זהרורים- ביאור לזוהר לפרשת כי תשא דף קפח ע"א הטעם לסבלות ישראל ומושפלותם- תשע"ז/ ראובן הכהן אןריה

ב"ה      זהרורים- ביאור לזוהר לפרשת כי תשא דף קפח ע"א הטעם לסבלות ישראל ומושפלותם- תשע"ז / ראובן הכהן אוריה 

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. עַד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים יָרַד הַלַּיְלָה. יָשְׁבוּ. עַד שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים הִתְחִיל הַבֹּקֶר לְהָאִיר. (אמרו, נקום ונלך) קָמוּ וְהָלְכוּ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, רְאֵה אֶת פְּנֵי הַמִּזְרָח שֶׁמְּאִירִים. עַכְשָׁו כָּל אוֹתָם בְּנֵי הַמִּזְרָח שֶׁל הָרֵי הָאוֹר מִשְׁתַּחֲוִים לָאוֹר הַזֶּה שֶׁמֵּאִיר בִּמְקוֹם הַשֶּׁמֶשׁ טֶרֶם שֶׁיָּצָא וְעוֹבְדִים אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי כֵּיוָן שֶׁיּוֹצֵא הַשֶּׁמֶשׁ, כַּמָּה הֵם שֶׁעוֹבְדִים לַשֶּׁמֶשׁ. וְאֵלֶּה הֵם שֶׁעוֹבְדִים לָאוֹר הַזֶּה, וְקוֹרְאִים לָאוֹר הַזֶּה: אֱלֹהֵי הַמַּרְגָּלִית הַמְּאִירָה. וּשְׁבוּעָתָם הִיא בֵּאלֹ''הַּ הַמַּרְגָּלִית הַמְּאִירָה.

הארת המזרח היא מאורע הרה משמעות וחוויה רבת רושם. הזוהר עצמו עוסק בכך רבות כעת האיחוד הקוסמי של הלילה ביום, קוב"ה ושכינתה וכסמיכת גאולה לתפילה. במקביל ולהבדיל ידוע היטב פולחן השחר האלילי העובד , משתחווה ונשבע לשמש הגדולה.   

  

וְאִם תֹּאמַר שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא לְחִנָּם - מִיָּמִים רִאשׁוֹנִים הַקַּדְמוֹנִים יָדְעוּ בָהּ חָכְמָה. בִּזְמַן שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מֵאִיר, טֶרֶם שֶׁיֵּצֵא, אוֹתוֹ הַמְמֻנֶּה הַמֻּפְקָד עַל הַשֶּׁמֶשׁ יוֹצֵא, וְהָאוֹתִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁל הַשֵּׁם הָעֶלְיוֹן רְשׁוּמוֹת עַל רֹאשׁוֹ (של השמש), וּבְכֹחַ אוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת פּוֹתֵחַ אֶת כָּל חַלּוֹנוֹת הַשָּׁמַיִם, וּמַכֶּה בָהֶם וְעוֹבֵר. וְאוֹתוֹ מְמֻנֶּה נִכְנָס לְתוֹךְ אוֹתוֹ הַזֹּהַר שֶׁמֵּאִיר סְבִיב הַשֶּׁמֶשׁ, וְשָׁם נִמְצָא, עַד שֶׁיּוֹצֵא הַשֶּׁמֶשׁ וּמִתְפַּשֵּׁט בָּעוֹלָם.

אמנם, העובדים לחמה טועים הם משום שהם מייחסים אלוהות לחמה עצמה ברם, ההתפעלות  מחווית הזריחה ומהתהליך המלווה את יציאת השמש יש בו אמת גדולה. שכן האירוע הזה מכנס בתוכו סוד גדול המלווה בשם הקודש והעליון המפעיל את תהליך ההזרחה.

וְאוֹתוֹ הַמְמֻנֶּה מֻפְקָד עַל הַזָּהָב וְעַל מַרְגָּלִיּוֹת אֲדֻמּוֹת, וְהֵם עוֹבְדִים אֶל אוֹתוֹ הַדְּיוֹקָן שֶׁל שָׁם, וּבִנְקֻדּוֹת וְסִימָנִים שֶׁיָּרְשׁוּ מֵהָרִאשׁוֹנִים מִיָּמִים קַדְמוֹנִים, הוֹלְכִים וְיוֹדְעִים נְקֻדּוֹת הַשֶּׁמֶשׁ לִמְצֹא מְקוֹמוֹת שֶׁל זָהָב וּמַרְגָּלִיּוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, עַד כַּמָּה יִהְיוּ עֲבוֹדוֹת רַבּוֹת אֵלּוּ בָּעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי שֶׁקֶר אֵין לוֹ עַמּוּדִים לִתְמִיכָה?

תהליך ההזרחה אחראי אף על היווצרות וחשיפת מחצבי הזהב ואבני חן כמרגליות. יודעי התהליך מכירים בכוחות ההשפעה הללו ויודעים אף את מקום אוצרות הזהב. יש אם כן קשר בין עבודת החמה לבין עושרם של עובדי החמה. מצב זה של העוצמה הכלכלית הנתונה לעובדי האלילים מכעיסה את בעלי הזוהר. ולכן ר' יוסי תוהה על חוסר הצדק הנחשף לפניו תדיר ושואל: כיצד הדבר באפשר הרי עבודת אלילים היא שקרית ו'לשקר אין רגליים', וזו לא היית צריכה להתקיים זמן רב כל כך ולהתבסס כלכלית. נראה כי ר' יוסי היה מעוניין בכילוי ע"ז ובסיבת עובדיה.

פָּתַח אַחֵר (רבי חייא) וְאָמַר, (משלי יב) שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. בֹּא וּרְאֵה, אִלּוּ כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם הָיוּ עוֹבְדִים לַשֶּׁקֶר - הָיָה כָּךְ, אֲבָל הָאוֹר הַזֶּה וְהַ הַר שֶׁמֵּאִיר וַדַּאי הוּא אֱמֶת. כּוֹכְבֵי רוּם הָרָקִיעַ הֵם אֱמֶת. אִם בְּטִפְּשׁוּתָם וְחֶסְרוֹן דַּעְתָּם הֵם אוֹמְרִים וְקוֹרְאִים לָהֶם אֱלוֹהַּ, לֹא צָרִיךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַלּוֹת אֶת מַעֲשֵׂי יָדָיו מֵהָעוֹלָם. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא לֹא יִכְלוּ הַכּוֹכָבִים וְהָאוֹרוֹת שֶׁל הָעוֹלָם. אֲבָל מִי יִתְכַּלֶּה? אוֹתָם שֶׁעוֹבְדִים לָהֶם.

ר' חייא עונה שאכן אילו היה בעבודת החמה שקר מתחילה ועד סוף, היינו רואים בביטולה. ואולם אמונת השפעת השמש והתהליכים הקוסמיים המתרחשים בעתות זריחה ושקיעה וכדו' יש בה אמת גדולה. יותר מכך גם אמונת ההשפעה על מחצבי הזהב גם היא נכונה. מה שאינו נכון זה הייחוס העצמי לפעולות הללו ואי ראייתם כחלק ממכלול  א-לוהי הנתון באחדותו. משום כן אין זה נכון שהאלוקים יאבד עולמו ותהליכים חשובים בהנהגת העולם, משום טיפשותם של עובדי האלילים. משום כך יש קיום לעבודה הזרה של החמה, משום שיש בה גרעין אמת באשר לעצם טענת ההשפעה של הזריחה. אלא שצריך להתפלל על כילוי עובדיה. זה יקרה לעתיד לבוא.

וְהַפָּסוּק הַזֶּה הוּא כָּךְ. שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד - אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם שְׂפַת אֱמֶת, (דברים ו) ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְהַכּל הוּא אֱמֶת וְסוֹד הָאֱמֶת. וּמְסַיְּמִים, ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת. וְזוֹהִי שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד.

דווקא שפת האמונה היהודית שהיא הטוענת לאחדות אלוהית – זו שתנצח לבסוף את התפיסה האלילית. כי היא אמת גדולה יותר מהאמת האלילית. וכך מבאר והוא את הפסוק שפת אמת תיכון לעד.

וְעַד אַרְגִּיעָה, וְעַד רֶגַע הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! מַה זֶה אַרְגִּיעָה? אֶלָּא עַד כַּמָּה יִהְיֶה קִיּוּמָם בָּעוֹלָם? עַד לֶעָתִיד לָבא, וְתִהְיֶה לִי מְנוּחָה מֵהָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה שֶׁעָלָיו. וּבִזְמַן שֶׁאַרְגִּיעָה, תִּתְכַּלֶּה לְשׁוֹן שֶׁקֶר, אוֹתָם שֶׁקּוֹרְאִים אֱלוֹהַּ למַאן דְּלָאו הוּא אֱלָהָא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּאִינּוּן שְׂפַת אֱמֶת, כְּתִיב בְּהוּ, (ישעיה מג) עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. ְמִי שֶׁאֵינוֹ אֱלוֹהַּ. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם שְׂפַת אֱמֶת, כָּתוּב בָּהֶם (ישעיה מג) עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ.

כיצד אם כן הוא מיישב את החלק השני של הפסוק "ועד ארגיעה לשון שקר"? מה שנראה כי לשון שקר אין לה מעמד יותר מרגע. כך שאם אכן פולחן השחר הנו שקרי, היה צריך להתבטל מיד, וזה לא מה שקורה. זוהי שוב שאלת הצדק האלוהי והיחס הא-סימטרי שבין אמונת ישראל לבין מצבם בעולם. וכן בין אמונת הגויים לבין מצבם בעולם. על כך עונה ר' חייא שארגיע אינו תיאור זמן של רגע אלא פעולה של רוגע.  רוגע זה יתרחש לעתיד לבוא, הזמן והמצב של הרגיעה מההיסטריה רווית התהפכות, שהוא זמן מימוש הצדק הא-לוהי. אז יתברר כי שפת אמת שבפיהם של ישראל, היא תיכון לעד. האמת ההיסטורית אינה האמת לאמיתה. טענת האמת שבפיהם של ישראל –עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו, היא האמת המהותית של העולם גם אם בינתיים בני אדם ואומות העולם אינם מכירים בה. אגב כך בא הסיפור:

נִזְכַּרְתִּי פַּעַם אַחַת שֶׁהָיִיתִי הוֹלֵךְ עִם רַבִּי אֶלְעָזָר, פָּגַשׁ בּוֹ הֶגְמוֹן. אָמַר לְרַבִּי אֶלְעָזָר, אַתָּה מַכִּיר אֶת תּוֹרַת הַיְּהוּדִים? אָמַר לוֹ, מַכִּיר. אָמַר לוֹ, הַאֵינְכֶם אוֹמְרִים שֶׁאֱמוּנַתְכֶם אֱמֶת וְתוֹרַתְכֶם אֱמֶת, וְאָנוּ שֶׁאֱמוּנָתֵנוּ שֶׁקֶר וְתוֹרָתֵנוּ שֶׁקֶר?! וַהֲרֵי כָּתוּב, שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר? אָנוּ מִימוֹת הָעוֹלָם עוֹמְדִים בְּמַלְכוּת וְלֹא סָרָה מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים דּוֹר אַחַר דּוֹר, תִּכּוֹן לָעַד וַדַּאי. וְאַתֶּם מְעַט הָיָה לָכֶם בְּמַלְכוּת, וּמִיָּד סָרָה מִכֶּם, וְהַפָּסוּק הִתְקַיֵּם בָּכֶם שֶׁכָּתוּב וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר.

ההגמון הזה שהוא ככל הנראה מייצג גם את התפיסה נוצרית מבקש ליצוק קורלציה בין האמונה לבין מימושה בהיסטוריה. עבורו זו משמעות הפסוק: שםת אמת תיכון לעד. מה שהוא אמת זוכה לביסוס היסטורי. מה שהוא שקר אין לו אחיזה בחיים. אם ישראל לא הצליחו להביא את אמיתת אמונתם לידי מימוש הרי שהצעתם לדרך חיים אינו עומד במבחן החיים וההיסטוריה. הטענה מופרכת מהחיים ומההיסטוריה. שכן אלה לא הצליחו לבסס 

עצמם כאומה ריבונית וכעם המספר את תהילת האל. אדרבא הרי הם מושפלים. מאידך אמונת הגויים, היא זו המבוססת היטב במבחן ההיסטורי ויש לה קיום מדיני- ריבוני עם הצלחה בטחונית וכלכלית. האין זה מלמד כי דווקא אמונת האלילים עומדת במבן שהפסוק "היהודי- תורני" מציע.  אי אפשר לעבוד זמן רב כל כך על ציבור רב כל כך –ואם כך נראה כי אמונת ישראל אינה רלוונטית והיא שקרית. אדרבא, נראה כי אמונת הגויים (הנצרות?) היא הנבחרת והנרצית בעיני האל!

דף קפ''ח ע''ב  אָמַר לוֹ, אֲנִי רוֹאֶה בְּךְ שֶׁאַתָּה חָכָם בַּתּוֹרָה. תִּפַּח רוּחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ. אִלּוּ אָמַר הַכָּתוּב שְׂפַת אֱמֶת כּוֹנַנְתָּ לָעַד - הָיָה כְּמוֹ שֶׁאַמַרְנוּ. אֲבָל לֹא כָתוּב אֶלָּא תִּכּוֹן, עֲתִידָה שְׂפַת אֱמֶת שֶׁתִּכּוֹן מַה שֶּׁאֵין כָּךְ עַכְשָׁו, שֶׁעַכְשָׂו שְׂפַת שֶׁקֶר עוֹמֶדֶת, וּשְׂפַת אֱמֶת שׁוֹכֶבֶת לֶעָפָר, וּבְאוֹתוֹ זְמַן שֶׁל אֱמֶת תַּעֲמֹד עַל קִיּוּמָהּ וּמִתּוֹךְ אֶרֶץ תִּצְמַח, אָז שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְגוֹ'.

עקיצה כואבת זו מאדם המכיר בנקודת התורפה מביאה את ר' חייא לידי קללתו= "תיפח רוחו של אותו האיש". וכאן עונה ר' חייא גם על האתגר הפסוקי- המילה "תיכון"- אינה מלמדת על מימוש היסטורי. אדרבא היא מבטאת את העובדה שאין זה כך. היא חושפת את המציאות שלמרות שיש אמת לא ברור שהאנשים מכירים בה ורוצים בה. שפת אמת היא מצב שלעתיד לבוא. תיכון בעתיד. בסוף ההיסטוריה. המצב שמעבר לקיום המאולץ ששקר ואמת מעורבים בו. או אז, האמת המושפלת לארץ שבד"כ אין הבריות מסוגלות לחיות ואין במצבן כדי להעיד עליה, היא תצמח מהארץ ותעמוד=תיכון כאמת המצליפה.

אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן, אַשְׁרֶיךְ, וְאַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיּוֹרְשִׁים תּוֹרַת אֱמֶת! אַחַר יָמִים שָׁמַעְתִּי שֶׁהִתְגַּיֵּר. הָלְכוּ, הִגִּיעוּ לְשָׂדֶה אַחַת וְהִתְפַּלְלוּ תְפִלָּתָם. כֵּיוָן שֶׁהִתְפַּלְלוּ תְפִלָּתָם, אָמְרוּ, מִכָּאן וָהָלְאָה נִתְחַבֵּר בַּשְּׁכִינָה, וְנֵלֵךְ וְנִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה.

ההגמון קיבל את התשובה ש"אמת המונית" אינה מעידה בהכרח- על נכונותה. דבר שגרם לו להתגייר. ואכן נפחה רוחו כהגמון וחזר לחיות כיהודי. וכאן מובא המשך הסיפור בהגעת ר' חייא ור' יוסי לשדה כדי להתפלל בו. המקובלים נקראים קוצרי השדה "מחצדי חקלא". השדה הוא תחום הספירות הא-לוהיות, במובן זה הם יוצאים אל המינסק הא-לוהי ואז מתפללים, מתחברים בשכינה בדרכם ועוסקים בתורה. כל אלה ביטוי לכך שהצדיק המיסטיקאי- חי את אמיתת הרוח בלא קשר  למציאות ההיסטרוית סביבו. אין הדת בראש ובראשונה אמת היסטורית. היא קודם אמת מיסטית גדולה. ההכרה ההיסטורית תגיע שעתה לעתיד לבוא, ועד אז אין הצדיק המיסטיקאי מופרע או מופרך על ידה.

פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (ישעיה מא) הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ וְגוֹ'. עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְיִשְׂרָאֵל כָּל אוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁאָמַר עַל יְדֵי נְבִיאֵי הָאֱמֶת, וְיִשְׂרָאֵל סָבְלוּ עֲלֵיהֶם כַּמָּה רָעוֹת בְּגָלוּתָם. וְאִלְמָלֵא כָּל אוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁמְּחַכִּים וְרוֹאִים שֶׁכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה, לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד וְלִסְבֹּל אֶת הַגָּלוּת.

אעפי"כ חוזרים הם לתת את התשובה היותר מלאה בעניין סבלו של עם ישראל בניגוד להבטחות המקראיות נבואיות. שכן התשובה לעיל אינה מסבירה עדיין נבואות אלה המצריכות מימוש היסטורי של הצלחת עם ישראל 

ואמונתו. כיצד ישרוד עם ישראל בגלות במצב של מושפלות, סבל ורדיפות מתמשכים? היהודים הרי ממתינים בכל עת, להתממשות הנבואות וזה לכאורה מה שמחזיק אותם כיהודים לאורך גלותם.

אֲבָל הוֹלְכִים לְבֵית מִדְרָשׁוֹת, פּוֹתְחִים סְפָרִים, וְרוֹאִים כָּל אוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁמְּחַכִּים, וְרוֹאִים שֶׁכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה שֶׁהִבְטִיחַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם, וּמִתְנַחֲמִים בְּגָלוּתָם, וּשְׁאָר הָעַמִּים מְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים אוֹתָם וְאוֹמְרִים: אַיֵּה אֱלֹהֵיכֶם? אַיֵּה אוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁמְּעֻתָּדוֹת לָכֶם, וְכִי כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ יִתְבַּיְּשׁוּ מִכֶּם?

היהודים הרי בורחים "לשדה" לבתי הכנסיות ולבתי המדרשות- שכן הם יוצאים מזירת החיים הממשית ובורחים אל בועת הדמיון- ששם הם מוצאים את דימויי הלעתיד לבוא את ההבטחות הטובות המעותדות לבוא אליהם. כבר בגלות הם חווים את הגאולה בדמיונם. הדמיון הזה גואל, פודה ומצילם מייאוש. הדמיון הגאולתי הזה מחסן אותם מפני ההתרסות החוזרות והנשנות של הגויים הרואים במצב היהודים את ההוכחה המובהקת לכך שאלוהי ישראל נטש אותם, או שמא מלכתחילה כל סיפור האמונה היהודית היה דמיון שווא, וכי כל ההצהרות בדבר ניצחון האמונה היהודית על אמונת הגויים, היו התרברבויות ילדותיות ושטותיות משולחות רסן.

זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, (שם סו) שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שּׁנְאֵיכֶם וְגוֹ'. מַה זֶּה הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ? אֵלּוּ שֶׁסָּבְלוּ כַּמָּה רָעוֹת, כַּמָּה שְׁמוּעוֹת שָׁמְעוּ אֵלֶּה עַל אֵלֶּה וְאֵלֶּה אַחַר אֵלֶּה וְחָרְדוּ עֲלֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהל) כִּי וְגוֹ' קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם וְגוֹ'. אוֹתָם חֲרֵדִים תָּמִיד אֶל דְּבָרוֹ כְּשֶׁנַּעֲשָׂה הַדִּין.

רעיון זה מיושב בפסוקים המנבא את מצבי הניסיון הקשים הללו: "הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך..." שמעו דבר ה' החרדים אל דברו אמרו אחיכם שנאיכם...". פסוקים אלה מבטאים ומנבאים מראש שעם ישראל אכן יעמוד בפני הנסיונות הקשים הללו של הפחדה מפני אחיהם שונאיהם המגולמים בדמות עשיו.

אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שּנְאֵיכֶם - אֵלֶּה הֵם אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו. מְנַדֵּיכֶם - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ד) סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ. שֶׁאֵין עַם שֶׁמְּבַזִּים אוֹתָם בַּפָּנִים וְרוֹקְקִים בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ בְּנֵי אֱדוֹם, וְכֻלָּם אוֹמְרִים שֶׁטְּמֵאִים כְּמוֹ נִדָּה, וְזֶהוּ מְנַדֵּיכֶם. לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה', אָנוּ (שאומרים) בְּנֵי אֵל חַי, שֶׁבָּנוּ יִתְכַּבֵּד שְׁמוֹ, אָנוּ שׁוֹלְטִים עַל הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא גָּדוֹל, (בראשית כז) עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל. וּבַשֵּׁם הַזֶּה נִקְרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּדוֹל, (תהלים קמה) גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד. אָנוּ בְּנֵי הַגָּדוֹל, וְהוּא גָּדוֹל. וַדַּאי לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה'.

יש בטענת האחים השונאים טענה לצדק פואטי. עשיו הבכור באחים היה לו לירש את הגדולה הדתית והכלכלית מאת אביו. יעקב ניסה בדרכים לא כשרות להטות את ה"סדר והבחירה הא-לוהית". הנה ההיסטוריה המושגחת על ידי האל חוזרת לעשות את הצדק, כדי שיתגלה שמו הגדול של האל, באמצעות צדק זה. הנה חוזר הבן הגדול "עשיו" ומגלה את גדולתו בהיסטוריה ואילו הבן ה'קטן' יעקב שהתגלה במעשיו "הקטנים" וביקש להטות את הצדק – חוזר ונענש על כך.

אֲבָל אַתֶּם קְטַנִּים מֵהַכֹּל, כָּתוּב יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן, אַיֵּה אֱלֹהֵיכֶם? אַיֵּה אוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁיִּתְבַּיְּשׁוּ כָּל הָעַמִּים מִשִּׂמְחַתְכֶם? מִי יִתֵּן וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, וְהֵם יֵבוֹשׁוּ, (רוח הקדש אומר והם יבושו) (עוד, כמי) כְּמִי שֶׁתּוֹלֶה קִלְלָתוֹ בְאַחֵר, מִשּׁוּם שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁאָז יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ, וּמִשּׁוּם כָּךְ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיְתָה אוֹמֶרֶת הַדָּבָר כָּךְ, וְעַל זֶה הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ. מִי הֵם כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ? אֵלֶּה שֶׁחִזְּקוּ אֶת נְחִירֵיהֶם בְּרֹגֶז עָלֶיךְ בַּגָּלוּת הַזּוֹ. בְּאוֹתוֹ זְמַן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מִכָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁיִּירְאוּ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל.

לכן, אומרים לנו הגויים, אתם הקטנים בעולם הזה מכל. ומשום כך אלוהיכם אינו עמכם. ומשום כך גם לא תראו בבושתנו למול שמחת גאולתכם. כי לא תהיה לכם גאולה שכזו. אין לכם א-לוהים ששוקד עבורכם על כך. כי הוא נמצא בצד הנכון שלנו ושוקד על העצמתנו כפי המגיע לנו. ואעפי"כ ר' חייא שואב עידוד מהפסוק שאלה המקניטים ה'נחרים', אכן יבושו ויכלמו לעתי"ל מהטובות שיראו אצל ישראל. המציאות וההיסטוריה אינם זירת האישוש וההפרכה לאמונת היהדות גם אם אלה נסמכים – על מקראות וסיפורי מקרא.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא, כָּךְ זֶה וַדַּאי, אֲבָל רָאִינוּ וְכָךְ רָאוּ גִּבּוֹרֵי הָעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי הַגָּלוּת נִמְשֶׁכֶת וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכָל זֶה כָּךְ הוּא, אֲבָל מִי עָשָׂה שֶׁיִּסְבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַגָּלוּת הַזּוֹ? כָּל אוֹתָן הַבְטָחוֹת שֶׁהִבְטִיחַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וַהֲרֵי זֶה נִתְבָּאֵר, שֶׁנִּכְנָסִים לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְרוֹאִים כָּל אוֹתָן נֶחָמוֹת, וּשְׂמֵחִים בְּלִבָּם לִסְבֹּל אֶת כָּל מַה שֶּׁיָּבא עֲלֵיהֶם, וְלוּלֵא זֶה לֹא יָכְלוּ לִסְבֹּל.

ובכל זאת ר' יוסי לא מרפה.- עדיין עם הביטחון האמוני המוצק הלזה – הגלות נמשכת כביכול לאין סוף. ולמרות התשובות המפולפלות עצם קיום הגלות שאין יודעים סופה מעיק. הוא אמנם אינו מערער את האמונה בדבר צדקה אבל בכל זאת מפני מה היא תמונת המראה שלנו? אפשר שזהו מבחן גדול מדי שלא תמיד יעמדו בו? ר' יוסי חוזר על הרעיון הקודם שאיתנות ישראל בגלותם היא היכולת להתעלם מהגלות כמצב פיזי ולחיות ברוח. "ישראל שברוח"- חיים את ההבטחות והם חווים את עליונותם וצדקתם בעצם האמונה בם. כך הם מפתחים עמידות לאורך הגלות ולאתגריה.

דף קפ''ט ע''א    אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וַדַּאי כָּךְ הוּא, וְהַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. וְאִם תֹּאמַר שֶׁיְּכוֹלִים עַכְשָׁו לְעוֹרֵר תְּשׁוּבָה כֻּלָּם כְּאֶחָד - לֹא יְכוֹלִים! מָה הַטַּעַם לֹא יְכוֹלִים? מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, (דברים ל) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךְ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וְכָתוּב וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךְ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךְ וְגוֹ'. וְכָתוּב וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךְ וְגוֹ'. וְאָז (שם) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךְ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךְ וְגוֹ'. וְעַד שֶׁכָּל אוֹתָם דְּבָרִים לֹא יִתְקַיְּמוּ, לֹא יְכוֹלִים לְעוֹרֵר תְּשׁוּבָה מֵהֶם.

ר' חייא מסכים ומוסיף: הגלות תסתיים כשנעשה תשובה. הגלות תלויה בנו. בעצם סבלנו הוא תוצר של אחריותנו. הגלות אינה מוכיחה את הנטישה שלנו אלא, אדרבא את ההשגחה המיוחדת עלינו. סבלנו המיוחד מלמד שאנו מושגחים ביותר על מעשינו. ועל כך יש לנו הוכחה של הבטחה נבואית מקראית שגם היא מתגשמת לנוכח עיננו. הוכחה זו משמשת בסיס לאמונת ההבטחות העתידיות. היא מעודדת אותנו להכיר כי התגשמותם תלויה באותו תנאי- נבואי " ושבת עד ה' אלוהיך" ואז יתקיים: "משם יקבצך ה' אלוהיך".

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כַּמָּה הִסְתַּרְתָּ כָּל הַדְּרָכִים וְהַשְּׁבִילִים מִכָּל בְּנֵי הַגָּלוּת וְלֹא הִשְׁאַרְתָּ לָהֶם פִּתְחוֹן פֶּה. אִם כָּךְ, שֶׁיִּהְיוּ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר - שֶׁלֹּא יִסְבְּלוּ גָלוּת וְלֹא שָׂכָר, וְיֵצְאוּ (אם כך, יהיו כמו שיהיו בכל דור ודור, יסבלו את הגלות ולא יצאו) מִדִּין שֶׁל הַתּוֹרָה, וְיִתְעָרְבוּ בִּשְׁאָר הָעַמִּים.

הדיון הזה מוביל לתחושה של מבוי סתום. רבי יוסי חש בקושי הקיומי לשאת את צער וסבל הגלות למרות ניסיונות הנחמה. תחושה שאין מה לומר. אין ברירות ובהירות למה זה, לאן כל זה יתפתח ומתי כל זה יסתיים. גם אם נבואות הסבל נכתבו בתורה ויש להם הבטחה לנבואות הנחמה אין אנו יודעים עד כמה נסבול עוד, ואין בזה נחמה. ואז במין הערכה מפוקחת וסוג של אכזבה הוא מסיק: שמא יהיו שיאמרו "לא מדובשך ולא מעוקצך"-"לא יסבלו גלות ולא שכר". איננו מעוניינים בטובות שיהיו אם אנו צריכים כל כך לסבול. או לחילופין איננו מוכנים לסבול כעת כשההטבות יהיו למי שיהיו בעתיד. המשוואה הזו איננה מקובלת עלינו. גם אם האמת איננה עומדת למבחן ההיסטוריה ואיננה מופרכת על ידה, אין אנו רוצים שסבל רב דורי כזה יהיה מנת חלקנו לאין סוף. אין זה מחויב. ולכן (ספק מנבא ר' יוסי את שאירע מהמאה ה-18) יהיו כאלה "שיצאו מדין תורה", יצאו מהברית  "ויתערבו בשאר העמים". הניסיון קשה מנשא.

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה כו) כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ וְגוֹ'. מַה זֶּה כְּמוֹ הָרָה? דֶּרֶךְ הוּא לִמְעֻבֶּרֶת שֶׁיַּעַבְרוּ עָלֶיהָ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים שְׁלֵמִים. וְיֵשׁ בָּעוֹלָם כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא עוֹבֵר עָלֶיהָ אֶלָּא יוֹם אֶחָד אוֹ יוֹמַיִם מֵהַתְּשִׁיעִי, וְכָל הַצִּירִים וְהַחֲבָלִים שֶׁל הַמְעֻבֶּרֶת הֵם בַּתְּשִׁיעִי. וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא עָבַר עָלֶיהָ אֶלָּא רַק יוֹם אֶחָד, נֶחְשָׁב עָלֶיהָ כְּאִלּוּ עָבְרוּ כָּל הַתְּשִׁיעִי שָׁלֵם. אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁטָּעֲמוּ טַעַם גָּלוּת - אִם יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, יֵחָשֵׁב עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ עָבְרוּ עֲלֵיהֶם כָּל אוֹתָם דְּבָרִים שֶׁכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה. כָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁכַּמָּה וְכַמָּה יִסּוּרִים עָבְרוּ עֲלֵיהֶם מִיּוֹם שֶׁהִתְחִילָה הַגָּלוּת.

ובכל זאת באה נחמה נוספת שאף היא אפשר שהנה בגדר נבואה שהתממשה בזמננו. סבל ישראל בגלות דומה הוא לאשה הרה שנמצא בשלבי הריונה האחרונים- בחודש התשיעי. החודש התשיעי שהנו לפני הלידה החדשה הוא הקשה מכל החדשים שקדמוהו. גם אם לא עובר כל החודש אפשר ללדת בתחילתו או באמצעו. שכן אם תקפו מספיק צירי לידה את ההרה- היא בשלה ללידה. אף ישראל אינם צריכים להמתין את כל אורך הגלות שאין ידוע סופו. די להם אם תקפו עליהם אסונות גדולים (כמו השואה למשל) כדי שבזה יכלו כל הצרות שנגזרו עליהם תהיה תשובתם ותחל הלידה המחודשת בארץ ישראל. לחילופין די בעוד מאמץ קטן של תשובה כדי לסיים את תכנית נבואות הסבל שבתורה. מכאן שהתשובה המתבקשת מישראל לסיום הגלות יכולה להתמצות בגודש ובשיא הסבל אליו הגיעו (כמו שאירע בשואה) ומכאן פתוחה הדרך לגאולתם בכל "מצב" שיהיו.