ציונות דתית של מי ? / הרב ראובן הכהן אוריה
ראש ישיבת שחרי"ת בכפר מימון .
השאלה
תחילה אשאל של מי היא הציונות הדתית (להלן הצ"ד)? של מי השיח הזה ? את מי היא משרתת?
מי מסוגל לדבר בשפתה ומי מודר ממנה ?
ובכלל, היש צידוק לשאלות הללו? האם יתכן כי השאלות שיצרו את הצ"ד שרתו וממשיכות לשרת את מוקדי הכוח והתרבות (קרי מערבית- אשכנזית ) שבתוכם עלו ועולות השאלות הללו?
הנחת המאמר הזה היא כי לשאלות אלה יש השלכה על השאלות המהותיות כמו : מה היא הצ"ד ? ומה הם אתגריה ?
יכול המשיב לפטרני בתשובה פשוטה. הציונות הדתית היא זו של כל המכיר בה ורוצה להצטרף אליה. היא עומדת שם כשלעצמה על מכלול מורכבויותיה וכל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.
ובכן, תשובה זו בדיוק חושפת את תוקף טענתי.
המשיב הנטוע במרחב ההגמוני (השליט) מלמדני כי אין הוא מתמרן בין זהויות ואין הוא מודע וחשוף דיו לסתירות המתקיימות בציונות הדתית ובייחוד בין מרכיביה. כך שאין היא זמינה ונגישה לקבוצות אוכלוסיה בחברה הישראלית .
על אף ריבוי זהויות המוצא בצ"ד, "הרוב" ההגמוני המרכזי והדומיננטי המוביל ומעצב את התרבות הציונית דתית הנו מערבי- אשכנזי ואילו "המיעוט" בו הנו מזרחי- ספרדי.
למצער , יהיו דווקא אלה המיעוטים שיצביעו על המאפיינים הייחודיים של התרבות הציונית דתית השלטת בעוד שמוביליה הדומיננטים פטורים מלתמרן בין הזהות הייחודית לדומיננטית . כמיעוט יחושו זרות המהלכת בשולי התרבות .
זרותם כאנשי שוליים אינה בגין מאפייני הדרה מוסדיים או מנהליים או חוקיים . היא מתקיימת במקום שהשווית החיים והשיח מעוצבים ע"פ התרבות השלטת ואין בה מקום של הצפה ולגיטימציה לתרבות המיעוט.
דחיקה זו בעיקרה אינה מכוונת והיא תולדה של התנהגות בלתי מודעת שהעילית הדומיננטית אינה מודעת לה. אף המגע ההדוק בתנועות הנוער במוסדות הלימוד ובצבא אינו מבטל את תחושת הזרות. המגע הזה מבליט את העובדה שיש קבוצה אחת שבעיניה התרבות הדומיננטית מובנת מאליה כשהיא אינה מסוגלת לראות את הפן המגביל והמנכר החבוי בה.
הקושי של הההגמוניה השלטת הוא לראות במסגרת הפוליטית והחינוכית - נורמטיבית המעוצבת בדמותה – שהיא פרטיקולרית (יחודית) מגזרית . כל בניה של הציונות הדתית שווים אם רק ישתדלו להיות כמונו- כמו אנשי ההגמוניה.
"סדר יומה" כביכול עולה מעצמו מהמציאות הנתונה כמות שהיא בפנינו. ההקשר התרבותי -האתני -מגזרי לא רלוונטי. הצ"ד עדיין רואה בעיניה הממלכתיות מצרף זהותי-אידאולוגי-תרבותי אחד וזהה של הישראלי החדש.
זו אחת הטעויות העמוקות ביותר שהמשנה הציונית דתית צריכה לתקן.
ההזמנה הכנה להצטרפות כרוכה בקשיי מיתון זהותו הייחודית של המיעוט תוך התמודדות עם תחושת הזרות .
מסעם של המזרחים אל המרכז הצ"ד אינו מאפשר להם לשכוח את זהותם . ובשל כך שאלת ההצלחה או הכשלון של השתלבותם לא יכולה להיות נידונת במנותק מהשאלה של הזהות הפרטיקולרית .
אין במאמר קריאת תיגר על מושגי הטוב הצ"ד ועל הישגיה הכבירים של התנועה אלא, השאלה מדוע לא יהיו אלה גם ובנוסף נחלת הרוב המזרחי במדינת ישראל.
במה הדברים אמורים .
זה זמן רב שאני מוטרד מהשאלה הפשוטה : מפני מה אין הרוב המזרחי ציוני -דתי? על פניו ציבור זה יותר מכל ציבור אחר היה ראוי שיראה בבית הציוני דתי את ביתו. ולא כך הוא . השאלה קשה שבעתיים בהיות רובו של ציבור זה גידול של מערכת החמ"ד והממסד הצ"ד.
יוצאי ארצות האיסלאם עצבו את תודעתם העצמית נוכח המדינה אליה הגיעו. והפלא ופלא דווקא מתוך "מדיניות כור ההיתוך " של הצ"ד ומיזוג גלויות במדינת ישראל התגבשה הוויתם כמזרחיים. זו מסרבת להיעלם וממאנת להשתלב בצ"ד . אדרבא, אם הליכוד וש"ס יכולים לשמש אבן בוחן לזיקה ולהשתייכות הרי שרוב המסורתיים והדתיים המזרחיים שלא כמו בעבר מתחלקים לקבוצות קצה ולא מהלכים בדרך הביניים גם דת וגם ציונות.
מדוע ? מדוע הצ"ד היא לא גם של המזרחיים ?
ואם אמור יאמר המשיב: ראה את כל גידולי מוסדות החמ"ד, בתנועות הנוער ,בישיבות המגזר וההשכלה הגבוהה ובהתיישבות והנה בתוכם רבים וטובים מזרחים.
אענה בתמצות : מעט הם ביחסם המספרי נוכח מספרם בכלל האוכלוסיה , מועטת היא התודעה והזהות הציונית דתית בקרבם ועוד פחותה בולטותם והשפעתם בקביעת "סדר היום" החינוכי- הפוליטי-התרבותי-והחברתי. ושוב מקרה ש"ס והליכוד-קדימה יוכיחו.
כמי שעוקב אחר השיח הצ"ד מטרידה אותי שאלה נוספת: מדוע כמעט ואין דיון בשאלה הזו בבמות הדיון השונות במחוזות הצ"ד ?
מה עושה לצ"ד עובדת היותה של מדינת ישראל מכילה כ 60% ציבור יהודי- מסורתי - דתי- מזרחי בעל מכוונות ציונית - לאומית וכ 70% במוסדות החמ"ד. האם הדיון מסתיים בתשובה : או שהם פשוט מצטרפים ! או שלא! ?
אי הנוכחות של המזרחים (כזהות וכתרבות) בציונות הדתית ואי הניראות של הבעיה היא מוקדה של השאלה.
לשאלה תשובות אפשריות רבות . כיוון אחד אשרטט כאן .
התשובות
השיח הצ"ד מדיר ולא מכיל . השיח הציוני דתי על מורכבותו האידיאולוגית, אינו מצליח ללכוד ולהניע לפעולה את רוב הציבור המזרחי. יש משהו בסיסי בשיח הזה, שכבר שישים שנה אינו נותן מענה לנושאים שמטרידים את המזרחי בן הפריפריה ועוד גורם לו לחוש כלפיו ניכור.
א. ביהודי ארצות המזרח בוגרי כור ההיתוך הישראלי דבק דימוי המזרחי-דתי- מסורתי שהוא תוצר המפגש שלהם עם החילון (המערבי- אשכנזי) במדינת ישראל.
מדיניות הקליטה וכור ההיתוך עוד העניקה לאבחנה בין אשכנזים לספרדים עיבוי מעמדי גיאוגרפי. כך יצא שהשכבות הסוציו אקונומיות החלשות באזורי הפריפריה הן ברובן יוצאי ארצות האיסלאם לעדותיהם השונות . בשל כך "נקבע" להם סדר יום שונה. מחד, מאבק על זהותם ותרבותם הם ומאידך, מאבק על ההשתלבות בחברה הישראלית תוך מאבק הישרדות על ובתוך המעמד הכלכלי - חברתי .
לעומת זאת תולדות הפולמוס התרבותי והזהותי של הצ"ד נקבע על ידי סדר היום ה"ציוני" לפלגיו ומתנגדיו. כל ה"מתחים" ילידי הדיכוטומיות (מנוגדות ) המקטבות שבין חילוני לדתי, בין יהודי לדמוקרטי, בין מודרני לשמרני, בין מדע לאמונה ובין תורה לעבודה הנם תוצר של השיח הזה. והוא עצמו הורתו במערב הסוער במאות ה-19-20.
כך יוצא שבין כך ובין כך נתהווה המעמד הדתי-מסורתי מזרחי שלא זכה להכרה, ליחס ולטיפול הראוי לו בהגות הציונית דתית .
למצער מכורח הנסיבות לא נדונו אלה למשל , בכתבי הוגי הציונות הדתית כמו הרב קוק , הרב סולבייציק ואחרים. אדרבא , נדמה כי שאלות היסוד שנדונו בכתביהם לא ריחפו בחלל המזרחי. אי אפשר להתעלם מהעובדה כי לא נתנו דעתם על כך כי ישנה ו/או עתידה להיות עוד מחצית של העם היהודי , יוצאת ארצות האסלאם שתתגבש לקבוצת זהות ייחודית . מחצית העם היושב בציון ואשר יצר ויוצר תגובה אחרת ותוצר אחר של תרבות יהודית - במפגשו עם המודרנה ועם הלאומיות.
התעלמות תמימה זו הביאה להשלטת שיח חינוכי –דתי הניזון במידה רבה מהעמדה הרואה בבעיות "הדור" בעיה תודעתית- קוגנטיבית (שכלית) . משמעה הבנת הדת כשיטה רציונאלית (הגיונית ) שהיא תנאי להזדהות ולהתחייבות דתית. מה שאינו מכיל בהכרח את צרכיו של רוב הציבור המזרחי.
ג. ההתמודדות החינוכית דתית עם המודרנה ואידאולוגיות ה"זמן החדש " נעשית באופן כללי בשפה הנדמית כרציונאלית מושגית . שפה מנהירה העוסקת בלכידה של הגדרות בשיח הדתי- מודרני. כאלה הם למשל לימודי "מחשבת ישראל " ותנ"ך - (פילולוגי- היסטורי) שבאקדמיה ובבתי הספר . זהו שיח שצמח על המצע של האפשרות הרעיונית של ניתוק הדת מהמדינה, ניתוק אלוקים מהחיים הארציים, ניתוק הדת מהמדע והפיכת האמונה הדתית לאופציה הנתונה לבחירה.
השונות של בעיית החילון אצל המזרחים ותופעת המסורתיות לצד שאלות המעמד הסוציו אקונומי-תרבותי חייב לא רק הגדרת בעיה שונה אלא גם פתרון נוסף ושונה .
זו הסיבה לאי נכונות החלוקה בין בתי ספר של הממ"ד והממלכתי כללי אשר אינה הולמת כלל את הציבור הזה ואינה נלכדת בדיכוטומיה זו. חלוקה שפגעה קשות בכלל במזרחים .
ד. בהמשך למגמה זו קשה להתעלם מהדרה הלא מכווונת ושמא לא מודעת במוסדות החינוך הצ"ד בשל התשתית התרבותית - חברתית המצויה בהם . הדרה הנעשית מאליה והיוצרת במרבית המוסדות מובהקות אתנית . תנאי השיח ואפיוניו מכתיבים את תנאי ההצטרפות . בכך נוצר הצביון הקובע את אופי השיח.
הנה למשל אופי לימודי הקודש בישיבות הצ"ד. לימוד תלמוד בעיון למדני כהמשך וכחיקוי ישיבות ליטא האשכנזיות . מצבו של המזרחי בגיל העשרה מראש נחות. לרוב אין הוא מגיע ממורשת לימוד גמרא, והסגנון הלא תכליתי של העיון - האינטלקטואלי בלימוד התלמוד רחוק ביחס למנטליות הפרגמטית(מעשית ) -תכליתית של הלכה וחווית המדרש שהכיר במחוזותיו. מה גם שלמצער אין הוא פוגש במדף הביבליוגרפי של לימודיו את ספריית גדולי ההלכה, ההגות , המדרש, השירה והמיסטיקה של המזרח. מה עם גאוות היחידה שלו?!
וכך רוב שעות הקודש שנועדו לשכנע את המתבגר באמיתות התורה וברלוונטיות (במשמעות הקיומית) שלה לגביו מחמיצות לגביו עיקר זה . ככלל הדברים נכונים גם לתלמידים מרקע אשכנזי אלא שפגיעתם קשה יותר בציבור התלמידים המזרחי.
הדברים נכונים גם במערך השיעורים בבתי הכנסת, בבתי המדרש הפתוחים ובבימות הדיון שבקהילות מעורבות בישובים ובערים.
באלה ניתנת עדיפות ללימוד שיעורי עיון או בקיאות בתלמוד כ "דף יומי" , או שיעור עיוני נושאי כלשהו על פני לימוד הלכה למעשה ו/או דרשה עם הנחיות למעשה. ברור שמערך לימודים שכזה משרת את האקלים הצ"ד האשכנזי יותר משהוא משרת את הצורך המזרחי.
ש"ס חוללה את המהפכה התרבותית שלה באמצעות שיח נראטיבי (סיפורי) -נורמטיבי (סדר התנהגותי) כשהשפה ההלכתית של הגר"ע יוסף מהלכת כחלוצת המחנה.
בו בזמן אחת הבעיות החינוכיות הקשות ביותר הרובצת לפתחה של הצ"ד היא השאלה: כיצד מחנכים באחת לנטרול ההשפעות הבעייתיות של דפוסי מוחצנות ורדידות תרבותית ומשיגים מוליכות ודומיננטיות של הערכיות התרבותית הצ"ד . ועוד מכשול אחד קטן כיצד עושים זאת ללא תמורה זהותית והטמעות תרבותית הפוגעת ומשכיחה את תרבות המוצא אלא אדרבא מסייעת בשיקומה ופיתוחה בתוך המכלול הצ"ד .
ה. למרות שהצ"ד, אולי יותר מכל זרם אחר במדינה השקיעה בעשייה ובתרומה חינוכית בפריפריה ובקרב ציבור המזרחיים לא השכילה זו להכיל את הציבור המזרחי . הצמחתם של קהילות אורגניות נדחק מפני "גרעינים" מיובאים, וגם אלה מעט. לא היית העצמת הקהילה והמנהיגות המקומית לכדי מסוגלות להתמודדות עם אתגריה ולהשתלבות בהנהגה הצ"ד .
ו. גורם נוסף להדרה הוא העיסוק בשאלת הציונות והלאומיות המשיחית שנותבה למאבק על א"י ולא עסקה בבעיות הקיום. הנה גורם הזרות נתון הוא בסד המעמדי ובהעדר אונות אידיאולוגית .
הטרדה בבעיות פרנסה, ההתרוצצות בסבכי הקליטה , משבר הקהילה והמשפחה, בעיות החינוך , הפרימה החברתית , האבטלה והעוני הקשו על שמיעת "קול התור" והכבידו על ההיענות לקול דודי הדופק. דין עניי "שיקום שכונות" קדם לעניי ההתיישבות .
המאבק על ארץ ישראל השלמה, שהיה למרכזי באידיאולוגיה הצ"ד דחק הצידה שאלות של קיום. השיח הצ"ד לא ענה למצוקות היומיומיות ולשאלות של צדק חברתי . השיח הלאומי היה כללי ומהותני ולא גם פרטי וקיומי.
אירועי ההתנתקות וההזכרות במפגשי "פנים אל פנים" יוכיחו. שוב הליכוד הכריע. חבל , היה מאוחר .
המקף המנכר
ז. הצ"ד בנויה על המקף המחבר כדברי י. בורג. המקף מבקש לחבר בין שני קצוות דיכוטומיים הנראים סותרים זה את זה . תורה הכוללת מחד, את הקודש , המסורת והפרטיקולריות (יחודיות תרבותית) ומאידך המודרנה הכוללת את החול, הציונות , מדע , אוניברסליות , דמוקרטיה , וכדו' . דרכה של התנועה וסדר יומה החינוכי- ערכי של הצ"ד בנוי על ניסיון המיזוג ועל האמונה כי הדבר אפשרי .
עד כמה שהכרתי הדתית והפילוסופית מגעת החיבור הלזה אינו באפשר כפי שהוא נתפס כחיבור של זה וזה מקפי. גם וגם . מודל הישיבה התיכונית המורכב מ"ישיבה" -קודש ו"תיכונית"- מדע, טבע וחול,
יוצר דמות בוגר בעל תודעה מפוצלת . מחד עולם דתי ששיחו נראה "דימיוני" במונחי הריאליה המדעית מאידך, עולם של טבע חולי - רציונאלי נעדר נוכחות אלוקית .
הפיצול התודעתי הזה לבד מכך שהוא יוצר דתיות מנוכרת עוד הוא מקשה עד מאוד על המוכרעות הדתית והמחויבות הנורמטיבית - הלכתית . בשל ההתנגשות הזו מתקשה הצ"ד בעיקרון הנחילות , בעבירות הבין דורית ובהורשה של אורח חיים דתי ומלא. השילוב הבורגאי טוב למאוויים אידיאיים אך אינו טוב דיו לנחילות , למחויבות ולמוכרעות דתית .
מקום החולשה החינוכי הזה חושף את בעיית המיזוג . מה שנכון לכלל בניה של הצ"ד נכון שבעתיים לבני הציבור המזרחי.
השיח הפסחני הזה של הצ"ד במופעו העכשווי אינו שיח מניע וכובש , אינו אותנטי ואין בכוחו לגבור על כוחות ההסחה וההסטה הנושבים מהרחוב והמרחב החילוני ומשום כך נפגעת אף אוכלוסיית ה"מקיפים".
בשל סתירה זו אנו מוצאים ניסיונות פרימה של ה"שילוב - הקדוש". התחרדלו"ת מכאן וסוגי דתלשי"ם מכאן . בעולם שכזה הרגרסיה של המזרחים הנבוכים אל ש"ס ודומיה , היא אך טבעית . אם דמיון אזי עדיפה החזרת העטרה ליושנה של הישיבות קדושות והלהט הברסלבי. שם הדמיון חזק יותר, פועל יותר ומבצר יותר ובעיקר נחיל יותר .
הצ"ד בחרה בגאולה דרך הטבע . ואולם , בית המדרש הצ"ד בעיקרו ממשיך להיות בועה "ניסית-דמיונית " המנותקת מ"דרך הטבע". הקודש לא נגאל והוא נותר גלותי. האופציה לתחייה ציונית דתית המצויה בהפיכה אבולוציונית של הקודש - של התורה שבבית מדרשנו כך שהיא מטפלת בבניין המדיני -גאולי שבדרך הטבע, מתמהמהת. תורת בית המדרש הצ"ד מתקשה להיות משמעותית לחיים הציוניים ולמונחי החול המדיני -חברתי . החול לא התקדש משום שהקודש לא חולל הפיכה ראויה של ההוויה והמחשבה הדתית במציאותינו המתחדשת . בעולם שכזה הגם שהוא דורש תעוזה של חידוש ויצירה אפשרית הזדמנות מלהיבה לאותנטיות דתית פרגמטית המעורבת ויוצרת בחיים . בבימ"ד שכזה יעסקו אף המזרחים בתיקון להלכה ולמעשה של החברה בה הם חיים . בעולם שכזה שבו הנוכחות האלוקית מתפרשת מעבר לד' אמות של תנ"ך ,מחשבה וחסידות והלכות אורח חיים , עשויה להיות מסגרת חיים דתית אותנטית גם לציבור המזרחי.
אליה וחתך בה .
ואולם , מה נאמר ומה נדבר מן ההכרח כי המזרחי-הישראלי כמו האשכנזי-ישראלי מחויב להיות בן בית בשתי הבתים הבונים את בית ישראל . זה כמו זה יצטרכו להכיל בסופו של תהליך את המטען התרבותי הצ"ד זה שנוצר וזה שעתיד להיווצר.
ובכך עולה השאלות :
האם יתכן חינוך מצליח של מזרחים הנעשה תוך שליטה בשפת התרבות המערבית ומנגנוני הכוח שלו ויחד עם זאת הוא משמר את הזהות והתרבות המזרחית הקודמת . ? אם כן כיצד עושים זאת ? השאלה הזו אף ניתנת להתנסח כך: האם ניתן לחנך לדתיות מודרניות יוצאי ארצות האסלאם ובו זמנית לשמר ולשפר את תרבות המוצא הדתית והעדתית שלהן ? ש"ס הכריעה ב"החזרת העטרה ליושנה" - רק דתיות , וע"כ היא יכולה להיות מזרחית במובהק.
האם נכון לשתי סוגי האוכלוסיות אותו סדר יום ? האם בכלל נכון הוא המאמץ לשמר זהות מזרחית בחינוך שרוב בניינו הוא חינוך כללי, ממלכתי ולאמתו של דבר מערבי אשכנזי ? מהי בכלל אותה מזרחיות שכדאי ונכון לשמרה ולטפחה ? האם לא נכון הדבר כי מצרף הזהויות הללו המזרחי והמערבי צריכים להיות אף נחלתו של תלמיד מערבי? כל אלה ועוד חוברים לשאלה מסכמת :
כיצד אם כן מחנכים לניעות חברתית במצרף זהויות ותרבויות .?
ולכן האופציה לתחייה היא בהצפה תרבותית ויצירת תרבות על הכוללת ולוקחת בחשבון את גוני הציבור שהיא אמורה להכיל ואת צרכיו.
לשם כך יש להכיר בבעיה בהתפרשותה לגבולותיה. להיוודע לאי נוכחותה של התרבות המזרחיות על מאפייניה ותוצריה בזהות הצ"ד . מסגרות בעלות מובהקות מזרחית מתאפיינים בבעיות נורמטיביות- דתיות שהם עניין לענות בו בשונה ובנוסף לשיח שבו דנים במוסדות בעלי מובהקות אשכנזית .
לחולל באחת שתי תמורות . האחת להקנות שליטה בשפה המערבית המשתלבת במרחב המודרני. ומאידך לחזק את הזהות התרבותית-דתית כבעלת לגיטימציה וכשוות ערך ביצירת התרבות הישראלית המתחדשת .
שימוש בשפות שיח שונות . לצד השפה הרציונאלית לשלב בה שפה נראטיבית- נורמטיבית . הטיה במקצועות הקודש מלימוד תלמודי – עיוני להסללה בקיאותי/ אגדי - מדרשי/ רמבמ"י- הלכתי / נושאי / תנכ"י וכדו' . כשמרכזם נושאי חברה , תרבות , צדק חברתי ומוסר , ובסוגיות בעלי משמעות קיומית בשאלות יחיד, משפחה , קהילה ,עם ומדינה - עיון והלכה למציאות .
טובי בניה של הצ"ד יראו בפריפריה אידיאל דתי- חברתי- מוסרי עליון בתוך המשנה הציונית . מסגרות ההסמכה של רבנים ומחנכים תעסוקנה ברקמת החברה והתרבות הישראלית . תעמקנה את הידרשותם לספרות חכמי מזרח ולפילוסופית ההלכה והלימוד שלהם. תתמחנה בשאלות הלכתיות ועיוניות של הטבה וצדק חברתי- (אבטלה, זיקנה , רפואה , סטיות חברתיות , משפחה וכדו'. תכשרנה בכלי עבודה סוציאלית ובמיומנויות מנהיגותיות – חברתיות – מערכתיות . ועוד תפתחנה יכולות רטוריות מידרגיות המותאמות לאוכלוסיות שונות.
יש לעשות מאמץ מכוון ומוטה להמליל ולהמשיג יצירות מאוצרות הרוח התרבות של העולם המזרחי. יש לדאוג להיותם קומוניקטיביים לבן דורנו ולהפכם לנושאי תוכן במסגרות הלימוד השונות .
להגדיל את הגרעינים התורניים ואת הצעדים המשמעותיים בתחום ההחזרה בתשובה בעולם הצ"ד . את המגמה הזו יש להרחיב ולשכלל אל הסגנון המסורס"י (מסורתי –רגרסי) המצוי בקרב התיכונים המקיפים ובחלק ניכר מהישיבות התיכוניות. ובכן " איך עושים חזרה בתשובה ציונית דתית שבה שיקום חברתי-תרבותי לצד שיקום כלכלי- מעמדי?"
כציוני דתי , הייתי רוצה לראות בצ"ד את האופציה הרוחנית הדתית האולטימטיבית של מדינת ישראל. אופציה שהיא לא ספרדית ולא אשכנזית, אלא מעבר לשתיהן. הרי לא נגאלנו כדי שכל עדה תתפלל במניין משלה. לא באנו רק לשמר – אלא גם לייצר. לייצר משהו חדש גאולי, דתיות ארץ -ישראלית שנותנת ביטוי, גאווה ולגיטימציה לשתי התרבויות ומתנשאת מעבר להן. דתיות לא מגזרית כי אם כלל ישראלית, והפעם באמת .
ראש ישיבת שחרי"ת בכפר מימון .
השאלה
תחילה אשאל של מי היא הציונות הדתית (להלן הצ"ד)? של מי השיח הזה ? את מי היא משרתת?
מי מסוגל לדבר בשפתה ומי מודר ממנה ?
ובכלל, היש צידוק לשאלות הללו? האם יתכן כי השאלות שיצרו את הצ"ד שרתו וממשיכות לשרת את מוקדי הכוח והתרבות (קרי מערבית- אשכנזית ) שבתוכם עלו ועולות השאלות הללו?
הנחת המאמר הזה היא כי לשאלות אלה יש השלכה על השאלות המהותיות כמו : מה היא הצ"ד ? ומה הם אתגריה ?
יכול המשיב לפטרני בתשובה פשוטה. הציונות הדתית היא זו של כל המכיר בה ורוצה להצטרף אליה. היא עומדת שם כשלעצמה על מכלול מורכבויותיה וכל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.
ובכן, תשובה זו בדיוק חושפת את תוקף טענתי.
המשיב הנטוע במרחב ההגמוני (השליט) מלמדני כי אין הוא מתמרן בין זהויות ואין הוא מודע וחשוף דיו לסתירות המתקיימות בציונות הדתית ובייחוד בין מרכיביה. כך שאין היא זמינה ונגישה לקבוצות אוכלוסיה בחברה הישראלית .
על אף ריבוי זהויות המוצא בצ"ד, "הרוב" ההגמוני המרכזי והדומיננטי המוביל ומעצב את התרבות הציונית דתית הנו מערבי- אשכנזי ואילו "המיעוט" בו הנו מזרחי- ספרדי.
למצער , יהיו דווקא אלה המיעוטים שיצביעו על המאפיינים הייחודיים של התרבות הציונית דתית השלטת בעוד שמוביליה הדומיננטים פטורים מלתמרן בין הזהות הייחודית לדומיננטית . כמיעוט יחושו זרות המהלכת בשולי התרבות .
זרותם כאנשי שוליים אינה בגין מאפייני הדרה מוסדיים או מנהליים או חוקיים . היא מתקיימת במקום שהשווית החיים והשיח מעוצבים ע"פ התרבות השלטת ואין בה מקום של הצפה ולגיטימציה לתרבות המיעוט.
דחיקה זו בעיקרה אינה מכוונת והיא תולדה של התנהגות בלתי מודעת שהעילית הדומיננטית אינה מודעת לה. אף המגע ההדוק בתנועות הנוער במוסדות הלימוד ובצבא אינו מבטל את תחושת הזרות. המגע הזה מבליט את העובדה שיש קבוצה אחת שבעיניה התרבות הדומיננטית מובנת מאליה כשהיא אינה מסוגלת לראות את הפן המגביל והמנכר החבוי בה.
הקושי של הההגמוניה השלטת הוא לראות במסגרת הפוליטית והחינוכית - נורמטיבית המעוצבת בדמותה – שהיא פרטיקולרית (יחודית) מגזרית . כל בניה של הציונות הדתית שווים אם רק ישתדלו להיות כמונו- כמו אנשי ההגמוניה.
"סדר יומה" כביכול עולה מעצמו מהמציאות הנתונה כמות שהיא בפנינו. ההקשר התרבותי -האתני -מגזרי לא רלוונטי. הצ"ד עדיין רואה בעיניה הממלכתיות מצרף זהותי-אידאולוגי-תרבותי אחד וזהה של הישראלי החדש.
זו אחת הטעויות העמוקות ביותר שהמשנה הציונית דתית צריכה לתקן.
ההזמנה הכנה להצטרפות כרוכה בקשיי מיתון זהותו הייחודית של המיעוט תוך התמודדות עם תחושת הזרות .
מסעם של המזרחים אל המרכז הצ"ד אינו מאפשר להם לשכוח את זהותם . ובשל כך שאלת ההצלחה או הכשלון של השתלבותם לא יכולה להיות נידונת במנותק מהשאלה של הזהות הפרטיקולרית .
אין במאמר קריאת תיגר על מושגי הטוב הצ"ד ועל הישגיה הכבירים של התנועה אלא, השאלה מדוע לא יהיו אלה גם ובנוסף נחלת הרוב המזרחי במדינת ישראל.
במה הדברים אמורים .
זה זמן רב שאני מוטרד מהשאלה הפשוטה : מפני מה אין הרוב המזרחי ציוני -דתי? על פניו ציבור זה יותר מכל ציבור אחר היה ראוי שיראה בבית הציוני דתי את ביתו. ולא כך הוא . השאלה קשה שבעתיים בהיות רובו של ציבור זה גידול של מערכת החמ"ד והממסד הצ"ד.
יוצאי ארצות האיסלאם עצבו את תודעתם העצמית נוכח המדינה אליה הגיעו. והפלא ופלא דווקא מתוך "מדיניות כור ההיתוך " של הצ"ד ומיזוג גלויות במדינת ישראל התגבשה הוויתם כמזרחיים. זו מסרבת להיעלם וממאנת להשתלב בצ"ד . אדרבא, אם הליכוד וש"ס יכולים לשמש אבן בוחן לזיקה ולהשתייכות הרי שרוב המסורתיים והדתיים המזרחיים שלא כמו בעבר מתחלקים לקבוצות קצה ולא מהלכים בדרך הביניים גם דת וגם ציונות.
מדוע ? מדוע הצ"ד היא לא גם של המזרחיים ?
ואם אמור יאמר המשיב: ראה את כל גידולי מוסדות החמ"ד, בתנועות הנוער ,בישיבות המגזר וההשכלה הגבוהה ובהתיישבות והנה בתוכם רבים וטובים מזרחים.
אענה בתמצות : מעט הם ביחסם המספרי נוכח מספרם בכלל האוכלוסיה , מועטת היא התודעה והזהות הציונית דתית בקרבם ועוד פחותה בולטותם והשפעתם בקביעת "סדר היום" החינוכי- הפוליטי-התרבותי-והחברתי. ושוב מקרה ש"ס והליכוד-קדימה יוכיחו.
כמי שעוקב אחר השיח הצ"ד מטרידה אותי שאלה נוספת: מדוע כמעט ואין דיון בשאלה הזו בבמות הדיון השונות במחוזות הצ"ד ?
מה עושה לצ"ד עובדת היותה של מדינת ישראל מכילה כ 60% ציבור יהודי- מסורתי - דתי- מזרחי בעל מכוונות ציונית - לאומית וכ 70% במוסדות החמ"ד. האם הדיון מסתיים בתשובה : או שהם פשוט מצטרפים ! או שלא! ?
אי הנוכחות של המזרחים (כזהות וכתרבות) בציונות הדתית ואי הניראות של הבעיה היא מוקדה של השאלה.
לשאלה תשובות אפשריות רבות . כיוון אחד אשרטט כאן .
התשובות
השיח הצ"ד מדיר ולא מכיל . השיח הציוני דתי על מורכבותו האידיאולוגית, אינו מצליח ללכוד ולהניע לפעולה את רוב הציבור המזרחי. יש משהו בסיסי בשיח הזה, שכבר שישים שנה אינו נותן מענה לנושאים שמטרידים את המזרחי בן הפריפריה ועוד גורם לו לחוש כלפיו ניכור.
א. ביהודי ארצות המזרח בוגרי כור ההיתוך הישראלי דבק דימוי המזרחי-דתי- מסורתי שהוא תוצר המפגש שלהם עם החילון (המערבי- אשכנזי) במדינת ישראל.
מדיניות הקליטה וכור ההיתוך עוד העניקה לאבחנה בין אשכנזים לספרדים עיבוי מעמדי גיאוגרפי. כך יצא שהשכבות הסוציו אקונומיות החלשות באזורי הפריפריה הן ברובן יוצאי ארצות האיסלאם לעדותיהם השונות . בשל כך "נקבע" להם סדר יום שונה. מחד, מאבק על זהותם ותרבותם הם ומאידך, מאבק על ההשתלבות בחברה הישראלית תוך מאבק הישרדות על ובתוך המעמד הכלכלי - חברתי .
לעומת זאת תולדות הפולמוס התרבותי והזהותי של הצ"ד נקבע על ידי סדר היום ה"ציוני" לפלגיו ומתנגדיו. כל ה"מתחים" ילידי הדיכוטומיות (מנוגדות ) המקטבות שבין חילוני לדתי, בין יהודי לדמוקרטי, בין מודרני לשמרני, בין מדע לאמונה ובין תורה לעבודה הנם תוצר של השיח הזה. והוא עצמו הורתו במערב הסוער במאות ה-19-20.
כך יוצא שבין כך ובין כך נתהווה המעמד הדתי-מסורתי מזרחי שלא זכה להכרה, ליחס ולטיפול הראוי לו בהגות הציונית דתית .
למצער מכורח הנסיבות לא נדונו אלה למשל , בכתבי הוגי הציונות הדתית כמו הרב קוק , הרב סולבייציק ואחרים. אדרבא , נדמה כי שאלות היסוד שנדונו בכתביהם לא ריחפו בחלל המזרחי. אי אפשר להתעלם מהעובדה כי לא נתנו דעתם על כך כי ישנה ו/או עתידה להיות עוד מחצית של העם היהודי , יוצאת ארצות האסלאם שתתגבש לקבוצת זהות ייחודית . מחצית העם היושב בציון ואשר יצר ויוצר תגובה אחרת ותוצר אחר של תרבות יהודית - במפגשו עם המודרנה ועם הלאומיות.
התעלמות תמימה זו הביאה להשלטת שיח חינוכי –דתי הניזון במידה רבה מהעמדה הרואה בבעיות "הדור" בעיה תודעתית- קוגנטיבית (שכלית) . משמעה הבנת הדת כשיטה רציונאלית (הגיונית ) שהיא תנאי להזדהות ולהתחייבות דתית. מה שאינו מכיל בהכרח את צרכיו של רוב הציבור המזרחי.
ג. ההתמודדות החינוכית דתית עם המודרנה ואידאולוגיות ה"זמן החדש " נעשית באופן כללי בשפה הנדמית כרציונאלית מושגית . שפה מנהירה העוסקת בלכידה של הגדרות בשיח הדתי- מודרני. כאלה הם למשל לימודי "מחשבת ישראל " ותנ"ך - (פילולוגי- היסטורי) שבאקדמיה ובבתי הספר . זהו שיח שצמח על המצע של האפשרות הרעיונית של ניתוק הדת מהמדינה, ניתוק אלוקים מהחיים הארציים, ניתוק הדת מהמדע והפיכת האמונה הדתית לאופציה הנתונה לבחירה.
השונות של בעיית החילון אצל המזרחים ותופעת המסורתיות לצד שאלות המעמד הסוציו אקונומי-תרבותי חייב לא רק הגדרת בעיה שונה אלא גם פתרון נוסף ושונה .
זו הסיבה לאי נכונות החלוקה בין בתי ספר של הממ"ד והממלכתי כללי אשר אינה הולמת כלל את הציבור הזה ואינה נלכדת בדיכוטומיה זו. חלוקה שפגעה קשות בכלל במזרחים .
ד. בהמשך למגמה זו קשה להתעלם מהדרה הלא מכווונת ושמא לא מודעת במוסדות החינוך הצ"ד בשל התשתית התרבותית - חברתית המצויה בהם . הדרה הנעשית מאליה והיוצרת במרבית המוסדות מובהקות אתנית . תנאי השיח ואפיוניו מכתיבים את תנאי ההצטרפות . בכך נוצר הצביון הקובע את אופי השיח.
הנה למשל אופי לימודי הקודש בישיבות הצ"ד. לימוד תלמוד בעיון למדני כהמשך וכחיקוי ישיבות ליטא האשכנזיות . מצבו של המזרחי בגיל העשרה מראש נחות. לרוב אין הוא מגיע ממורשת לימוד גמרא, והסגנון הלא תכליתי של העיון - האינטלקטואלי בלימוד התלמוד רחוק ביחס למנטליות הפרגמטית(מעשית ) -תכליתית של הלכה וחווית המדרש שהכיר במחוזותיו. מה גם שלמצער אין הוא פוגש במדף הביבליוגרפי של לימודיו את ספריית גדולי ההלכה, ההגות , המדרש, השירה והמיסטיקה של המזרח. מה עם גאוות היחידה שלו?!
וכך רוב שעות הקודש שנועדו לשכנע את המתבגר באמיתות התורה וברלוונטיות (במשמעות הקיומית) שלה לגביו מחמיצות לגביו עיקר זה . ככלל הדברים נכונים גם לתלמידים מרקע אשכנזי אלא שפגיעתם קשה יותר בציבור התלמידים המזרחי.
הדברים נכונים גם במערך השיעורים בבתי הכנסת, בבתי המדרש הפתוחים ובבימות הדיון שבקהילות מעורבות בישובים ובערים.
באלה ניתנת עדיפות ללימוד שיעורי עיון או בקיאות בתלמוד כ "דף יומי" , או שיעור עיוני נושאי כלשהו על פני לימוד הלכה למעשה ו/או דרשה עם הנחיות למעשה. ברור שמערך לימודים שכזה משרת את האקלים הצ"ד האשכנזי יותר משהוא משרת את הצורך המזרחי.
ש"ס חוללה את המהפכה התרבותית שלה באמצעות שיח נראטיבי (סיפורי) -נורמטיבי (סדר התנהגותי) כשהשפה ההלכתית של הגר"ע יוסף מהלכת כחלוצת המחנה.
בו בזמן אחת הבעיות החינוכיות הקשות ביותר הרובצת לפתחה של הצ"ד היא השאלה: כיצד מחנכים באחת לנטרול ההשפעות הבעייתיות של דפוסי מוחצנות ורדידות תרבותית ומשיגים מוליכות ודומיננטיות של הערכיות התרבותית הצ"ד . ועוד מכשול אחד קטן כיצד עושים זאת ללא תמורה זהותית והטמעות תרבותית הפוגעת ומשכיחה את תרבות המוצא אלא אדרבא מסייעת בשיקומה ופיתוחה בתוך המכלול הצ"ד .
ה. למרות שהצ"ד, אולי יותר מכל זרם אחר במדינה השקיעה בעשייה ובתרומה חינוכית בפריפריה ובקרב ציבור המזרחיים לא השכילה זו להכיל את הציבור המזרחי . הצמחתם של קהילות אורגניות נדחק מפני "גרעינים" מיובאים, וגם אלה מעט. לא היית העצמת הקהילה והמנהיגות המקומית לכדי מסוגלות להתמודדות עם אתגריה ולהשתלבות בהנהגה הצ"ד .
ו. גורם נוסף להדרה הוא העיסוק בשאלת הציונות והלאומיות המשיחית שנותבה למאבק על א"י ולא עסקה בבעיות הקיום. הנה גורם הזרות נתון הוא בסד המעמדי ובהעדר אונות אידיאולוגית .
הטרדה בבעיות פרנסה, ההתרוצצות בסבכי הקליטה , משבר הקהילה והמשפחה, בעיות החינוך , הפרימה החברתית , האבטלה והעוני הקשו על שמיעת "קול התור" והכבידו על ההיענות לקול דודי הדופק. דין עניי "שיקום שכונות" קדם לעניי ההתיישבות .
המאבק על ארץ ישראל השלמה, שהיה למרכזי באידיאולוגיה הצ"ד דחק הצידה שאלות של קיום. השיח הצ"ד לא ענה למצוקות היומיומיות ולשאלות של צדק חברתי . השיח הלאומי היה כללי ומהותני ולא גם פרטי וקיומי.
אירועי ההתנתקות וההזכרות במפגשי "פנים אל פנים" יוכיחו. שוב הליכוד הכריע. חבל , היה מאוחר .
המקף המנכר
ז. הצ"ד בנויה על המקף המחבר כדברי י. בורג. המקף מבקש לחבר בין שני קצוות דיכוטומיים הנראים סותרים זה את זה . תורה הכוללת מחד, את הקודש , המסורת והפרטיקולריות (יחודיות תרבותית) ומאידך המודרנה הכוללת את החול, הציונות , מדע , אוניברסליות , דמוקרטיה , וכדו' . דרכה של התנועה וסדר יומה החינוכי- ערכי של הצ"ד בנוי על ניסיון המיזוג ועל האמונה כי הדבר אפשרי .
עד כמה שהכרתי הדתית והפילוסופית מגעת החיבור הלזה אינו באפשר כפי שהוא נתפס כחיבור של זה וזה מקפי. גם וגם . מודל הישיבה התיכונית המורכב מ"ישיבה" -קודש ו"תיכונית"- מדע, טבע וחול,
יוצר דמות בוגר בעל תודעה מפוצלת . מחד עולם דתי ששיחו נראה "דימיוני" במונחי הריאליה המדעית מאידך, עולם של טבע חולי - רציונאלי נעדר נוכחות אלוקית .
הפיצול התודעתי הזה לבד מכך שהוא יוצר דתיות מנוכרת עוד הוא מקשה עד מאוד על המוכרעות הדתית והמחויבות הנורמטיבית - הלכתית . בשל ההתנגשות הזו מתקשה הצ"ד בעיקרון הנחילות , בעבירות הבין דורית ובהורשה של אורח חיים דתי ומלא. השילוב הבורגאי טוב למאוויים אידיאיים אך אינו טוב דיו לנחילות , למחויבות ולמוכרעות דתית .
מקום החולשה החינוכי הזה חושף את בעיית המיזוג . מה שנכון לכלל בניה של הצ"ד נכון שבעתיים לבני הציבור המזרחי.
השיח הפסחני הזה של הצ"ד במופעו העכשווי אינו שיח מניע וכובש , אינו אותנטי ואין בכוחו לגבור על כוחות ההסחה וההסטה הנושבים מהרחוב והמרחב החילוני ומשום כך נפגעת אף אוכלוסיית ה"מקיפים".
בשל סתירה זו אנו מוצאים ניסיונות פרימה של ה"שילוב - הקדוש". התחרדלו"ת מכאן וסוגי דתלשי"ם מכאן . בעולם שכזה הרגרסיה של המזרחים הנבוכים אל ש"ס ודומיה , היא אך טבעית . אם דמיון אזי עדיפה החזרת העטרה ליושנה של הישיבות קדושות והלהט הברסלבי. שם הדמיון חזק יותר, פועל יותר ומבצר יותר ובעיקר נחיל יותר .
הצ"ד בחרה בגאולה דרך הטבע . ואולם , בית המדרש הצ"ד בעיקרו ממשיך להיות בועה "ניסית-דמיונית " המנותקת מ"דרך הטבע". הקודש לא נגאל והוא נותר גלותי. האופציה לתחייה ציונית דתית המצויה בהפיכה אבולוציונית של הקודש - של התורה שבבית מדרשנו כך שהיא מטפלת בבניין המדיני -גאולי שבדרך הטבע, מתמהמהת. תורת בית המדרש הצ"ד מתקשה להיות משמעותית לחיים הציוניים ולמונחי החול המדיני -חברתי . החול לא התקדש משום שהקודש לא חולל הפיכה ראויה של ההוויה והמחשבה הדתית במציאותינו המתחדשת . בעולם שכזה הגם שהוא דורש תעוזה של חידוש ויצירה אפשרית הזדמנות מלהיבה לאותנטיות דתית פרגמטית המעורבת ויוצרת בחיים . בבימ"ד שכזה יעסקו אף המזרחים בתיקון להלכה ולמעשה של החברה בה הם חיים . בעולם שכזה שבו הנוכחות האלוקית מתפרשת מעבר לד' אמות של תנ"ך ,מחשבה וחסידות והלכות אורח חיים , עשויה להיות מסגרת חיים דתית אותנטית גם לציבור המזרחי.
אליה וחתך בה .
ואולם , מה נאמר ומה נדבר מן ההכרח כי המזרחי-הישראלי כמו האשכנזי-ישראלי מחויב להיות בן בית בשתי הבתים הבונים את בית ישראל . זה כמו זה יצטרכו להכיל בסופו של תהליך את המטען התרבותי הצ"ד זה שנוצר וזה שעתיד להיווצר.
ובכך עולה השאלות :
האם יתכן חינוך מצליח של מזרחים הנעשה תוך שליטה בשפת התרבות המערבית ומנגנוני הכוח שלו ויחד עם זאת הוא משמר את הזהות והתרבות המזרחית הקודמת . ? אם כן כיצד עושים זאת ? השאלה הזו אף ניתנת להתנסח כך: האם ניתן לחנך לדתיות מודרניות יוצאי ארצות האסלאם ובו זמנית לשמר ולשפר את תרבות המוצא הדתית והעדתית שלהן ? ש"ס הכריעה ב"החזרת העטרה ליושנה" - רק דתיות , וע"כ היא יכולה להיות מזרחית במובהק.
האם נכון לשתי סוגי האוכלוסיות אותו סדר יום ? האם בכלל נכון הוא המאמץ לשמר זהות מזרחית בחינוך שרוב בניינו הוא חינוך כללי, ממלכתי ולאמתו של דבר מערבי אשכנזי ? מהי בכלל אותה מזרחיות שכדאי ונכון לשמרה ולטפחה ? האם לא נכון הדבר כי מצרף הזהויות הללו המזרחי והמערבי צריכים להיות אף נחלתו של תלמיד מערבי? כל אלה ועוד חוברים לשאלה מסכמת :
כיצד אם כן מחנכים לניעות חברתית במצרף זהויות ותרבויות .?
ולכן האופציה לתחייה היא בהצפה תרבותית ויצירת תרבות על הכוללת ולוקחת בחשבון את גוני הציבור שהיא אמורה להכיל ואת צרכיו.
לשם כך יש להכיר בבעיה בהתפרשותה לגבולותיה. להיוודע לאי נוכחותה של התרבות המזרחיות על מאפייניה ותוצריה בזהות הצ"ד . מסגרות בעלות מובהקות מזרחית מתאפיינים בבעיות נורמטיביות- דתיות שהם עניין לענות בו בשונה ובנוסף לשיח שבו דנים במוסדות בעלי מובהקות אשכנזית .
לחולל באחת שתי תמורות . האחת להקנות שליטה בשפה המערבית המשתלבת במרחב המודרני. ומאידך לחזק את הזהות התרבותית-דתית כבעלת לגיטימציה וכשוות ערך ביצירת התרבות הישראלית המתחדשת .
שימוש בשפות שיח שונות . לצד השפה הרציונאלית לשלב בה שפה נראטיבית- נורמטיבית . הטיה במקצועות הקודש מלימוד תלמודי – עיוני להסללה בקיאותי/ אגדי - מדרשי/ רמבמ"י- הלכתי / נושאי / תנכ"י וכדו' . כשמרכזם נושאי חברה , תרבות , צדק חברתי ומוסר , ובסוגיות בעלי משמעות קיומית בשאלות יחיד, משפחה , קהילה ,עם ומדינה - עיון והלכה למציאות .
טובי בניה של הצ"ד יראו בפריפריה אידיאל דתי- חברתי- מוסרי עליון בתוך המשנה הציונית . מסגרות ההסמכה של רבנים ומחנכים תעסוקנה ברקמת החברה והתרבות הישראלית . תעמקנה את הידרשותם לספרות חכמי מזרח ולפילוסופית ההלכה והלימוד שלהם. תתמחנה בשאלות הלכתיות ועיוניות של הטבה וצדק חברתי- (אבטלה, זיקנה , רפואה , סטיות חברתיות , משפחה וכדו'. תכשרנה בכלי עבודה סוציאלית ובמיומנויות מנהיגותיות – חברתיות – מערכתיות . ועוד תפתחנה יכולות רטוריות מידרגיות המותאמות לאוכלוסיות שונות.
יש לעשות מאמץ מכוון ומוטה להמליל ולהמשיג יצירות מאוצרות הרוח התרבות של העולם המזרחי. יש לדאוג להיותם קומוניקטיביים לבן דורנו ולהפכם לנושאי תוכן במסגרות הלימוד השונות .
להגדיל את הגרעינים התורניים ואת הצעדים המשמעותיים בתחום ההחזרה בתשובה בעולם הצ"ד . את המגמה הזו יש להרחיב ולשכלל אל הסגנון המסורס"י (מסורתי –רגרסי) המצוי בקרב התיכונים המקיפים ובחלק ניכר מהישיבות התיכוניות. ובכן " איך עושים חזרה בתשובה ציונית דתית שבה שיקום חברתי-תרבותי לצד שיקום כלכלי- מעמדי?"
כציוני דתי , הייתי רוצה לראות בצ"ד את האופציה הרוחנית הדתית האולטימטיבית של מדינת ישראל. אופציה שהיא לא ספרדית ולא אשכנזית, אלא מעבר לשתיהן. הרי לא נגאלנו כדי שכל עדה תתפלל במניין משלה. לא באנו רק לשמר – אלא גם לייצר. לייצר משהו חדש גאולי, דתיות ארץ -ישראלית שנותנת ביטוי, גאווה ולגיטימציה לשתי התרבויות ומתנשאת מעבר להן. דתיות לא מגזרית כי אם כלל ישראלית, והפעם באמת .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה