹמְרִים אוֹתוֹ לֶחֶם שֶׁבָּא מִצִּדָּהּ, וְעַל זֶה כָּתוּב אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר וְגוֹ', וְכָתוּב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. מַה זֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, וְהַכֹּל בְּדַרְגָּה אַחַת עוֹלֶה וְנֶאֱחָז.

משום כך מסכם הזוהר ואומר: הפסוקים "ושמרתם את המצות" וכן "ושמרתם את בריתי" נדרשים לאותה גזירה שווה- ולאותו רעיון. המצה הענייה מבטאת את הברית הענייה (ללא הפריעה) בשניהם יש ממד של סור מרע אבל עדיין לא בא למלוא גילויו של ה"עשה טוב". המצה כנהמא דמהימנותא -"לחם אמונה" מבטאת אך את תחילתו של תהליך האמונה. התהליך מושלם במן- כלחם מן השמים וככל הנראה בביכורי שתי הלחם – החמצים בחג השבועות.

דף מ' ע''ב - וְאִי תֵּימָא מֹשֶׁה הֵיךְ לָא פָּרַע לְהוּ. אֶלָּא, בְּגִין דְּלָא יִתְעַכְּבוּן יִשְׂרָאֵל תַּמָן עַד דְּיִתְסִיאוּ, וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים טז) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי. מַאי טַעְמָא לֶחֶם (דף מ' ע''ב) עֹנִי, מִשּׁוּם כִּי בְּחִפָּזוֹן יָצָאתָ וְגוֹ' וּכְתִיב וְלא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ.  = וְאִם תֹּאמַר, אֵיךְ מֹשֶׁה לֹא פָרַע אוֹתָם? אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעַכְּבוּ שָׁם יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּתְרַפְּאוּ, וְעַל זֶה כָּתוּב שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי. מָה הַטַּעַם לֶחֶם עֹנִי? מִשּׁוּם כִּי בְּחִפָּזוֹן יָצָאתָ וְגוֹ', וְכָתוּב וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ.

אגב, אי הפריעה שואל הזוהר מדוע אם כן לא דאג משה לפריעה? התשובה לכך היא החיפזון. הטעם השני שיצר את המצה- החיפזון, הוא זה שגרם לכך שלא יפרעו הנימולים הצריכים גם לרפואה. החיפזון הגם שהוא ביטוי שיא לגאולה, עדיין אין הוא מצב של נחת וחירות שלווה. עדיין הוא מצב מעבר חלקי. הסבר זה הולם את ביאור הטעם בס' דברים, המצה היא לחם עוני לא בשל עבדות מצרים אלא בשל החיפזון.

תָּא חֲזֵי, כַּד עָאלוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא, עָאלוּ גְּזִירִין וְאִתְפְּרָעוּ. וּמַה כְּתִיב, (דברים ח) אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. מַאי בְמִסְכֵּנוּת. לֶחֶם עֹנִי. אֲמַאי אִקְרֵי לֶחֶם עֹנִי. מִשּׁוּם דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְלָא מִתְבָּרְכָא מִשִּׁמְשָׁא, וְלָא מִתְנַהֲרָא מִן שִׁמְשָׁא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (דברי הימים א כט) כִּי כֹל בַּשָׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְלָא אִתְנַהֲרָא (מכל) מִיּוֹבְלָא. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּלָא אִתְפְּרָעוּ. אֲבָל הָכָא, דְּאִתְגְּזָרוּ  יִשְׂרָאֵל וְאִתְפְּרָעוּ, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ כְּתִיב, וְעַל דָּא לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּלָא תֶחְסַר כֹּ''ל בָּהּ, כְּמָה דְּחָסְרוּ לֵיהּ בְּמִצְרַיִם. = בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, נִכְנְסוּ מְהוּלִים וְנִפְרְעוּ, וּמַה כָּתוּב? (דברים ח) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. מַה זֶּה בְּמִסְכֵּנֻת? לֶחֶם עֹנִי. לָמָּה נִקְרָא לֶחֶם עֹנִי? מִשּׁוּם שֶׁהַלְּבָנָה עוֹמֶדֶת בִּפְגִימָתָהּ וְלֹא מִתְבָּרֶכֶת מִן הַשֶּׁמֶשׁ, וְלֹא מוּאֶרֶת מִן הַשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְלֹא מוּאֶרֶת [מכל] מִיּוֹבֵל. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִפְרְעוּ. אֲבָל כָּאן שֶׁנִּמּוֹלוּ יִשְׂרָאֵל וְנִפְרְעוּ, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ כָּתוּב, וְעַל זֶה לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁלֹּא תֶחְסַר כֹּ''ל בָּהּ. כְּמוֹ שֶׁחָסְרוּ לָהּ בְּמִצְרַיִם.

המצה היא אם כן ביטוי לנדודי המדבר ולחירות ראשונית וחלקית. לעומת זאת בכניסתם לארץ ישראל, לארץ שהלחם שבה אינו במסכנות כדוגמת המצה, שכן הוא לחם משמים (ס' תפארת המאירה לארץ- ס' המלכות- הלבנה), מגשמי 'עיני אלוהיך בה'. משום כך אף הברית שכרת יהושע, שהיא תנאי לירושת הארץ ותנאי לאלוהותו יתברך, נעשתה באופן מלא עם פריעה. פגם הלבנה במצרים, הנו פגם של חוסר הארה, זוהי עניותה. החביקה והחיבור שבין זעיר אנפין למלכות – שבה מונחת הגאולה, לא היית שלימה. ממד ס' היסוד- היה חסר. זה לא אפשר את האיחוי הראוי. גאולה שלימה לא תיתכן בלא ארץ ישראל כפשוטה, ובארץ ישראל הלחם החמצי (שתי הלחם ) הוא המאפיין היותר שלם. בארץ ישראל השכינה הנקראת "כל" אינה חסרה. 

וּבְכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא דּוּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם קָא עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַכְלֵי וְלָא אִשְׁתְּצֵי מִדָּרֵי דָּרִין. וּבְגִין דְּלָא אִתְפְּרָעוּ הָכָא בְּמִצְרַיִם, חַסְרוּ לֵיהּ לְהַאי כָּל, וְקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם עֹנִי, עֹנִי: כְּתַרְגּוּמוֹ מִסְכֵּנוּת. וּמַאי דְּאַכְלוּ לֵיהּ תַּמָּן בְּאַרְעָא, בְּגִין דּוּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם הֲוָה, וְהַאי לְדָרֵי דָּרִין, וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב,(ישעיה ס) לֹא יָבֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ וְגוֹ'. = וּבְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה עוֹשִׂים יִשְׂרָאֵל זִכָּרוֹן שֶׁל מִצְרַיִם וְאוֹכְלִים, וְלֹא מִתְכַּלֶּה מִדּוֹרֵי דוֹרוֹת. וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִפְרְעוּ כָּאן בְּמִצְרַיִם, חָסְרוּ אוֹתוֹ, אֶת הַכֹּל הַזֶּה, וְהַלְּבָנָה עוֹמֶדֶת בִּפְגִימוּת. וְנִקְרֵאת לֶחֶם עֹנִי. עֹנִי כְּתַרְגּוּמוֹ מִסְכֵּנוּת. וּמַה שֶּׁאָכְלוּ אוֹתוֹ שָׁם בָּאָרֶץ, זֶה הָיָה בִּשְׁבִיל זִכְרוֹן מִצְרַיִם, וְזֶה לְדוֹרֵי דוֹרוֹת, וְלֶעָתִיד לָבא כָּתוּב (ישעיה ס) לֹא יָבֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ וְגוֹ'.

וכאן הזוהר עונה בעצם לשאלה ההפוכה. אם המצה היא לחם עוני ועתה אנו בארץ ישראל מדוע בכלל לאכלה אפילו רק שבעת ימים? והתשובה: למרות הכניסה לארץ ישראל ולמרות הפריעה והקיום המלא של מצוות מילה וממילא שלימות הזיווג בין הלבנה והשמש, בין תפארת ומלכות דרך היסוד, ובין קוב"ה ושכינתיה, בין האלוהות לבין המציאות, למרות כל זאת, עדיין בכל שנה ושנה זוכרים ישראל את המצב הפגום ואוכלים מצות בפסח. אין הם מפסיקים זיכרון זה שנשמר לדורי דורות. שכן לחם העוני הזה שכאן הזוהר מתרגמו- כלחם מסכנות, מבטא את מצב החיסרון שהיה אז כנ"ל ויש בו גם כיום כדי לבטא מצב תהליכי שאינו שלם עולה ויורד, עד לעתיד לבוא שבו יושלם התהליך באופן סופי. הזמן שנאמר עליו "לא יבוא עוד שמשך וירחך לא ייאסף...". לחם חמץ הוא יצר הרע- והוא מסמל את הע"ז אך בשעה שהוא מבטא ניתוק בין הקמח הבסיסי לבין התפיחה, בין השכינה- מלכות- המציאות- הארץ, לבין מי שמתפיח אותה קוב"ה-זעיר אנפין- ס' תפארת- השמים. אם האדם מניח את הבצק לתפוח מאליו כמערכת סגורה בתוך עצמה, הרי התפיחה היא שלו. זו עומדת בניגוד למהות ביכורי העומר וביכורי קציר חיטים ואסיף ארבעת המינים. המצה מבטאת את עוני ומסכנות מצרים והמדבר, כהכנה זמנית למלאות של ארץ ישראל- המתבטא בביכורי שתי הלחם ובקורבן תודה. –"חמץ תאפנה". שלמות ומלאות ארץ ישראל היא ההכרה האנטי אלילית כי האלוהות ממלאה את המציאות ואת תפיחתה, כי הלחם הוא מוצא פי ה'. זו הסיבה המלאה לכך שאנו אוכלים מצה רק שבעה ימים בשנה ובשאר כל ימות השנה לחם חמץ. כי בארץ ישראל לא במסכנות תאכל בה לחם, כי לחמה מן השמים הוא. זו הסיבה כי עיקר ההגדה הנאמרת בליל הסדר היא מצוות ההגדה של המביא ביכורים. תחילתה בירידה ובשעבוד מצריים וסופה בביאה לארץ ישראל ובחגיגת יבולה ועושר פריה.

ספירת העומר ככל הנראה, עושה את הדרך מהמצה במצרים לשתי הלחם של ארץ ישראל.

.