ב"ה,
על לימוד התלמוד בחמ"ד. / ראובן הכהן אוריה
בהמשך לשיחתנו על לימוד התלמוד בימנו......
שמא, יש להפסיק את הוראת מקצוע התלמוד כפי שהוא נלמד היום, בחינוך
התיכוני דתי. את לימוד התלמוד המסורתי לגווניו השונים, יש להותיר למסגרות הבחירה
וההמשך העל- תיכוניות: ישיבות גבוהות, "הסדר", כוללים, מכינות ומדרשות.
במקומו של לימוד התלמוד המקצועי, יבוא לימוד אחר. לימוד העונה לשאלה: מהי התורה
שצריך תלמיד בגיל ההתבגרות לדעת ולהפנים, כדי שזו תהיה חיים עבורו? לשון אחר, מהי
התורה שתוצע לו, על מנת להגדיל אצלו את סיכויו לבחור בה כדרך חייו, גם לאחר
התבגרותו?
מקצוע התלמוד כפי שהוא נלמד במערכת התיכונית, נתון במשבר מתמשך מראשית
ימיו של החמ"ד. כללו של המשבר הוא ההגיונות הסותרים לכאורה שבין שני חלקי המצרף
הדתי והמודרני. אם תרצו הסתירה שבין ה'ישיבתי'- ל'תיכוני' ובין ה'קודש'' ל'חול',
כשלימוד הגמרא הוא המייצג המובהק והעיקרי, של החלק הראשון במצרף.
הצהרות 'אחדות'
אפולוגטיות לא יועילו, שעה שדור אחר דור מצביע בהוויית החיים שלו, שאין שני חלקי
המצרף עולים אצלו בקנה אחד. עוד גדל הדיסוננס ביותר, שעה שהתלמוד כפניה העיקריים
של המחויבות הדתית, זר ורחוק מהוויית החיים הסוערת וההפכפכה של המתבגר.
כמדומה, שלא יועילו אף כל פתרונות הביניים המוצעות חדשות לבקרים, לרפא
את השבר. לא בבקיאות במקום עיון, ולא בשיטת הסוגיות (הפיקנטריות) במקום לימוד
ברצף, לא בשיטת "רבדים" ו/או ה"סימנים", לא בהקטנת השעות ולא
בהקבצות, לא בסדרים מונחים ולא בהחלפת מחנכים במורים מקצועיים, לא במסלולי בחירה, לא
בלימוד לשמה ולא בלימוד 'אליבא דהלכתא', לא בתוספת למידה מחקרית ו/או קיומית ומשמעותית ולא
בלמידה רלוונטית ואקטואלית ולא בהצעות דומות אחרות. פשוט לא 'למקצוע התלמוד'!
צריך לחשוב מחוץ ל'מקצוע התלמוד'- כשדנים בעולם התורה לנער המתבגר בציונות
הדתית.
הציונות הדתית היא תנועה דתית-רוחנית חדשה בתולדות היהדות. היא בין
השאר, הניסיון לחיות גם את החולי- ארצי-ריבוני- מדעי– היסטורי כקודש. שומה עליה להביא
לידי ביטוי תודעה זו גם באופן הקניית התורה ליציר הדואליסטי, עליו היא שוקדת
בחינוכה. שומה עליה להכיר בסתירה המובנית לכאורה, בעולמו ובנפשו של המתבגר ולחשב
את תלמודה בהתאם לכלל סערות הנפש, המתחים והצרכים הנכונים לו בשעת מעבר, הרת גורל זו.
תלמיד חט"ב-תיכון, הבא בשערי בתי החינוך שלנו- ניתן לומר עליו (אחר
הסקרים המתעקשים על יציאת אחד משניים בחצי-שאלה), שהוא נכנס וצורתו "סימן
שאלה". ארכה בת שש שנים הוא מעניק לנו כדי להפכו לסימן קריאה, בצד הנכון של המתרס
והמגזר.
שש שנות מבחן עוברים "על דן" ועלינו. ואנו כמערכת קבענו כי
מקצוע התלמוד – (ע"פ ממדי הנפח, החשיבות והחינוך שהוא תופס), הוא הזירה
העיקרית והפריזמה הראשית, דרכה ניתנת תשובתנו. למרות חשיבותו הרבה של התלמוד,
הניסיון המצטבר מלמד למצער, שאין למקצוע התלמוד את הכוח הסגולי להקנות תשובה זו,
לרוב נערינו המתבגרים. זאת, מעבר לקלישאה הידועה בדבר היותו מקצוע לא אהוד במיוחד.
שלל מקצועות ופעילויות מעטפת כמו: מחש"י, חלמי"ש, סמינריונים, סופ"שים,
שחנו"שים, טיולים והתנסויות חווייתיות, באים למלא מחסור זה.
בכל אביב שמחה רבה, וכולנו חכמים
ונבונים בדרשנות החינוכית בהגדה: "אין מגידין לבן אלא אם כן שואל הוא תחילה שנאמר
וכו', ולפי שאלתו מסגיר הוא את דעתו. ולפי שאלתו ו(הסגרת) דעתו של בן אביו מלמדו.
והנה למוד מקצוע התלמוד שהוא עיקר מסירת התורה, ואינו אך רגע בערב חגיגי, אינו בא
כתשובה לאיזו שאלה של הדור העכשווי המתבגר. רק "חברייא! נא לפתוח את הגמ' במקום
שהפסקנו בשיעור הקודם, בבא בתרא דף כט ע"א שורה עשירית מלמעלה. יהודה תקרא
בבקשה...."!
ועכשיו ראש בראש.
מה הן אם כן, הזרויות והסתירות המבנות והמזינות את הדיסוננס המקצועי-תלמודי,
בקרב תלמידי החמ"ד התיכוני (לא לנער החרדי-ישיבתי שעל פניו אינו נתון ב'פיצול
קשב')?
התלמוד הוא מעין סטנוגרמה ואסופה ערוכה של הנלמד במשא ומתן בית מדרשי,
לפני כאלף וחמש מאות שנה. מעבר לקשיים הטכניים של שפה זרה, דינמיקת שיח פנימית,
סימני פיסוק, קיטוע וכדו' הוא אינו ערוך
באופן דידקטי. אין מסכת השואלת מה ילד -נער בן 12- 18 צריך לדעת בהתאם לגילו,
התפתחותו, סביבתו והתמודדויותיו. אין שאלה
ודיון, בדבר הרצף ההתפתחותי המותאם לשאלות הללו.
כמובן שאין התלמוד מכיר ומודע את
הנער הדתי -ציוני –מדעי-רציונאלי-מודרני-דמוקרטי-ליברלי -הומאני של המאה העשרים
ואחת, הניצב עתה בפניו. התלמוד, כרישום הרצף הלמדני הלכאורה 'אסוציאטיבי', שהיה ועדיין
טוב למבוגרים שביננו, אין הוא בנוי באופן מתודי למתבגר הציוני –דתי המורגל במתודות
מקצועות החול. אלה, מחושבות עבורו (ע"י משה"ח) מהחל ועד כלה בהתאם, לגילו,
לרמתו ולהקשרו התרבותי -היסטורי.
השיח התלמודי: ההנחות הפרשניות והטיעונים, מקורות הסמכות וכללי ההיסק,
יישובי הסתירות, מילויי
הפערים, אופן ההנבעה ההלכתי, סבך הבעיות והנושאים
המטרידים, דקדוקי הדברים, ההעמדות השונות, ידע העולם וכדו' – כל אלה, זרים מאוד
לעולמו של המתבגר הציוני-דתי. הם אף עומדים
בניכור ובסתירה –ל'מקצעות החול', אותן הוא לומד באותה מסגרת ושמא אף על ידי אותם
מורים.
לשם המחשה, אחטא באפיונים מכלילים של מה שמתראה כיסודות המתנגדים הללו.
א. בעוד שמרכז הכובד התלמודי מעוגן סביב עמדה תיאוצנטרית –בה האל הוא
היוצר והמקיים, הוא המרכז הממשמע ומקור סמכות לתכניה ההתגלותיים, הרי שה'חול' המודרני-מדעי נשען על העמדה האנתרופוצנטרית –בה האדם במרכז "כמידת
הדברים". וכנגד תפיסת ה"יש" (האונטולוגיה) הדתית המטאפיזית- טרנסצנדנטית המתבססת על סיפורי
בריאה והשגחה, תפיסת ה"יש" המודרנית נבנית על הבסיס המדעי בעל היומרה
לאובייקטיביות ולתיאור רציונאלי ואימננטי של התהליכים הנצפים והמדידים. כך הדעת האנושית
אוטונומית, מספיקה וריבונית לעצמה בבחירותיה.
ב. בעוד שההידרשות הנורמטיבית התלמודית על שלל תחומיה נתפסת במושגי :
חובה, מחויבות, כניעה וציות, הרי שהמודרניות
מקיימת אבחנה בין דת, מוסר, ערכים ונוהגים פרטיקולריים. במקרה הטוב, רק המוסר
ההומניסטי זוכה למעמד בעל תוקף אוניברסלי,
הכפוי לכאורה על התודעה האנושית. בגישות
פוסט מודרניות מתערער גם מעמדו של ה"מוסר" והיקפו.
ג. בעוד שהתלמוד כמסורת
מונחלת מאופיין בשמרנות, בקידוש העבר, בזיכרון היסטורי קולקטיבי מחייב ומדריך
בהווה, הרי שבמקצועות הליבה המודרניות מודגשים החידוש, הקדמה, הגילוי והפניה אל
העתיד, כצופנים בחובם "טוב" שהוא יותר מזה שהתקיים בעבר. התלמוד האקזוטרי
מציג לכאורה תפיסת ידע סגורה וממוסדת, הנשענת על תודעת מוחלטות נצחית, טקסטים דוגמטיים
ועקרונות מקודשים המביאים לידי מעשה. ברם, לחשיבה המודרנית תפיסת ידע פתוחה, הנתונה
לביקורת ולתנאי הפרכה. בתחומים רבים מבחנם של תוצרי התרבות המודרנית היא
היצירתיות, המקוריות והאותנטיות.
ד. התלמוד מניח חברת דת
יהודית המתארגנת סביב תודעת זהות קולקטיבית בעלת תודעת נבחרות. ברגיל הגדרת היחיד
וזהותו נגזרים משיוכו הקולקטיבי ומהיותו נתון לתפיסת ה"טוב" של הכלל ונתבע
להגשמתו. לעומת זאת במודרניות הליברלית, היחיד הוא התכלית להתארגנות המדינית
והחברתית סביבו. הטוב מסור לבחירתו כמימושו העצמי, כשהוא המכונן את זהותו בעצמו
ומתוך עצמו. ועדיין יבכר גישה אוניברסלית לערכים שבסיסם שוויון וצדק.
ה. ממילא התלמוד מאורגן תחת דפוס של משטר שהוא בעיקרו תאוקרטי-
מונרכי, שחכמיו נציגי האל ושליחיו, אחראים לתבנית מימושו. לעומת זאת, הדמוקרטיה
היא משטר המודרניות – הליברלית, המושתת על עיקרון הצדק והשוויון ועל יומרה לניטרליות ערכית או להעדפה מתקנת לקבוצות
מיעוט. שיח הזכויות הוא מאבני היסוד של משטר זה. המדינה הדמוקרטית מאופיינת בסובלנות כלפי תפיסות הטוב של הקבוצות
השונות בה והיא אף מסייעת בשימורן ופיתוחן. נוטה לקיים דפוס פלורליסטי כלפי
התרבויות הפרטיקולריות ויש שהיא מבקשת אחר עיצוב רב תרבותי.
ו. קשה להתעלם מאופיו האינדוקטרינטיבי - הטפתי של החינוך התלמודי. זה מכוון לאקולטורציה ערכית
ודתית ומבקש להביא לקונפורמיות חברתית
במעשה ובאידיאולוגיה. הגם שהאמצעים להצלחה במשימת
החינוך התלמודי-הלכתי רבים ומגוונים, עדיין זה שמרני ביסודו ונוקט הוא בסנקציות (ישירות ועקיפות ) כלפי הסוטים ממנו. לעומתו
השפה החינוכית שפוגש תלמיד ה'חול' הינה בעלת מגמה פרוגרסיבית, בין אם היא מכוונת
לחברות, לתרבות ואו למימוש עצמי של התלמיד. משום כך היא נראית פתוחה יותר, מאפשרת
יותר ולכאורה סובלנית יותר.
על האפיונים הללו של המודרניות
יש להוסיף את הלכי הרוח והמצבים הפוסט מודרניים הנושבים בעידן העכשווי .
פלורליזם ורב תרבותיות, העדר פרוצדורת
שיפוט והכרעה, העדר זהות ומהות קבועה, רלטיביות ערכית ומוסרית, אינדיבידואליזם אגוצנטרי ונהנתנות הדוניסטית, מות האידיאולוגיות ושאר מסיחים. עוד
יש להוסיף כ'מכה בפטיש', את הצלחת הציונות ומדינת ישראל- כתהליכים 'חוליים' דווקא בשל
שימושה בכלים, ארציים-ממשיים והיסטוריים-עכשוויים הדנים את התסריטים הדתיים, למבחן
הפרכה מתמשך.
כללו של דבר, הנער הדתי חווה את סביבתו כמעמידה את הדת והאמונה באל,
כבחירה באופציה בלא שתועמד למבחן ולמשפט חיצוני אובייקטיבי. כך שהחיים הדתיים הנם
בחירה קהילתית ואישית ולא כמצב הכפוי על התודעה.
מה אם כן יסכך בעד תלמיד 'מקצוע התלמוד' ויקהה את עצמת ההתנגשות?
התשובה
בהינתן שתיאור זה נכון בהכללה גסה, ובהינתן שאין אפשרות לתלמיד התיכון
הממוצע, להקיף יותר מכמה עשרות דפי גמרא, מכמה חלקי מסכתות, הבה נציב אף אנו יעד
חלקי ללימוד תורה בשנות העשרה.
תחילה עיקרון ואחר הנגזרות באשר לתכנים הלימודיים –חינוכיים וממילא לדרכי
הלימוד.
חכמי הציונות הדתית, הוגיה ומחנכיה צריכים להשיב באומץ את התשובה לשאלת
המתבגר הראוי.
ואם השאלה תהיה: מה הידע המעצב שהבוגר הראוי צריך שידע, יפנים ויחיה
על פיו? אזי תשובתי היא: ידיעה והפנמה של הרבה מהעמדות, הערכים והידיעות
הדתיות-ציוניות, המתמודדות עם כלל האתגרים הסובבים אותו כמתבגר בחברה
יהודית-ציונית-מודרנית ודמוקרטית. צריך הוא להכיר, לדעת ולהשיב כלפי רוב הסוגיות
הללו, כיהודי ציוני-דתי ולפעול על פיהן. זאת מתוך כלל המקורות המרכזיים והבולטים שהבנו
ומבנים עמדות אלו עד היום.
נבחר ונאסוף את כלל הסוגיות והתחומים,
השאלות והאתגרים הרובצים לפתחו כיחיד מתבגר, כחבר, כבן וכבן זוג, כבעל משפחה, כבן
לעם וכמאמין מחויב, כשותף בתרבות ובחברה, כאזרח במדינה וכאיבר באנושות אוניברסלית.
נזקק את העיקרים והחשובים שבהם ונסדיר את לימודנו כתשובה לשאלות הללו.
נערוך מהם ששה, שבעה ואף עד שנים עשר סדרי לימוד. בכל סדר לימוד שכזה
יוצבו המקורות כתשובות לשאלות הגדולות. אלה יכללו את החומר המרכזי וההכרחי בכל
תחום: החל מהמקרא עבור במשנה ובתלמוד, במדרשי ההלכה והאגדה, דרך ספרות הפרשנות של
הראשונים והאחרונים, הספרות ההלכתית וספרות השו"ת של ראשונים ואחרונים עד
ימנו אלה. לכל אורכו של הדיון תלווה ספרות
האגדה על כל צורותיה וכל צורות ההגות היהודית למן הפילוסופיה והקבלה, הדרשנות
וספרות המוסר, החסידות והציונות הדתית ועד יהדות זמננו. מקורות אלה יפרשו כשלמה
מפה מדריכה, המתארת את תולדותיו וגלגוליו העיקריים של המושג והעניין ואת היבטיו
השונים: את רעיונו, מורכבותו, את צידוקו, את הלכתו ונוהגיו.
סוף דבר והעיקר- את
אופן ההחלה והיישום בהקשרו התרבותי-ההיסטורי הנוכחי והדתי-ציוני-מודרני. 'שנים עשר'
סדרי לימוד ערוכים ומבוארים על פי המתודות החדישות הראויות לשלבי הגיל וההתבגרות
ולדרכי העיון וההפנמה הנכונים להם.
כך ששנות לימודו של הבוגר יגבשו באמתחתו, את הידע ואת הכלים הנחוצים
לו להתמודד עם הווריאציות השונות של נושאי ליבת החיים שסביבו. השאלות הטורדות את
עיצוב זהותו כיחיד וכבן לעם בארץ, שההיסטוריה והתפתחויותיה המודרניות העמיסו עליו
משא התובע את שכמו. האם המתבגר יוכל כדתי-ציוני לחשוב ולפעול: 'דתית ציונית'?
אם כן לא התלמוד כמקצוע בפני עצמו, אלא התורה כתורת חיים. זאת אפשרות לתורת
ארץ ישראל- ציונית. זו הבלולה מכלל
המקורות היהודיים והמשמעותיים. לא תורה
קרעים קרעים: מקרא לבד, משנה לבד, הלכה לבד, הגות לבד, מוסר לבד, קבלה לבד,
חסידות לבד, והרב קוק לבד.
הלמידה המשמעותית תהיה זו שבאה מתוך החיים והשאלות המשמעותיות הנשאלות
לפתחינו והיא באה להשיבנו אליה מחודשים ממטען הדורות הקדומים ועד אלה.
לא שיש בהצעתי פתרון לשני חלקי הסותר שהוצגו, זה לעומת זה. ברם, הכנסת
התלמוד להקשר רחב יותר של השתלשלות המקורות וכחלק ממדרג התשובה לשאלה הגדולה
והעכשווית, מקהה את הבעיה. מעתה התלמוד חלק משמעותי בתשובה לשאלה המתבקשת. הצגת
לימוד התורה, בשלב זה של ההתבגרות, כהתמודדות עם החיים העכשוויים ועיצובם, מעמידתו
כגורם משמעותי המתחרה על אורח חייו של התלמיד. התכוונות הלימוד אל המציאות הנוכחת
ואתגריה, תוך שהיא מפנימה הכרה במאפייני תודעה של הזמן המודרני ובניסיון ההחלה,
הרי היא מקטינה את הניכור ומצמצמת את הפערים. מה גם שהרוח הנסוכה על פני הלימוד
כולו תחתור בעיקשות אחר אופני היישוב והמיזוג של הסתירות והמגמות המתנגדות
הנ"ל.
מעתה התלמוד אינו מסביר פנים אך לתלמידים הנוחים, שנוח להם בפירוקים
אנליטיים ובהלכות פרטיות השחורות כעורב. שהרי הוא נבלע בהכללה במסכת שיש בה אחור
וקדם, כלל ופרט, אגדה והלכה, שאלה ותשובה היודעת מאין היא באה ולאן היא הולכת ואת
הדין והחשבון שהיא נותנת בפני הנער המתבגר שבפנינו.
זהו הניסיון הכנה והיותר נכון – ללמדו למה אנו מתכוונים בתורת חיים.
אפשר ואז יקיים ובחרת...
בהינתן למידה שכזו כלוז המרכזי של לימוד התורה בשנות ההתבגרות, איני מוציא מכלל האפשרות כי בצדה תקוים תוספת מגמת
תלמוד 5 יח"ל, למיטיבי לכת הבוחרים
לילך בשביל התלמודי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה