פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵישָׁא וְאָמַר, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְיִקְחוּ לִי, הַאי מַאן דְּבָעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּמִצְוָה, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִצְטְרִיךְ דְּלָא יִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ בְּרֵיקָנַיָּיא וּבְמַגָּנָא, אֶלָּא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ כַּדְקָא יֵאוֹת כְּפוּם חֵילֵיהּ. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה דָּא בְּכַמָּה אַתְרֵי, יֵאוֹת לְמֵיסַב בַּר נָשׁ הַהוּא אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים טז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ וְגוֹ'. פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּרֹאשׁ וְאָמַר, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְיִקְחוּ לִי, מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִשְׁתַּדֵּל בְּמִצְוָה וּלְהִשְׁתַּדֵּל בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדֵּל בּוֹ בְּרֵיקָנוּת וּבְחִנָּם, אֶלָּא צָרִיךְ הָאָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל בּוֹ כָּרָאוּי כְּפִי כֹחוֹ. וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ דָבָר זֶה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, יָאֶה לָאָדָם לָשֵׂאת אוֹתָהּ הִשְׁתַּדְּלוּת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר(דברים טז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ וְגוֹ'.
רשב"י – על סמך הפסוק ויקחו לי תרומה – מבאר באפן מפתיע שכל מה שקשור בקב"ה - במצוות ובלימוד תורה, צריך שיהיה כרוך בעלות-"תרומה". נאמר "כבד ה' מהונך", הכבוד לה' ולדבריו נמדד בין השאר בכסף, וכל אחד נמדד בכסף המושקע יחסית למה שיש לו. הכוונה כאן בעיקרה הוא כלפי הדרישה מאדם להשקיע כסף בכדי ללמוד תורה.
וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב (ישעיה נה) לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלא כֶסֶף וּבְלא מְחִיר יַיִן וְחָלָב, דְּהָא אִיהוּ בְּמַגָּנָא, (ואשתדלותה בלא כסף) וְאִיהוּ אִשְׁתַּדְלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּאוֹרַיְיתָא, כָּל מַאן דְּבָעֵי זָכֵי בָּהּ. אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִנְדַּע לֵיהּ, כָּל מַאן דְּבָעֵי זָכֵי בֵּיהּ, בְּלָא אַגְרָא כְּלָל. אֲבָל אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּקַיְּימָא בְּעוֹבָדָא, אָסִיר לְנַטְּלָא לֵיהּ לְמַגָּנָא וּבְרֵיקָנַיָּיא, בְּגִין דְּלָא זָכֵי בְּהַהוּא עוֹבָדָא כְּלַל, לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ רוּחָא דְּקוּדְשָׁא, אֶלָּא בַּאֲגַר שְׁלִים. =וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כָּתוּב (ישעיה נה) לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב, שֶׁהֲרֵי הוּא בְּחִנָּם, (והשתדלות בלא כסף) וְזוֹ הִשְׁתַּדְּלוּת לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא? אֶלָּא הִשְׁתַּדְּלוּת שֶׁל הַתּוֹרָה - כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת בָּהּ. הִשְׁתַּדְּלוּת כְּדֵי לָדַעַת אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה, זוֹכֶה בּוֹ בְּלִי שָׂכָר כְּלָל. אֲבָל הִשְׁתַּדְּלוּת בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעוֹמֶדֶת בְּמַעֲשֶׂה, אָסוּר לָקַחַת אוֹתָהּ לְחִנָּם וּבְרֵיקָנוּת, כִּי אֵינֶנּוּ זוֹכֶה כָּךְ בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה כְּלָל לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אֶלָּא רַק בְּשָׂכָר שָׁלֵם.
עיקרון זה עומד לכאורה בניגוד לעיקרון שיש ללמד תורה בחינם גם מהפסוק לכו שברו וכו' בלא כסף" וגם כמובא במס' נדרים (לז ע"א) ש"אפילו במקום שנוטלין שכר, על המקרא - שרי למשקל, על המדרש - לא שרי למשקל", והקשו: "מאי שנא מדרש דלא, דכתיב (דברים ד, יד) 'ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם', וכתיב (שם, ה) 'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה'', מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם, מקרא נמי בחנם", וכך נפסק ברמב"ם הלכות ת"ת " מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר. אבל תורה שבעל פה, אסור ללמדה בשכר: שנאמר "ראה לימדתי אתכם" (דברים ד,ה)--מה אני בחינם למדתי, אף אתם בחינם למדתם ממני; וכן כשתלמדו לדורות, בחינם כמו שלמדתם ממני."
הזוהר מתרץ שדרישת התשלום היא בלימוד הכרוך והמביא לידי מעשה. וזאת כדי שהמעשה יהיה שלם ובהשראת רוח הקודש – צריך שיושקע בו תשלום (למורה כמובן). המעשה הוא כאן יצירת מצב ומעמד חדש ללומד.
בְּסִפְרָא דְּחַרְשֵׁי, דְּאוֹלִיף אַשְׁמְדָאי לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כָּל מַאן דְּבָעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא לְאַעְבְּרָא מִנֵּיהּ רוּחַ מִסְאֲבָא, וּלְאַכְפֵּיָיא רוּחָא אַחֲרָא. הַהוּא עוֹבְדָא דְּבָעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ, בָּעֵי לְמִקְנֵי לֵיהּ בַּאֲגָר שְׁלִים, בְּכָל מַה דְּיִבְעוּן מִנֵּיהּ, בֵּין זְעֵיר בֵּין רַב, בְּגִין דְּרוּחַ מִסְאֲבָא, אִיהוּ אִזְדָּמַּן תָּדִיר בְּמַגָּנָא וּבְרֵיקָנַיָּא, וְאִזְדְּבַן בְּלָא אַגְרָא, וְאָנִיס לִבְנֵי נָשָׁא לְמִשְׁרֵי עָלַיְיהוּ, וּמְפַתֵּי לוֹן לְדַיְירָא עִמְּהוֹן, בְּכַמָּה פִּתּוּיִין, בְּכַמָּה אָרְחִין, סָטֵי לוֹן לְשַׁוָּואָה דִּיּוִּרִיהּ עִמְהוֹן. =בְּסֵפֶר הַכְּשָׁפִים שֶׁלִּמֵּד אַשְׁמְדַאי לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ - כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַעֲבִיר מִמֶּנּוּ רוּחַ טֻמְאָה וְלִכְפּוֹת רוּחַ אַחֶרֶת, אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה שֶׁרוֹצֶה לְהִשְׁתַּדֵּל בּוֹ, צָרִיךְ לִקְנוֹת אוֹתוֹ בְּשָׂכָר מֻשְׁלָם בְּכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ מִמֶּנּוּ, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל, מִשּׁוּם שֶׁרוּחַ הַטֻּמְאָה מִזְדַּמֶּנֶת תָּמִיד בְּחִנָּם וּבְרֵיקָנוּת, וְנִמְכֶּרֶת בְּלִי שָׂכָר, וְאוֹנֶסֶת בְּנֵי אָדָם לִשְׁרוֹת עֲלֵיהֶם, וּמְפַתָּה אוֹתָם לָדוּר עִמָּם. בְּכַמָּה פִתּוּיִים, בְּכַמָּה דְרָכִים, מַסְטָה אוֹתָם לָשִׂים דִּיּוּרָהּ עִמָּם.
למשל העברת רוח טומאה מאדם. כך נלמד מס' הכשפים של אשמדאי, שהעברה זו דורשת תשלום לשם הצלחתה. התשלום הוא מהלך נגדי לרוח טומאה שהתלבשה בקלות ובלא שכר.
וְרוּחַ קוּדְשָׁא לָאו הָכִי, אֶלָּא בַּאֲגַר שְׁלִים, וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתָא רַב סַגִּי, וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּגַרְמֵיהּ וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּמִשְׁכָּנֵיהּ, וּבִרְעוּתָא דְּלִבֵּיהּ וְנַפְשֵׁיהּ. וּלְוָאי דְּיָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ, דִּישַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ עִמֵּיהּ. וְעִם כָּל דָּא דְּיָהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר, דְּלָא יִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא, וְאִי לָאו, מִיָּד אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְאִתְרְחַק מִנֵּיהּ. וְלָא יָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ כְּדִבְקַדְמֵיתָא. =וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֵינָהּ כָּךְ, אֶלָּא בְּשָׂכָר שָׁלֵם, וּבְהִשְׁתַּדְּלוּת רַבָּה וּגְדוֹלָה, וּבְטִהוּר עַצְמוֹ וּבְטִהוּר מִשְׁכָּנוֹ, וּבִרְצוֹן לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ. וְהַלְוַאי שֶׁיָּכוֹל לְהַרְוִיחַ אוֹתוֹ שֶׁיָּשִׂים מְדוֹרוֹ עִמּוֹ, וְעִם כָּל זֶה שֶׁיֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ יָשָׁר, שֶׁלֹּא יִסְטֶה יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, וְאִם לֹא - מִיָּד מִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ וּמִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, וְלֹא יוּכַל לְהַרְוִיחַ אוֹתוֹ כְּבַתְּחִלָּה.
המאמץ להשיג רוח הקודש- דורש תשלום כי התשלום מעיד על ההשתדלות. כמדומה שהכוונה היא שהשכר יוצר אכפתיות, חשיבות והערכה, ממילא יוצר מאמץ והמאמץ מייצר תגובת נגד ממשית המסוגלת להתגבר על 'רוח הטומאה'. בעוד שרוח הטומאה שורה על אדם המפגין אדישות וחוסר עניין. אדם שאינו מבטא אכפתיות והשקעה בדמות השקעה כלכלית, יפסיד את אותו עניין. (רעיון זה ניתן ללומדו מחינוך ילדים- אם חשוב הדבר מושקע בו כסף רב ואם לא מושקע נתון הילד, לרוח פרצים) . לא רק תשלום אלא גם השקעה מאמץ, היטהרות ומסירות הם בתנאים להשיג את השינוי והשראת רוח הקודש. הדגש הוא לחיות חיי מסירות ושימוש צדיק המופת "שישים מדורו עימה". כי ההעברה המשמעותית היא בהלקחה, בהאצלה, במסירה מהמופת המוסרי דתי לאדם מבקש השינוי. העברה ממורה לתלמיד כשהתלמיד פוגש באידיאלים לא דרך הספרים אלא דרך המימוש והמופת האישי. (אפשר לפרש ביטוי זה גם "לשוויה מדוריה" לשים מדורו עם רוח הקודש). המגע האנושי נשמתי עם דמות המורה "המאסטר", הוא המגע המזכך ואל לו לאדם לסטות ממנו.
דף קכ''ח ע''ב- וְעַל דָּא כְּתִיב, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ, מֵהַהוּא דְּאִקְרֵי אִישׁ, דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ. וְכָל מַאן דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ, אִקְרֵי אִישׁ. אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, מַאי אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. אֶלָּא. (דף קכ''ח ע''ב) דְּיִתְרְעֵי בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר(תהלים כז) לְךָ אָמַר לִבִּי. (תהלים עג) צוּר לְבָבִי. (משלי טו) וְטוֹב לֵב. (רות ג) וַיִּיטַב לִבּוֹ. כֻּלְּהוּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאָמַר. אוּף הָכָא אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. מִנֵּיהּ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, דְּהָא תַּמָּן אִשְׁתְּכַח וְלָאו בַּאֲתָר אַחֲרָא.= וְעַל זֶה כָּתוּב וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ, מֵאוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא אִישׁ, שֶׁמִּתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ. וְכָל מִי שֶׁמִּתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ נִקְרָא אִישׁ. אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, מַה זֶּה אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ? אֶלָּא שֶׁיִּתְרַצֶּה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר(תהלים נז) לְךְ אָמַר לִבִּי. צוּר לְבָבִי. וְטוֹב לֵב. וַיִּיטַב לִבּוֹ. אֶת כֻּלָּם אָמַר בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. אַף כָּאן - אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, מִמֶּנּוּ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, שֶׁהֲרֵי שָׁם נִמְצָא וְלֹא בְמָקוֹם אַחֵר.
אדם אוהב את כספו. כספו מזין את האגו שלו. בכך הוא נהייה ל'איש'. כך הוא נעשה בעיני עצמו לבעל ערך, בעל כוח ובעל יכולת. הוויתור על הכסף לטובת מעשה הלימוד, לטובת היכולת להשתנות, מעידה על וויתור והנמכה של האגו. או אז יש מקום לרוח הקודש לשרות עליו. בכך הוא מתגבר על יצרו, בכך הוא זוכה לצעד משמעותי לכיוון הרוחני. אדם "אשר ידבנו ליבו"- זה שמנדב את 'ליבו'– מוסר עצמו – מוסר את האגו שלו- כלפי ה' באמצעות ההתגברות העצמית של "הלב" (על ידי התרומה והתשלום), הרי בכך מתרצה בו הקב"ה ובא לשכון בו. זה הרי רעיון התרומה למשכן. הוא צריך להיות בנוי מכספם וויתורם של בני ישראל- כדי שהקב"ה ישכון בתוכם. התרומה היא תרומת ה'לב' שבו שוכן האל.
וּמְנָא יַדְעֵינָן דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ, וְשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ בֵּיהּ. כַּד חֲמֵינָן דִּרְעוּתָא דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, (בחדוה ברעותא דלבא) לְמִרְדַּף וּלְאִשְׁתַּדְּלָא אֲבַתְרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלִבֵּיהּ וּבְנַפְשֵׁיהּ וּבִרְעוּתֵיהּ, וַדַּאי תַּמָּן יַדְעִינָן דְּשַׁרְיָא בֵּיהּ שְׁכִינְתָּא. כְּדֵין בָּעֵינָן לְמִקְנֵי הַהוּא בַּר נָשׁ, בְּכֶסֶף שְׁלִים, (ולאשתדלא אבתריה) לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ וּלְמֵילַף מִנֵּיהּ. וְעַל דָּא קַדְמָאֵי הַווֹ אַמְרֵי, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, בַּאֲגַר שְׁלִים בָּעֵי לְמִקְנֵי לֵיהּ, בְּגִין לְמִזְכֵּי בִּשְׁכִינְתָּא. עַד הָכָא בָּעֵי לְמִרְדַּף בָּתַר זַכָּאָה וּלְמִקְנֵי לֵיהּ. אוּף הָכִי, הַהוּא זַכָּאָה בָּעֵי לְמִרְדַּף בָּתַר חַיָּיבָא, וּלְמִקְנֵי לֵיהּ בַּאֲגַר שְׁלִים, בְּגִין דְּיֶעְבַּר מִנֵּיהּ הַהוּא זוּהֲמָא, וְיִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, וְיַעֲבִיד לְנַפְשֵׁיהּ, בְּגִין דְּיִתְחַשָּׁב עָלֵיהּ, כְּאִילּוּ הוּא בָּרָא לֵיהּ. וְדָא אִיהוּ שְׁבָחָא דְּיִסְתָּלַּק בֵּיהּ יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יַתִּיר מִשְׁבָחָא אַחֲרָא, וְאִסְתַּלְּקוּתָא דָּא יַתִּיר מִכֹּלָּא. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ גָּרִים לְאַכְפְּיָא סִטְרָא אַחֲרָא, וּלְאִסְתַּלְּקָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּאַהֲרֹן, (מלאכי ב) וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. וּכְתִיב (מלאכי ב) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ. = וּמִנַּיִן יוֹדְעִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְרַצֶּה בּוֹ וְשָׂם בּוֹ אֶת מְדוֹרוֹ? כְּשֶׁרוֹאִים שֶׁרְצוֹן אוֹתוֹ הָאִישׁ (בשמחה וברצון הלב) לִרְדֹּף וּלְהִשְׁתַּדֵּל אַחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ וּרְצוֹנוֹ, וַדַּאי אָז שָׁם יוֹדְעִים שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בּוֹ, וְאָז צְרִיכִים לִקְנוֹת אֶת אוֹתוֹ הָאִישׁ בְּכֶסֶף שָׁלֵם, (ולהשתדל אחריו) לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ וְלִלְמֹד מִמֶּנּוּ. וְעַל זֶה הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ אוֹמְרִים, וּקְנֵה לְךְ חָבֵר - בְּשָׂכָר שָׁלֵם יֵשׁ לִקְנוֹת אוֹתוֹ, כְּדֵי לִזְכּוֹת בַּשְּׁכִינָה. עַד כָּאן צָרִיךְ לִרְדֹּף אַחַר הַצַּדִּיק וְלִקְנוֹת אוֹתוֹ. אַף כָּךְ אוֹתוֹ הַצַּדִּיק צָרִיךְ לִרְדֹּף אַחַר הָרָשָׁע וְלִקְנוֹתוֹ בְּשָׂכָר שָׁלֵם, כְּדֵי שֶׁיַּעֲבִיר מִמֶּנּוּ אוֹתָהּ זֻהֲמָה וְיִכְפֶּה אֶת הַצַּד הָאַחֵר וְיַעֲשֶׂה לְנַפְשׁוֹ, כְּדֵי שֶׁיֵּחָשֵׁב עָלָיו כְּאִלּוּ הוּא בָּרָא אוֹתוֹ. וְזֶהוּ הַשֶּׁבַח שֶׁיִּתְעַלֶּה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִכָּל שֶׁבַח אַחֵר, וַעֲלִיָּה זוֹ יוֹתֵר מֵהַכֹּל. מָה הַטַּעַם? כִּי הוּא גָּרַם לִכְפּוֹת אֶת הַצַּד הָאַחֵר וּלְהַעֲלוֹת כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַל זֶה כָּתוּב בְּאַהֲרֹן, (מלאכי ב) ורבים השיב מעון. וכתוב (שם) בריתי היתה אתו.
אדם שרוח הקודש שורה עליו כתוצאה מלמוד שהביא לעשיה, ושהישג זה היה כרוך בהשקעה כלכלית מצדו, ניתן למבחן חיצוני. כיצד? אופן הנהגתו והשתדלותו והמוטיבציות שהוא מפגין בקיים מצוות ובלימוד תורה, מראים בעליל כי הוא מופעל מתוך דחף א-לוהי השרוי עמו. הלהט הדתי מעיד שהאדם הזה נכבש. הוא נראה ככנוע וכמי שמתמסר לאלוהיו. זהו אמנם הנחת המבוקש, במקצת, אעפי"כ אפשר לחוש אם אדם חי חיי משימה או חיים שגרתיים וטכניים. אדם כזה הופך ל"תופעה מידבקת" וראוי לחבור אליו לקנות את חברותו בכסף. כמאמר התנא במס' אבות "וקנה לך חבר"- קנין כספי ממש. ההשקעה הכספית- אפשר שהיא תשלום על הלימוד עמו, אפשר והיא השקעה במסגרת, בסביבה ובמנגנונים ובמיזמים שמאפשרים לי חיכוך ולימוד מ/ועם הדמות המופתית. העיקרון הוא, שעולם מוסרי וקדושתי אינו זה שכתוב בספרים כי אם זה שמצוי בדמות המופת החי לנגד עיני. ולכאורה "במקום לקנות ספר" – עדיף לקנות "ספר חי" מהלך שמדביק ומלקיח אותי, בטוב שבו ובדוגמא האישית שלו. זהו מודל של חניכה בשולייאות, העברה ומסירה בשימוש תלמידי חכמים. מכאן פונה הזוהר ליתרון נוסף שיש לדמות כזו. שכן רק היא בכוח טובה ובכוח ההשראה שלה יכולה להוות פיתוי מקרב, לאלה שאינם במסלול המוסרי תורני- ה"חייביא". בעצם, הצדיק המופתי משהוא נתון במעמד זה מחוייב הוא באחריות מוסרית ודתית לכלל החברה, בעיקר לאלה הסוטים מהנורמות המוסריות-דתיות. הפעם הצדיק צריך להשקיע כסף,"ויקחו לי תרומה", כדי להציל ולקרב את הרחוקים. הצירוף הזה – הדוגמא המופתית, וההשקעה הכספית בקירוב – שהם תנאי להצלחה עשויים ביותר לקרב. או אז זה גורם ל"ושכנתי בתוכם", בתוך אלה שנתפסו לרעיונות ולפיתויים נוגדי קדושה. ושוב עולה כאן העיקרון, ששבחו של הקב"ה, יוקרתו, עילויו ושלימותו הגדולים ביותר הם, כשהרחוקים והמתנגדים ביותר שבים ומודים, דבקים ומתאחדים בקב"ה. וזה נעשה באמצעות האיש שא-לוהיו בו, האיש שמנכיח את א-לוהיו, שמצדיק את יתרון האמונה באורח חייו. וכאן שולח הזוהר למדרש חכמים הבנוי על הפסוק במלאכי "כי שפתי כהן ....כי מלאך ה' צבאות הוא " אם דומה הרב למלאך ה'- ילמדו תורה ממנו ...או אז התוצא היא ורבים השיב "מעוון." הזוהר אם כן, הופך את ה'מקדש הפיזי' ל'מקדש אדם'. השקעת ה"תרומה"(הכלכלית והרוחנית-חינוכית) בצדיק המופת, הופכת אותו לאבן שתייה השואב אליו ה'שברים והפזורים' כדי שהשכינה תממש את משכנה בתחתונים ועל מלוא האנשים- "בתוכם".
תָּא חֲזֵי, כָּל מַאן דְּאָחִיד בְּיָדָא דְּחַיָּיבָא, (ותב לגביה) וְאִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ, לְמִשְׁבַק אָרְחָא בִּישָׁא, אִיהוּ אִסְתַּלָּק בִּתְלַת סִלּוּקִין, מַה דְּלָא אִסְתַּלָּק הָכִי בַּר נָשׁ אַחֲרָא. גָּרִים לְאַכְפְּיָיא סִטְרָא אַחֲרָא. וְגָרִים דְּאִסְתָּלַּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ. וְגָרִים לְקַיְּימָא כָּל עָלְמָא בְּקִיּוּמֵיהּ לְעֵילָּא וְתַתָּא. וְעַל הַאי בַּר נָשׁ כְּתִיב, בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם. וְזָכֵי לְמֵחמֵי בְּנִין לִבְנוֹי, וְזָכֵי בְּהַאי עָלְמָא, וְזָכֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי. כָּל מָארֵי דִּינִין, לָא יַכְלִין לְמֵידָן לֵיהּ, בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. עָאל בִּתְרֵיסַר תַּרְעֵי, וְלֵית מַאן דְּיִמְחֵי בִּידֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהלים קיב) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבוֹרָךְ. הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד. זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים וְגוֹ'. =בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁאוֹחֵז בְּיַד הָרָשָׁע (ושב אליו) וּמִשְׁתַּדֵּל בּוֹ לַעֲזב דֶּרֶךְ רָעָה, הוּא עוֹלֶה בְּשָׁלֹשׁ עֲלִיּוֹת מַה שֶּׁלֹּא עוֹלֶה כָּךְ שׁוּם אִישׁ אַחֵר: גּוֹרֵם לִכְפּוֹת אֶת הַצַּד הָאַחֵר., גּוֹרֵם שֶׁמִּתְעַלֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ., וְגוֹרֵם לְהַעֲמִיד כָּל הָעוֹלָם בְּקִיּוּמוֹ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. וְעַל הָאִישׁ הַזֶּה כָּתוּב, בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם. וְזוֹכֶה לִרְאוֹת בָּנִים לְבָנָיו, וְזוֹכֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְזוֹכֶה לָעוֹלָם הַבָּא. כָּל בַּעֲלֵי הַדִּינִים לֹא יְכוֹלִים לָדוּן אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. נִכְנָס בִּשְׁנֵים עָשָׂר שְׁעָרִים, וְאֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְיָדוֹ. וְעַל זֶה כָּתוּב, (תהלים קיב) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ. הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד. זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים וְגוֹ'.
כאן הזוהר עובר לדבר בשבח הצדיק הטוב והמקרב. צדיק זה עולה בשלוש עילויין. עילוי אחד בזה שהכניע את הצד האחר והתגבר על כוחות ההסטה. עליו נוסף הוא באישוש וחיזוק האמונה באלוהי הארץ, ועילוי נוסף שבזכות הגברת הטוב על הרע, מתגברת הברכה וההזנה של עולם באנרגיות המקיימות אותו. ובכך מתחזקת הברית שבהתניה שבין חיזוק הרוח לקיום העולם. "בריתי הייתה אתו החיים והשלום".- ומשום כך יזכה לבנים, לעולם הזה והבא, לא יהיו עליו מקטרגים וכו'....יהיה זרעו דור ישרים מבורך וכו'.....אפשר, שהצלחות אלה, הן גם תוצר נסיבתי של ההקרנה הסביבתית של הצדיק.
דילוג על הקטע הקצר: "באידרא.....
וְכָרוֹזָא נָפִיק וְאָמַר, זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּעַבְדֵי טוֹב קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְרָזָא דָּא, (ישעיה לח) וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, (ויחי רנ''ח ע''ב) דְּסָמִיךְ גְּאוּלָה לַתְּפִלָּה. בְּגִין דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָּא דְּמָטוּ לִתְהִלּוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן, דְּסָלִיק הַאי גּוָֹון עַל רִישָׁא דְּהַהוּא (קכ''ז ע''ב) אִדָּרָא, אִתְּעַר הַאי צַדִּיק, לְאִתְחַבְּרָא בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, בִּרְחִימוּ בַּחֲבִיבוּ בְּחֶדְוָה בִּרְעוּתָא. וְכָל שַׁיְיפִין כֻּלְּהוּ, מִתְחַבְּרָן בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא אִלֵּין בְּאִלֵּין, עִלָּאִין בְּתַתָּאִין, וּבוּצִינִין כֻּלְּהוּ נַהֲרִין וּמִתְלַהֲטִין, וְכֻלְהוֹן קַיְימָא בְּחִבּוּרָא חֲדָא בְּהַאי צַדִּיק דְּאִקְרֵי טוֹב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה ג) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, וְדָא מְחַבֵּר לְכֻלְּהוּ בְּחִבּוּרָא חֲדָא. כְּדֵין כֹּלָּא בִּלְחִישׁוּ עֵילָּא וְתַתָּא, בִּנְשִׁיקִין דִּרְעוּתָא, וְקַיְּימָא מִלָּה בְּחִבּוּרָא דִּבֵי אִדְּרָא. = וְהַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר: אַשְׁרֵיכֶם הָעָם הַקָּדוֹשׁ שֶׁעוֹשִׂים טוֹב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְסוֹד זֶה - (ישעיה לח) וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךְ עָשִׂיתִי, שֶׁסּוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. מִשּׁוּם שֶׁבַּשָּׁעָה הַזּוֹ שֶׁמַּגִּיעִים לִתְהִלּוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן, שֶׁעוֹלֶה הַגָּוֶן הַזֶּה עַל רֹאשׁ אוֹתוֹ הַגֹּרֶן, מִתְעוֹרֵר הַצַּדִּיק לְהִתְחַבֵּר בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ בְּאַהֲבָה וַחֲבִיבוּת, בְּחֶדְוָה וּבְרָצוֹן. וְכָל הָאֵיבָרִים כֻּלָּם מִתְחַבְּרִים בִּתְשׁוּקָה אַחַת אֵלֶּה בְּאֵלֶּה, עֶלְיוֹנִים בְּתַחְתּוֹנִים, וְכָל הַמְּנוֹרוֹת מְאִירוֹת וְלוֹהֲטוֹת, וְכֻלָּם עוֹמְדִים בְּחִבּוּר אֶחָד בַּצַּדִּיק הַזֶּה שֶׁנִּקְרָא טוֹב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, וְזֶה מְחַבֵּר אֶת כֻּלָּם בְּחִבּוּר אֶחָד. אָז הַכֹּל בְּלַחַשׁ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה בִּנְשִׁיקוֹת שֶׁל רָצוֹן, וְהַדָּבָר עוֹמֵד בְּחִבּוּר שֶׁל בֵּית הַגֹּרֶן.
הקירוב והחיבור של הצדיק הטוב את הרשעים, העושה אותו למוקד מקדשי, עושה כאמור חיבור בין ישראל לקב"ה ובין הארץ לשמים. טוב החיבור מתבטא בהסמכת תפילה לגאולה. הגאולה העולה מתוך פסוקי תהילות לאל עליון מכינה את הצדיק (התחתון, וכן העליון- ס' יסוד) לחיבור המצטרך בין קוב"ה ושכינתה. חיבור הנעשה בזמן המפגש שבין הלילה והיום, ובין הגאולה לתפילה. (תפילת 'וותקין' מממשת רעיון זה) מפגש הנעשה באהבה, חביבות, חדווה ורצון. מפגש המאחד את קישור כל האיברים (הספירות) והחלקים, לזרימה אחידה וגועשת אל מקום ההורקה של הברכה והוא הצדיק הטוב שלנו. צדיק זה שהוא גם ס' יסוד – מאחד בין קב"ה (כלל הס' התחתונות שעיקרם ס' תפארת) לבין השכינה (ס' מלכות) – בית הגורן.
דף קכ''ט ע''א- כֵּיוָן דְּמָטוּ לְשִׂים שָׁלוֹם, כְּדֵין עָבִיד שִׁמּוּשָׁא הַהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן בְּאִדָּרָא דָּא, וּכְדֵין בַּעְיָין כֹּלָּא לְנָפְקָא מִקָּמֵי מַלְכָּא, וְלָא אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ, וְלָא אַחֲרָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא תַּמָּן, וְלָא לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתִּין, (דף קכ''ט ע''א) אֶלָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְפַּל עַל אַנְפִּין. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהַהִיא שַׁעֲתָּא שַׁעֲתָּא דְּשִׁמּוּשָׁא הֲוֵי, וּבָעֵי כָּל בַּר נָשׁ לְמִכְסַף מִקָּמֵי מָארֵיהּ, וּלְחַפְיָא אַנְפּוֹי בְּכִסּוּפָא סַגִּי, וּלְאַכְלְלָא נַפְשֵׁיהּ בְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דְּנַפְשִׁין, דְּאִתְכְּלִיל הַהוּא אִדָּרָא מֵעֵילָּא (ר' ע''ב) וּמִתַּתָּא בְּנַפְשִׁין וְרוּחִין. כְּדֵין גּוָֹון אַחֲרָא, דְּנָחִית לְתַתָּא, קָאִים וְאָחִיד בְּשִׁפּוּלֵי דְּהַאי אִדָּרָא. כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעִים לָשִׂים שָׁלוֹם, אָז עוֹשֶׂה שִׁמּוּשׁ אוֹתוֹ נָהָר שֶׁיּוֹצֵא מֵעֵדֶן בַּגֹּרֶן הַזֶּה, וְאָז צְרִיכִים כֻּלָּם לָצֵאת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְלֹא צָרִיךְ אִישׁ וְלֹא אַחֵר לְהִמָּצֵא שָׁם וְלֹא לְבַקֵּשׁ בַּקָּשׁוֹת, אֶלָּא צָרִיךְ לִנְפֹּל עַל הַפָּנִים נְפִילַת אַפַּיִם. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָהּ שָׁעָה הִיא שָׁעָה שֶׁל שִׁמּוּשׁ, וְצָרִיךְ כָּל אִישׁ לְהִתְבַּיֵּשׁ מִלִּפְנֵי רִבּוֹנוֹ וּלְכַסּוֹת פָּנָיו בְּבוּשָׁה גְדוֹלָה, וּלְהַכְלִיל אֶת נַפְשׁוֹ בְּאוֹתוֹ שִׁמּוּשׁ שֶׁל הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁנִּכְלָל אוֹתוֹ הַגֹּרֶן מִלְמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה בִּנְפָשׁוֹת וְרוּחוֹת. אָז גָּוֶן אַחֵר שֶׁיּוֹרֵד לְמַטָּה עוֹמֵד וְאוֹחֵז בְּשִׁפּוּלֵי הַגֹּרֶן הַזֶּה.
עם סוף התפילה – "שים שלום"- השלום הוא הפיוס- הנחת שנגרם מאותו חיבור. בסופו של חיבור זה הנהר היוצא מגן עדן שהוא ס' יסוד המצוי בגורן- ס' מלכות- צריכים ה'שושבינין' השותפים ביוזמת האיחוד לצאת מ"החדר".- החדר שהוא המשכן שבו מתקיים תדיר איחוד תחתונים ועליונים, הדוד והרעיה. או אז אין לבקש בקשות רק לנפול אפיים. הנפילה היא 'הסתרת הפנים' מפני שיגובו ונוראותו של המעמד הזה. שעת השימוש הוא שעת השיא באיחוד העליון, שעת ההתכללות המיסטית העליונה, השעה שגם נשמתו של המתפלל הצדיק, מבקשת להישאב מגופו ולהתכלל באותה אחדות.
או אז יורד גוון אחר משלוש הגוונים יורד על הגורן. תהליך התפילה שנסמך לגאולה הוא אם כן תהליך, של וויתור וביטול היסודות האגוצנטריים, תהליך תודעתי של הרחנה והתכללות באלוהות הממלאת את המשכן הארצי והעולמי-ובעיקר את מקדש האדם. נפילת אפיים היא רגע של מסירות נפש, הזדהות עם הממד האינסופי, שבו האדם אינו עומד מן הצד אלא נשאב כל כולו אל התהליך, נשאב ודבק.
וְכָרוֹזָא נָפִיק וְקָארֵי וְאָמַר, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אַסְהִידוּ סַהֲדוּתָא, מַאן אִיהוּ דְּעָבִיד נַפְשָׁאן וְזַכֵּי לְחַיָּיבַיָּא, הַהוּא דְעִטְרָא (ס''א דאתחזי לאעטרא ליה, בעטרא) דְּמַלְכוּתָא עַל רֵישֵׁיהּ, הַהוּא דְּאִתְחָזֵי לְעָאָלָא הַשְׁתָּא קָמֵי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא, דְּהָא מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא שָׁאֲלֵי עָלֵיהּ. =וְהַכָּרוֹז יוֹצֵא וְקוֹרֵא וְאוֹמֵר: עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, הָעִידוּ עֵדוּת, מִיהוּ שֶׁעוֹשֶׂה נְפָשׁוֹת וּמְזַכֶּה אֶת הָרְשָׁעִים? אוֹתוֹ שֶׁעֲטֶרֶת (שגראה לעטר אותו בעטרת) מַלְכוּת עַל רֹאשׁוֹ, אוֹתוֹ שֶׁרָאוּי לְהִכָּנֵס עַתָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה, שֶׁהֲרֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה שׁוֹאֲלִים עָלָיו.
הצדיק הטוב, המקרב רחוקים, בשעת 'נפילתו אפיים', שהיא עבורו גם שעת הצלחת הקירוב- שכן זוהי שעת האחדה ועילוי הא-ל, בשעה זו שהוא עצמו נכלל בא-לוהות, הרי כרוז יוצא ומבקש מהעליונים והתחתונים (שהתחברו בזכות הצדיק)להעיד על מפעלו של צדיק זה, ולהכיר בכוח השפעתו המקיים את העולם, ומי שהמלך והמלכה מכירים בכוחו ו'מכירים לו תודה' על חלקו בחיבורים.
כְּדֵין אִזְדָּמַן תְּרֵין סָהֲדִין, מֵאִינּוּן עֵינֵי יְיָ' דִּמְשַׁטְּטֵי בְּכָל עָלְמָא, וְקַיְימִין בָּתַר פַּרְגּוֹדָא, וְסָהֲדָן סַהֲדוּתָא דָּא, וְאַמְרֵי, הָא אֲנָן סַהֲדִין עַל פְּלַנְיָא בַּר פְּלַנְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּהָא אֲבוֹי יִדְכַּר בְּגִינֵיהּ לְטָב. דָּא אִיהוּ עָבִיד נַפְשָׁן לְתַתָּא, נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא דַּהֲווֹ מִסִּטְרָא אַחֲרָא. כְּדֵין אִתְיָקָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶדְוָה שְׁלֵימָתָא. = אָז מִזְדַּמְּנִים שְׁנֵי עֵדִים מֵאוֹתָם עֵינֵי ה' שֶׁמְּשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָעוֹלָם, וְעוֹמְדִים אַחַר הַפַּרְגּוֹד וּמְעִידִים עֵדוּת זוֹ, וְאוֹמְרִים: הֲרֵינוּ מְעִידִים עַל פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ, שֶׁהֲרֵי אָבִיו יִזָּכֵר בִּגְלָלוֹ לְטוֹב. זֶהוּ עוֹשֶׂה נְפָשׁוֹת לְמַטָּה, נַפְשׁוֹת הָרְשָׁעִים שֶׁהָיוּ מֵהַצַּד הָאַחֵר. אָז מִתְיַקֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּחֶדְוָה שְׁלֵמָה.
ואכן שני עדים מעידים עליו. ומזכירים את אביו ואת זכותו. הכל בשל העובדה שהוא אינו מותיר אנשים מחוץ לגבולות מלכותו של הקב"ה. ומשום שהוא מצליח את מפעלו הטוב של ה-אל, ומוכיח טוב זה כנגד כוחות הרוע המאיימים עליו תדיר. ומשום שבכך הוא תומך את בריאתו של הקב"ה והוא עומד במבחן האלטרנטיבה המתחרה, שבגין הניצחון עליה מתייקר שמו של הקב"ה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה