זהרורים – ביאור לזוהר פרשת יתרו דך סז ע"ב הכרתו והודאתו של יתרו באלוהי ישראל – תשע"ז /ראובן הכהן אוריה

זהרורים – ביאור לזוהר פרשת יתרו דך סז ע"ב  הכרתו והודאתו של יתרו באלוהי ישראל – תשע"ז

פרשת מתן תורה פותחת בביאת יתרו למחנה ישראל. ביאה זו אינה אך איחוד משפחות של משה ויתרו. זוהי פרשת ההצטרפות של הגויים להתגלות האלוהית. הזוהר מרחיב את הרעיון שמתן תורה יכול היה להתרחש בשלימותו רק אחר הודאתו של יתרו "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים". המפגש הזה בין משה כ'מלך' ובין יתרו ככהן הוא הבטחה גדולה. הזוהר בונה את הדגם הזה בהתאמה למצב הלעומתי שבין משה כנגד פרעה ובין יתרו ככהן פרעה לבין יתרו ככהן משה.

תָּא חֲזֵי, בְּרָזָא דִּקְדוּשָּׁה (נ''א דשמא קדישא) אִיהוּ מֶלֶךְ, וְכֹהֵן וּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, (ברזא דקדושה) בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. אִית מֶלֶךְ לְעֵילָּא, דְּאִיהוּ רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עִלָּאָה, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן רָזָא דְּאוֹר קַדְמָאָה, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ קָמֵיהּ, וְדָא אִיהוּ כֹּהֵן דְּאִקְרֵי גָּדוֹל, סִטְרָא דִּימִינָא. =בֹּא וּרְאֵה, בְּסוֹד שֶׁל קְדֻשָּׁה (של השם הקדוש) הוּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן וּמְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּו (בסוד של קדשה), בֵּין לְמַעְלָה בֵּין לְמַטָּה. יֵשׁ מֶלֶךְ לְמַעְלָה, שֶׁהוּא סוֹד שֶׁל קֹדֶשׁ הַקְּדָשִׁים, וְהוּא מֶלֶךְ עֶלְיוֹן, וְתַחְתָּיו יֵשׁ כֹּהֵן, סוֹד שֶׁל אוֹר רִאשׁוֹן, שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ לְפָנָיו, וְזֶהוּ כֹּהֵן שֶׁנִּקְרָא גָּדוֹל, צַד הַיָּמִין. חסד מקביל לגדולה  בפסוק לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וכו' המתאר את עשר הספירות.

הזוהר בונה את מעמדו ותרומתו של יתרו לאמונה היהודית באמצעות המבנה המקביל שבין הסטרא (הסוד )דקדושה (האצילות ) לבין הסטרא אחרא. כידוע כנגד אילן הספירות בסוד האמונה הקדושה, יש מקבילה לעומתית של סטרא אחרא- שהיא הופכית לקדושה ומתנגדת לה. בתוך הצד הקדושתי הכלול מעשר ספירות  המקיימות את שם הוי-ה, (י-חכמה, ה'- בינה ו'- שש ס' תחתונות  וה' – מלכות ) יש מלך וכהן המשמש תחתיו. מלך זה מכווין לס' בינה = סוד קודש הקודשים והכהן המשמש תחתיו- הוא ככל הנראה ס' חסד. סוד אור ראשון. והוא בצד הימין  שהוא צד החסד. הבינה מעבירה את הברכות מג' הס' הראשונות, דרך החסד אל ה' ספירות עד היסוד, ומשם אל המלכות. כך שהכהן- חסד מושך את החסד מהעליון לתחתון. ולכן בינה נקראת קדוש קדשים. היא הקודש שמקדש את שבע התחתונות- התלויות בה= קדשים.

אִית מֶלֶךְ לְתַתָּא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מֶלֶךְ עִלָּאָה, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עַל כֹּלָּא דִּלְתַתָּא. וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ לֵיהּ, רָזָא דְּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא, דְּאִיהוּ לִימִינָא. (ודאי בסטרא דקדשה אית מלך וכהן) וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה. =יֵשׁ מֶלֶךְ לְמַטָּה שֶׁהוּא כְּמוֹ אוֹתוֹ מֶלֶךְ עֶלְיוֹן, וְהוּא מֶלֶךְ עַל הַכֹּל שֶׁלְּמַטָּה, וְתַחְתָּיו יֵשׁ כֹּהֵן שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ, סוֹד שֶׁל מִיכָאֵל כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא לְיָמִין, (ודאי בצד הקדשה יש מלך וכהן) וְזֶהוּ סוֹד הָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה, צַד הַקְּדֻשָּׁה.

יש מלך תחתון- הכוונה לס' מלכות, (המקבילה מבחינות רבות לבינה ) האחראי על כל העולם הארצי ויש לו כהן גדול שמשמש אותו , כהן גדול זה נקרא מיכאל. מיכאל ידוע כסנגורם של ישראל ובתור מי שפעולתו היא הקרבה, שמקריב נשמות על גבי המזבח, בדביקות האהבה שמשפיע בהם וכן כמי שמעלה את תפילותיהם של ישראל.  מיכאל הוא אחד מארבעת המלאכים (מיכאל, גבריאל, אוריאל ורפאל) העומדים לפני כיסא הכבוד ותפקידם להשגיח ולשמור על ארבע כנפות הארץ. מיכאל מוזכר שלוש פעמים בסוף ספר דניאל: וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם, וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים בָּא לְעָזְרֵנִי, וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס,  ספר דניאל, פרק י', פסוק י"ג  אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת, וְאֵין אֶחָד מִתְחַזֵּק עִמִּי, עַל-אֵלֶּה, כִּי אִם-מִיכָאֵל שַׂרְכֶם,  ספר דניאל, פרק י', פסוק כ"א.  וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל, הָעֹמֵד עַל-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא, וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר — ספר דניאל, פרק י"ב, פסוק א'   הזוהר מעמיד את מיכאל לימין האדם המלמד זכות על האדם ומכריז עליו חסד: "מיכאל מימינא גבריאל משמלא אוריאל לקדמייהו רפאל לאחורייהו שכינתא עלייהו". בעוד גבריאל=גבורה עומד לשמאלו. ועניינו אש. מקום הימצאו בשל מיכאל ברקיע הרביעי ומלבושו כעין "מים-וקרח" המבטאים את מידת החסד. משמעות שמו היא "מי- כאל", כלומר האדרת שמו של האל וייחודו. מיכאל הוא פני האריה במרכבה.

בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּלָאו אִיהוּ סִטְרָא דִּקְדוּשָׁה, אִית רָזָא דְּאִיהוּ מֶלֶךְ, וְהָא אוֹקִימְנָא דְּאִקְרֵי (קהלת ד) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן אוֹן, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (הושע יב) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי, בְּגִין דְּחֵילָא דָּא, שַׁלְטָא עַל הַהוּא עוֹבָדָא דַּעֲבַד יָרָבְעָם. וְאִלְמָלֵא דְּאַשְׁכַּח חֵילָא דָּא, לָא יָכִיל לְאַצְלָחָא בְּהַהוּא עוֹבָדָא. =בַּצַד הָאַחֵר, שֶׁאֵינוֹ צַד הַקְּדֻשָּׁה, יֵשׁ סוֹד שֶׁהוּא מֶלֶךְ, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ שֶׁנִּקְרָא מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְתַחְתָּיו יֵשׁ כֹּהֵן אוֹן, וְזֶהוּ סוֹד הַכָּתוּב (הושע יב) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי. מִשּׁוּם שֶׁכֹּחַ זֶה שׁוֹלֵט עַל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה יָרָבְעָם. וְאִלְמָלֵא שֶׁנִּמְצָא כֹּחַ זֶה, לֹא יָכֹל לְהַצְלִיחַ בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה.

בסטרא אחרא יש גם מלך, והוא אותו יצה"ר, מלאך המוות, הנקרא "מלך זקן וכסיל". מלך בשל שלטונו המטעה על האדם, זקן- מפני שלפי חז"ל הוא נולד עם האדם וזקן הוא יחסית ליצר הטוב, ו'כסיל' – מפני שההולך בעצותיו מועד ונופל. הכסיל בחושך הולך. ותחתיו יש כהן, הנקרא כאן 'כהן און', כמו שמצאנו שכך נקרא חותנו של יוסף - פוטיפרע. און הוא אל הפריון. גם חטאי ישראל= אפרים מוסברים בכך שהפניה לעבודת 'און' השתלמה כלכלית. 'און' שייך לאפרים מפני שירבעם האפרתי הצליח מכוחו להעמיד את עגליו. החיבור בין 'כהן און' עובר דרך יוסף –בכור שורו הדר לו- דרך מעשה העגל= 'עלי שור', עד לירבעם שהוא מאפרים בכור יוסף שנאבק על זכות הבכורה בשבטי ישראל. אגב כך אנו לומדים שהצלחת העבודה זרה היא בכוח המשיכה המיני הטבוע בה. "לא עבדו בני ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם את העריות".

רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי מֶלֶךְ וְהַאי כֹּהֵן אִתְכַּפְיָין, וְאִתְּבָּרוּ, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה ב) וְנִשְׂגַּב יְיָ' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. =סוֹד הַדָּבָר - בְּשָׁעָה שֶׁהַמֶּלֶךְ הַזֶּה וְהַכֹּהֵן הַזֶּה נִכְפִּים, וְנִשְׁבְּרוּ, אָז נִכְפִּים כָּל יֶתֶר הַצְּדָדִים וּמוֹדִים לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵט לְבַדּוֹ מַעְלָה וּמַטָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהכ) וְנִשְׂגָּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.

הצד הלעומתי הטמא והמרשיע שמאופיין בין השאר במלך- שלטון ובכהן הדת  כשהם נכנעים לצד הקדושתי, או אז שלטונו של האל מתעלה ביותר ונעשה ראוי לתואר 'אחד'.

כְּגַוְונָא דָּא, וְרָזָא דָּא מַמָּשׁ, עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, דְּתָבַר מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְדָא הוּא פַּרְעֹה, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, וְאָמַר, (שמות ה) אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, פָּתַח וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ', וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְיָקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא. כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. =כְּמוֹ זֶה וְסוֹד זֶה מַמָּשׁ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָרֶץ, שֶׁשָּׁבַר מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְזֶהוּ פַּרְעֹה. בְּשָׁעָה שֶׁבָּא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה וְאָמַר (שמות ה) אֱלֹהִי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, פָּתַח וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'. וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּתְכַּבֵּד שְׁמוֹ בָּאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁהוּא נִכְבָּד לְמַעְלָה. כֵּיוָן שֶׁהִלְקָה אוֹתוֹ וְאֶת עַמּוֹ, בָּא וְהוֹדָה לוֹ לַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא.

פרעה מייצג את המלך בצד האחר. פרעה מייצג את הקוטב המנוגד לאמונה- בבטאו את הכפירה הגדולה ביותר. "לא ידעתי את ה' וגו'. הודאת פרעה "ה' הוא הצדיק" האלוקים- היא ההישג הגדול יותר של האמונה עלי אדמות. רק אז 'מתייקר' ומתייחד שמו של האל. הפירוד, הניכור והריחוק הגדולים ביותר נועדות ליצור אחדות מושלמת יותר. כגודל החשיכה כן גודל ויתרון האור מאותו חושך. לכן לא מספיקה ההודאה הלאומית הפרטיקולרית של בני ישראל בפסוק: ויאמינו ...בה' ובמשה עבדו". צריכה להיות הכרה אוניברסלית חובקת כל של הכרה, כך שלא תהיה מציאות רחוקה ככל שתהיה שלא תכיר ותכלול עצמה באלוהות. רק כך מתייחד ונשגב ה' לבדו.  כאן פרעה מבטא את הכוח והשלטון הפוליטי החזק והמורד ביותר ולצדו יש להוסיף את הממד התיאולוגי- פילוסופי המצטרף לכך –כהן הדת הגדול והמורד ב'יותר' שמייצגו הוא "יתרו".

וּלְבָתַר אִתְּבַר וְאִתְכַּפְיָיא הַהוּא כֹּהֵן אוֹן, יִתְרוֹ, דִּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, עַד דְּאָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ', עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' וְגוֹ', וְדָא הוּא כֹּהֵן אוֹן, סִטְרָא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ סְטָר שְׂמָאלָא. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָמְרָה רָחֵל, כַּד חָמָאתּ דְּמִיתַת, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית לה) בֶּן אוֹנִי. וּבְגִין דָּא אוֹחֵי (נ''א אודי) יַעֲקֹב, וְאָמַר בֶּן יָמִין, וְלָא בֶּן אוֹנִי, סְטָר יְמִינָא, וְלָא שְׂמָאלָא. =וְאַחַר נִשְׁבַּר וְנִכְפָּה אוֹתוֹ כֹּהֵן אוֹן, יִתְרוֹ, שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו, עַד שֶׁבָּא וְהוֹדָה לוֹ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְאָמַר, בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ', עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' וְגוֹ'. וְזֶהוּ כֹּהֵן אוֹן, צַד הָאַחֵר, שֶׁהוּא צַד שְׂמֹאל. וְזֶהוּ סוֹד שֶׁאָמְרָה רָחֵל, כְּשֶׁרָאֲתָה שֶׁהִיא מֵתָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית לה) בֶּן אוֹנִי. וְלָכֵן מִהֵר (הודה) יַעֲקֹב וְאָמַר בֶּן יָמִין, וְלֹא בֶּן אוֹנִי. צַד יָמִין, וְלֹא צַד שְׂמֹאל.

כעת משהודה פרעה ונוסף עליו כוהנו יתרו שהיה כוהן און, הרי הושלם שם ה'. כוהן און השייך ליוסף מתקשר אף אל אמו רחל. כיצד? זו הרי קראה לבנה הנולד לה ובשעת מתתה: בן אוני. באופן הזה הרי מוזכר של פולחן של הצד האחר- און סטרא דשמאלה. ככל הנראה עת המוות ונסיבת גניבת התרפים בידי רחל היו בין הסיבות  לקריאת שם זה. שינוי שמו של הבן על ידי יעקב מוסבר בכך שלא רצה שבנו יזהו עם הצד השמאלי- האחר ולכן שנה והפנה אותו לצד הימני- בנימין.

וְכֵיוָן דְּהַהוּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן אוֹדוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּבָּרוּ קָמֵיהּ, כְּדֵין אִסְתְּלַק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא, וְעַד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, כַּד אוֹדָן אִלֵּין קָמֵיהּ, לָא אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. עַד לְבָתַר דְּאָתָא יִתְרוֹ, וְאוֹדֵי וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים. בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ'. כְּדֵין אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא.=וְכֵיוָן שֶׁאוֹתוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן הוֹדוּ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְנִשְׁבְּרוּ לְפָנָיו, אָז הִתְעַלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ עַל הַכֹּל, מַעְלָה וּמַטָּה. וְעַד שֶׁהִתְעַלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ, כְּשֶׁהוֹדוּ אֵלֶּה לְפָנָיו, לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה עַד לְאַחַר שֶׁב בצד האחרָּא יִתְרוֹ, וְהוֹדָה וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים. בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ'. אָז הִתְעַלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ מַעְלָה וּמַטָּה, וְאַחַר כָּךְ נָתַן תּוֹרָה בִּשְׁלֵמוּת, כְּשֶׁשִּׁלְטוֹנוֹ עַל הַכֹּל.

הזוהר מבקש לחדד את התודעה כי מתן תורה כהתגלות כל יכולתו וכל נוכחותו של האלוקים, אינו אפשרי כל זמן שהרחוק שבגויים והמרוחק ביותר אינו מודה באלוהות ה' יתברך. כשאלוקים נותן תורה הוא מבקש שתהיה אחדות עולמית בהכרה בו ובמלכותו. באין הכרה עולמית זו לא תהיה התגלות ולא תהיה תורה בשלימות. ולכשתהיה הרי היא חסרה. פרעה ויתרו, כנציגי הצד השמאלי, החתרן, השולל והלעומתי, הרי הם נציגי האנושות הקיצוניים ביותר המבטאים כאן את ההכנעה שמאפשרת גאולה. באין גויים השותפים עמנו באלוקים ובתורה – התורה חסרה ואחדות האל אינה שלימה. ההכרה שאלוקים 'צריך' אותה ביותר היא לא של ישראל, אלא של יתרון האור מהחושך הגדול ביותר המצוי דווקא בשמאל.

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהלים סז) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם, תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא קָם וְשַׁבַּח וְאוֹדֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְהוּא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר, וַהֲוָה בָּטַשׁ בְּאִינּוּן נִימִין דְּכִנּוֹרָא, וְכִנּוֹרָא הֲוָה מְנַגֵּן וְאָמַר שִׁירָה וְכוּ', וּמַה שִׁירָה הֲוָה קָאָמַר. =רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהלים סז) יוֹדוּךְ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךְ עַמִּים כֻּלָּם. בֹּא וּרְאֵה, דָּוִד הַמֶּלֶךְ קָם וְשִׁבַּח וְהוֹדָה לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְהוּא הִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כְּשֶׁרוּחַ צָפוֹן הִתְעוֹרְרָה וְהָיְתָה מַכָּה בְּאוֹתָם נִימֵי הַכִּנּוֹר, וְהַכִּנּוֹר הָיָה מְנַגֵּן וְאוֹמֵר שִׁירָה וְכוּ'. וְאֵיזוֹ שִׁירָה הוּא אָמַר?

עיקר שירת דוד בקומו לעת חצות – ובשירת כינורו על ידי הרוח הצפונית היא הפסוק " יודוך עמים אלוהים יודוך עמים כולם". שבח האל אינו בהיותי כמאמין שמח בו ובמלכותו תוך שאני מכיר במלכותו. ההכרה שלי אינה מספקת כשעולם כולו אינו נמצא במעמד ובהכרה זו. השבח הוא בכך שאכן מצב הדברים העולמי יחפוף את תודעתי. אם אין זה כך, אזי אין זה כך גם במצב הא-לוהות. מצב הדברים אינו מנותק ממצב האלוהות. שעת הלילה – שהיא בחלקו הראשון שעת ההסתר, החושך והגלות, שעת הפגימה וחסרון העולם, שעת הדינים והגבורות המתנגדות, היא השעה שדוד קם בה כדי להטותה אל האור. רעיון זה מגולם בפסוק "יודוך עמים כולם". עד שזה לא יקרה ימשיך להיות חושך וימשיך הלילה. דוד הוא המלכות, הוא הלבנה הפגומה, הוא זה שמבקש לשקמה ולהקימה מסוכתה הנופלת – באמצעות שירה ותקווה זו.

תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לְגַבֵּי כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, לְמֵיהָב לוֹן טַרְפָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (משלי לא) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. כְּדֵין, כֻּלְּהוּ בְּחֵדוּ, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהלים סז) אֱלהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר וְנָחִית לְעָלְמָא, נָשִׁיב וְאָמַר, לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ. כִּנּוֹר בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְנַגְּנָא בֵּיהּ בְּהַהוּא רוּחָא, פָּתַח וְאָמַר יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם (חסר) דָּוִד כַּד הֲוָה קָם, וְאִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, פָּתַח וְאָמַר, אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלהִים אֱלהֵינוּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וַיִּירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵעֵילָּא לְתַתָּא. לְבָתַר אָתָא דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, וְסִדֵּר לוֹן כַּחֲדָא, אִסְתָּכַּל בְּכֹלָּא הַאי קְרָא דְּכִנּוֹרָא, (בגין) דִּשְׁלִימוּ דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. =בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעוֹרֵר אֶל כָּל אוֹתָן הַמֶּרְכָּבוֹת לָתֵת לָהֶן טֶרֶף, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁכָּתוּב (משלי לא) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ, אָז כֻּלָּם בְּשִׂמְחָה פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים, (תהלים סז) אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. כְּשֶׁרוּחַ צָפוֹן מִתְעוֹרֶרֶת וְיוֹרֶדֶת לָעוֹלָם, נוֹשֶׁבֶת וְאוֹמֶרֶת, לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךְ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךְ. בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַגֵּן הַכִּנּוֹר בְּאוֹתָהּ רוּחַ, פּוֹתֵחַ וְאוֹמֵר, יוֹדוּךְ עַמִּים כֻּלָּם. כְּשֶׁהָיָה דָּוִד קָם וּמִתְעוֹרֵר עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, פָּתַח וְאָמַר, אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אֶת טוּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. אַחַר כָּךְ בָּא דָּוִד וְסִדֵּר אוֹתָם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ כְּאֶחָד, הִסְתַּכֵּל בְּכָל הַכָּתוּב הַזֶּה שֶׁל הַכִּנּוֹר, שֶׁל שְׁלֵמוּת וּכְבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה.

כאמור לצד קימת דוד וכן הצדיקים בארץ-בחצות הלילה אף הקב"ה בא לגן עדנו להשתעשע עם הצדיקים, ולחיבור הלילה ביום. החיבור הזה הוא הקמת המלכות  והוא הדרך שבה מבקש הוא להעניק לעולם את שפעו, ברכתו ואת מזונם. ובכך מתקיים הפסוק ותקם (המלכות) בעוד לילה (חצות ) ותיתן טרף (מזון) לביתה.  ואז מתעורר רוח הצפון

דף ס''ח ע''א = בְּשַׁעֲתָא דִּשְׁאַר עַמִּין אִתְכַּפְיָין, אַתְיָין וְאוֹדָאן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ, כְּדֵין אִשְׁתְּלִים יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה (דף ס''ח ע''א) לְפַרְעֹה וְאָמַר לֵיהּ יְיָ' אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ וְגוֹ', פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר לא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ'. =בְּשָׁעָה שֶׁשְּׁאָר הָעַמִּים נִכְפִּים, הֵם בָּאִים וּמוֹדִים לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. כֵּיוָן שֶׁנִּכְפִּים וּמוֹדִים לוֹ, אָז מִשְׁתַּלֵּם כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעְלָה וּמַטָּה. בְּשָׁעָה שֶׁבָּא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה וְאָמַר לוֹ ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ וְגוֹ', הוּא פָּתַח וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'.

וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִתְיָיקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא, כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות ט) יְיָ' הַצַּדִיק. אִיהוּ דְּהֲוָה מַלְכָּא קְרוֹפִינוֹס דְּכָל עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אוֹדֵי, כָּל שְׁאַר מַלְכִין אוֹדוּן, דִּכְתִּיב, (שמות טו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם. =וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּתְכַּבֵּד שְׁמוֹ בָּאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁהוּא נִכְבָּד לְמַעְלָה. כֵּיוָן שֶׁהִלְקָה אוֹתוֹ וְאֶת עַמּוֹ, בָּא וְהוֹדָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא, שֶׁכָּתוּב ה' הַצַּדִּיק. הוּא שֶׁהָיָה מֶלֶךְ חָשׁוּב שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁהוֹדָה, אָז כָּל שְׁאָר הָעַמִּים הוֹדוּ, שֶׁכָּתוּב (שמות טו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם.

אָתָא יִתְרוֹ, כּוֹמָרָא עִלָּאָה וְרַבְרְבָא, רַב מְמָנָא (דכל ממנא) דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין אִסְתַּלָּק וְאִתְיְיקָר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא.  בָּא יִתְרוֹ, כֹּמֶר עֶלְיוֹן וְגָדוֹל, מְמֻנֶּה גָּדוֹל (של כל הממונים) שֶׁל כָּל הָאֱלִילִים הָאֲחֵרִים, וְהוֹדָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים. אָז הִתְעַלָּה וְהִתְכַּבֵּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ מַעְלָה וּמַטָּה, וְאַחַר כָּךְ נָתַן תּוֹרָה בִּשְׁלֵמוּת, כְּשֶׁשִּׁלְטוֹנוֹ עַל הַכֹּל.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַ' אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, עַל דָּא כְּתִיב, (תהלים סז) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כּוּלָּם. אָתָא ר' אֶלְעָזָר וְנָשִׁיק יְדוֹי. בָּכָה ר' אַבָּא וְאָמַר, (תהלים קג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. מַאן יְרַחֵם עַל ר' אֶלְעָזָר, וּלְאַשְׁלְמָא מִלּוֹי, בַּר רְחִימוּ דְּמֹר, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין קָמֵיהּ, דְּלָא נִכְסוֹף בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. =אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ, עַל זֶה כָּתוּב (תהלים סז) יוֹדוּךְ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךְ עַמִּים כֻּלָּם. בָּא רַבִּי אֶלְעָזָר וְנָשַׁק יָדוֹ. בָּכָה רַבִּי אַבָּא וְאָמַר, (שם קג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. מִי יְרַחֵם עַל רַבִּי אֶלְעָזָר וְיַשְׁלִים דְּבָרָיו, חוּץ מֵאַהֲבַת מוֹרֵנוּ? אַשְׁרֵי חֶלְקֵנוּ שֶׁזָּכִינוּ לִשְׁמֹעַ דְּבָרִים אֵלּוּ לְפָנָיו, שֶׁלֹּא נֵבוֹשׁ בָּהֶם לָעוֹלָם הַבָּא.