זהרורים – ביאור לזוהר פרשת תצווה- תשע"ז מתנת הסטרא אחרא/ ראובן הכהן אוריה

ב"ה זהרורים – ביאור לזוהר פרשת תצווה- תשע"ז מתנת הסטרא אחרא./ ראובן הכהן אוריה 

הזוהר עוסק בסגנון ובפניה המיוחדת שהצטווה משה לפעולות הפרשה. "ואתה תצווה" ואת הקרב אליך. בעמ' הקודמים מציין הזוהר שהמילה "ואתה" מציינת את הכללת השכינה הנקראת "אתה" עם משה=תפארת – זעיר אנפין, המצויין באות ו' (ו' ספירות התלויות בו). כלומר משה צריך ליצור שלימות ואחדות הרמונית בין קוב"ה ושכינתיה, טרם ביצוע העבודות הללו. זוהי השריית שכינה הממשיכה אל העבודות.  

שמות כח) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ וְגוֹ'. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לָא שִׁמֵשׁ מֹשֶׁה(נ''א שמשא) (נ''א דאיהו שמשא) בְּסִיהֲרָא, עַד דְּאִתְכְּלִיל בְּכָל סִטְרִין בְּרָזָא דְּו', כְּמָה  דְּאוֹקִימְנָא. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי. לְכַהֵן לִי לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְכַהֲנוֹ לִי, לְשִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ, לְשִׁמּוּשָׁא דְּאָת דָּא, לְשִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ וַדַּאי. לִי דָּא אָת ה', לְאַעֲלָא וּלְשַׁמְּשָׁא ו' בְּה', לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל,  (דף קפ''א ע''ב) דְּעָאלוּ וְנַפְקוּ, וְיַדְעֵי בְּרָזָא דְּאָרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, לְמֵהָךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט.  =וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךְ וְגוֹ' (שמות כח). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא שִׁמֵּשׁ מֹשֶׁה (השמש) (שהוא שמש) בַּלְּבָנָה עַד שֶׁנִּכְלַל בְּכָל הַצְּדָדִים בְּסוֹד  אוֹת ו', כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי. לְכַהֵן לִי לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לְכַהֲנוֹ לִי, לַשִּׁמּוּשׁ שֶׁלּוֹ, לַשִּׁמּוּשׁ שֶׁל אוֹת זוֹ, לַשִּׁמּוּשׁ שֶׁלּוֹ וַדַּאי. זוֹ אוֹת ה', לְהַעֲלוֹת וּלְשַׁמֵּשׁ ו' בְּה', לִהְיוֹת הַכֹּל אֶחָד. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּכְנְסוּ וְיָצְאוּ וְיוֹדְעִים בְּסוֹד הַדְּרָכִים שֶׁל הַתּוֹרָה לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ אֱמֶת.

הזוהר דן כעת בביטוי ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי.- שוב במשמע קודם קיים "ואתה" ומתוך כך הקרב אליך. הביטוי הקרב- מלמד על הקורבן שיש להקריבו, והוא מלמד על האופן ועל התנאים שיש להקריבו. הקורבן הראוי הוא באמצעות קירוב כל הצדדים הס' ואיחודם.. כלומר משה כתפארת=שמש לא החל בתהליכי הקירוב וההקרבה =(שמוש) קודם שצירף את אהרון ובניו הלויים שהם ימין ושמאל, או אז התחבר בלבנה. "לכהנו לי" מלמד על הו'- ("לכהנו) המצטרפת אל הי' ב"לי" שהיא המלכות.

מִתּוֹךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲמַאי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא כֹּלָּא לָא אִתְקְרֵי לְמֶהֱוֵי חַד כְּדְקָא יֵאוֹת, אֶלָּא מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. דְּהָא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קַיְימֵי לְתַתָּא, לְאִתְפַּתְּחָא אָרְחִין, וּלְאַנְהָרָא שְׁבִילִין, וּלְאַדְלְקָא בּוּצִינִין, וּלְקָרְבָא כֹּלָּא מִתַּתָּא לְעֵילָּא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד, וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב (דברים ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' וְגוֹ'. מִתּוֹךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לָמָּה מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? אֶלָּא הַכֹּל לֹא נִקְרָא לִהְיוֹת אֶחָד כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, אֶלָּא מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁהֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קַיָּמִים לְמַטָּה, לִפְתֹּחַ דְּרָכִים וּלְהָאִיר שְׁבִילִים וּלְהַדְלִיק נֵרוֹת, וּלְקָרֵב הַכֹּל מִמַּטָּה לְמַעְלָה לִהְיוֹת הַכֹּל אֶחָד, וּמִפְּנֵי כָּךְ כָּתוּב (דברים ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' וְגוֹ'.

הדגש מתוך בני ישראל – מלמד שלא רק הקישור למעלה של הספירות נחוץ אל מעשה הקרבה והחיבור אלא גם קישורם וחיבורם של בני ישראל, שלהם הכוח החיבור הזה של הספירות("הנרות") ואף הם צריכים להיות נכללים באחדות החיבור המביאה להשראת השכינה. זהו סוד הפסוק ואתם דבקים בה' וכו' – שיש כוח בישראל של מטה לקרב ולאחד ממטה לעמלה.

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ וְגוֹ' אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כֹּלָּא אִיהוּ קְרִיבָה, לְמַאן דְּיָדַע לְיַחֲדָא יִחוּדָא, וּלְמִפְלַח לְמָארֵיהּ, דְּהָא בְּזִמְנָא דְּאִשְׁתְּכַח קָרְבְּנָא כְּדְקָא יֵאוֹת, כְּדֵין אִתְק1ְריב כֹּלָּא כַּחֲדָא, (נ''א דרגין כלהו כחד) וּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין, אִשְׁתְּכַח, בְּעָלְמָא בְּבֵי  מַקְדְּשָׁא, וְאִתְכַּפְיָא וְאִתְכַּסְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, וְשָׁלִיט סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁא בִּנְהִירוּ וְחִידוּ. וְכַד קָרְבְּנָא לָא אִשְׁתְּכַח כְּדְקָא יֵאוֹת, אוֹ יִחוּדָא לָא הֲוֵי כְּדְקָא יֵאוֹת, כְּדֵין אַנְפִּין עֲצִיבוּ. וּנְהִירוּ לָא אִשְׁתְּכַח, וְאִתְכַּסְיָא סִיהֲרָא, וְשַׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא בְּעָלְמָא, (נ''א דלא אתחריב בי מקדשא אלא בגין וכו') בְּגִין דְּלָא אִית מַאן דְּיָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, כְּדְקָא יֵאוֹת. =אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הַכֹּל הוּא קָרוֹב לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְיַחֵד הַיִּחוּד וְלַעֲבֹד לַאֲדוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי בִּזְמַן שֶׁנִּמְצָא קָרְבָּן כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, אָז מִתְקָרֵב הַכֹּל כְּאֶחָד, (הדרגות כלן כאחת) וְהֶאָרַת הַפָּנִים נִמְצֵאת בָּעוֹלָם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְנִכְנָע וְנִסְתָּר הַצַּד הָאַחֵר, וְשׁוֹלֵט הַצַּד שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה בְּאוֹר וְשִׂמְחָה. וְכַאֲשֶׁר הַקָּרְבָּן לֹא נִמְצָא כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, אוֹ שֶׁהַיִּחוּד לֹא הָיָה כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, אָז הַפָּנִים עֲצוּבוֹת, וְאוֹר לֹא נִמְצָא, וּמִתְכַּסָּה הַלְּבָנָה, וְשׁוֹלֵט הַצַּד הָאַחֵר בָּעוֹלָם (שלא נחרב בית המקדש אלא מפני וכו'), מִפְּנֵי שֶׁאֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְיַחֵד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.

התיאורים הללו שהובאו לעיל הנם הקדמה ללמד שמשה בניסיון ההאחדה לשם השראת השכינה בפעולות בניין המקדש, מינוי הכהנים והכנת התשתית לקורבנו, ידע לכבוש ולצרף את כל הכוחות האלוהיים והקוסמיים- לכלל חיבור הרמוני שסייע בעד הצלחת תהליך הקידוש המקדשי. בעיקר בכך שצירף את צד השמאל עם הימין ובכך דאג להכנעת הסטרא אחרא ואפשר שליטה של הסטרא דקדושה. משה רבינו ע"ה הוא הדוגמא להקרבה ראויה – שמאפשרת הארת פנים. שכן הקרבתו התחשבה בכוח הסטרא אחרא והעניקה לו את מקומו הראוי לו ובכך הצליח לבסס את כוח הקדושה. במקום שאין יודעים לעשות זאת כמו שצריך (ולהלן נראה כמה כאלה ) הדבר יכול לפגום בניסיון ההאחדה והחיבור של השמש- עם הלבנה, ליצור דיסהרמוניה כתוצאה מאובדן שליטה על כוחות הסטרא אחרא, וממילא באות קטסטרופות לעולם ובכללן חורבן המשכן-מקדש. משה אם כן מלמד במעשהו זה כיצד לשמר את המשכן לאורך זמן כדי שימלא את תפקידו כמשרה שכינה וכמוריק ברכה לעולם.  ומכאן לדוגמאות של אלה שלא עמדו באתגר זה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, (פ' בא ל''ד ע''א) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא נַסֵּי לְאִיּוֹב, וְלָא אָתָא  עִמֵּיהּ בְּנִסְיוֹנָא, כְּנִסְיוֹנָא דִּשְׁאַר צַדִּיקַיָּא, דְּהָא לָא כְּתִיב בֵּיהּ וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת אִיּוֹב, כְּמָה דִּכְתִּיב בְּאַבְרָהָם (בראשית כב) וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. דְּאִיהוּ  בְּיָדֵיהּ אַקְרִיב לִבְרֵיהּ יְחִידָאי לְגַבֵּיהּ. וְאִיּוֹב לָא יָהִיב לֵיהּ וְלָא מָסַר לֵיהּ כְּלוּם. וְלָא אִתְּמַר לֵיהּ, אֲבָל אִתְמְסָר בִּיְדָא דִּמְקַטְרְגָא, בְּדִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּאִיהוּ אַתְּעָר לְהַהוּא מְקַטְרְגָא לְגַבֵּיהּ, מַה דְּאִיהוּ לָא בָּעָא. דְּהָא בְּכָל זִמְנָא אָתָא הַהוּא מְקַטְרְגָא לְאַתְעֲרָא עַל בְּנֵי נָשָׁא, וְהָכָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְּעָר לְגַבֵּיהּ, דִּכְתִּיב, (איוב א) הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב. אֲבָל רָזָא עֲמִיקָא אִיהוּ. =אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נִסָּה אֶת אִיּוֹב וְלֹא בָא עִמּוֹ בְנִסָּיוֹן כַּנִּסָּיוֹן שֶׁל שְׁאָר הַצַּדִּיקִים, שֶׁהֲרֵי לֹא כָתוּב בּוֹ וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אִיּוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם (בראשית כב) !! וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. שֶׁהוּא בְיָדָיו  הִקְרִיב אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ אֵלָיו. וְאִיּוֹב לֹא נָתַן לוֹ וְלֹא מָסַר לוֹ כְלוּם, וְלֹא נֶאֱמַר לוֹ. אֲבָל נִמְסַר בְּיַד הַמְקַטְרֵג בְּדִין שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהוּא עוֹרֵר אֶת הַמְקַטְרֵג עָלָיו מַה שֶּׁהוּא לֹא רָצָה. שֶׁהֲרֵי בְּכָל זְמַן בָּא הַמְקַטְרֵג הַהוּא לְעוֹרֵר עַל בְּנֵי אָדָם, וְכָאן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹרֵר אוֹתוֹ עָלָיו, שֶׁכָּתוּב (איוב א) הֲשַׂמְתָּ לִבְּךְ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב. אֲבָל סוֹד עָמֹק הוּא.

הדוגמא האולטימטיבית לאדם כזה הוא איוב. איוב הוא עבורנו הדוגמא הטיפוסית לצדיק ורע לו. באמצעותו אנו מתמודדים עם אחת הסוגיות הבעייתיות ביותר במקרא ובדת היהודית בעיית הצדקת הא-לוה. לכאורה אנו מכירים בצדיקותו של איוב כעדות ה' עליו. אבל יחסו של הזוהר לאיוב שונה שכן צדיקותו של זה לא ידעה את סוד ההקרבה שבה הצטיין מרע"ה. דבר זה כבר בא לידי ביטוי – שאין ניסיונו של איוב  כניסיון אברהם. מהטעם שאין הפתיחה לסיפור איוב מוכתרת בכותרת – "והאלוהים ניסה את איוב" כבאברהם. מה שאירע אצל איוב, הוא פגיעה שבאה כתוצאה ממעשיו ומיחסו הדתי לעולם הא-לוהי. במקרה איוב ה-אלוהים עורר את השטן להתייחס אל איוב. פניה זו יש בה סוד עמוק הנעוץ באופן הנכון שיש לייחד ולהקריב את הקורבן הראוי- זה שלוקח בחשבון את הסטרא אחרא.

פָּתַח וְאָמַר (בראשית ד) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיְיָ'. וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, רָזָא אִיהוּ, מִקֵּץ יָמִים, וְלָא מִקֵּץ (קל''ד ע''א) יָמִין, דָּחָה לְקֵּץ יָמִין, וְקָרִיב לְקֵּץ יָמִים. וְהָא אוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (דניאל יב) וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ. אָמַר קוּדְשָׁא  בְּרִיךְ הוּא לְדָנִיאֵל וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ. אָמַר לֵיהּ, לְאָן קֵץ, לְקֵּץ הַיָּמִים אוֹ לְקֵּץ הַיָּמִין, עַד דְּאָמַר לֵיהּ לְקֵּץ הַיָּמִין. =פָּתַח וְאָמַר, (בראשית ד) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'.  וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, סוֹד הוּא. מִקֵּץ יָמִים וְלֹא מִקֵּץ יָמִין. דָּחָה לְקֵץ הַיָּמִין, וְקֵרַב לְקֵץ הַיָּמִים. וּכְבָר פֵּרַשְׁנוּ, שֶׁכָּתוּב (דניאל יב) וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ  בָּרוּךְ הוּא לְדָנִיֵּאל, וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ. אָמַר לוֹ, לְאֵיזֶה קֵץ? לְקֵץ הַיָּמִים אוֹ לְקֵץ הַיָּמִין? עַד שֶׁאָמַר לוֹ, לְקֵץ הַיָּמִין.

לשם הבהרת העניין אנו מתחילים במקריב הראשון. קיין יזם והקריב מנחה ונדחה. איננו מבינים למה? הזוהר נועץ את ההסבר- בביטוי המיוחד "ויהי מקץ הימים" המופיע כהקדמה ליוזמת קיין, מה שנראה גם כסיבה וכאופן שבו בחר קיין להקריב. משמעות ביטוי זה בעולמו של הזוהר היא שלילית. הביטוי קץ מופיע בס' דניאל יב, בצירוף "ואתה לך  לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין." "מכאן למדים חכמינו על תחיית המתים מן התורה, ופירש רש"י שם -  רמז לו שימות ויעמוד לאחר מכן לקץ הימין - לקץ שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר ימינו לפניו, שהרי השיב אחור ימינו (מפני אוייב). כמו שכתוב בפסחים נו.  ומופיע במדרש שדניאל שאל: א"ל לאיזה קץ, א"ל ליתן דין וחשבון, .... א"ל אימתי, א"ל לקץ הימין, לקץ הימים אין כתיב כאן, אלא הימין, קץ נתתי לימיני, כל זמן שימיני משועבדת בניי משועבדים, גאלתי ימיני גאלתי בניי, הוא שדוד אומר למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני (תהלים ס ז(. הנה אם כן קץ הימים הוא זמן ומצב השליטה של הסטרא אחרא ושל החורבן ואילו קץ הימין, הוא תנועת החסד, הרחמים והאיסוף של הקב"ה- ולכן הוא שייך לסטרא דקדושה.

(דילוג על המשפט בעניין דוד)...... וְהָכָא מָה כְּתִיב, וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וְלָא מִקֵּץ יָמִין. וּבְגִינֵי כַּךְ לָא אִתְקַבָּל קָרְבָּנֵיהּ דְּהָא מִסִּטְרָא אַחֲרָא הֲוָה כֹּלָּא. =...... וְכָאן מַה כָּתוּב? וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וְלֹא מִקֵּץ יָמִין. וּמִפְּנֵי כֵן לֹא הִתְקַבֵּל קָרְבָּנוֹ, שֶׁהֲרֵי מֵהַצַּד הָאַחֵר הָיָה הַכֹּל."

והנה בעניין קיין נאמר שהוא הביא מ"קץ הימים" משמע עיקר המוטיבציה שלו היית הקרבה כהגנה מפני ה'עין הרעה' – ה'מזל הרע' וכדו'. מפני הכוח ההרסני שבסטרא אחרא ולא לשם השם בדווקא. ולכן קורבנו לא התקבל.

תָּא חֲזֵי מָה כְּתִיב, (בראשית ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא. מַאי גַּם הוּא. לְאַסְגָּאָה כֹּלָּא  דָּא בְּדָא. קָרְבָּנָא כֹּלָּא וְעִקָרָא דִּילֵיהּ הֲוָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיָהִיב חוּלָקֵיהּ לְסִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וּמֵחֶלְבֵיהֶן. וְקַיִן, עִקָּרָא עָבֵד מִקֵּץ יָמִים, וְיָהַב חוּלָקָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַל דָּא אִתְדָחָא אִיהוּ וְקָרְבָּנֵיהּ. =בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב, (בראשית ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא. מַהוּ גַם הוּא? לְרַבּוֹת הַכֹּל  זֶה בְזֶה. הַקָּרְבָּן כֻּלּוֹ וְהָעִקָּר שֶׁלּוֹ הָיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנָתַן מֵחֶלְקוֹ לַצַּד הָאַחֵר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּמֵחֶלְבֵיהֶן. וְקַיִן, הָעִקָּר עָשָׂה מִקֵּץ יָמִים, וְנָתַן חֵלֶק לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַל זֶה נִדְחָה הוּא וְקָרְבָּנוֹ.

ואילו בהבל כתוב שהביא "גם הוא". גם הוא מסגיר את הרעיון שהבל הביא בעיקר לשם ה' אבל כלל בקורבנו חלק לשם הסטרא אחרא. ולכן קורבנו כקורבן משה היה כלול מכל הכוחות ולכן נרצה לפני ה'.

בְּאִיּוֹב מַה כְּתִיב, (איוב א) וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה וְגוֹ'. וּכְתִיב וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי  הַמִּשְׁתֶּה. וּכְתִיב וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלשֶׁת אַחְיוֹתֵיהֶם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם, דְּדָא אִיהוּ עִקָּרָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וּלְבָתַר אַקְרִיב עוֹלוֹת, וְעוֹלָה אִיהוּ דְּכַר, וְלָא נוּקְבָּא, וְסַלְּקָא לְעֵילָּא, וְקָרְבָּנָא לָא קָרִיב לְאַכְלְלָא לֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. = בְּאִיּוֹב מַה כָּתוּב? (איוב א) וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה וְגוֹ'. וְכָתוּב וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ  יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. וְכָתוּב וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם. שֶׁזֶּהוּ הָעִקָּר לַצַּד הָאַחֵר. וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב עוֹלוֹת, וְעוֹלָה הוּא זָכָר, וְלֹא נְקֵבָה, וְעוֹלָה לְמַעְלָה, וְהַקָּרְבָּן לֹא הִקְרִיב לִכְלֹל אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.

מעתה אנו שבים לאיוב. איוב אמנם היה תם וישר וירא אלוקים. דבר זה התבטא בין השאר בכך שהיה מקריב עולות לאחר כל מסיבה שערכו בניו. בניו שהיו שטופים במסיבות ואפשר ובאו משום כך לקלקולי הוללות במיוחד כשצירפו את אחיותיהן. מצב הוללותי הוא מצב מאתגר לכוח הדין שסטרא אחרא. מצב מתגרה. איוב הקריב עולה כדי לכפר על פוטנציאל ההרס הטמון בקלקול. אלא, שקורבנו כעולה, עולה כולו לשם ה' מבלי להתחשב סטרא אחרא. בעולה זו שהוא קורבן זכרי אין הוא כולל את הסטרא אחרא ולא נותן לו את חלקו. מצב זה שאינו כקורבן משה, יוצר פוטנציאל הרסני יותר. דווקא ההתעלמות גורמת להתגרות גדולה יותר של הסטרא אחרא באיוב ובמשפחתו, כמי שבא לגבות את חובו. 

וְתָּא חֲזֵי, אִלְמָלֵא חוּלָקָא יָהַב לְכֹלָּא, מְקַטְרְגָא לָא יָכִיל לֵיהּ לְבָתַר, וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אַבְאִישׁ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא, בְּגִין דְּגָרִים לְכַסְיָּא נְהוֹרָא וּלְאִתְחַפְיָּא, וְאִיהוּ לָא קָרִיב קָרֵבְּנָא אַחֲרָא, לְאַתְּזָנָא בֵּיהּ אַחֲרָנִין, אֶלָּא עוֹלָה, דְּסַלְּקָא לְעֵילָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים, דְּאִלְמָלֵא סִטְרָא אַחֲרָא אִתְּזָנַת בְּחוּלָקָא, אִתְעֲבַר מֵעַל מַקְדְּשָׁא וְאִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְסִטְרָא דִּקְדוּשָׁה הֲוָה סָלִיק לְעֵילָּא לְעֵילָּא. =וּבֹא רְאֵה, אִם הָיָה נוֹתֵן חֵלֶק לְכֻלָּם, הַמְקַטְרֵג לֹא הָיָה יָכוֹל לוֹ לְבַסּוֹף. וְאִם תֹּאמַר, מַדּוּעַ הֵרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אֶלָּא, מִפְּנֵי שֶׁגָּרַם לְכַסּוֹת הָאוֹר וּלְהַעְלִימוֹ, וְהוּא לֹא הִקְרִיב קָרְבָּן אַחֵר לָזוּן בּוֹ אֲחֵרִים, אֶלָּא עוֹלָה, שֶׁעוֹלָה לְמַעְלָה, וְעַל זֶה כָּתוּב, כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים. שֶׁאִלּוּ הַצַּד הָאַחֵר הָיָה נִזּוֹן בְּחֶלְקוֹ, הָיָה עוֹבֵר מֵעַל הַמִּקְדָּשׁ וּמִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, וְצַד הַקְּדֻשָּׁה הָיָה עוֹלֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה.

הזוהר חוזר פה על עיקרון מרכזי ביחסו לכוחות הדמוניים בעולם. יש לדעת להתנהל מולם. ההתנהלות הראויה היא להעניק להם את חלקם הנדרש על מנת להרגיע אותם באמצעות הסחת הדעת. הסחה שתבוא כתוצאה שיקבלו את המגיע להם. אילו היה איוב נוהג כך, לא היה השטן בא לגבות את חובו. בעצם ייסורי איוב הם סוג של "עונש אימננטי", כתוצאה מאי ידיעה ו/או התעלמות מכללי ההתנהלות בעולמו של הקב"ה. צדיקות עקרונית המתעלמת מהמכלול הפועל בעולם ופונה אך לקב"ה ומבלי להתחשב במערכת שיצר. הבנה זו היא אף מפתח להתמד הקדושה והקיום של בית המקדש ו/או חלילה ההסבר לחורבנו.

אֲבָל אִיהוּ לָא בָּעָא דְּאִתְהֲנֵי אַחֲרָא מִקָרְבָּנֵיה, וְאַעְדֵּי גַּרְמֵיהּ מִנֵּיהּ. מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (איוב א) וְסָר מֵרָע. וְעַל דָּא קָרִיב תָּדִיר עוֹלָה, דְּהָא עוֹלָה לָא אִתְהָנֵי מִנֵּיהּ  סִטְרָא אַחֲרָא לְעָלְמִין. וּבְגִין כַּךְ, כָּל מָה דְּנָטִיל לְבָתַר, מִדִּידֵיהּ נָטִיל. וְעַל דָּא אִיּוֹב גָּרִים לְחַפְיָא עָרְלָה עַל בְּרִית קַיָימָא, דְּלָא הֲוָה אַעְדֵּי מִנֵּיהּ. וּבְגִין כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר לְהַהוּא מְקַטְרְגָא, דִּכְתִּיב הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב. =אֲבָל הוּא לֹא רָצָה שֶׁיֵּהָנוּ אֲחֵרִים מִקָּרְבָּנוֹ, וְהֵסִיר עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ. מִנַּיִן לָנוּ? שֶׁכָּתוּב (איובא) וְסָר מֵרָע. וְעַל זֶה הִקְרִיב תָּמִיד עוֹלָה, שֶׁהֲרֵי עוֹלָה לֹא נֶהֱנֶה  מִמֶּנָּה הַצַּד הָאַחֵר לְעוֹלָם. וּמִפְּנֵי כֵן, כָּל מַה שֶׁנָּטַל לְבַסּוֹף, מִמֶּנּוּ נָטַל. וְעַל זֶה אִיּוֹב גָּרַם לְכַסּוֹת בְּעָרְלָה עַל בְּרִית הַקִּיּוּם, שֶׁלֹּא הָיָה מִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ. וּמִפְּנֵי כֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹרֵר אֶת הַמְקַטְרֵג הַהוּא, שֶׁכָּתוּב הֲשַׂמְתָּ לִבְּךְ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב.

על איוב נאמר "וסר מרע". הקריאה הפשטנית קוראת פה בשבחו. ואולם הזוהר קורא פה את גנותו. העובדה שאיוב "סר מרע", מתארת את התעלמות מהצד ה'רע'- הסטרא אחרא.  ככה יעשה "כל הימים"- מלמדת שזו היית עקרוניות שיטתית להתעלם מהכוחות הנוספים הפועלים העולם, ולדבוק באידיאליות אלוהית נקייה מהמורכבות. עמדה זו אילצה אפילו את הקב"ה, לפנות לשטן ולהעיר את תשומת ליבו לכך, שיש לו לבוא חשבון עם איוב , וליטול את המגיע לו.  כך שכצדיק- ס' יסוד= ברית, 'הזמין' איוב את העורלה=סט"א לכסות את הברית. והנה כאן טעם נוסף לקיום ברית המילה ולהסרת העורלה לשם סילוק הסט"א על ידי מתן חלקו.

הנה אם כן, איוב עומד כדמות הטיפוסית של מי שלא ידע להקריב ולשמור על ההרמוניה הקוסמית כנגד דמותו של משה בפרשתנו שידע זאת בעיקר בשל הפניה של האל אליו " ואתה הקרב אליך".

בשולי הדברים ולאור היותם תמוהים ומוזרים לסגנון המקובל אצלנו, אצרף הפעם הסבר מורחב לשאלת הסט"א והצורך להעניק לו את "המגיע לו"- לשם שמירה ההרמוניה בכוחות האלוהיים ולשם התמדת שפע הברכה לעולם.

קשה לקבוע בזוהר שיטה והמשגה.  הסטרא אחרא – מתואר במקומות מסוימים באופן מיתי ככוח עצמאי (כמעט שניותי), חלק ממבנה העולם האלוהי. ולכן זהו כורח ל'הזין' אותו, כדי שלא יפגע בקדושה ובישראל. כך מרצים את הרוע, את המשחית שלכאורה אינו מבחין בפרץ הדין. כך מקטינים את "השתוללותו". 'הסטרא אחרא' בזוהר נראה פעמים כ"ישות" ממשית כמו השטן שבמקרא. 

במקומות אחרים, נראה שהסטרא אחרא- הוא חלק מהמבנה שיצר הקב"ה ובסופו של דבר הוא חלק מהמערכת האלוהית לשם שליטת האל בעולם. האלוקים "עשה שיראו מלפניו". פגיעתו של הס"א היא אם כן, חלק ממערכת הפיקוח והענישה, והוא ממלא את תפקידו. דבר זה מחייב התייחסות אליו, באמצעות הקורבן. הקורבן גורם לבני האדם להכיר ב'סטרא אחרא', כגורם המבסס את השליטה האלוהית. ההתחשבות בו היא אמצעי להטלת מורא על בני אדם. האו האיום הנוכח תדיר, שאלוקים מבקש למלט אותנו ממנו, אבל באופן שנישאר יראים. כי אלמלא מוראו.....

פעמים אנו מוצאים בזוהר תיאורים שהפרשנות למעמדו של ה'סטרא אחרא' ולקורבן אליו, נושאים נימה אימננטית יותר. הסטרא אחרא – הוא הכוח המורד – (בעצם אפשרות הבחירה האנושית ובהיותה נתונה לקרוצי חומר ונתונים בחומר). הוא האיפכא מסתברא – שמאיים על מלכות האל ועל טוב העולם. הוא ביטוי לכוחות ההרס האנושיים והטבעיים. הוא הכוח המאיים להחזיר את העולם לתוהו, למצב שנוח לו שלא נברא.  הקורבן לסטרא אחרא – משמר את הרעיון- כי אין ה' שלם ואין הכסא שלם ואין שמו של ה' אחד, כל עוד יש כוחות כיליון והרס המצדיקים זאת. ולכן הנתינה ל'סטרא אחרא', היא גילוי האחריות שלנו כי גם אותו יש להכניע- "בוא אל פרעה". העילוי היותר עליון של האחדות הא-לוהית, היא בהכנעה של כל חלקי המציאות תחת א-לוהותו. כך שלא תיוותר פינה בעולם, שאינה מאוחדת ברעיון הבריאה הטובה והאלוהות העוטפת,ו/או הממלאת אותה. ההקרבה היא סמל לכישלון שלנו, היא תזכורת לצורך שלנו להרחיב את שליטתו של האל למקומות שהסטרא אחרא מוצא אחיזה בם.

כמובן ניתן להעניק לתמונה המיתית גם פרשנות פסיכולוגית. כך שהסטרא אחרא, הוא ביטוי לכוחות הקמאיים, כוחות התוהו היצריים המודחקים באדם. הוא האיד – הסתמי שבאדם, המתפרץ אל עולמו של האגו והסופר אגו כל אימת שאינו מטופל כראוי.

וישנם פרשנויות נוספות. ואולם, נראה כי הזוהר איננו ספר תיאולוגי, ועיקר עניינו אינו בהפשטות וקונצפציות. העיקר העולה הוא שהרע הוא חלק מן העולם. את הרע צריך להכיר, וצריך לדעת להתהלך אתו, כמשה שנכנס חדר בחדר אל התנין הגדול ולא כאיוב שהיה סר מרע.

והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה.