זהרורים – זוהר לפרשת בשלח – יום ולילה בגאולת ישראל- דף מו ע"א – תשעז

זהרורים – זוהר לפרשת בשלח – יום ולילה בגאולת ישראל- דף מו ע"א – תשעז

גאולת ישראל הראשונה מעצבת בדוגמתה ובתבניתה את כלל הגאולות הבאות היונקות והניזונות ממנה. יתירה מכך היא יוצרת ריתמוס של גאולה יומיומית עבור האדם השותף במעשה הגאולה הקוסמי שבו שותפים האל ובריאתו וכן קב"ה ושכינתיה. עובדת היות גאולת מצרים משתרעת על פני היום והלילה ונתונה במעברים שביניהם משמשת הרקע לאתוס ההזמנה לזיווג בעולם האלוהי המתרחש מחצות הלילה עד לשחר המאיר שבו מתרחש האיחוד עצמו. יום שלם.

וַיְיָ' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהלים כב) לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד. כַּמָּה חֲבִיבָא אוֹרַיְיתָא קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, רָחִים הוּא לְעֵילָּא, רָחִים הוּא לְתַתָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָצִית לֵיהּ לְמִלוּלוֹי, לָא שָׁבִיק לֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. =וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהלים כב) לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד. כַּמָּה חֲבִיבָה הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, אָהוּב הוּא לְמַעְלָה וְאָהוּב הוּא לְמַטָּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לִדְבָרָיו, וְלֹא עוֹזֵב אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא עוֹזֵב אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.

"וה' הולך לפניהם יומם" – ממקד את תשומת הלב, לאל ההולך לפני בני ישראל- ביום. פסוק נוסף –ובו 'איילת השחר' (מזמור המיוחס לאסתר המלכה) – מתאים לתיאור זה שכן שם זה – מבטא את המעבר מהלילה ליום. איילת זו ידועה לנו גם מהיות התורה איילת אהבים ויעלת חן – ועל חביבות לימוד התורה כחביבות האיילה על בעלה- בועלה. כך שאיילת השחר היום המאיר אחר הלילה הוא זמן אהבה. זו משמעות וה' הולך לפניהם יומם- כמעשה אהבה. מתוך דימויים אלה עולה קריאת האהבה של ה' לתורה וממילא לאלה שמתעסקים בה- כי העיסוק בה הוא מעשה אהבה במיוחד אם עיסוק זה מתמסר לאהבה ונעשה במזמנים המיועדים לה.

וְאוֹרַיְיתָא בָּעֵי לְמִלְעֵי בָּהּ בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא, דִּכְתִּיב, (יהושע א) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וּכְתִיב (ירמיה לג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגוֹ'. תִּינַח בִּימָמָא, בְּלֵילְיָא אֲמַאי. בְּגִין דִּיְהֵא שְׁכִיחַ לְגַבֵּי שְׁמָא קַדִּישָׁא שְׁלִים. כְּמָה דְּלֵית יוֹמָם בְּלָא לֵילְיָא, וְלָאו אִיהוּ שְׁלִים, אֶלָּא דָּא עִם דָּא, כַּךְ בָּעֵי אוֹרַיְיתָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא עִמֵּיהּ דְּבַּר נָשׁ יוֹמָא וְלֵילְיָא, לְמֶהֱוֵי שְׁלֵימוּתָא לְגַבֵּי דְּבַּר נָשׁ יוֹמָם וָלַיְלָה. = וּבַתּוֹרָה צָרִיךְ לַעֲסֹק בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁכָּתוּב (יהושע א) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְכָתוּב (ירמיה לג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגוֹ'. מֵילָא בַּיּוֹם, אֲבָל לָמָּה בַּלַּיְלָה? כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מָצוּי אֶל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שָׁלֵם. כְּמוֹ שֶׁאֵין יוֹם בְּלִי לַיְלָה, וְאֵינוֹ שָׁלֵם אֶלָּא זֶה עִם זֶה, כָּךְ צָרִיךְ בַּתּוֹרָה לְהִמָּצֵא עִם הָאָדָם יוֹם וָלַיְלָה, לִהְיוֹת שְׁלֵמוּת לָאָדָם יוֹמָם וָלַיְלָה.

מה הם זמני העיסוק בתורה- מה הם זמני האהבה? התשובה: ביום ובלילה, כמו שנאמר והגית בו יומם ולילה. אבל הזוהר לא בא להטיף את הרעיון השגרתי של לימוד ללא הפסק, עשרים וארבע שעות. הדגש הוא שהלימוד צריך להתרחש הן ביום והן בלילה ובדגש על הלילה הנפגש עם היום. הלילה הוא מצב קוסמי בעל השלכות מיתיות, פסיכולוגיות וטכסיות. גם היום הוא כזה – אבל בשונה. בין הלילה ליום מתרחשת דרמה קוסמית שבה הא-לוהות נתונה בתהליך של אהבה- מפיזור ופירוד למיזוג ואיחוד, המתחיל בחצות הלילה ומסתיים באיילת השחר ובהארת היום. לימוד התורה כמעשה אהבה לא רק צריך להיערך בזמן זה הוא אמור להשתתף ולסייע בדרמה זו.  זו משמעות הפסוק "אם לא בריתי יומם ולילה"- אם לא ברית האהבה שבין הקב"ה לשכינתו, בין תפארת למלכות, הנעשית בין הלילה והיום – חוקות שמים  (זכר- תפארת ) וארץ ( נקבה- מלכות ) לא שמתי. זוהי שלימות השם הקדוש- האיחוד הזוגי – שבתורו- מתבטא בצלם אלוהים שבאדם שהוא זכר ונקבה.

וְהָא אִתְּמַר, דְעִקָרָא דְּלֵילְיָא, מִפַּלְגוּתָא וְאִילָךְ. וְאַף עַל גַּב דְּפָלְגוּ קַדְמִיתָא בִּכְלָלָא דְּלֵילְיָא הוּא, אֲבָל בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא, וּכְדֵין, בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֵיקָם, וּלְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. = וַהֲרֵי נֶאֱמַר שֶׁעִקַּר הַלַּיְלָה מֵחֲצוֹת וְאֵילָךְ, וְאַף עַל גַּב שֶׁמַּחֲצִית הָרִאשׁוֹנָה בִּכְלַל הַלַּיְלָה הִיא, אֲבָל בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה נִכְנָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַן עֵדֶן לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִם הַצַּדִּיקִים, וְאָז צָרִיךְ לָאָדָם לָקוּם וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה.

כשמדברים על הלילה בכל זאת אין מתכוונים לכל הלילה. אמנם הזמן של הלילה מתחיל בצאת הכוכבים אבל אין פרק הזמן הזה עד חצות הלילה, משמעותי לתהליך החיזור והאהבה. תהליך זה מתחיל בחצות הלילה. החצי שכבר פונה אל אור היום. במובן מסוים בחצי הלילה ( כמו במערכת הזמן האזרחית-אוניברסלית) מתחיל היום האחר. ושעה זו היא שעת ההתעוררות לקראת היום וממילא לקראת האיחוד המתרחש ב (אחר ) איילת השחר. בשעה זו של חצות נכנס הקב"ה לגן העדן, - ערש האהבה ושם נמצאים שושביני האיחוד, (נשמות) הצדיקים. הקב"ה בא להשתעשע עם הצדיקים. השעשוע הוא רב משמעי. אחת המשמעויות העיקריות היא: מעשה אהבה. עיסוק בלימוד, עיון מיסטי, ידיעה שהיא חיבור, קירבה ודבקות. המקבילה הארצית של השעשוע העליון, הוא העיסוק בתורה העוסקת בא-לוהות. לימוד עיוני מיסטי הנושא את הלומד בתשוקה אל א-לוהיו. בעיקרה של התשוקה מונחת המוטיבציה והתרומה לאיחוד ההררמוני בין הא-לוהות לבריאה, התלויה באחדות שבין הפן הזכרי באלוהות (תפארת) לפן הנקבי (כנסת ישראל- מלכות ). 

וְהָא אִתְּמַר, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל צַדִּיקַיָּא דִּבְגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, כֻּלְּהוּ צַיְיתִין לְקָלֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ח) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי, וְהָא אוּקְמוּהָ, הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי מְשַׁבָּחַת לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּשְׁבָחָא דְּאוֹרַיְיתָא, בְּלֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדָהּ, לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּשְׁבָחָא דְּאוֹרַיְיתָא.=  וַהֲרֵי נֶאֱמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכָל הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן, כֻּלָּם מַקְשִׁיבִים לְקוֹלוֹ. זֶהוּ שֶׁכּתוּב (שיר ח) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי. וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים - זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּשַׁבַּחַת אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֶׁבַח הַתּוֹרָה בַּלַּיְלָה. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהּ לְשַׁבֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֶׁבַח הַתּוֹרָה.

הפסוק היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך- השמיעני מלמד שקול השעשוע – הלימוד של החברים (הצדיקים) והקב"ה פונה אל היושבת (הנקבית- כנס"י) ומחזר אחריה: "השמיעיני". וזו מחזירה שבח על קול התורה הזו שלמעלה ולמטה. והיא יחד עם הצדיקים-השושבינים המצטרפים עמה - נענית לו. וכך נמשך הדבר עד זמן איילת השחר.

וְכַד אָתֵי צַפְרָא, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַתְיָא וּמִשְׁתַּעְשְׁעָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאוֹשִׁיט לָהּ לְגַבָּהּ שַׁרְבִיטָא דְּחֶסֶד, וְלָא עַלָּה בִּלְחוֹדָהָא, אֶלָּא עַלָּה, וְעַל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּתְּפִין בַּהֲדָהּ, וְהָא אִתְּמַר דִּכְתִּיב, (תהלים מב) יוֹמָם יְצַוְּה יְיָ' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה וְגוֹ'. וְעַל דָּא אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר אִקְרֵי. = וּכְשֶׁבָּא הַבֹּקֶר, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בָּאָה וּמִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמוֹשִׁיט לָהּ שַׁרְבִיט שֶׁל חֶסֶד, וְלֹא רַק עָלֶיהָ לְבַדָּהּ, אֶלָּא עָלֶיהָ וְעַל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּתְּפִים עִמָּהּ, וַהֲרֵי נֶאֱמַר שֶׁכָּתוּב (תהלים מב) יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה וְגוֹ'. וְעַל זֶה נִקְרֵאת אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר.

וכשמגיע הבוקר מושיט הקב"ה (בהשפעת הדימויים ממעשה אחשוורוש ואסתר) "שרביט של חסד" אל השכינה- מלכות=אסתר= אילת השחר. הושטה זו שיש בה היענות, פיוס, שלום וחסד, משמעה חיבור ששת הספירות העליונות באמצעות ס' יסוד עם המלכות. על אסתר נאמר שהיה משוך עליה חוט של חסד. ובהקשר לזה נאמר: "כל הלומד תורה בלילה נמשך עליו חוט של חסד ביום". החסד כרוך במעבר מהלילה אל היום. המעבר הזה משמעו הארת החושך- הלילה באמצעות היום. הלימוד- התיקון, הוא מעשה הארה, הוא המתקת הגבורות והדינים של הלילה, הוא מבקש לתקן את חשכת הלילה באמצעות החיבור אור יום וחושך לילה. הדיכוטומיה הזו שבין היום והלילה היא הייצוג לקרע  במציאות, לפגם הלבנה שאין בה הארת הלילה.

וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּבָעֵי לְאִתְנַהֲרָא צַפְרָא, אִתְחֲשָׁךְ וְאִתְקַדַּר נְהוֹרָא, וְקַדְרוּתָא אִשְׁתְּכַח. כְּדֵין אִתְחַבְּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ, דְּתָנֵינָן, אִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ, לְמִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ, וְעָאלַת לְהֵיכְלֵיהּ. = וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁרוֹצֶה לְהָאִיר הַבּקֶר, נֶחְשָׁךְ, וְהָאוֹר נִהְיָה קוֹדֵר, וְקַדְרוּת נִמְצֵאת. אָז מִתְחַבֶּרֶת אִשָּׁה בְּבַעְלָהּ, שֶׁשָּׁנִינוּ, אִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ לְדַבֵּר עִמּוֹ וְנִכְנֶסֶת לְהֵיכָלוֹ.

מוסיף רשב"י כי לפנות הבוקר אז מתגבר  החושך , האור נעשה קודר, הזמן הזה שהוא אשמורת שלישית של הלילה מזמין אף במישור הארצי את ה'סימנים' וההנהגות המתאימות. אחד מהם הרלוונטי לנו הוא החיבור הארצי בין איש לאישה הנעשה המקביל לתהליכי האיחוד העליונים. אישה מספרת עם בעלה – משמעו, דיבור אינטימי קרוב. סיפור דברים – סוג של חיזור. סיפור שהוא אף מעשה חיבור. וסיפור שהוא הארה כספיר. האישה, הנקבה, הלבנה, מוארת מבעלה לקראת היום. זהו צאת הלילה לקראת היום והתכללות בו בהיכלו.

לְבָתַר כַּד בָּעֵי שִׁמְשָׁא לְמֵיעַל, אִתְנְהִיר וְאָתַת לֵילְיָא, וְנָטִיל לֵיהּ. כְּדֵין כָּל תַּרְעִין סְתִימִין, וְחַמְרִין נַעֲרִין, וְכַלְבִּין נַבְחִין, כַּד אִתְפְּלַג לֵילְיָא, שָׁאֲרִי מַלְכָּא (למקרי) לְמֵיקָם, וּמַטְרוֹנִיתָא לְזַמְּרָא, וְאָתֵי מַלְכָּא וְאָקִישׁ לְתַרְעָא דְּהֵיכְלָא, וְאָמַר (שיר השירים ה) פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי וְגוֹ'. וּכְדֵין מִשְׁתַּעֲשָׁע בְּנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא. =אַחַר כָּךְ כְּשֶׁרוֹצָה הַשֶּׁמֶשׁ לְהִכָּנֵס, מֵאִיר וּבָא הַלַּיְלָה, וְנוֹטֵל אוֹתוֹ. אָז כָּל הַשְּׁעָרִים סְתוּמִים, וַחֲמוֹרִים נוֹעֲרִים, וּכְלָבִים נוֹבְחִים. כְּשֶׁנֶּחֱצֶה הַלַּיְלָה מַתְחִיל הַמֶּלֶךְ [לקרא] לָקוּם וְהַגְּבִירָה לְזַמֵּר, וּבָא הַמֶּלֶךְ וּמַקִּישׁ עַל שַׁעַר הַהֵיכָל, וְאוֹמֵר פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי וְגוֹ'. וְאָז מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּנִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים.

לעומת זאת כשהיום מעריב והשמש מבקשת לשקוע, ולאסוף את אורה הרי הלילה מתגבר ושואב את זהרורי האור אל הררי החושך. או אז התגברות החשיכה משמעה תגבורת הממדים הקשים, השבורים, הקרועים והמפורדים שבמציאות. כל השערים ננעלים ומתמעטת אנרגיית היקום, פוחת השפע ומתגברים הדינים. מהשקיעה עד חצות גוברת העייפות והתרדמה. אפשר שהזוהר רומז כאן על חורבן המקדש וגלות השכינה, שסגר את שערי שמים. סימנה של משמרת ראשונה המתפרשת כאן על פני מחצית הלילה, הוא חמורים נוערים וכלבים נובחים. זו הסיבה שרק מחצות הלילה מתחילים קולות הגעגוע. רק אז נשמעות קולות הנקישות   של המלך. "פתחי אחותי רעייתי". דרשות אלה של פסוקי שיר השירים מאשרים את דברי ר' עקיבא כי שיר השירים הוא ספר מיסטי המתאר חוויות געגוע בין האדם לאלוהיו ותיאורי החוויה של מימוש הגעגוע. זהו סיפור אהבה בין כנסת ישראל לקב"ה. אבל סיפור שהאהבה האנושית הזוגית צריכה לילך בעקבותיו.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא, דְּאִתְּעַר הַהוּא זִמְנָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דָּא, כָּל אִינּוּן דִּבְנֵי הֵיכְלָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, כֻּלְּהוּ בַּעְיָין לְמֵיקָם בְּהַהוּא זִמְנָא, לְשַׁבְּחָא לְמַלְכָּא וְכֻלְּהוּ מְשַׁבְּחָן קָמֵיהּ, וּשְׁבָחָא דְּסָלִיק מֵהַאי עָלְמָא, דָּא דְּאִיהוּ רָחִיק, (יתיר) דָּא נִיחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִכֹּלָּא. =אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁמִּתְעוֹרֵר בְּאוֹתוֹ זְמַן בְּדִבְרֵי תוֹרָה. וְלָכֵן כָּל אוֹתָם בְּנֵי הֵיכַל הַגְּבִירָה, כֻּלָּם צְרִיכִים לָקוּם בְּאוֹתוֹ זְמַן לְשַׁבֵּחַ אֶת הַמֶּלֶךְ, וְכֻלָּם מְשַׁבְּחִים לְפָנָיו. וְהַשֶּׁבַח שֶׁעוֹלֶה מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, זֶה שֶׁהוּא רָחוֹק, [יותר] זֶה נַחַת רוּחַ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מֵהַכֹּל.

מכאן ההוראה למי שדבר האל ומצב שכינתו נוגע לליבו להתעורר חצות לעסוק בתורה. מחצות הלילה הוא הזמן המתאים ביותר  לעיסוק המיסטי, שכן הוא חושף ומציף מעמקים פנימיים המתאימים וההולמים את הידע הרוחני- מיסטי.  בעיקר כאש מטרתו העליונה להפוך את החושך לאור, להעלות הרע לטוב, לתקן את השבור לשלם, ולראות בכל ה'אחרא' החשוך והמפריד את אחדותו באל ואת היותו חלק בכוליות האינסופית.. החיזור לשם האחדות העליונה, הוא האידאה העליונה המשמשת מורה דרך לפעילות האנושית לחתור לאיחוי, לא להניח לחושך להתחפר בתוך עצמו, בנפרד מהאור. לחבר בין היום והלילה.

כַּד אִסְתְּלִיק לֵילְיָא, וְאָתֵי צַפְרָא, (נ''א ואיתחשיך) וְאִתְקָדַּר, כְּדֵין מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא בְּרָזָא בְּחֶדְוָה, וְיָהִיב לָהּ מַתְּנָן, וּלְכָל בְּנֵי הֵיכְלָהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאִיהוּ בְּמִנְיָינָא. =כְּשֶׁמִּסְתַּלֵּק הַלַּיְלָה וּבָא הַבֹּקֶר (ומחשיך) וְהִתְקַדֵּר, אָז הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה בְּסוֹד בְּחֶדְוָה, וְנוֹתֵן לָהּ מַתָּנוֹת וּלְכָל בְּנֵי הֵיכָלָהּ. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁהוּא בְּמִנְיָן.

פעילות בני ההיכל, צדיקי הארץ המקבילים לצדיקי גן עדן שתורתם ודבקותם, - הופכת לרוח גבית ולכוח דחף לחיבור הזה. או אז עם איילת השחר המאירה ועם האיחוד השלם, הרי ששושבינים אלה באים על שכרם. או אז הם יוצאים ומתנותיהם בידיהם. מתנות אלו הן אור החסד השפוך עליהם, אור החסד שממשיך את העולם ליומו המחודש. בכל יום ממלא חסד זה את היום לתקוות השפע המוזרם אל העולםבכדי שיגיע אל גאולתו.

דף מ''ו ע''ב=וַיְיָ' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבֵית דִּינֵיהּ. (דף מ''ו ע''ב) אָמַר רִבִּי יִצְחָק, הַיְינוּ דְּתָנֵינָן, שְׁכִינְתָּא בַּאֲבָהָתָא נַטְלָא. הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם: דָּא אַבְרָהָם. בְּעַמּוּד עָנָן: דָּא יִצְחָק. לַנְחוֹתָם הַדֶּרֶךְ: דָּא יַעֲקֹב. דִּכְתִּיב בֵּיהּ (בראשית לב) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ. וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם: דָּא דָּוִד מַלְכָּא. =וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵית דִּינוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַיְנוּ שֶׁשָּׁנִינוּ, שְׁכִינָה נוֹסַעַת בָּאָבוֹת. הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם - זֶה אַבְרָהָם. בְּעַמּוּד עָנָן - זֶה יִצְחָק. לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ - זֶה יַעֲקֹב, שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית לב) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ. וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם - זֶה דָּוִד הַמֶּלֶךְ.

גאולת מצרים משמשת כדגם הגאולות העתידות. היא מדגימה בציורה את רעיון הגאולה. וכ"ה' הולך לפני יומם" משמע היום בוקע מן הלילה והולך לפניו ומושך אותו עמו. הוא כממד הזכרי לוקח את הלילה (הנקבי) והולך לפני כנסת ישראל שזה עתה יצאה מחשכת הלילה.

הזוהר מוסיף ממד נוסף לעניין.  ו' של וה' זה ו' התוספת. זה בא לרבות את בית דינו של ה' שנלווה אליו. בי"ד בא לדון. בא לבחון את הצידוקים והזכויות של ישראל להינצל בשעה הזו. מפני מה אלה עדיפים על אלה? ה' ובית דינו- אפשר ה' ושכינתו. או אז מודיע ר' יצחק שהשכינה – כמייצגת את כנסת ישראל נישאה, ונסעה על ידי מרכבת האבות. משמע הם היו לה למרכבת הצלה. בזכותם. הולך לפניהם יומם זה אברהם מפני שנאמר בו " ואברהם הולך עמם לשלחם" וכן השכמת הבוקר מיוחסת לו בדרכו לעקידה. 'בעמוד ענן'- זה יצחק ככל הנראה בשל עוורונו ובשל הענן על הר העקידה, ובשל הענן השב על אוהל שרה.  יצחק הוא עת הצהרים- מנחה. 'לנחתם הדרך' כנגד ' ויעקב הלך לדרכו'- וכמי שהיה מצוי הרבה בדרך.  ודרך – קו האמצע. יעקב כאן יהיה לפנות ערב, "כי בא השמש".  ולילה- זה דוד המלך. דוד כמייצג מלכות – הרי הוא מייצג את הנקביות ש'לית לה מגרמה כלום' ומלכות דוד על עליותיה ומורדותיה מיוצגת בסמל הלבנה החסרה בשלטון הלילה. וכללה של מלכות דוד שהיא נתונה בחיי הלילה הגלותיים. דוד הוא הקם בחצות לקול נבלו.המרכבה הזו אם כן מחברת יום ולילה. כל אחד מהאבות הללו אחראי על רבע יממה. ואולם אצל דוד "בעמוד אש להאיר להם" –היא המלכות המאירה – הגאולה.

וְכֻלְּהוּ רְתִיכָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, לְמֵהַךְ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלִימוּתָא דְּכֹלָּא, בְּגִין דְּיֶחזוּן אֲבָהָן פּוּרְקָנָא (ס''א דבינייהו) דִּלְהוֹן, דִּכְתִּיב, (בראשית מו) וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה, עִם הַמֶּרְכָּבָה. וּכְתִיב וַיְיָ' הוֹלֵךְ וְגוֹ', לָלֶכֶת יוֹמָם וְלָיְלָה. וְכִי אֲמַאי הֲווֹ אַזְלֵי יוֹמָם וְלַיְלָה, יַהֲכוּן בִּימָמָא, וְלָא יַהֲכוּן בְּלֵילְיָא, כִּבְנִי אֱנָשָׁא דְּעַרְקִין, כֵּיוָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן, אֲמַאי אַזְלִין בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא. אֶלָּא, לְאִשְׁתַּכְּחָא בְּהוּ שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, דְּלֵית שְׁלִימוּ אֶלָּא יוֹם וְלַיְלָה.=וְכֻלָּם מֶרְכָּבָה עֶלְיוֹנָה קְדוֹשָׁה לָלֶכֶת עִם יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלֵמוּת הַכֹּל, כְּדֵי שֶׁהָאָבוֹת יִרְאוּ אֶת גְּאֻלָּתָם, שֶׁכָּתוּב וְאָנֹכִי אֲעַלְךְ גַּם עָלֹה, עִם הַמֶּרְכָּבָה. וְכָתוּב וַה' הֹלֵךְ וְגוֹ' לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. וְכִי לָמָּה הָיוּ הוֹלְכִים יוֹמָם וָלַיְלָה? יֵלְכוּ בַּיּוֹם, וְלֹא יֵלְכוּ בַּלַּיְלָה כַּאֲנָשִׁים שֶׁבּוֹרְחִים, כֵּיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַר אוֹתָם, לָמָּה הָלְכוּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה? אֶלָּא כְּדֵי לְהִמָּצֵא בָהֶם שְׁלֵמוּת הַכֹּל, שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אֶלָּא יוֹם וָלַיְלָה.

יעקב ירד ב'מרכבות' ששלח לו יוסף תוך הבטחה שה' יעלה אותו ואת בניו ב'מרכבות'. והנה  המרכבה שעולים בה בניו היא מרכבת האבות. האבות הם המסד, כוח היניקה, מרכז הזהות, הם ההבטחה והיסוד הלאומי. חלקם שייך לעבר דוד שייך לעתיד. חלקם שייך לאור וליום יעקב ודוד בעיקר, שייכים ללילה. זו הסיבה שלמרות שהיה אפשר אחרת אלוקים "אילץ" את בנ"י ללכת גם בלילה. "ולילה בעמוד אש". זאת כדי לחבר מידת יום במידת לילה. החיבור האחדות היא השלמת הפער בין האל ושמו, בין האל ובריאתו, בין הבורא לבין האדם הנברא בצלמו. החיבור יוצר ההרמוניה בין העולמות השונים וכמובן בין הממדים הזכריים לאלה הנקביים. החיבור הוא הגאולה והוא שלמות השם ושלמות האל.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיְיָ' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן: דָּא אַבְרָהָם. וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ: דָּא יִצְחָק. וְאִי הָכִי יַעֲקֹב אָן הוּא. אֶלָּא בְּמִלָּה קַדְמָאָה אִתְּמַר, וְתַמָּן שָׁאֲרִי, כְּמָה דִּכְתִּיב וַיְיָ'. =אָמַר רַבִּי אַבָּא, כָּךְ בֵּאַרְנוּ, וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן - זֶה אַבְרָהָם. וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ - זֶה יִצְחָק. וְאִם כָּךְ, אֵיפֹה יַעֲקֹב? אֶלָּא שֶׁנֶּאֱמַר בַּדִּבּוּר הָרִאשׁוֹן, וְשָׁם הִתְחִיל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַה'.

רבי אבא מעמיד זאת אחרת. אברהם הוא היום= חסד. יצחק הוא הלילה=גבורה. ויעקב  הוא נמצא במילה וה'= תפארת. יעקב שקראו הקב"ה אל, מזוהה לכאורה עם קב"ה – האל עצמו והוא ההולך כשמצד אחד אברהם-מדת יום ומצד שני יצחק מידת לילה.

בין כה וכה הטענה היא כי ישראל נגאלו בזכות האבות. בזכות האבות המגלמים את דיאלקטיקת ההשלמה. חסד=ימין  גבורה=דין שמאל  ותפארת= אמצע  ומלכות. (חגת"ם)

וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, הֲוָה נָהִיר, בְּסִטְרָא דָּא וּבְדָא. בְּגִין דְּיִרְדְּפוּן מִצְרָאֵי בַּתְרֵיהוֹן, לְאִתְיַיקְרָא שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְתִּיכוֹי וּפָרָשׁוֹי. בְּגִין לְמֵיזַל יְמָמָא וְלֵילְיָא, אַסְפָּקָלַרְיָא דְּנָהֲרָא, וּדְלָא נָהֲרָא. וְתוּ, בְּגִין לְאַטְעָאָה לְמִצְרָאֵי דְּיֵמְרוּן מִקְרֶה הוּא, דִּכְתִּיב, (ישעיה יט) נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צוֹעַן, וּכְתִיב (ישעיה מה) מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר, וְעַל דָּא אַזְלֵי בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא. =וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, הָיָה מֵאִיר בְּצַד זֶה וּבָזֶה, כְּדֵי שֶׁהַמִּצְרִים יִרְדְּפוּ האֶת הַמִּצְרִים, שֶׁיֹּאמְרוּ מִקְרֶה הוּא, שֶׁכָּתוּב (ישעיה יט) נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צוֹעַן, וְכָתוּב (שם מד) מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר, וְעַל כֵּן הָלְכוּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה.

עמוד האש שהאיר לבני ישראל על מנת לחבר את היום והלילה, האיר גם מצדם האחורי כדי להאיר גם למצרים לרדוף אחר בני ישראל. ורדיפתם זו מושכת אותם אל הדרמה הניסית של ההצלה ובכך גדל הנס. ואולם באופן עמוק יותר ייקור שם ה' גדל במיוחד כשמצרים נוכחים בסוד גאולת ישראל, בחיבור היום והלילה."בגין למיזל יממא ובלילא" גם ביעור החושך=המצרים נעשה באותה תבנית של חיבור המידות ה-אלוהיות חסד-דין –ואמת. וכך הבהירות של העלאת המלכות וחיבורה אל הקב"ה וההאחדה עמו- תגדל ותוחש ותוכר מאוד. באופן טבעי-סיבתי העיקרון הרוחני הזה מתגלה גם כתרגיל הטעייה מלחמתי יעיל.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיק לוֹן מִמִּצְרַיִם, לְמֶהֱוֵי חוּלָקֵיהּ וְאַחֲסַנְתֵּיהּ. וְתָּא חֲזֵי, בְּסִטְרָא דְּיוֹבְלָא, אִשְׁתְּכַח חֵירוּ לְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן לְזִמְנָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (ישעיה כז) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וְגוֹ'. = רַבִּי אַבָּא אָמַר, אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹצִיא אוֹתָם מִמִּצְרַיִם לִהְיוֹת חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ. וּבֹא רְאֵה, בְּצַד הַיּוֹבֵל נִמְצְאָה חֵרוּת לְיִשְׂרָאֵל, וְכֵן לֶעָתִיד לָבא, שֶׁכָּתוּב (ישעיה כז) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וְגוֹ'.

רבי אבא מרחיב את רעיון שיבת המלכות. זו נקראת כאן בפיו- סטרא דיובלא. יובל הוא ס' בינה, שהיא שער החמישים, שער החירות. בשנת היובל יוצאים העבדים לחירות בתקיעת שופר של יום הכיפורים. הבינה היא האם (מדת הדין הרפה) שמלכות (מדת הדין הקשה) היא בתה. המלכות (דוד) 'סטרא דיובל' הוציאה את ישראל לחירות. אלא זוהי חירות זמנית. ואולם לעתיד לבוא שתהיה חירות קבועה ומתמשכת היא תיעשה דווקא באמצעות ספירת בינה.-בשופר גדול. אז תתגלה הבינה בעצמה.

וּבְגִין הַהוּא יוֹבְלָא עִלָּאָה, אִתְעַכְּבוּ חַמְשִׁין יוֹמִין, לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, וּלְמִקְרַב לְטוּרָא דְּסִינַי. וְכֵיוָן דְּאָזְלֵי בִּיְמָמָא, אָזְלֵי בְּלֵילְיָא, לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד יוֹמָא, בֵּין יְמָמָא וְלֵילְיָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח פְּרִישׁוּ. =וּמִשּׁוּם אוֹתוֹ יוֹבֵל עֶלְיוֹן, הִתְעַכְּבוּ חֲמִשִּׁים יוֹם לְקַבֵּל הַתּוֹרָה וְלִקְרַב לְהַר סִינַי. וְכֵיוָן שֶׁהָלְכוּ בַּיּוֹם, הָלְכוּ בַּלַּיְלָה, לִהְיוֹת הַכֹּל יוֹם אֶחָד בֵּין יוֹם וָלַיְלָה, וְלֹא נִמְצֵאת הַפְרָדָה.

וזהו ההסבר להליכה של חמישים יממות(יום ולילה)עד לקבלת התורה בהר סיני.שער החירות נפתח רק לאחר טיפוס בחמישים מדרגותיו. או אז ניתנת תורת החירות (אין לך בן חורין... ) ואולם, חמישים יממות אלו מכריחות חיבור יום ולילה בכדי להגיע לשער הבינה.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּכֻלְּהוּ בְּנַיְיחָא אַזְלִין, לִרְעוּתָא דְּנַפְשַׁיְיהוּ, בְּיוֹמָא דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא, הֲווֹ חַמְשִׁין יוֹמִין שְׁלֵמִין, יוֹמֵי וְלֵילֵי כְּדְקָא יֵאוֹת, דְּלֵית יוֹם בְּלֹא לַיְלָה, וְלֵית לַיְלָה בְּלא יוֹם, וְלַיְלָה וְיוֹם אִקְרֵי יוֹם אֶחָד. וְכֵיוָן דְּאָזְלוּ חַמְשִׁין יוֹמִין שְׁלֵימִין, כְּדֵין (לקבל נ' דיובלא וכמה) שָׁארוּ עָלַיְיהוּ אִינּוּן נ' יוֹמִין דְּיוֹבְלָא, וּמִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא אִתְיְיהִיב לְהוּ אוֹרַיְיתָא, וּבְגִין כָּךְ אַזְלִין יוֹמָא וְלֵילְיָא. =וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכֻּלָּם הָלְכוּ בִמְנוּחָה לִרְצוֹן נַפְשָׁם, בַּיּוֹם שֶׁקִּבְּלוּ הַתּוֹרָה, הָיוּ חֲמִשִּׁים יָמִים שְׁלֵמִים, יָמִים וְלֵילוֹת כָּרָאוּי, שֶׁאֵין יוֹם בְּלִי לַיְלָה, וְאֵין לַיְלָה בְּלִי יוֹם, וְלַיְלָה וָיוֹם נִקְרָא יוֹם אֶחָד. וְכֵיוָן שֶׁהָלְכוּ חֲמִשִּׁים יָמִים שְׁלֵמִים, אָז שָׁרוּ עֲלֵיהֶם אוֹתָם חֲמִשִּׁים יְמֵי הַיּוֹבֵל, וּמִצַּד שֶׁל הַיּוֹבֵל (בינה) נִתְּנָה לָהֶם תּוֹרָה, וְלָכֵן הָלְכוּ יוֹמָם וָלַיְלָה.

יציאת מצרים וההצלה בים סוף הצליחו משום ההבנה כי הגאולה אינה רק הצלה עצמית וריחוק מהחומר המורד והסורר. אם לא נראה בתהליך הזמני את מה שצריך להיות התכלית העתידית ואם לא נתחייב לתכלית הזו שכל המציאות כולה צריכה להיגאל, לא נהיה ראויים לגאולה. אסור שהלילה יוותר מקום החושך ושברי המציאות. חמישים היום והלילה שבנ"י התהלכו לקראת קבלת תורת החירות שלהם, מדברים על הצעדה הגדולה לעתיד לבוא להפעיל את מלוא תודעת החירות – מס' בינה על כלל המציאות.