זהרורים- ביאור לזוהר פרשת משפטים -תשע"ז

זהרורים – ביאור לפרשת משפטים מדף צ"ה ע"א ואילך

פרשת משפטים בזוהר פותחת בפרשת הגורליות והדטרמינזם. הרבה היא עוסקת בתורת גלגול הנשמות. בניגוד לתפיסות פתוחות המתנות אי היקבעות ובחירה חופשית לגמרי, אנו מוצאים פה ביחידה 'סבא דמשפטים', אמונה בדבר היקבעות גורלית נשמתית, וחזרה רב פעמית בגלגולים, לשם תמורות בחיי הנפש. כל זאת אגב הדיון בפרשת העבדות, המתפרשת כשעבוד חיי הנפש בעולם הזה, עד לשחרורה ממנו "ובשביעית יצא לחופשי חינם".  בביאורנו הפעם נעסוק אך בשני סיפורי מסגרת ובנגיעה חלקית שלהם לנושאים אלה.

דף צ''ה ע''א  =רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסִי אִעֲרָעוּ חַד לֵילְיָא בְּמִגְדַּל דְּצוֹר. אִתְאֲרָחוּ תַּמָּן וְחַדּוּ דָּא בְּדָא. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, כַּמָּה חַדֵּינָא דַּחֲמֵינָא אַנְפֵּי שְׁכִינְתָּא, דְּהַשְׁתָּא בְּכָל אָרְחָא דָּא, אִצְטָעַרְנָא בַּחֲדָא סָבָא, טַיָּיעָא, דְּהֲוָה שָׁאִיל לִי (דף צ''ה ע''א) כָּל אָרְחָא. =רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי נִפְגְּשׁוּ לַיְלָה אֶחָד בְּמִגְדַּל צוֹר. הִתְאָרְחוּ שָׁם וְשָׂמְחוּ זֶה בָּזֶה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כַּמָּה שָׂמַחְתִּי שֶׁרָאִיתִי פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁעַכְשָׁו בְּכָל הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת הִצְטַעַרְתִּי בְּזָקֵן אֶחָד סוֹחֵר שֶׁהָיָה שׁוֹאֵל אוֹתִי כָּל הַדֶּרֶךְ:

רבי יוסי שמח לפגוש את פני השכינה-בדמות חבירו רבי חייא. שמחה זו אינה מסתירה את צערו מן הדרך- שבה פגש בזקן (סבא) חמר, שחד בפניו חידות מוזרות ונטולות משמעות. ואלה הן:

מַאן הוּא נְחָשָׁא, דְּפָרַח בַּאֲוִירָא, וְאָזִיל בְּפִרוּדָא, וּבֵין כַּךְ וּבֵין כַּךְ, אִית נַיְיחָא לְחַד נְמָלָה, דְּשָׁכִיב בֵּין שִׁנּוֹי. שָׁרֵי בְּחִבּוּרָא וְסִיֵּים בְּפִרוּדָא. וּמַאי אִיהוּ נִשְׁרָא, דְּקָא מְקַנְּנָא, בְּאִילָן דְּלָא הֲוָה. בְּנוֹי דְּאִתְגְּזָלוּ, וְלָאו מִן בִּרְיָין. דְּאִתְבְּרִיאוּ בַּאֲתָר דְּלָא אִתְבְּרִיאוּ. כַּד סַלְּקִין נַחְתִּין, כַּד נַחְתִּין סַלְּקִין. תְּרֵין דְּאִינּוּן חַד, וְחַד דְּאִינּוּן תְּלָתָא. מַהוּ עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא, וְלֵית לָהּ עֵיינִין, וְגוּפָא טְמִירְתָּא וְאִתְגַּלְיָא, אִיהִי נַפְקַת בְּצַפְרָא, וְאִתְכַּסִּיאַת בִּימָמָא. אִתְקַשְׁטַת בְּקִשּׁוּטִין דְּלָא הָווֹ. =מִי הוּא נָחָשׁ הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר וְהוֹלֵךְ בְּפֵרוּד, וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יֵשׁ מְנוּחָה לִנְמָלָה אַחַת שֶׁשּׁוֹכֶבֶת בֵּין שִׁנָּיו, הִתְחִיל בְּחִבּוּר וְסִיֵּם בְּפֵרוּד? וּמַה הוּא נֶשֶׁר שֶׁמְּקַנֵּן בְּאִילָן שֶׁלֹּא הָיָה? בָּנָיו שֶׁנִּגְזְלוּ, וְלֹא מֵהַבְּרִיּוֹת? שֶׁנִּבְרְאוּ בְמָקוֹם שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ? כְּשֶׁעוֹלִים יוֹרְדִים, כְּשֶׁיּוֹרְדִים עוֹלִים? שְׁנַיִם שֶׁהֵם אֶחָד, וְאֶחָד שֶׁהֵם שָׁלֹשׁ? מַה זֶּה עַלְמָה יָפָה וְאֵין לָהּ עֵינַיִם, וְהַגּוּף נִסְתָּר וּמִתְגַּלֶּה? הִיא יוֹצֵאת בַּבֹּקֶר וְנִתְכַּסֵּית בַּיּוֹם, וּמִתְקַשֶּׁטֶת בְּקִשּׁוּטִים שֶׁלֹּא הָיוּ?

לא נחזור על שלוש החידות המתורגמות פה לעברית. לא כל החידות הללו נפתרות בהמשך על ידי הסבא בביאור ישיר. אציע כאן רק רמזים פותחים לעניין. בשלוש החידות, הנושאים הם : נחש, נשר, ועלמה. הצירוף של שלש אלה מופיע בפסוק במשלי (ל, יח-יט) "שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים, דרך נשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה"- הידיעה שבין איש ואשה (לא ידעתים)  עדיין היא מסתורית ונפלאת כמו דרך הנשר, הנחש והאנייה. ה'דרך'- הוא ביטוי למסע חיים, למסע וטיפוס רוחני מיסטי, הוא בלתי ידוע בלתי ניתפס. אי אפשר לנווטו מראש. ה'דרך' עד לתוצר – יש בו אי ידיעה. נחש בארץ, נשר בשמים ואנייה בים, והאדם בשניים. נחזור לחידתנו- נחש הפורח באוויר שהוא כמין דרקון 'ואזיל בפירודא'- מרמז על הנחש כסמלו של הסטרא אחרא, של הכוח המסטה, כמעגל החיים הפירודיים וכגלגל החיים המשועבדים והחוזרים על עצמם. הנמלה בפי הנחש, היא ככל הנראה התודעה האנושית המתחילה והשבויה בגלגל, זו הנתונה בגלגל הנחשי- התנודתי. אפשר והנחש הוא סמל לשעבוד. הנשר- מרמז על המבט הגבוה והנישא שניחנים בו אלה החורגים מהמעגל הארצי המשעבד, זהו מבט על של המיסטיקנים, שמא המוארים. הנשר מקנן בעץ שאינו קיים, נראה כמכווין לעץ הספירות מקור היניקה לרעיון האחדות. מבט העל המאחד מייצר לכאורה, פרדוכסים. אפשר שהנשר הוא סמל לחופש. והעלמה היפה שאין לה עיניים וגוף, מרמז על הנשמה ו/או השכינה שאין לה מעצמה כלום והתלויה בקישוטיה- תיקוניה שהנם המקובלים המייחדים והמאחדים. כך שהעלמה נתונה בין 'דרך' השיעבוד ל'דרך' החופש.  

   

כָּל דָּא שָׁאִיל בְּאָרְחָא, וְאִצְטָעַרְנָא. וְהַשְׁתָּא אִית לִי נַיְיחָא. דְּאִילּוּ הֲוֵינָא כַּחֲדָא, אִתְעֲסַקְנָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, מַה דַּהֲוֵינָן בְּמִלִּין אַחֲרָנִין דְּתֹהוּ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וְהַהוּא סָבָא טַיָּיעָא, יַדְעַת בֵּיהּ כְּלוּם. אָמַר לֵיהּ, יָדַעְנָא, דְּלֵית מַמָּשׁוּ בְּמִלּוֹי. דְּאִילּוּ הֲוָה יָדַע, יִפְתָּח בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא הֲוָה אָרְחָא בְּרֵיקָנַיָּיא. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וְהַהוּא טַיָּיעָא אִית הָכָא, דְּהָא לְזִמְנִין בְּאִינּוּן רֵיקָנִין, יִשְׁכַּח גְּבָר זַגִּין דְּדַהֲבָא. אָמַר לֵיהּ, הָא הָכָא אִיהוּ, וְאַתְקִין חֲמָרֵיהּ בְּמֵיכְלָא. =כָּל זֶה שָׁאַל בַּדֶּרֶךְ, וְהִצְטַעַרְתִּי. וְעַכְשָׁו יֵשׁ לִי מְנוּחָה. שֶׁאִלּוּ הָיִינוּ כְּאֶחָד, הִתְעַסַּקְנוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה מַה שֶּׁהָיִינוּ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים שֶׁל תֹּהוּ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וְאוֹתוֹ זָקֵן סוֹחֵר יָדַעְתָּ בּוֹ מַשֶּׁהוּ? אָמַר לוֹ, יָדַעְתִּי שֶׁאֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, שֶׁאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ, יִפְתַּח בַּתּוֹרָה, וְלֹא הָיְתָה הַדֶּרֶךְ בְּרֵיקָנוּת. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וְאוֹתוֹ הַסּוֹחֵר יֶשְׁנוֹ כָּאן, שֶׁהֲרֵי לִפְעָמִים בְּאוֹתָם הָרֵיקָנִים יִמָּצֵא אִישׁ פַּעֲמוֹנֵי זָהָב. אָמַר לוֹ, הֲרֵי הוּא כָּאן, וְהִתְקִין חֲמוֹרוֹ לְמַאֲכָל.

רבי יוסי שדרכו ברורה לו, ומסגרת החשיבה וההתפתחות שלו קבועה וידועה לו- שכן הוא מוצא אותה "בדברי תורה" שהוא חולק עם ר' חייא, מצטער מאוד על דברי "ההבל"- ה"תוהו" שהציע הסבא ב"דרך". טוב היה, אילו היינו השניים עוסקים כאחד "במילי דאורייתא". אבל ר' חייא  מסיט את מחשבת ר' יוסי לאפשרות ולהזדמנות, להיפתח להפתעות ולמחשבות שאינן באזור הנוחות שלנו ומעבר לאלה השגורות והמוכרות לנו. הוא טוען כנגד דברי ר' יוסי הרואה בסבא 'ריקן מתורה' – שמא יש בו אוצר פעמוני זהב – פעמונים המצלצלים לעורר את האדם משנת רגילותו ושגרתו. שמא בהילותו של רבי יוסי לעסוק בדפוסיו המקובעים, סוגרת בעדו להתעורר אל ממדים נוספים חשובים וחיוניים. כדאי ללכת ולראות.

קָרוּ לֵיהּ, וְאָתָא לְקָמַיְיהוּ. אָמַר לוֹן, הַשְׁתָּא תְּרֵין אִינּוּן תְּלַת, וּתְלַת אִינּוּן כְּחַד. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, לָא אֲמֵינָא לָךְ, דְּכָל מִלּוֹי רֵיקָנִין, וְאִינּוּן בְּרֵיקָנַיָּיא, יָתִיב קָמַיְיהוּ. =קָרְאוּ לוֹ וּבָא לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם, כָּעֵת שְׁנַיִם הֵם שְׁלֹשָׁה, וּשְׁלֹשָׁה הֵם כְּאֶחָד. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְלֹא אָמַרְתִּי לְךְ שֶׁכָּל דְּבָרָיו רֵיקָנִים וְהֵם בְּרֵיקָנוּת?! יָשַׁב לִפְנֵיהֶם. אָמַר לוֹן רַבָּנָן, אֲנָא טַיָּיעָא אִתְעַבִידְנָא, וּמִיּוֹמִין זְעִירִין, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא לָא הֲוֵינָא טַיָּיעָא, אֲבָל בְּרָא חַד זְעִירָא אִית לִי, וְיָהֲבִית לֵיהּ בְּבֵי סִפְרָא, וּבָעֵינָא דְּיִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא. וְכַד אֲנָא אַשְׁכַּחְנָא חַד מֵרַבָּנָן דְּאָזִיל בְּאָרְחָא, אֲנָא טָעִין אֲבַתְרֵיהּ, וְהַאי יוֹמָא, חֲשִׁיבְנָא דְּאֶשְׁמַע מִלִּין חַדְתִּין בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא שְׁמַעְנָא מִדִי. =אָמַר לָהֶם, רַבּוֹתֵינוּ, אֲנִי נַעֲשֵׂיתִי סוֹחֵר, וְרַק מִלִּפְנֵי מְעַט יָמִים, שֶׁהֲרֵי בַּהַתְחָלָה לֹא הָיִיתִי סוֹחֵר, אֲבָל בֵּן אֶחָד קָטָן יֵשׁ לִי, וְנָתַתִּי אוֹתוֹ לְבֵית הַסֵּפֶר, וַאֲנִי רוֹצֶה שֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וּכְשֶׁאֲנִי מוֹצֵא אֶחָד מֵהָרַבָּנִים שֶׁהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, אֲנִי טוֹעֵן אַחֲרָיו, וְהַיּוֹם הַזֶּה חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶשְׁמַע דְּבָרִים חֲדָשִׁים בַּתּוֹרָה, וְלֹא שָׁמַעְתִּי דָבָר.

החמר- הסבא שככל הנראה מכיר בקוצר רוחו של רבי יוסי- מתוודע לשניים, שוב באופן חידתי. כעת השניים הנם שלושה והשלושה הם כאחד. נראה שכוונתו- השניים: ר' יוסי ור' חייא, נפתחו אל הסבא ויחד עמו הם שלושה. והשלושה יוצרים יציבות וחיבור אחד המכריע ביניהם. אפשר שבכאן הוא מכווין אף אל שלושת מרכיבי החידה נחש, נשר ועלמה, הבאים לבטא רעיון אחד. הרעיון שילך ויתבאר בדרשותיו הבאות. גם לנוכח דבריו אלה ,מתרעם רבי יוסי וכאילו הצליח להוכיח את טענתו, הוא מטיח ליפני ר' חייא ובפני הסבא את קביעתו כי החמר הזה הוא ריקן, בור ועם הארץ.  הסבא דווקא מתנצל ומראה שדווקא הוא ובנו מתאבקים בעפר דרכם של חכמים כדי לשמוע וללמוד מהם תורה, והנה דווקא ר' יוסי הוא זה שלא אפשר זאת. זוהי רמיזה חזקה שדברי חידותיו אף הם תורה רק מסדר אחר שאינו ברמתו של ר' יוסי.

אָמַר ר' יוֹסִי, בְּכָל מִלִּין דְּשָׁמַעְנָא דְּקָאַמָרְתּ, לָא תַּוָוהְנָא, אֶלָּא מֵחַד. אוֹ אַנְתְּ בִּשְׁטּוּתָא אָמַרְת, אוֹ מִלִּין רֵיקָנִין אִינּוּן. אָמַר הַהוּא סָבָא, וּמַאן אִיהִי. אָמַר עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא וְכוּ'. =אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְתִּי שֶׁאָמַרְתָּ לֹא תָמַהְתִּי, אֶלָּא רַק מֵאֶחָד - אוֹ שֶׁאַתָּה אָמַרְתָּ בִּשְׁטוּת, אוֹ שֶׁהֵם דְּבָרִים רֵיקִים. אָמַר אוֹתוֹ זָקֵן, וּמַה הִיא? אָמַר, נַעֲרָה יָפָה וְכוּ'.

כמובן שר' יוסי מתכעס, והוא מחזיר תוך כדי ריכוך, מילא החידות הראשונות אולי היה בהן משהו, אבל החידה השלשית של העלמה היפה בלא העיניים, זוהי סתירה מינה וביה כיצד אפשר יופי של אישה בלא עיניה. תיאור זה עושה את כל חידותיך לחסרי מובן ולשטויות.  ממילא לא היה לי מה לדבר אם אדם המדמיין הבלים שכאלה. טענה זו מחייבת את הסבא לתשובה.

פָּתַח הַהוּא סָבָא וְאָמַר, (תהלים קיח) יְיָ' לִי לא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם. יְיָ' לִי בְּעֹזְרָי וְגוֹ'. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְיָ' וְגוֹ'. כָּמָּה טָבִין וּנְעִימִין וְיַקִּירִין וְעִלָּאִין מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, וַאֲנָא הֵיכִי אֵימָא קָמֵי רַבָּנָן, דְּלָא שְׁמַעְנָא מִפּוּמַיְיהוּ עַד הַשְׁתָּא, אֲפִילּוּ מִלָּה חֲדָא. אֲבָל אִית לִי לְמֵימָר, דְּהָא לֵית כִּסּוּפָא כְּלָל לְמֵימָר מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא קָמֵי כֹּלָּא. =פָּתַח אוֹתוֹ זָקֵן וְאָמַר, (תהלים קיח) ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם. ה' לִי בְּעֹזְרָי וְגוֹ'. טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' וְגוֹ'. כַּמָּה טוֹבִים וּנְעִימִים וְנִכְבָּדִים וְעֶלְיוֹנִים דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, וַאֲנִי אֵיךְ אֹמַר לִפְנֵי רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מִפִּיהֶם עַד עַכְשָׁו אֲפִלּוּ דָּבָר אֶחָד?! אֲבָל יֵשׁ לִי לוֹמַר, שֶׁאֵין בּוּשָׁה כְּלָל לוֹמַר דִּבְרֵי תוֹרָה לִפְנֵי הַכֹּל

ואכן הסבא פותח בדברי התנצלות- ובפסוק תומך המעודד אותו לצאת ל'קרב'. אם הוא שם מבטחו בה' אין הוא צריך לירא ממה שיאמרו עליו בני אדם- כדוגמת ר' יוסי ור' חייא. לחילופין, הוא מודה בנמיכות קומתו, ובקושי שלו לדבר בפני "גדולים", אבל אז הוא שם מבטחו בה' ולכן אוזר עוז לדבר בפניהם. זוהי הפגנת ענווה העומדת כנגד עמידתו ה'מתנשאת' של ר' יוסי. ואף לו יש עקיצה קטנה כלפי תגובתו של ר' יוסי. איני מכיר את השניים הללו, וכיצד אומר בפניהם את תורת חידתי. מבחינתי לא שמעתי מהם דברי תורה. אבל אני איני כר' יוסי, אני אומר דברי תודה בפני הכול. תורתי שוויונית יותר.

אִתְעַטָּף הַהוּא סָבָא, פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא כב) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לא תֹאכֵל. הַאי קְרָא, אַקְרָא אַחֲרָא סָמִיךְ, (ויקרא כב) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לא יֹאכַל בּוֹ. הָנֵי קְרָאֵי כְּמַשְׁמָעָן. אֲבָל מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא מִלִּין סְתִימִין אִינּוּן= הִתְעַטֵף אוֹתוֹ הַזָּקֵן, פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא כב) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקְּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל. פָּסוּק זֶה סָמוּךְ עַל פָּסוּק אַחֵר - (שם) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. פְּסוּקִים הַלָּלוּ כְּמַשְׁמָעָם, אֲבָל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הֵם דְּבָרִים סְתוּמִים.

הסבא מתעטף בתוך המהלך שבו אמור הוא להתגלות. והוא עוסק בבת כהן ואכילת בתרומת הקדשים כנשואה וכגרושה. דרשתו מכוונת להמשך הפתיחה של רשב"י לפרשת משפטים, העוסקת בתורת גלגולי הנפש. 'בת הכהן' – היא בעצם תחילתו של ההסבר לתמיהת ר' יוסי על העלמה שאין לה עיניים.  וכך מתקשר הסיפור שלנו לנושא הפתיחה של הזוהר. מעבר לרובד הגלוי והממשי בהלכת בת כהן, יש רובד פנימי- ניסתר העוסק בעולמות הנפש והרוח.

וְכַמָּה אִינּוּן מִלִּין דְּחָכְמְתָא דִּסְתִּימִין בְּכָל מִלָּה וּמִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתְּמוֹדְעָן, אִינּוּן לְגַבֵּי חַכִּימִין, דְּיַדְעִין אָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא. דְּהָא אוֹרַיְיתָא לָאו מִלִּין דְּחֶלְמָא אִינּוּן, דְּקָא אִתְמָסְרָן לְמַאן דְּפָשַׁר לוֹן, וְאִתְמַשְּׁכָן בָּתַר פּוּמָא, וְעִם כָּל דָּא אִצְטְרִיכוּ לְמִפְשַׁר לוֹן לְפוּם אָרְחוֹי. וּמַה אִי מִלִּין דְּחֶלְמָא אִצְטְרִיכוּ לְמִפְשַׁר לוֹן לְפוּם אָרְחוֹי, מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דְּאִינּוּן שַׁעֲשׁוּעִין דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְּאִצְטְרִיכוּ לְמֵהָךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט בְּהוּ, דִּכְתִּיב, (הושע יד) כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ' וְגוֹ'. =וְכַמָּה הֵם דִּבְרֵי חָכְמָה שֶׁסְּתוּמִים בְּכָל דָּבָר וְדָבָר שֶׁבַּתּוֹרָה, וְנוֹדָעִים לְאוֹתָם הַחֲכָמִים שֶׁיּוֹדְעִים דַּרְכֵי הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה אֵינָם דִּבְרֵי חֲלוֹם הֵם, שֶׁנִּמְסְרוּ לְמִי שֶׁפּוֹתֵר אוֹתָם וְנִמְשָׁכִים אַחַר הַפֶּה, וְעִם כָּל זֶה צָרִיךְ לִפְתֹּר אוֹתָם לְפִי דַרְכָּם. וּמָה אִם דִּבְרֵי חֲלוֹם צָרִיךְ לִפְתֹּר אוֹתָם לְפִי דַרְכָּם - דִּבְרֵי הַתּוֹרָה שֶׁהֵם שַׁעֲשׁוּעֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצְּרִיכִים לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ אֱמֶת בָּהֶם, שֶׁכָּתוּב (הושעיד) כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְגוֹ'.

אין להתייחס לתורה כפשוטה. התורה היא עצמה כתב חידה כמו חלום שצריך פתרון. התורה כ'שעשוע' הכתובה כחידה המעוררת תהיה, מזמינה את האדם להיכנס אל תוכה פנימה, כדי לפותרה. כניסה זו ל'דרך חדה ופותרת' היא כדי להיפתח לרמות קיום גבוהות ומשמעותיות יותר וממילא פותרות יותר- את חידת חייו וקיומו של האדם. פתרון החלום קובע את מימושו. כל החלומות הולכים אחר הפה.

דף צ''ה ע''ב =הַשְׁתָּא אִית לְמֵימָר, וּבַת כֹּהֵן, דָּא נִשְׁמְתָא עִלָּאָה, בְּרַתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אָבִינוּ קַדְמָאָה לַגִּיּוֹרִין, וְאִיהוּ מָשִׁיךְ, לָהּ לְהַאי נִשְׁמְתָא מֵאֲתָר עִלָּאָה. מַה בֵּין קְרָא דְּאָמַר וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, וּבֵין קְרָא דְּאָמַר וּבַת כֹּהֵן, וְלָא כְּתִיב אִישׁ. אֶלָּא, אִית כֹּהֵן דְּאִקְרֵי אִישׁ כֹּהֵן, וְלֹא כֹּהֵן מַמָּשׁ. וְעַל אָרְחָא דָּא, הֲוָה (איש) כֹּהֵן, וַהֲוָה סְגָן, וַהֲוָה כֹּהֵן גָּדוֹל, וַהֲוָה כֹּהֵן דְּלָאו אִיהוּ גָּדוֹל. כֹּהֵן סְתָם, רַב וְעִלָּאָה יַתִּיר מֵאִישׁ כֹּהֵן. וְעַל דָּא אִית נִשְׁמְתָא, (דף צ''ה ע''ב) וְאִית רוּחָא, וְאִית נֶפֶשׁ. =עַכְשָׁו יֵשׁ לוֹמַר, וּבַת כֹּהֵן - זוֹ הַנְּשָׁמָה הָעֶלְיוֹנָה, בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ רִאשׁוֹן לַגֵּרִים, וְהוּא מוֹשֵׁךְ אֶת אוֹתָהּ נְשָׁמָה מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן. מַה בֵּין פָּסוּק שֶׁאָמַר וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, וּבֵין פָּסוּק שֶׁאָמַר וּבַת כֹּהֵן, וְלֹא כָתוּב אִישׁ? אֶלָּא יֵשׁ כֹּהֵן שֶׁנִּקְרָא אִישׁ כֹּהֵן, וְלֹא כֹּהֵן מַמָּשׁ. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הָיָה (איש) כֹּהֵן, וְהָיָה סְגָן, וְהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל, וְהָיָה כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ גָּדוֹל. כֹּהֵן סְתָם גָּדוֹל וְעֶלְיוֹן מֵאִישׁ כֹּהֵן. וְעַל זֶה יֵשׁ נְשָׁמָה, וְיֵשׁ רוּחַ, וְיֵשׁ נֶפֶשׁ.

'בת כהן'- היא אם כן הנשמה העליונה. וכאן מתואר תהליך לידת הנשמה כפי שהוא מתחולל עוד מהעולמות העליונים בא-לוהות ועד לירידתה לתחתונים. הנשמה בתו של אברהם אבינו (ס' חסד) ראשון הגרים, עליו נאמר "ואת הנפש אשר עשו",  נמשכת מאתר עליון . לנשמה זו מבנה המקביל למבנה מדרגות הכהונה.: איש כהן, כהן, כהן גדול וכך בהקבלה נפש, רוח, נשמה. בכללה גסה ניתן לומר כי הנפש היא הכוח המחייה של כלל התהליכים הפיזיים-ביולוגיים של הגוף , הרוח- הוא הכוח העומד אחר כלל התהליכים הרגשיים והמנטליים, והנשמה היא זו שדרכה מתחוללים חיי הרוח וההתקשרות הדתית. תהליכי היצירה, הירידה והלידה של הנשמה הנם המסמנים של ציוני הדרך והמבואות לעילויה ולשחרורה אחר ירידתה.

וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר, דָּא נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא, דְּאִתְמַשְּׁכַת מֵאֲתָר עִלָּאָה, וְעָאלַת לְגוֹ סְתִימוּ דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. וְכַד רוּחָא דְּכַהֲנָא עִלָּאָה נָשְׁבָא, וְיָהִיב נִשְׁמָתִין בְּאִילָנָא דָּא, פַּרְחִין מִתַּמָּן אִינּוּן נִשְׁמָתִין, וְעָאלִין בְּאוֹצָר חַד. =וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר - זוֹ הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנִּמְשְׁכָה מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן וְנִכְנְסָה לְתוֹךְ סֵתֶר עֵץ הַחַיִּים, וּכְשֶׁרוּחַ הַכֹּהֵן הָעֶלְיוֹן נוֹשֶׁבֶת וְנוֹתֶנֶת נְשָׁמוֹת בָּאִילָן הַזֶּה, פּוֹרְחוֹת מִשָּׁם אוֹתָם נְשָׁמוֹת וְנִכְנָסוֹת בְּאוֹצָר אֶחָד.

הנשמה הנמשכת מאילן הספירות נמשכת אף מאילן עץ החיים בסיפור גן עדן. עץ החיים (שהוא גם ס' יסוד) הוא עץ המעניק חיים אחר שרוח ה'- האב, שהנשמה היא בתו- הכהן העליון (ס' חסד), נושבת בעץ שבגן. מהאילן-עץ החיים פורחות הנשמות כציפורים, ונכנסו באוצר אחד- אוצר הנשמות. וזוהי ס' בינה.- האם הגדולה. הרוח- האב המיילד, הגורם הזכרי, הנושבת דוחפת ומכניסה את הנשמה ל'אוצר,' הרחם האמהי.- ס' בינה.

וַוי לְעָלְמָא, דְּלָא יַדְעִין בְּנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא, דְּקָא מַשְׁכִין מְשִׁיכוּ בַּהֲדֵי יֵצֶר הָרָע, דְּאִיהוּ אִישׁ זָר, וְהַאי בַּת כֹּהֵן פַּרְחַת לְתַתָּא, וְאַשְׁכְּחַת בִּנְיָינָא בְּאִישׁ זָר. וּבְגִין דְּאִיהוּ רְעוּתָא דְּמָרָה, עָאלַת תַּמָּן וְאִתְכַּפִיאַת, וְלָא יָכִילַת לְשַׁלְּטָאָה, וְלָא אִשְׁתַּלִּימַת בְּהַאי עָלְמָא. כַּד נַפְקַת מִנֵּיהּ, הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹּאכֵל, כִּשְׁאַר כָּל נִשְׁמָתִין, דְּאִשְׁתְּלִימוּ בְּהַאי עָלְמָא. =אוֹי לָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יוֹדְעִים בְּנֵי אָדָם לְהִשָּׁמֵר, שֶׁמּוֹשְׁכִים מְשִׁיכָה עִם יֵצֶר הָרָע, שֶׁהוּא אִישׁ זָר, וּבַת הַכֹּהֵן הַ את פּוֹרַחַת לְמַטָּה וּמוֹצֵאת בִּנְיָן בְּאִישׁ זָר. וּמִשּׁוּם שֶׁהוּא רָצוֹן שֶׁל אֲדוֹנָהּ, נִכְנֶסֶת לְשָׁם וְנִכְפֵּית, וְלֹא יְכוֹלָה לִשְׁלֹט, וְלֹא הִשְׁתַּלְּמָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּכְשֶׁיּוֹצֵאת מִמֶּנּוּ, הִיא בִּתְרוּמַת הַקְּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל, כִּשְׁאָר כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהִשְׁתַּלְּמוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה.

בתהליך יילוד זה אורב לנשמה מכשול העלול להשפיע רבות על דרכה בעולם. בת הכהן יכולה להינתן ביד 'איש זר'. ההסבר לכך אפשרי בתיאור מעשה הזיווג הארצי – שבו בזמן ההתקדשות ליצירתו של הוולד, עשוי פיתוי (יצה"ר) המהרהר ב'איש זר' לגרום ליצירת וולד שמחשבות וכוונות זרות מעורבות ביצירתו. מה שעלול לפגום במסלול חייו. כך בתהליך ירידת הנשמה עלול לקרות לה אם היא 'נחטפת'  לבניינו של 'איש זר' ואז לידתה ונתיב חייה מקשים עליה לשלוט בחייה, ולא תוכל לממש את השתלמותה. וגם אז בסוף המסלול, בהיפרדה מהעולם הזה- לא תוכל לחלוק בטובה השמורה לנשמות המוצלחות שמימשו בחייהן את יעודן ושלימותן. כבר בתהליך הנע לקראת העולם הפירודי והמפוצל, כבר אז אורבת התקלה בעלת ההשפעה העתידית, והיא נעשקת עוד בטרם האפשרות לחטוא. במעבר מהעולם האלוהי לעולם הקוסמי מתרחשות 'תאונות' היוצרות "עשוקים". ושבתי אני ואראה את כל העשוקים....והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם..." קוהלת ד'. העשוקים הם אלה הנתונים במצבי קצה של הסבל האנושי, אלה שדרכם חסומה ונדונו למצב של סבל וחוסר שמחה, אלה הנתונים ואלה הנתונים בכלא התודעה הכוזבת. זה בין השאר משמעות 'ובת כהן' כי תהיה 'לאיש זר'.

דילוג על כמה עמודים העוסקים בדרשת הסבא על גלגול נשמות ועל הסיבות לכך.

כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין, כַּד נַחְתֵּי לְהַאי עָלְמָא, בְּגִין לְמִשְׁרֵי כָּל חַד עַל דּוּכְתַּיְיהוּ, דְּאִתְחָזוּן בְּהוּ, לִבְנִי נָשָׁא. כֻּלְּהוּ נַחְתֵּי מִתְלַבְּשָׁן בְּאִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּקָא אַמָרָן, וְהָכִי עָאלִין בְזַרְעָא קַדִּישָׁא. וּבְמַלְבּוּשָׁא דָּא, קַיְימֵי לְאִשְׁתַּעְבְּדָא מִנַּיְיהוּ בְּהַאי עָלְמָא. וְכַד אִשְׁתַּאֲבָן אִינּוּן מַלְבּוּשִׁין מִמִּלִּין דְּהַאי עָלְמָא, אִינּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין, אִתְּזְנָן (נ''א אתהנון) מֵרֵיחָא דְּקָא אֲרִיחָא, מִגּוֹ לְבוּשֵׁיהוֹן אִלֵּין. =כָּל אוֹתָן נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת, כְּשֶׁיּוֹרְדוֹת לָעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לִשְׁרוֹת כָּל אַחַת עַל מְקוֹמָן שֶׁרְאוּיִים לָהֶם לִבְנֵי אָדָם, כֻּלָּן יוֹרְדוֹת מְלֻבָּשׁוֹת בְּאוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת שֶׁאָמַרְנוּ, וְכָךְ נִכְנָסוֹת לְזֶרַע הַקֹּדֶשׁ. וּבְמַלְבּוּשׁ זֶה עוֹמְדוֹת לְהִשְׁתַּעְבֵּד מֵהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּכְשֶׁנִּשְׁאָבִים אוֹתָם לְבוּשִׁים מִדִּבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, אוֹתָן נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת נִזּוֹנוֹת (נהנות) מֵהָרֵיחַ שֶׁמֵּרִיחַ מִתּוֹךְ הַלְּבוּשִׁים הַלָּלוּ.

קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל מִלִּין סְתִימִין דְּאִיהוּ עָבִיד, עָאל לוֹן בְּאוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא, וְכֹלָּא אִשְׁתְּכַח בְּאוֹרַיְיתָא, וְהַהִיא מִלָּה סְתִימָא גַּלֵּי לָהּ אוֹרַיְיתָא, וּמִיָּד אִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא אַחֲרָא, וְאִתְטָמַּר תַּמָּן, וְלָא אִתְגְּלֵי. וְחַכִּימִין דְּאִינּוּן מַלְיָין עַיְינִין, אַף עַל גַּב דְּהַהִיא מִלָּה אַסְתִּים בִּלְבוּשָׁה (תמן), חָמָאן לָהּ מִגּוֹ לְבוּשָׁה, וּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְגְלֵי הַהִיא מִלָּה עַד לָא תֵּיעוּל בִּלְבוּשָׁא, רָמָאן בָּהּ פְּקִיחוּ דְּעֵינָא, וְאַף עַל גַּב דְּמִיָּד אַסְתִּים, לָא אִתְאֲבִיד מֵעֵינַיְיהוּ. (נ''א מינייהו) = כָּל הַדְּבָרִים הַנִּסְתָּרִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה, הִכְנִיס אוֹתָם לַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְהַכֹּל נִמְצָא בַּתּוֹרָה, וְאוֹתוֹ דָבָר נִסְתָּר גִּלְּתָה אוֹתוֹ הַתּוֹרָה, וּמִיָּד הִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשׁ אַחֵר, וְנִטְמַן שָׁם וְלֹא הִתְגַּלָּה. וְהַחֲכָמִים שֶׁהֵם מְלֵאִים עֵינַיִם, אַף עַל גַּב שֶׁאוֹתוֹ הַדָּבָר נִסְתָּר בִּלְבוּשׁוֹ (שם), רוֹאִים אוֹתוֹ מִתּוֹךְ לְבוּשׁוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁהִתְגַּלָּה אוֹתוֹ דָבָר, טֶרֶם יִכָּנֵס לַלְּבוּשׁ, זוֹרְקִים בּוֹ פְּקִיחַת עַיִן, וְאַף עַל גַּב שֶׁמִּיָּד נִסְתָּר, לֹא נֶאֱבָד מֵעֵינֵיהֶם (נ''א מהם).

כשם שהנשמה יורדת בלבוש כך שהנשמה היא נכסית ונסתרת על ידי הלבוש שלה, כך התורה הממד החיצוני שלה הוא לבוש לדברים המוסתרים בתוכה, הנסתר שבתורה מותאם ומופנה לנסתר הנשמתי שבאדם.  הסתר זה אינו מונח כאובייקט, הוא בעל אופי דינמי וחמקמק,  גם כשהוא נגלה הוא חוזר חומק ומתלבש, לעולם אין הוא עומד חשוף ונתון כאובייקט להבנה, לעולם הוא מתלבש כך שצריך החכם המיסטיקן, להיות פעיל במהלך החישוף ולהתכוונן למהלך הגילוי המתנוצץ. החכם "מלא עיניים"- יש בו את היכולת האינטואיטיבית "לראות" דרך הכסוי את הגילוי, למרות החמקמקות הוא מצליח ללכוד ולהנכיח את הנסתר בגלוי. פעילות זו היא הן כלפי הממד הרוחני- מיסטי של סודות התורה והן כלפי ממדים אלה בהוויה הממשית והמציאותית. מכאן עובר הסבא להמחיש רעיון זה בהלכת התורה בעניין הגר.

דף צ''ט ע''א =בְּכַמָּה דּוּכְתִּין אַזְהַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל גִּיּוֹרָא, (בגין) דְּזַרְעָא קַדִּישָׁא, יִזְדָּהֲרוּן בֵּיהּ, וּלְבָתַר 

נָפִיק מִלָּה סְתִימָא מִנַּרְתִּקָהּ. (דף צ''ט ע''א) וְכֵיוָן דְּאִתְגְלֵי אַהְדָּר לְנַרְתִּקָהּ מִיָּד, וְאִתְלָבַשׁ תַּמָּן. =בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַגֵּר (כדי) שֶׁיִּזָּהֲרוּ בוֹ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ, וְאַחַר הוֹצִיא דָבָר נִסְתָּר מִנַּרְתִּיקוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהִתְגַּלָּה, חוֹזֵר מִיָּד לְנַרְתִּיקוֹ וְהִתְלַבֵּשׁ שָׁם.

כ36 פעמים הזהירה התורה על הגר. בני ישראל צריכים להיזהר מלפגוע בו וברגשותיו של הגר. האזהרה על הגר מקפלת בתוכה את רעיון תהליכי הגילוי וכסוי שבתורה.

כֵּיוָן דְּאַזְהַר עַל גִּיּוֹרָא בְּכָל אִינּוּן דּוּכְתִּין, נָפַק מִלָּה מִנַּרְתִּקָהּ וְאִתְגְּלֵי, וְאָמַר (שמות כג) וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵר. מִיָּד עָאלַת לְנַרְתִּקָהּ, וְאָהַדְרַת בִּלְבוּשָׁה וְאִתְטַמְּרַת, דִּכְתִּיב כִּי גֵּרִים היִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, דְּחָשִׁיב קְרָא, דִּבְגִין דְּאִתְלְבַּשׁ מִיָּד, לָא הֲוָה מַאן דְּאַשְׁגַּח בָּהּ. בְּהַאי נֶפֶשׁ הַגֵר, יַדְעַת נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא בְּמִלִּין דְּהַאי עָלְמָא, 

וְאִתְהֲנִיאַת (ואשתאבת) מִנַּיְיהוּ. = כֵּיוָן שֶׁהִזְהִיר עַל הַגֵּר בְּכָל אוֹתָם מְקוֹמוֹת, יָצָא הַדָּבָר מִנַּרְתִּיקוֹ וְהִתְגַּלָּה וְאָמַר, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר. מִיָּד נִכְנְסָה לְנַרְתִּיקָהּ, וְחָזְרָה בִּלְבוּשׁ וְנִטְמְנָה, שֶׁכָּתוּב כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, שֶׁחָשַׁב הַכָּתוּב, שֶׁבִּגְלַל שֶׁמִּיָּד הִתְלַבֵּשׁ, לֹא הָיָה מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ בּוֹ. בְּנֶפֶשׁ הַגֵּר הַזּוֹ יוֹדַעַת הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וְנֶהֱנֵית (ושואבת) מֵהֶם.

זאת מפני שתוך כדי האזהרה מפני פגיעה בגר מדגישה התורה כהנמקה ובהטעמה "ואתם ידעתם את נפש הגר". הטעמה זו מרמזת מובילה אותנו אל ממד הנפש, הנתון תחת המצווה החיצונית. היא מציינת כי אין להסתפק בשכבה הגלויה. יש חיים שלמים השייכים לעולם הנשמה שבסופו של דבר מתלבשים במצווה חיצונית – הנרתיק, שמתבטא במצווה "לא תונו את הגר". הגר הוא מטפורה לנשמה הבאה מעולם אחר, אל העולם הזה ונתונה בו כזרה. וכדי להבליט ולהרחיב עיקרון זה של הממדים הפנימיים והנכסים של התורה ההולמים לשכבה הפנימית ביותר של הנשמה שבאדם, מובאים כאן דרשת לבוש הקשת של משה ומשל העלמה. במובן מסוים משל העלמה מתכתב עם 'דרך גבר בעלמה' ועם ה'עולמתא שפירתא שאין לה עיניים'.

פָּתַח הַהוּא סָבָא וְאָמַר, (שמות כד) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וְגוֹ', עָנָן דָּא מַאי הִיא. אֶלָּא דָּא הוּא דִּכְתִּיב, (בראשית ט) אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן. תָּנֵינָן, דְּהַהוּא קֶשֶׁת אַשְׁלַחַת לְבוּשׁוֹי, וְיָהִיב לוֹן לְמֹשֶׁה, (רכ''ט ע''א) וּבְהַהוּא לְבוּשָׁא סָלִיק מֹשֶׁה לְטוּרָא וּמִנֵּיהּ חָמָא מַה דְּחָמָא, וְאִתְהֲנֵי מִכֹּלָּא. עַד הַהוּא אֲתָר, אָתוּ אִינּוּן חַבְרַיָּיא, וְאִשְׁתְּטָחוּ קָמֵיהּ דְּהַהוּא סָבָא, וּבָכוּ וְאָמְרוּ, אִלְמָלֵא לָא אֲתֵינָא לְעָלְמָא, אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין מִפּוּמָךְ דַּי לָן. =פָּתַח אוֹתוֹ זָקֵן וְאָמַר, (שם כד) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וְגוֹ'. עָנָן זֶה מַהוּ? אֶלָּא זֶהוּ הַכָּתוּב (בראשית ט) אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן. שָׁנִינוּ שֶׁאוֹתָהּ קֶשֶׁת הִפְשִׁיטָה אֶת לְבוּשֶׁיהָ וְנָתְנָה אוֹתָם לְמֹשֶׁה, וּבְאוֹתוֹ לְבוּשׁ עָלָה מֹשֶׁה לָהָר, וּמִמֶּנּוּ רָאָה מַה שֶּׁרָאָה וְנֶהֱנָה מֵהַכֹּל. עַד אוֹתוֹ מָקוֹם בָּאוּ אוֹתָם הַחֲבֵרִים, וְהִשְׁתַּטְּחוּ לִפְנֵי אוֹתוֹ זָקֵן וּבָכוּ וְאָמְרוּ,

האופן שבו מקובל ומיסטיקן- צריכים לגשת לתורה מתואר על ידי הסבא באמצעות פרשנות לפסוק "ויבוא משה בתוך הענן...". עלייתו של משה להר כדי לקבל תורה הופכת לדוגמה האולטימטיבית לכניסתו של כל חכם אל התורה. כניסת החכם אל התורה משמע, לא רק היכרות עם הממדים הגלויים שלה אלא גם ובעיקר לרבדים הפנימיים שלה. הסבא בדרשתו תוהה על הצורך ב'ענן' בתהליך העלייה והכניסה של משה אל התורה. 'ענן' זה שולח את משה אל הקשת בענן שבברית נוח לאחר המבול.  במשמע שמשה מצטייד בלבוש-הקשת בתהליך כניסתו והעפלתו לענן. כך מתקבל קשת בענן. לבוש זה מגן עליו, מחד ומאפשר לו ראיה חדה ורחבה, מאידך. כמובן שדימויי העפלה מיסטית זו נסמכים אף על חזון יחזקאל שבו נאמר: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' ..." (א, כח). הדרשה הזו די היה בה כדי שר' יוסי ור' חייא, ישתטחו לפני הסבא ויבכו ויאמרו את המשפט הדרמטי- "אִלְמָלֵא לֹא בָאנוּ לָעוֹלָם אֶלָּא כְּדֵי לִשְׁמֹעַ דְּבָרִים אֵלּוּ מִפִּיךְ - דַּי לָנוּ!"  מה יש בדברים אלו שגרמו לכך? דבר זה יתבאר במקצת בהמשך.

אָמַר הַהוּא סָבָא, (אם אחרת יקח לו) חַבְרַיָּיא, לָאו בְּגִין דָּא בִּלְחוֹדוֹי שָׁרֵינָא מִלָּה, דְּהָא סָבָא כְּגִינִי, לָאו בְּמִלָּה חֲדָא עָבִיד קִישׁ קִישׁ, וְלָא קָרֵי, כַּמָּה בְּנֵי עָלְמָא בְּעִרְבּוּבְיָא בְּסָכְלְתָנוּ דִּלְהוֹן, וְלָא חָמָאן בְּאֹרַח קְשׁוֹט בְּאוֹרַיְיתָא, וְאוֹרַיְיתָא קָרֵי בְּכָל יוֹמָא בִּנְהִימוּ (נ''א ברחימו) לְגַבַּיְיהוּ, (דבני נשא) וְלָא בָּעָאן לְאָתָבָא רֵישָׁא.= אָמַר אוֹתוֹ זָקֵן, (אם אחרת יקח לו) חֲבֵרִים, לֹא בִּשְׁבִיל זֶה בִּלְבַד הִתְחַלְתִּי אֶת הַדָּבָר, שֶׁהֲרֵי זָקֵן כָּמוֹנִי לֹא בְּדָבָר אֶחָד עוֹשֶׂה קִישׁ קִישׁ וְלֹא קוֹרֵא, כַּמָּה בְּנֵי הָעוֹלָם שֶׁהֵם בְּעִרְבּוּבְיָה בַּתְּבוּנָה שֶׁלָּהֶם, וְלֹא רוֹאִים בְּדֶרֶךְ אֱמֶת בַּתּוֹרָה, וְתוֹרָה קוֹרֵאת בְּכָל יוֹם בִּנְהִימָה (באהבה) אֲלֵיהֶם, וְלֹא  רוֹצִים לְהָשִׁיב רֹאשָׁם.

הסבא מנצל את המומנטום שיצר וממשיך בפיתוח הרעיון של תהליכי הגילוי והכיסוי של התורה ביחסו לתורה כישות חיה. תהליכי חיזור אחר החכם הלומד המיסטיקן בניסיון להסב את 'עיניו' לבוא אליה כמשה בעלייתו אל התורה שבהר. הוא מבקש לתאר בהרחבה את התהליך הראוי להתוודעות ההדדית של הלומד לרבדיה הפנימיים של התורה, שהוא גם תהליך ההתוודעות העצמית נישמתית שלו ובזה גם שחרורו וישועתו מגלגל החיים המשעבד. הסבא מתרעם על כך שבני אדם אינם מבחינים באפשרות לחרוג מהגלגל הסטיכי של החיים אל עבר ה'דרך' המיסטית הגואלת.

וְאַף עַל גַּב דַּאֲמֵינָא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא מִלָּה נָפְקָא מִנַּרְתִּקָהּ, וְאִתְחֲזִיאַת זְעֵיר, וּמִיָּד אִתְטַמָּרַת. הָכִי הוּא וַדַּאי. וּבְזִמְנָא דְּאִתְגְּלִיאַת מִגּוֹ נַרְתִּקָהּ וְאִתְטַמְּרַת מִיָּד, לָא עַבְדַת דָּא, אֶלָּא לְאִינוּן דְּיַדְעִין בָּהּ, וְאִשְׁתְּמוֹדְעָאן בָּהּ.= וְאַף עַל גַּב שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הוֹצִיאָה דָבָר מִנַּרְתִּיקָהּ, וְנִרְאָה קָטָן וּמִיָּד נִטְמַן - כָּךְ הוּא וַדַּאי. וּבִזְמַן שֶׁנִּתְגַּלָּה מִתּוֹךְ נַרְתִּיקָהּ וְנִטְמַן מִיָּד, לֹא עוֹשֶׂה אֶת זֶה אֶלָּא לְאוֹתָם שֶׁיּוֹדְעִים בָּהּ וְנוֹדָעִים בָּהּ.

התורה כישות חייה יודעת על בעלי נשמות המותאמים למסתריה. תהליכי הגילוי כיסוי, ההתברקות דרך הלבוש, היא כאמור עבור אלו שניחנו בכושר ובערגה המיסטית. עבורם מתקיימים הרמיזות וההתנוצצויות המזמינות להיכנס אל ה'סוד' שבתורה. ומשום שאמרנו שמדובר בתהליכי חיזור, הרי התורה כישות חיה מוצגת בדימוי העלמה.

מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לִרְחִימָתָא, דְּאִיהִי (צ''ה ע''א) שַׁפִּירְתָּא בְּחֵיזוּ, וּשְׁפִירְתָּא בְּרֵיוָא, וְאִיהִי טְמִירְתָּא בִּטְמִירוּ גּוֹ הֵיכָלָא דִּילָהּ, וְאִית לָהּ רְחִימָא יְחִידָאָה, דְּלָא יַדְעִין בֵּיהּ בְּנֵי נָשָׁא, אֶלָּא אִיהוּ בִּטְמִירוּ. הַהוּא רְחִימָא, מִגּוֹ רְחִימָא דְּרָחִים לָהּ עָבַר לִתְרַע בֵּיתָה תָּדִיר, זָקִיף עֵינוֹי לְכָל סְטָר. אִיהִי, יַדְעַת דְּהָא רְחִימָא אַסְחַר תְּרַע בֵּיתָה תָּדִיר, מָה עַבְדַת, פָּתְחַת פִּתְחָא זְעֵירָא בְּהַהוּא הֵיכָלָא טְמִירָא, דְּאִיהִי תַּמָּן, וּגְלִיאַת אַנְפָּהָא לְגַבֵּי רְחִימְאָה, וּמִיָּד אִתְהַדְּרַת וְאִתְכַּסִיאַת. כָּל אִינּוּן דַּהֲווֹ לְגַבֵּי רְחִימָא, לָא חָמוּ וְלָא אִסְתַּכָּלוּ, בַּר רְחִימָא בִּלְחוֹדוֹי, וּמֵעוֹי וְלִבֵּיהּ וְנַפְשֵׁיהּ אָזְלוּ אֲבַתְרָהּ. וְיָדַע דְּמִגּוֹ רְחִימוּ דִּרְחִימָת לֵיהּ, אִתְגְּלִיאַת לְגַבֵּיהּ רִגְעָא חֲדָא, לְאִתְּעָרָא (ס''א לגביה רחימו ליה). הָכִי הוּא מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא, לָא (ר''ל ע''ב) אִתְגְּלִיאַת, אֶלָּא לְגַבֵּי רְחִימְאָה. יַדְעַת אוֹרַיְיתָא, דְּהַהוּא חַכִּימָא דְּלִבָּא אַסְחַר לִתְרַע בֵּיתָה כָּל יוֹמָא, מָה עַבְדַת, גְּלִיאַת אַנְפָּהָא לְגַבֵּיהּ, מִגּוֹ הֵיכָלָא, וְאַרְמִיזַת לֵיהּ רְמִיזָא, וּמִיָּד אָהַדְרַת לְאַתְרָהּ וְאִתְטַמְּרַת. כָּל אִינּוּן דְּתַמָּן, לָא יַדְעֵי, וְלָא מִסְתַּכְּלֵי, אֶלָּא אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, וּמֵעוֹי וְלִבֵּיהּ וְנַפְשֵׁיהּ אָזִיל אֲבַתְרָהּ. וְעַל דָּא, אוֹרַיְיתָא אִתְגְּלִיאַת וְאִתְכַּסִּיאַת, וְאַזְלַת בִּרְחִימוּ לְגַבֵּי רְחִימְהָא, לְאִתְּעָרָא בַּהֲדֵיהּ רְחִימוּ. =מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לַאֲהוּבָה, שֶׁהִיא יָפָה בְּמַרְאֶה וְיָפָה בְּתֹאַר, וְהִיא טְמוּנָה בְּהֶסְתֵּר בְּתוֹךְ הַהֵיכָל שֶׁלָּהּ, וְיֵשׁ לָהּ אוֹהֵב יְחִידִי שֶׁלֹּא יוֹדְעִים עָלָיו בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא שֶׁהוּא בְּנִסְתָּר. אוֹתוֹ אוֹהֵב, מִתּוֹךְ הָאַהֲבָה שֶׁאוֹהֵב אוֹתָהּ, עוֹבֵר עַל שַׁעַר בֵּיתָהּ תָּמִיד, מֵרִים עֵינָיו לְכָל צַד. הִיא יוֹדַעַת שֶׁהֲרֵי הָאוֹהֵב סוֹבֵב שַׁעַר בֵּיתָהּ תָּמִיד. מָה עוֹשָׂה? פּוֹתַחַת פֶּתַח קָטָן בְּאוֹתוֹ הֵיכָל נִסְתָּר שֶׁהִיא שָׁם וּמְגַלָּה אֶת פָּנֶיהַ לְאוֹהֲבָהּ, וּמִיָּד חוֹזֶרֶת וְנִתְכַּסֵּית. כָּל אוֹתָם שֶׁהָיוּ אֵצֶל הָאוֹהֵב, לֹא רָאוּ וְלֹא הִסְתַּכְּלוּ, פְּרָט לָאוֹהֵב לְבַדּוֹ, וּמֵעָיו וְלִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ הָלְכוּ אַחֲרֶיהָ. וְיוֹדֵעַ שֶׁמִּתּוֹךְ הָאַהֲבָה שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ, נִגְלֵית אֵלָיו רֶגַע אֶחָד לְעוֹרֵר (אליו אהבה) אוֹתוֹ. כָּךְ הוּא דְּבַר הַתּוֹרָה לֹא נִגְלֶה אֶלָּא לְאוֹהֲבוֹ. יוֹדַעַת הַתּוֹרָה שֶׁאוֹתוֹ חֲכַם לֵב סוֹבֵב שַׁעַר בֵּיתָהּ כָּל יוֹם. מַה הִיא עוֹשָׂה? מְגַלָּה פָנֶיהָ אֵלָיו מִתּוֹךְ הַהֵיכָל, וְרוֹמֶזֶת לוֹ רֶמֶז, וּמִיָּד חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ וְנִסְתֶּרֶת. כָּל אֵלּוּ שֶׁשָּׁם לֹא יוֹדְעִים וְלֹא מִסְתַּכְּלִים, אֶלָּא רַק הוּא בִּלְבַדּוֹ, וּמֵעָיו וְלִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ הוֹלְכִים אַחֲרֶיהָ, וְעַל זֶה הַתּוֹרָה נִגְלֵית וְנִכְסֵית וְהוֹלֶכֶת בְּאַהֲבָה לַאֲהוּבָה לְעוֹרֵר עִמּוֹ אַהֲבָה.

התורה בממד הסודי שלה היא כעלמה יפה הנתונה במבצר. בניגוד להמון הסתמי שרץ אחר משעבדיו רק בעלי רגישות מיסטית עשויים לפנות ולהבחין בעלמה הנסתרת. זו אכן נגלית אליהם מעבר למחיצותיה וסעיפיה. גילוי שחוזר ונכסה גילוי מרמז ומפתה. וכך בתהליכי חיזור הוא נמשך ועובר את המחיצות עד לחישופה וגילויה פנים בפנים. או אז נחשפים סודותיה ויותר מכך המחיצות שהפרידו וכיסו עד כה, מתבארים אחרת.

תָּא חֲזֵי, אָרְחָא דְּאוֹרַיְיתָא כַּךְ הוּא, בְּקַדְמִיתָא כַּד שַׁרְיָא לְאִתְגַּלָּאָה לְגַבֵּי בַּר נָשׁ, (ברגעא) אַרְמִיזַת לֵיהּ בִּרְמִיזוּ, אִי יָדַע טָב. וְאִי לָא יָדַע, שַׁדְרַת לְגַבֵּיהּ, וְקָרָאתָ לֵיהּ פֶּתִי. וְאַמְרַת אוֹרַיְיתָא, לְהַהוּא דְּשַׁדְרַת לְגַבֵּיהּ, אִמְרוּ לְהַהוּא פֶּתִי, דְּיִקְרַב הָכָא, וְאִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ט) מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה חָסֵר לֵב וְגוֹ'. קָרִיב לְגַבָּהּ, שָׁרִיאַת לְמַלְּלָא עִמֵּיהּ, מִבָּתַר פָּרוֹכְתָּא דְּפַרְסָא לֵיהּ, מִלִּין לְפוּם אָרְחוֹי, עַד דְּיִסְתַּכַּל זְעֵיר זְעֵיר, וְדָא הוּא דְּרָשָׁא. =בֹּא וּרְאֵה, כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה: בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁמַּתְחִילָה לְהִתְגַּלּוֹת אֶל הָאָדָם, (ברגע) רוֹמֶזֶת לוֹ בְּרֶמֶז. אִם יוֹדֵעַ - אָז טוֹב, וְאִם לֹא יוֹדֵעַ - שׁוֹלַחַת אֵלָיו וְקוֹרֵאת לוֹ פֶּתִי. וְהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת לְאוֹתוֹ שֶׁשָּׁלְחָה אֵלָיו: אִמְרוּ לְאוֹתוֹ הַפֶּתִי שֶׁיִּקְרַב לְכָאן וַאֲדַבֵּר עִמּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב וְגוֹ'. קָרַב אֵלֶיהָ, וּמַתְחִילָה לְדַבֵּר עִמּוֹ מֵאַחַר פָּרֹכֶת שֶׁפּוֹרֶשֶׂת לוֹ דְּבָרִים לְפִי דַרְכּוֹ, עַד שֶׁיִּתְבּוֹנֵן לְאַט לְאַט, וְזֶהוּ הַדְּרָשׁ.

התורה מתגלה לאדם הנכנס אל תוכה  בדרך של גילוי והסרה של רבדיה הפרד"ס (מן החוץ אל הפנים). רבדים אלה הם מדרג המחיצות המפריד לכאורה בינו ובין פנימיות התורה ,בינו ובין  עצמיות נשמתו , בינו ובין גאולתו מגלגל החיים הסטיכי. תחילה ברמז, אם אינו נותן דעתו עליה הרי היא משגרת לו שליח  וקוראת לו כנער וכפתי שיסור אליה, וכשהוא מתקרב הרי היא מדברת אליו מבעד לפרגוד עבה שזו הדרשה.

 דף צ''ט ע''ב= לְבָתַר, תִּשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ, מִבָּתַר שׁוּשִׁיפָא דָּקִיק, מִלִּין דְּחִידָה, וְדָא אִיהוּ הַגָּדָה. לְבָתַר דְּאִיהוּ רָגִיל לְגַבָּהּ, אִתְגְּלִיאַת לְגַבֵּיהּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, וּמְלִילַת בַּהֲדֵיהּ כָּל רָזִין סְתִימִין דִּילָהּ, וְכָל אָרְחִין סְתִימִין, דַּהֲווֹ בְּלִבְּאָה טְמִירִין, מִיּוֹמִין קַדְמָאִין. כְּדֵין (דף צ''ט ע''ב) אִיהוּ בַּר נָשׁ שְׁלִים, בַּעַל תּוֹרָה וַדַּאי, מָארֵי דְּבֵיתָא, דְּהָא כָּל רָזִין דִּילָהּ גְּלִיאַת לֵיהּ, וְלָא רְחִיקַת, וְלָא כַּסִּיאַת מִינֵּיהּ כְּלוּם. =אַחַר כָּךְ תְּדַבֵּר עִמּוֹ מֵאַחַר פִּשְׁפֵּשׁ קָטָן דִּבְרֵי חִידָה, וְזוֹהִי הַגָּדָה. אַחַר שֶׁהִתְרַגֵּל אֵלֶיהָ, נִגְלֵית אֵלָיו פָּנִים בְּפָנִים וּמְדַבֶּרֶת עִמּוֹ כָּל הַסּוֹדוֹת הַנִּסְתָּרִים שֶׁלָּהּ, וְכָל הַדְּרָכִים הַנִּסְתָּרוֹת שֶׁהָיוּ שְׁמוּרִים בְּלִבָּהּ מִיָּמִים רִאשׁוֹנִים, וְאָז אוֹתוֹ אָדָם הוּא שָׁלֵם, בַּעַל תּוֹרָה וַדַּאי, בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁהֲרֵי כָּל סוֹדוֹתֶיהָ גִּלְּתָה לוֹ, וְלֹא רִחֲקָה וְלֹא כִסְּתָה מִמֶּנּוּ כְּלוּם.

ולאחר מכן עם ההתקרבות הגוברת היא משוחחת עמו מבעד לווילון דק בדברי חידות  וזוהי האגדה. לבסוף עם היותו אצלה בקרבה גדולה ובתדירות הרי היא נגלית בפניו ישירות , פנים בפנים, או אז הרי הוא אדונה ובעל הבית שהכל גלוי לפניו (מעוף הנשר). תחילה 'תורת ה'' ואחר 'תורתו'. 

אָמְרָה לֵיהּ, חָמִית מִלָּה דִּרְמִזָא דְּקָא רָמִיזְנָא לָךְ בְּקַדְמִיתָא, כַּךְ וְכָךְ רָזִין הֲווֹ, כַּךְ וְכָךְ הוּא. כְּדֵין חָמֵי, (ס''א דעלאין) דְּעַל אִינּוּן מִלִּין לָאו לְאוֹסָפָא, וְלָאו לְמִגְרַע מִנַּיְיהוּ. וּכְדֵין פְּשָׁטֵיהּ דִּקְרָא, כְּמָה דְּאִיהוּ, דְּלָאו לְאוֹסָפָא וְלָא לְמִגְרַע אֲפִילּוּ אָת חַד. וְעַל דָּא, בְּנִי נָשָׁא אִצְטְרִיכוּ לְאִזְדַּהֲרָא, וּלְמִרְדַּף אֲבַתְרָא דְּאוֹרַיְיתָא, לְמֶהוֵי רְחִימִין דִּילָהּ, כְּמָה דְּאִתְּמַר.  אוֹמֶרֶת לוֹ, רָאִיתָ דְּבַר הָרֶמֶז שֶׁרָמַזְתִּי לְךְ בַּתְּחִלָּה? כָּךְ וְכָךְ הָיוּ הַסּוֹדוֹת, כָּךְ וְכָךְ הוּא. וְאָז רוֹאֶה (שהעליונים) שֶׁעַל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֵין לְהוֹסִיף וְאֵין לִגְרֹעַ מֵהֶם, וְאָז פְּשַׁט הַכָּתוּב כְּמוֹ שֶׁהוּא, שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. וְעַל כָּךְ אֲנָשִׁים צְרִיכִים לְהִזָּהֵר וְלִרְדּף אַחֲרֵי הַתּוֹרָה לִהְיוֹת אוֹהֲבִים שֶׁלָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.=

תהליך ההיחשפות מביא את האדם בשיאו אל הסוד הזוהרי ומה שנגלה לו לאדם משם נראה אחרת, כך שכל המחיצות שעיכבוהו מלראות אינן קיימים כשלעצמם ולא היו אלה אלא תוצאה של השלב הבערותי. הסוד שהוא הדרך "דרך" דרך גבר בעלמה", הוא דרך האהבה, הוא הגילוי של הא-לוהות החובקת כל.  כך שכל המבנים והמדרגים 'מתבטלים' כ'מחיצות' בפני תודעת אחדות זו. ולא היו אלה, אלא אך סולם טיפוס ל'דרך' שהיה עליו לצעוד מדרך ה'נחש' דרך מעוף ה'נשר' אל הדרך גבר בעלמה.  דרך אנייה בלב ים תהיה דרכו של הסבא החותר בלב ים בדרשותיו להביא את רבי יוסי ור' חייא לתובנות אלו. לאורך כל דרשות הסבא, הוא חוזר פעם אחר פעם את היותו נלחם בים כדי להתגבר על מערבולותיו.  מסקנת המשל ונמשלו חוזרת לכך שצריך להיזהר בתורה – ולחפש בה את ה"דרך" לגאולת האדם באמצעות העמידה על סודו של האדם שהוא סוד התורה, ומתוך זיקה של אהבה לתורה ולא-אלוהות. או אז סיכויו להשתחרר מגלגל הסבל, ומעקרון גלגול הנשמות יהיה גדול יותר.

תָּא חֲזֵי (שמות כא) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, גִּלְגּוּלִין דְּמִתְגַּלְגְּלָן בְּהַאי קְרָא, כַּמָּה רַבְרְבִין וְעִלָּאִין אִינּוּן, דְּהָא כָּל נִשְׁמָתִין עָאלִין בְּגִלְגּוּלָא. וְלָא יַדְעִין בְּנֵי נָשָׁא אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהֵיאַךְ קַיְּימָא טִיקְלָא, וְהֵיךְ אִתְדָּנוּ בְּנֵי נָשָׁא בְּכָל יוֹמָא, וּבְכָל עִידָּן, וְהֵיךְ נִשְׁמָתִין עָאלִין בְּדִינָא, עַד לָא יֵיתוּן לְהַאי עָלְמָא, וְהֵיךְ עָאלִין בְּדִינָא, לְבָתַר דְּנַפְקֵי מֵהַאי עָלְמָא. בֹּא וּרְאֵה, אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ. הַגִּלְגּוּלִים שֶׁמִּתְגַּלְגְּלִים בַּפָּסוּק הַזֶּה כַּמָּה גְדוֹלִים וְעֶלְיוֹנִים הֵם, שֶׁהֲרֵי כָּל הַנְּשָׁמוֹת נִכְנָסוֹת בְּגִלְגּוּל, וְלֹא יוֹדְעִים בְּנֵי אָדָם דַּרְכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיךְ עוֹמְדִים הַמֹּאזְנַיִם וְאֵיךְ נִדּוֹנִים בְּנֵי אָדָם בְּכָל יוֹם וּבְכָל זְמַן, וְאֵיךְ נְשָׁמוֹת נִכְנָסוֹת לַדִּין עַד שֶׁלֹּא בָאוֹת לָעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵיךְ נִכְנָסוֹת לַדִּין אַחַר שֶׁיּוֹצְאוֹת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה.

והנה באים דברי האזהרה של הסבא, שאפשר שהנשמה שיורדת לעולם הזה נשבית בידי "איש זר" ובידי "אם אחרת יקח לו" ואיך המאזניים הקוסמיות מגלגלות את חייהן כך שהם נתונים לתנודות העולם ולאשליותיו ואין הם עומדים על אמיתת הנשמה על מקורה האלוהי ועל המשמעות של מקור זה ועל האפשרות להיחלץ מה'דין' המונח לפתח יציאתם מהעולם. דין שעלול להחזירם שוב ושוב עד שיזכו להארה המתבקשת.

כַּמָּה גִּלְגּוּלִין, וְכַמָּה עוֹבָדִין סְתִימִין, עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּהֲדֵי כַּמָּה נִשְׁמָתִין עַרְטִילָאִין, וְכַמָּה רוּחִין עַרְטִילָאִין אַזְלִין בְּהַהוּא עָלְמָא, דְּלָא עָאלִין לְפַרְגּוֹדָא דְּמַלְכָּא. וְכַמָּה עָלְמִין אִתְהַפַּךְ בְּהוּ וְעָלְמָא דְּאִתְהַפָּךְ בְּכַמָּה פְּלִיאָן סְתִימִין. וּבְנֵי נָשָׁא לָא יַדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין, וְהֵיךְ מִתְגַּלְגְּלִין נִשְׁמָתִין, כְּאַבְנָא בְּקוּסְפִּיתָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל א כה) וְאֵת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. (והואיל אתדכי לגלאה) הַשְׁתָּא אִית לְגַלָּאָה, דְּהָא כָּל (ויקרא כ''ט ע''א) נִשְׁמָתִין, מֵאִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא דְּהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן נַפְקֵי. וְכָל רוּחִין, מֵאִילָנָא אַחֲרָא זְעֵירָא נָפְקִין. נְשָׁמָה מִלְּעֵילָּא רוּחַ מִלְּתַתָּא, וּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, כְּגַוְונָא דְּדָכַר וְנוּקְבָּא. וְכַד מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, כְּדֵין נְהִרִין נְהִירוּ עִלָּאָה. וּבְחִבּוּרָא דְּתַרְוַיְיהוּ אִקְרֵי נֵר. (משלי כ) נֵר יְיָ' נִשְׁמַת אָדָם. מַהוּ נ''ר. נְשָׁמָה רוּחַ. וְעַל חִבּוּרָא דְּתַרְוַיְיהוּ כַּחֲדָא אִקְרֵי נֵר, דִּכְתִּיב נֵר יְיָ' נִשְׁמַת אָדָם. =כַּמָּה גִלְגּוּלִים וְכַמָּה מַעֲשִׂים נִסְתָּרִים עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם כַּמָּה נְשָׁמוֹת מְעֻרְטָלוֹת, וְכַמָּה רוּחוֹת מְעֻרְטָלוֹת הוֹלְכוֹת בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא נִכְנָסוֹת לַפַּרְגּוֹד שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְכַמָּה עוֹלָמוֹת מִתְהַפֵּךְ בָּהֶם, וְהָעוֹלָם שֶׁמִּתְהַפֵּךְ בְּכַמָּה פְלָאִים נִסְתָּרִים, וּבְנֵי אָדָם לֹא יוֹדְעִים וְלֹא מַשְׁגִּיחִים, וְאֵיךְ מִתְגַּלְגְּלוֹת הַנְּשָׁמוֹת כְּאֶבֶן בְּכַף הַקֶּלַע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךְ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. (והואיל והתחלנו לגלות) עַכְשָׁו יֵשׁ לְגַלּוֹת, שֶׁהֲרֵי כָּל הַנְּשָׁמוֹת מֵהָאִילָן הַגָּדוֹל וְהַתַּקִּיף, שֶׁהוּא הַנָּהָר שֶׁיּוֹצֵא מֵעֵדֶן, יוֹצְאוֹת, וְכָל הָרוּחוֹת מֵעֵץ אַחֵר קָטָן יוֹצְאוֹת. הַנְּשָׁמָה מִלְמַעְלָה וְהָרוּחַ מִלְּמַטָּה, וּמִתְחַבְּרוֹת כְּאַחַת כְּמוֹ זָכָר וּנְקֵבָה. וְכַאֲשֶׁר מִתְחַבְּרוֹת כְּאַחַת, אָז מְאִירוֹת אוֹר עֶלְיוֹן, וּבְחִבּוּר שֶׁל שְׁנֵיהֶם נִקְרָא נֵר. נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם. מַהו ּ נֵ''ר? נְ'שָׁמָה ר'וּחַ. וְעַל הַחִבּוּר שֶׁל שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד נִקְרָא נֵר, שֶׁכָּתוּב (משליב) נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם.

הנה כי כן (למרות הדילוגים שלנו על הדרשה הארוכה והחיתוך של המשכה) נותן הסבא את הביאור לפרשיות העבד, האמה העבריה, ובת כהן והגר את המובנים הפנימיים שלה (שככל הנראה ר' יוסי ור' חייא לא עמדו קודם לכן עליהם). מובנים המלמדים כי גם אם נתון האדם ב'תורה' והוא עסוק במסגרות החיצוניות שלה, ואין הוא נרמז לחדור אל תוככי פנימיותה, אל היסודות הגרעיניים ביותר העוסקים בנשמתו ובמצבו הקיומי, הרי הוא נתון בחוץ, ובגלגל (סמסרה- בסנסקריט) החיים המשועבדים שיתקשה להיחלץ מהם ועתיד הוא לשוב בגלגול. אגב אורחה אנו למדים על מצבו הקיומי של האדם שבו היקלעותו לעולם משליכה אותו למצבי קצה באין פשר וכעשוק. מה שככל הנראה ישיבו שוב ושוב לעולם עד שימצא את המתבקשת הדרך להארה. 
-