חייב איניש לבסומי עד דלא ידע - / ראובן הכהן אוריה
מאמרו זה של רבא מתאים בהפכפכותו לפורים . בין אם נאמר בקריצה בין אם
נאמר ברצינות תהומית. וכבר רגשו בעלי נגלה ונרעשו בעלי הלכה הכיצד יקבלו ויקיימו "וישת מן
היין ויישכר" הלא "ויתגל בתוך אהלו"?
ככל
המהפכים וההתהפכויות גם אמרה/ הלכה זו מאתגרת את פורים, דווקא בהיותה עומדת בניגוד לכל
המקובל עלינו. כמו המגילה העומדת בניגוד לכל המקודש והמקובל עלינו. כשם שהמגילה בגילויה
הכניסתנו לעולם ל'לא אלוקים' וללא מוסר דתי, כך רבא מכניסנו לחוויה ללא מוסרות
הנשלטות בידי הפיקוח וההשגחה העליונה – הדעת.
מחד, "חייב"- מצווה ועומד מאידך, "עד דלא ידע" –
משתטה ומתנודד. מחד, סולם העפלה מאידך שמיטתו בנפילה. 'עד דלא ידע' – משמיט את
אחיזתנו מהמוכר, המבחין, השולט, המנהל
ומוסר אותנו לכאורה ליד המקרה כשיכור המתנודד ברוח. ולא כך נמסרנו במגילה ליד
המקרה?! בעיקר למקרה שנשלט על ידי היין. כל מקריות המגילה והתחלפות האנשים המעמדות
והגורלות נקבעו סביב ליין.
אז הנה חייב אדם לראות עצמו, כאילו הוא היה שתוי בשושן בירת היין,
ולהראות עצמו כמסור ליד המקרה, שאינו מבחין בשל טשטוש היין. להיטשטש מגבולות הידע,
מגדרות המוסר – בין טוב לרע וממוסרות הערכים בין ארור לברוך. להישמט, להשתאות
להחריש ולצפות מה יקרה. להיטשטש ולצפות ל'נס המקרה' כאילו הוא יצא בגורל מבין שני
השעירים, שיבחר הוא ללבוש מלכות – לה' ולא להיתלות על עמוד- לעזאזל. שיהיה פורים
ולא כיפורים.
לשמע הדברים, מיד מתכנסין בעלי
אסוציאציות ושולפים חרבם המתהפכת אל כל שדות הידע להפוך בם והפוך בה,
מראשית, – (גן עדן) ועד אחרית ('וזכרם לא יסוף לעולם' שאין ימי הפורים בטלים לע"ל
לעולם ). ולמה? דווקא בגלל האיפכא מסתברא.
מראשית :"המן מן התורה מניין"? – "המן עץ הדעת אשר
ציוויתיך לבלתי אכול" – או אז החילות בידע ! ותיכף נענים בעלי קבלה וחסידות: זאת
עשית במקום לשלח ידך אל "עץ
החיים" הצומח ממקום פנימי, חמדת את פרי עץ הדעת והמוות. ואם "עץ הדעת
" ולהיות כאלוהים שולט ביקשת אז קיבלת תורה – מבחינה בין טוב לרע , בין אסור
למותר, בין טמא לטהור. תורה הטרונומית מתגלה, מבחינה, מצווה ומנהלת אותך . ואין הם
מאבדים תקווה לעתי"ל, לאחרית שתצא "תורה חדשה" היונקת "מעץ
החיים"- והיא כמו יין בנויה על היסוד האמפטי המשותף לצל הצלם ולאלוהי כמעשה
התכללות באהבה לא מצווה. ואין הם פוסקים מלהצליף כי יינה של תורה היא נשקה הסודי,
הפנימי והעתידי המוביל אל המהפכה .
ואם במתן תורה מבחינה עסקינן – מייד ב'רצוא ושוב' כפטיש, יפוצץ סיני-! פיצוצי הקולות והברקים הם
עצמם סגרו על הדעת האומרת 'נעשה ונשמע '. או אז
טס ומתגלה אותו רבא, על ראש סיני כשתחתיו נתונים גידולי 'עץ הדעת' ומכריז ב"מודעא רב(א)!" המתן אנס
והקבלה פטורה מהעם. צריך לפזר את סיני ולהפריד את העם בין העמים שישתה יין, ישמוט,
ולא ידע ובעיקר בלילה – מקרה לילה, ולראות ולצפות מה יקרה – 'אשר קרך' .
וכיוון שנכנס היין בבעלי הרזים
מהרה נחפזו נערמו תילי תילים , עיונים עמוקים על גבול הטשטוש: כביכול , ההתגלות
–המיתית –אישית - טרנסצדנטית –אפוקליפטית –סקנדלוזית - ריכוזית אין כוחה למרחקים . תורה שנתנה ב'אף'
יש לה כיפת גיגית על ראש הדעת המסוכסכת במאזן אימה בורא-נברא, מצווה ומצווה .
וקיומה למצער צולע ולמקוטעין . וטוב עשה
רבא שחייב העם לבסומי בתקופת פוריא ושיהיה עד "דלא ידע" שכך היא המידה ל'הדור
קבלוה' שבאה ב"מקרה" ובלא רעש –
'לא ברעש ה' ' וע"כ קיומה לא יסוף
לעולם!
גם כאן תיקון קטן – "לעולם" הכוונה עד עולמו של יובל השמיטה
שלנו . המגילה מגלה שאוטוטו בגאולה התורה שלא תישכח מפי זרעם היא חדשה . חדשה ישנה
, היא זו שנשמרה בסוד היין וליוותה את תורת 'עץ הדעת' מתחת לפני השטח . כל מה
שהמשיח עתיד לגלות נאמר כבר בכללות לרשבי ב"זוהר"- פרי עץ החיים שצמח
במערתו וינק מנהר העדן שריווהו שם . ועץ
החיים האם גפן היה?
ולאחר הקדמה קצרה זו חשוב לדעת מפני מה תולים אנו "עץ החיים"
–בגפן יין ענבים, או את 'עד לא ידעי בתורה
העתידה ?
איש חסיד היה גם רבי היה וחי בכל חייו את ה"לעתיד לבוא"
ושמו רבי מנחם מנדל שניאורסון זיע"א. והוא רב פורים . רבו של פורים . ריבה את
פורים וינשאהו מעל כל החגים שכן עיקר עניינו נגע ב'עד דלא ידע' , למעלה מטעם ודעת
,באלוקות שלמעלה משלשלת המדות המגבילות
שמתגלה דווקא בחשכת הגלות ושהיא הפלא ופלא
הגילוי האלוקי שלעתיד לבוא . והוא דווקא ב"עד דלא ידע" ראה כיצד
"אתהפכא חשוכא לנהורא" כיצד מתברר ומועלה ארור המן שלא יהיה ניכר ומובדל
מברוך מרדכי. זוהי הלא אם כל המשימות בכל
התחנות והדירות עד להתלכדות המלאה
בתחתונים. כלומר תודעת ה"עד דלא ידע
"היא זו המעלה חושך לאור, ארור לברוך,
המן העץ דע למור דעץ חי . לשון אחר. התודעה האימננטית – פנאנתאיסטית המתבטלת ממובחנותה ומשמיטה את הדיכוטומיה שבין אלוקים לעולם הרי היא מתכללת
בכוליות ובמלאות ה"אלוארצית". ב'נוכחות כל' זו אף מתבטלים ההבחנות שבין
מרדכי להמן מפני שהתבטל והועלה מה שגרם להבחנה שבין הטוב והרע. ואין מגיעים להווייה זו אל באמצעות כניסת היין –
סוד "ביטול היש המבחין" - ה"פורים תורה" התורה החסידית
המסתירה את העולם באלוקים ואת אלוקים בעולם.
הווה אומר "חייב איש לבסומיה בפוריא עד דלא ידע " בין ארור המן
לברוך מרדכי .
אביא דבריו המוסברים בטוב טעם ודעת
משנות נשיאותו הראשונות (תשיא- תשיב )
ספרי כ"ק אדמו"ר >
"...וזהו "ראשית גוים עמלק ואחריתו
עדי אובד," דהאחרית וסוף דכל הסט"א בכלל וקליפת עמלק בפרט הוא שיאבדו לגמרי
בכלות הזמן שנקצב להם, דקץ שם לחושך כו', וכאשר אחישנה ע"י הבירורים יכול להיות
בירור גם בקליפת עמלק . . וזהו ג"כ שמבני בניו של המן למדו תורה ברבים, שהו"ע
זכו אחישנה.....ע"י הבירורים דנש"י, שנעשה עי"ז יתרון ותוס' אור בקדושה
כו'".
והענין בזה שתכלית השלימות היא (לא רק לדחות את הרע שלא יבלבל
ויפריע להטוב, אלא יתירה מזה) לברר ולזכך את הרע ועד להפכו לטוב... ', שזהו"ע
"אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא", שעי"ז נעשה יתרון ותוספת אור
בקדושה. . וההתחלה
בזה היא בימי הפורים: אמרו
חז"ל "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי",
ומבואר בחסידות, שזהו"ע הפיכת ה"ארור המן" (עניני לעו"ז)
ל"ברוך מרדכי" (עניני קדושה), כמ"ש"ונהפוך הוא", שעי"ז
נעשה גם הענין ד"ברוך מרדכי" באופן נעלה יותר, כיון שע"י הפיכת הלעו"ז
("ארור המן") נעשה יתרון ותוספת אור בקדושה ("ברוך מרדכי"). אלא שבשביל זה צריכים
להגיע לדרגא נעלית ביותר שלמעלה מ"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" גם
יחד ("לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"),
שעל ידה יכולים להפוך את ה"ארור המן"ל"ברוך מרדכי".
(תורת מנחם, ב תשי"א , ח"א . שיחת חג הפורים 307)
"ד. פורים, ה'תשי"ב
דהנה ארז"ל שכל המועדים עתידים ליבטל לעתיד לבוא וימי הפורים
אינם בטלים לעולם. ועל זה נאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם
לא יסוף מזרעם. ונמצא שענין היו"ט דפורים הוא בתוקף יותר משאר הימים טובים.
ועוד זאת, שאפילו בזמן הזה הרי החיוב דשמחה ביו"ט (ושמחת בחגך) יש
בו הגבלה, כפסק ההלכה שלא ימשוך ביין כו' ......משא"כ
בשמחה דפורים הרי לא רק שמותר למשוך ביין, אלא יש חיוב מפורש, חייב אינש לבסומי
בפוריא עד דלא ידע כו', דפירוש לבסומי הוא להשתכר, ועוד זאת, ששיעור החיוב הוא עד
דלא ידע כו'.
ולהבין כל זה ..... שמכיון שהגילויים שבכל המועדים הם מבחינה שבסדר
ההשתלשלות, ולעתיד לבוא יהי' גילוי בחינה שלמעלה מסדר ההשתלשלות, הרי אז הגילויים
שבמועדים יתבטלו מפני גודל הגילוי דאז, כמו שרגא בטיהרא.
....., כי הגילוי דימי הפורים אינו כמו הגילוי דשאר המועדים, גילוי
שבסדר ההשתלשלות, אלא הוא גילוי שלמעלה מסדר ההשתלשלות, עד דלא ידע....
וזהו גם מה שבגלות נאמר רק "אותותינו לא ראינו", שאין אנו
יכולים לראות האותות, אבל לא שאין אותות ח"ו. וכדיוק לשון רז"ל שאין בעל הנס מכיר בניסו, דמשמעות הענין היא,
שיש נסים, אלא שחסר בהכרת הנסים. והוא משום שהנסים אינם נסים גלויים, אלא הם נסים
שאפשר לחשוב שהם מלובשים בדרכי הטבע. ....שבטבע יש נסים המלובשים בו, היינו שהנסים
אינם נראים לעיני בשר אלא רק לעיני השכל. וכמו הנס דפורים, ....רואים בעיני השכל
שהוא למעלה מהטבע, אבל בעיני בשר אין זה נראה.
ועפ"ז יובן המעלה יתירה שבזמן הגלות דוקא, .... ישנה האפשרות
להתהפך מן הקצה אל הקצה, ע"י שמתבונן באמונה פשוטה שהוא חד עם הקב"ה,
ויודע שאפשר שדבר זה שהולך לעשותו אם אינו ע"פ תורה או אינו מתאים ע"פ
הוראות התורה ה"ז מפריד אותו מאחדותו ית', אזי יכול לשנות את עצמו מן הקצה אל
הקצה, ....ולכן לעתיד לבוא כשיהיו הגילויים שלמעלה מסדר
ההשתלשלות, לא יהי' צורך לממוצעים דמדות, שענינם להמשיך את הגילויים שלמעלה במדה
והגבלה דסדר השתלשלות. דהרי לעתיד לבוא כתיב "ולא יכנף עוד מוריך והיו
עיניך רואות את מוריך, וכמבואר בכ"מ שלעתיד
לבוא יהי' בחינת ראי' באלקות, ...., ועד שאפילו בעיני בשר יהי' ראיית אלקות,
כמ"ש "כי עין בעין
יראו," ולכן יהיו הממוצעים דג' הרגלים בטלים כשרגא בטיהרא. משא"כ
היו"ט דפורים שהי' בזמן הגלות דוקא, ....כי ישראל עמדו במצב דמסירת נפש
ואמונה פשוטה במשך כמעט כל השנה, ....מ"מ עמדו כולם במצב דמס"נ, הרי
גילוי זה לא יתבטל לעתיד לבוא.
....ולכן גם לעתיד לבוא כשיהי' הגילוי דלא יכנף עוד מוריך, וכל שאר
המועדים בטלים כשרגא בטיהרא, מ"מ ימי הפורים אינם בטלים, כי הגילוי דימי
הפורים, כי אתה אבינו, הוא הוא הגילוי דלעתיד.
ובזה יובן גם מה שבזמן הזה, בזמן הגלות, יש הפרש בין השמחה דפורים
להשמחה דשאר המועדים. דשמחת הימים טובים, שענינם הוא ההמשכה בסדר השתלשלות, היא
במדידה והגבלה, שלא ימשוך ביין וכו', משא"כ ימי הפורים שהם מותרים בעשיית
מלאכה, והם ימי חול, הרי דוקא בהם חייב אינש לבסומי עד דלא ידע, בשמחה שלמעלה משכל
ודעת שבגלוי. דזהו כמו שהי' בשעת הגזירה, שהיו במס"נ ואמונה שלמעלה מהדעת,
וכן בשעת הגאולה והנס דפורים, שאז נמשך מבחינה שלמעלה מסדר השתלשלות כנ"ל,
וכן יהי' לעתיד.
וזהו ליהודים היתה אורה ושמחה גו', אורה זו תורה ושמחה זה יו"ט
כו'. דפעולת ימי הפורים היא במיוחד בענין התורה, דהדר וקיבלוה מרצונם הטוב בימי
אחשרוש, וזה ביטל את הענין דמכאן מודעה רבה לאורייתא (אנוסים היו), ולכן נמשך ענין
חדש דאורה זו תורה, והן בענין שמחה זה יו"ט, דענין השמחה שהי' לפנ"ז
(הנלמד מהכתוב ושמחת בחגך) הוא במדידה והגבלה, משא"כ אז היתה השמחה למעלה
ממדידה והגבלה. כי אז היתה התעוררות תשובה אצל כל ישראל, ....
משא"כ באותה שנה עמדו כולם בשוה במסירת נפש, למעלה מטעם ודעת
לגמרי, בלי חפץ ורצון כלל, וכמבואר בחסידות שזהו ענין האהבה ..... ולכן זה הביא את
הגאולה באופן דונהפוך הוא , אתהפכא מן הקצה אל הקצה, .....ולכן כשנקבע
היו"ט על נס זה הרי השמחה ע"ז היא למעלה ממדידה והגבלה, ולכן חייב אינש
לבסומי בפוריא עד דלא ידע. (תורת מנחם – ה – שנת תשי"ב
– חלק שני פורים, ה'תשי"ב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה