לאן נעלמה הצרעת? / ראובן הכהן אוריה

 לאן נעלמה הצרעת ?     / ראובן הכהן אוריה.

ב"ה 

כל דרשן מתחיל דורש: "זאת תורת המצורע"– זה דינו של מוציא שם ולשון הרע (ערכין טו, ב).  הצרעת היא אם כן חרבו של ה' כמאמר הזוהר: "מַאן דְּאִית לֵיהּ חֶרֶב בְּלִישָׁנֵיהּ, אִזְדְּמַן לֵיהּ חֶרֶב.. דְּשָׁצֵי כֹּלָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע" (מי שיש לו חרב בלשונו מזומנת לו חרב מחרבת...). ואם זו באה  לעשות דין במפטפטי עצמם לצרעת – אזי איה היא ואיה מוראה? לאן היא נעלמה?

הצרעת המקראית כפי שהיא מתפרשת במסורת, היא ככל הנראה שם כולל ומשותף לתופעה פלאית-ניסית, של מחלות עור ונגעים שונים בבגדים ובבתים. אלה באים על האדם כסנקציה חינוכית על חטאיו המוסריים. מעשי משה, מרים, פרעה, יואב, עוזיהו וגיחזי יוכיחו. הקב"ה אף מזהירנו מראש  עליו: "הישמר לך בנגע הצרעת". וכך מתארה הרמב"ם:  "וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראה אותו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע. שהמספר בלשון הרע, משתנות קירות ביתו.  אם חזר בו, יטהר הבית... אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו--משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע. ועל עניין זה הוא מזהיר בתורה ואומר "הישמר בנגע הצרעת... זכור, את אשר עשה ה' אלוהיך למרים, בדרך..." (הלכות טומאת הצרעת טז, יג-טו).

ואם צרעת זו, אינה מחלת השחין הרפואית (לפרה) מדוע אם כן, החליט הקב"ה לנוכח כוחה המניעתי הרב, שלא להביא עוד צרעת זו? כיצד ויתר על השגחתו ועל שבט מוסרו? מפני מה לשונותינו הרעים מאז ועד היום, אינם זוכים לטיפולה של הצרעת התורתית הזו? על שום מה זו קיימת רק בדימויי הדרשות מחד, ובהלכות נגעים, מאידך?

מה שהוא לדברי בעל ספר החינוך "מופת באומה" :  "לקבע בנפשותינו כי השגחת השם ברוך הוא פרטית על כל אחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם... ולכן הזהרנו לתת לב אל החלי הרע הזה ולחשב כי החטא גרם אותו,....כי זה העניין איננו בטבע, אבל מופת הוא באמה הקדושה למען ילמדו ויקחו מוסר, בהשתנות הכלים המיוחדים לתשמישם... וישובו מתוך כך מדרכם הדעה, טרם תזרח הצרעת גם בגופם", צריך היה להתמיד בה? או אז היו נמנעים כמה חורבנות גדולים וגאולתנו השלימה לא היית מתאחרת כל כך.

ובזה אני נתלה ב'תפארת ישראל': "ומימי תמהתי למה אין נוהגין כן בזמן הזה, וזכרתי ימים מקדם שבילדותי הצעתי תמיהתי זו לפני הגאון הגדול מוה"ר עקיבא איגר זצוק"ל והשיבני שגם הוא תמה על דבר זה ושאין לו תירוץ המתקבל על הדעת". (הקדמתו למס' נגעים אות ל"ט.)

תמוה הוא שאין לצרעת הכרזה חזלי"ת על היעלמותה, כשם שמצאנו אצל מי הסוטה הפלאיים.

ברם, דווקא לאור הדימוי הייחודי הזה של הצרעת, יש להוסיף תמיהה אחרת ואף היא נמרצת. שתי פרשיות בתורה, עוסקות באריכות ובפירוט רב בסוגי הצרעת, בתהליך הגדרת הנגעים כצרעת: נגעי אדם, נגעי בגדים, נגעי בתים, בהתנהלות המצורע ובתהליך ריפויו וטהרתו: הסגרה, הרחקה וטהרת המצורע, תגלחתו והבאת קרבנותיו. ואף על פי כן בכל פרשיות הללו, אין ולו משפט אחד, המזכיר בדרך כלשהי, את הקשר שבין הצרעת לבין היותה עונש שמימי לעובר על הלכות לשון הרע. כיצד זה מחסירות פרשות אלה מן הספר, את הגורמים והמרכיבים המוסריים-דתיים, שהם עיקרה של מחלה מאררת זו? היכן בכל תהליכי האבחון, הקביעה, ההסגרה והטהרה הטכניים לכאורה, מתקיימים תהליכי ייסור ותשובה מנטליים, הצריכים כתנאי הכרחי לתיקון ולריפוי?

בשונה מתהליך הזָאַת דם כנגד קודש הקודשים והכפורת בחטאות פנימיות (כגון פר העלם דבר של ציבור), אין הזאת המצורע נעשית בתוך המקדש ובזיקה לקודש הקודשים. כיצד נעדר האלמנט המקדשי מתהליך הטהרה, אם זו באה לכפר על העוון הנורא של לשון הרע ודומיה?

ובכלל יש לשאול, כיצד נקשרה הוצאת שם ולשון הרע לצרעת?

פרשת מרים, שהצטרעה בדברה כנגד אחיה משה, היא ככל הנראה מורת הכיוון בעניין זה.  וכך מתפרש הדבר בספרי: "השמר בנגע הצרעת", וכתוב עוד "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים", ומה עניין זה לזה, אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע". פרשת הסירוב של משה רבנו שכללה אי אמון בעם ובאמונתם, ושהביאה לצרעת  ידו, היא המשך המגמה שהחלה אצל מרים.

 למרות חיבור מדרשי זה, עדיין אפשר לראות בצרעת מרים, עונש על מרידה בסמכותו הנבואית של משה. התורה עצמה בפשוטה, אינה מחברת בין מרים לפרשיות תזריע-מצורע. אמנם, כמקרא מפורש נראה הוא לרמב"ם בהלכות צרעת (טז, י) "ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר "השמר בנגע הצרעת", זכור את אשר עשה י"י אלהיך למרים בדרך" הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהייתה גדולה ממנו בשנים....ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות...", מכל מקום אין הכרח לדרוש ולפשוט זאת כך. שכן הקשרו המלא של הפסוק הוא: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" (ד, ח). משמעו הוא, הבלעדיות של הכהן בטיפול בצרעת.  ואכן כך נלמדה ההלכה: "השָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת", שהוא אזהרה בל"ת שלא לקוץ את הבהרת (שבת קלב ב). הצרעת היא  אכן, אחת מצורות מטה זעמו של האלוקים, אך אין התורה בפשוטה מציגה כך את הצרעת המובאת אל הכוהנים.  אפשר שדרישה זו לטיפול הכוהני בצרעת בא בשל אופייה הדמוני המטמא. טומאת מת מהלך, המשיל איברים בדרך אל קברו.

ואם כן אף ללא ההקשר המופתי של הצרעת, רק מנקודת המבט של המחויבות המצוותית, ראוי היה לה להתקיים אף היום?

 אמנם, יש בה במצוות צרעת מצוות עשה תלויות מקדש, שאין באפשרותנו לקיימן כפי שמנה הרמב"ם: "הציווי שנצטווינו שכל מצורע יקריב קורבן אם נרפא מנגעו..." ( סה"מ תעשה עז). ואולם, יש בה מצוות עשה ולא תעשה שבהחלט, ניתן לנו לקיימן היום. כמו המצווה של הכהן לטמא את המצורע על ההשלכות הנגזרות מכך. "שמצוה היא עלינו שכל מי שיהיה מצורע שיבוא אל הכהן לשאול על צרעתו והכהן יטמאנו או יטהרנו, והוא יתנהג על פי התורה הכתובה, כאשר יצונו הכהן, ולא יקח הדבר כחלי הבא במקרה, אלא יתן לב עליו וידע כי גדל עונו גרם אותו.." (ס' החינוך קסט).

ממילא נכון להיזהר במצוותיה: שלא לגלח שער הנתק, בהנהגת המצורע בפריעה ופרימה ובאזהרות הריחוק מאבי אבות הטומאה. טהרה מן הצרעת באמצעות חומרים שונים בתהליך מוסדר ובהזאה. מצות תגלחת המצורע בתער ביום השביעי, כיבוס בגדיו וטבילה. האזהרה בטומאת בתים ובגדים המנוגעים. במיוחד יש להיזהר בפרטי דיני מצורע הנוגעים להרחקתו: "מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו ועוטה על שפם כאבל ופורם בגדיו ומודיע העוברים עליו שהוא טמא.... ואסור בשאילת שלום כל ימי חלוטו כאבל... אבל קורא ושונה ודורש. ואסור לספר ולכבס כל ימי חלוטו. ונוהג בכל הדברים האלו אפילו בשבתות וימים טובים. והרי הוא מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה וזוקף את מטתו כשאר העם". (רמב"ם, טומאת צרעת י, ט-יא)  ומבואר באו"ח (סי' ל"ח סעיף י"ג) שהמצורע אסור בתפילין.

כך שהיעלמות העיסוק ב'צרעת', חושפת אותנו לתביעותיה, אם זו נוכחת פיזית-רפואית בחיינו וזה אינו דבר של מה בכך. וכבר אמר ס' החינוך : "ונוהגת טהרה זו בכל מקום ובכל זמן שיש כהן חכם בנגעים...,  והעובר עליה ולא עשאה כמשפט, בטל עשה".

כיצד אם כן אנו נמלטים מעיסוק בה ובדיניה וכיצד היא ממלטת עצמה מלהיות נוכחת בחיינו?

אפשר לתרץ: 'חורבן המקדש' 'גלות' וכדו'. כמאמר פסיקתא זוטרתי "וכן אמר ר' יוחנן: משחרב בית המקדש אין טומאה ממצורע". וכן  ציין ר' ישראל הכהן מראדין, ה"חפץ חיים", (שמירת הלשון, שער הזכירה, פרק ו): "והנה כל זה היה בזמן שהיה המקדש קיים, מה שאין כן עתה בעוונותינו הרבים שאין לנו מקדש ולא קרבנות, ולא כהן מטהר....".

 ובכל זאת זה עצמו מניין לפסיקתא? האין זה מדרש אנכרוניסטי? האם בכלל, הצרעת אכן קשורה לבית המקדש?  הרמב"ם פסק (הלכות מצורע יא, ו): "טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית וכהן שטמאו מצוה לטהרו שנאמר לטהרו או לטמאו והכל כשרין לטהר את המצורע אפילו זב ואפילו טמא מת...".  זאת  אף על פי שאינו יכול להקריב קרבנותיו עד שיבנה ביהמ"ק, כי טהרת מצורע ותגלחתו מצוה בפני עצמה, והעובר על הטהרה ולא עשאה בטל מצות עשה.

הרמב"ם נסמך בין השאר על הירושלמי סוטה פ"ב, ה"ב.:" א"ר יהודא, שבתי היה והלכתי אחר רבי טרפון לביתו, אמר לי יהודא בני תן לי סנדלי ונתתי לו, פשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל, אמר לי יהודא בני בזו טיהרתי שלשה מצורעים, באותה שעה למדתי ממנו שבע הלכות, שמטהרין את המצורע בפני הבית ושלא בפני הבית, ומטהרין את המצורע בחוץ לארץ וכו'.

ואם כן חזרנו לשאול : אם הצרעת נהגה אף אחר הבית ע"י ר' טרפון ובחו"ל, הרי שלא היה מעכב בדבר התמשכות והתקיימות התופעה?  כיצד אם כן יכולים הכוהנים והחכמים העומדים לצדם להתעלם מלמלא את חובתם?

בספר החינוך (מצוות ק"ע-קע"ג) כתב : "ונוהגין דיני צרעת בזכרים ונקבות בכל זמן שיהיו כהנים בקיאין רואין אותן....ואף על פי שאי אפשר להביא קרבן עכשיו, לכשיבנה בית המקדש ויהיה אפשר להביא קרבן בטהרתו מצרעתו, יביא קרבן. ש"מצוות טומאת הצרעת וטהרתה נוהגת כל זמן שיש כהן הבקי במראות הנגעים".

 האם זו התשובה, שאין לנו כוהנים בקיאים? זה עצמו דבר מוקשה. מדוע אין? הן לאמיתו של דבר, לא הכוהנים צריכים להיות בקיאים בכך. די שהחכמים יהיו בקיאים, ויאמרו לכהן (כל כהן שהוא) לטמא ולטהר. ומסכת נגעים תוכיח את בקיאותם הגדולה של חכמים בנגעי הצרעת. 

 

שמא התשובה היא באובדן מעמד הכוהנים המיוחסים. שכן כתב הרמב"ם  בהלכות תרומות (ז, ט): "והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו והוא שיטמא אותו כהן מיוחס אבל קודם שיטמאנו הכהן, טהור הוא". אין המצורע טמא עד שיטמאנו כהן מיוחס, ומכיוון ש "כהנים שבזמן הזה המה כהני חזקה, אבל אינם כהני יחוס" (רמב"ם, הלכות איסורי ביאה כ, א), אזי אין לנו לא 'מצורעים'! לא טומאתם ולא דיניהם!

מעבר לעובדה שתשובה זו אינה מקובלת ומוסכמת, ראוי לשאול מדוע פסק ייחוסן בעניין זה, אם אכן המשיכו לנהוג בצרעת 'אחר הבית', כפי שהיה ראוי להם לנהוג על פי הרמב"ם עצמו?

ושוב תשוב השאלה, מילא אנו אין בידנו להנהיג את נגע הצרעת, אבל הקב"ה עצמו מפני מה שב הוא ממערכתו היומיומית בדוברי עתק, שהרי אין כמוה להנכיח אותו ולהוכיח אמת מצוותו?

ובאין מוצא שמא נשאל, מהי אם כן  הצרעת?

אפשר שמחלת הצרעת היא שם משותף להרבה מחלות עור כמו שחין, גחלת, ספחת, גרדת קשקשת ועוד. ברם, גם השחין המקראי אינו מתואר במדויק כמחלה ספציפית. "עשרים וארבעה מוכי שחין הן... ובעלי ראתן קשה מכולן".

ואם כן מחלת ה'צרעת' של תקופת המקרא כמחלת השחין לסוגיו, תהיה זהה למחלת הצרעת הרפואית של ימנו, זו הנקראת לפרה ( leprae) וכן האנסן (Hansen). מחלה כרונית הפוגעת בעור, בעצבים ובדרכי הנשימה. מביאה לשיתוק, לעיוות איברים ולנשילתם. למרות היותה מדבקת וחשוכת מרפא במשך אלפי שנים, הצליחו במאה העשרים לטפל בה בהצלחה ואף להציע חיסון למניעתה.

נשילת איברים (בחולי השחין) הוא ללא ספק מסימניה הבולטים של מחלת הנסן בשלביה המתקדמים. המחלה פוגעת בתחילה בעצבים ההקפיים ובריריות. החיידק מחולל המחלה משחרר לגוף טוקסינים שפוגעים באספקת הדם לאיברים ובשלב המאוחר גורמים לנמק, לנשירת קצוות האיברים ולבסוף למוות.

במצריים הוכו המצרים בשחין, איוב סבל מכך בניסיונו, וגם נחום איש 'גמזו' היה נטול ידיים ורגליים ממחלת השחין שכיסתה את כל גופו. יפתח מת בנשילת אברים. ותלוליות חול סמוכות לערים, חשודות בטומאת מת, 

משום ששם נהגו "מוכי שחין" להטמין "את איבריהן". חולי השחין כרתו את אבריהם בטרם נשרו מאליהם, על מנת שיוכלו להשתתף בקרבן פסח בטהרה.

ברם, המקורות המלמדים על זיהוי מחלת השחין דווקא עם מחלת הלפרה, –  מלמדים כי דווקא הנקודה החשובה לענייננו, טומאת המצורע והרחקתו, לא חלו על חולי הלֶפרה. אלה לא היו מנודים בשל מחלתם, כפי שהיה מקובל מאוחר יותר, בנצרות.  כפי שעולה ממסכת נגעים לא כול מוכי השחין מטמאין. "איזה הוא השחין? לקה בעץ או באבן או בגפת או במי טבריא". וכן " שאלן ר' עקיבה: אבר המדולדל בבהמה מה הוא? אמרו לו לא שמענו, אבל שמענו באבר המדולדל באדם שהוא טהור, שכך היו מוכי שחין שבירושלם עושין, הולך ערב פסחים אצל הרופא וחותכו עד שהוא מניח בו כשערה ותוחבו בסירה ונמשך הימנו". (משנה כריתות ג ח).

ואם כן ככל הנראה, הצרעת המקראית אינה ה'צרעת' הרפואית של ימנו.

שמא הפרשנות הנוצרית היא זו שקבעה את המינוח העברי הנוכחי, הקושר בין מחלת ה'צרעת' המקראית למחלת הנסן. פרשנות זו ככל הנראה, חדרה לנצרות דרך תרגום השבעים וכתבי יוספוס, שצוטטו רבות אצל אבות הכנסייה, והתקבלה באופן רשמי בתרגום הוולגטה. חז"ל לא קיבלו ככל הידוע, את הפרשנות הנוצרית ל"מצורע". ורגליים לדבר באוונגליונים בהם מתואר ישו, כמרפא איש מלפרא (כך במקור היווני). וכן שולח עשרה חולי לֶפרה להיראות בפני הכהן כדי שיטהרם. אם חולה הלפרה אינו מוגדר 'מצורע' אזי זה אינו נחשב לטמא.

חז"ל שלאחר החורבן, עסקו במסכת נגעים באבחנות השונות שבין נגעי הצרעת. האם אפשר שדנו דיונים רבים ומפורטים על סוגים, גדלים, צבעים וכדו' מבלי שהכירו את הצרעת כתופעה חיה ונוהגת?

שמא אי יכולתנו להכיר את המחלה כפי שהיא, מפסיקה את קיומה. שמא ה"צרעות" למיניהן נבללו במחלות עור שונות שבמהלך הדורות נמצא מזור להן? שמא כשם ש"אין צרעת' בהיעדר כהן מיוחס מחליט וקובע, אף כאן הקב"ה מסר לנו את התופעה הזו ובכלל זה את מופתיותה, לקביעתנו? שמא משעה שאין היא בידנו, אף היא מתפרקת מהופעתה ומכוחה המייסר והמחנך?

על בן סורר ומורה נאמר (סנהדרין עא, א) "לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר'. על אף שרבי יונתן אמר : אני ראיתיו וישבתי על קברו. על עיר הנדחת נאמר "לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה - דרוש וקבל שכר'. על אף שאותו רבי יונתן אמר : אני ראיתיה וישבתי על תילה.
ואף על בית המנוגע נאמר: לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר'. על אף שרבי אליעזר בר' צדוק טען ש"מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתא סגירתא", ואף רבי שמעון איש כפר עכו ציין שראה "מקום שמציינין אותו ואמרו אבנים מנוגעות פינו לשם".

 האם אך על נגעי בתים אמור הדבר או שמא אף על נגעי בגדים שהן מופלאות כמותן? ומה בדבר נגעי אדם? שהרי תחילת הצרעת בנגעי בתים היא. האם התודעה הדתית שהתפתחה בד בבד עם גלגולי ה'צרעת' ועם ההתמודדויות השונות עמה, הכריזה דה פקטו, כי זו לא עתידה להיות? האם מסכת נגעים היא בבחינת דרוש וקבל שכר? שמא הדרשות על פלאיותה המחנכת של הצרעת המקראית, כפי שמצאנו ברמב"ם ובס' בחינוך, הן הדרישה המוסרית ששכר שמיעתה הוא, פחות לשון הרע?