מה הוא שמיני עצרת
יום טוב אחרון של חג?
חג הסוכות מופיע בכמה מקומות בתורה. המופע שלו
בצורות שונות ובחומשים השונים, מצייר את החג ואת עניינו באופנים שונים. ידועה מכבר, החלוקה שמופיעה בעיקרה בפרשת אמור
בספר ויקרא, בין חג הסוכות כחג היסטורי לבין חג האסיף כחג חקלאי. חלוקה זו מסמנת
את מצוות הסוכה כזכר לאירועי ההליכה במדבר:
מצווה שעיקרה בישיבה בסוכה בשבעת ימים.
סוכות של ממש המדמות אף סיכוך בענני כבוד. את חג האסיף מציינים במצוות
ארבעת המינים הניטלים בשמחה לפני ה', כהודאה על האסיף הקייצי המבטיח עורף כלכלי
לחורף הקרוב. השילוב בין שני החגים סוכות ואסיף, מוסבר כך, ששעת האסיף שבו נצברים
כוח ובטחון כלכלי, נזקק הוא לארעיות הסוכה. תודעת תלות וארעיות הנבנית מזיכרון
תלותנו באל בעת הליכתנו ארבעים שנה במדבר, טרם התיישבותנו בארץ. מנגנון זה, זוקף
את הצלחתנו הכלכלית (המתבטאת בלולב ומיניו כנציגות היבול כולו), באלוהי ישראל שהוא
אלוהי הארץ, השמים הגשמים והיבול.
ביטויי התלות מגבירים מחד, את הכרת התודה
ומגבילים ומעדנים מאידך, את תחושת הכוח תוך יצירת יחס מאוזן לעושר ולכוח.
ואולם, בחומשים
האחרים אנו רואים שחג הסוכות הוא חלק מחג האסיף. בספר דברים (ט"ז 15-13), נאמר: 13 חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים, בְּאָסְפְּךָ
מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. 14 וְשָׂמַחְתָּ
בְּחַגֶּךָ... שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוה אֱלֹהֶיךָ.
כך שמצוות חג האסיף,
הוא בעצם בניית הסוכות. ואפשר שהסוכות אף נבנות מאסיף הגורן והיקב, כמו שהבינו
ופעלו עולי עזרא ונחמיה.
מהתורה כפשוטה נראה
כי נטילת ארבע המינים הוא מצווה שקיומה, במקדש. אם העומר כמצוות החג החקלאי –
האביב הוא מצווה שקיומה במקדש לפני ה', ואם הביכורים בשתי הלחמים בחג הקציר נעשה
במקדש לפני ה', אף מצוות האסיף בנטילת ייצוגיו, הוא במקדש לפני ה'.
+++++++++++++++++++++++++++
ואולם, שאלה אחת
מטרידה ויש לתת עליה את הדעת. אם חג הסוכות וחג האסיף הנם שבעה ימים ומצוותם בשבעה
ימים, מהו היום שמיני?
ויקרא כ"ג , לד- לו: "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ
הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לה'. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן
מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ
אִשֶּׁה לַיהוה. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם,
וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוה. עֲצֶרֶת הִוא, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא
תַעֲשׂוּ.
לכאורה, אין היום
השמיני חלק מחג הסוכות, שכן חג הסוכות והאסיף מוגדרים מפורשות כחגים של שבעה ימים,
ומצוותם שבעה ימים. ועוד, רגל לשונות בכך שבכל שבעת ימי הסוכות מקריבים בכל יום ארבעה עשר כבשים ושני אילים,
ואילו בשמיני עצרת – שבעה כבשים ואיל אחד. וכן לגבי פרי החג, בכל שבעת ימי חג
הסוכות מקריבים פרים רבים, הפוחתים והולכים משלושה עשר עד שבעה. ואילו בשמיני עצרת
אין מקריבין בו ששה פרים אלא, רק פר אחד בלבד.
כללו של דבר ולכאורה יום זה הוא
"רגל בפני עצמו."[1]
יום
זה קרוא הוא: 'שמיני עצרת'. זאת על סמך הפסוק בבמדבר כט, לט : "בַּיּוֹם
הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, כל מלאכת עבודה לא תעשו" ".
וכן בנחמיה: " וַיַּעֲשׂוּ חָג
שִׁבְעַת יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט" (נחמיה ח, יג).
מה היא אותה עצרת? האין זאת בשל העצירה ממצוות
חגי הסוכות והאסיף?
אם כן,
ה"עֲצֶרֶת" היא יחידה עצמאית הנחגגת בסיום סוכות. ואף שבתפילה ובברכת המזון
והקידוש הנוסח הוא "שמיני חג העצרת הזה", היו שתהו איזה חג הוא, אם
בכלל.[2] ושאלות
הלכתיות שונות דנות במעמדו זה ביחס לחג סוכות.
ואם אינו מכלל חג הסוכות מפני מה נקרא
"היום השמיני"?
ברם, נראה, כי לעניין הלכות רבות היותו יום טוב
אחרון של חג, מלמד כי נכלל הוא בחג הסוכות אלא, שמצוות מסוימות לא נוהגות, ואילו
הלכות אחרות כן משייכות אותו לרגל השלישי.[3]
כך למשל, לעניין
מצוות עולת ראיה ושלמי החג הרי הוא מהווה
המשך למילוי החובות ועוד כהנה הלכות.
ואילו בתורה עצרת
מיוחסת לשביעי של פסח. ושביעי של פסח הוא יום שבתון הסוגר את החג. אם מקבילים את
חג הסוכות לחג המצות, ראוי היה כי היום השביעי יהיה יום טוב שבתון ועצרת. היום
השביעי הנו חלק מהחג והחלק השביעי המסיים את החג ומצוותיו. והנה כאן היום השמיני
אינו חלק מחג הסוכות או מחג האסיף ואף מצוותיהן אינן נוהגות בו ואעפ"י כן הוא
שבתון ועצרת. ומפני מה יקרא עצרת? סביר להניח מפני שביתת המלאכה בו, מבלי שיש
מצוות חג ייחודית לכבודו. (וקצת קשה מדוע יקראו חז"ל ליום הביכורים 'עצרת',
אם לא שהוא המקבילה לשמיני עצרת, כיום הסוגר את החג).
חכמינו התמודדות עם
השאלה דרך השוואת קורבנותיו לקורבנות חג הסוכות. שבעים הפרים המוקרבים בסדר יורד משלוש
עשרה לשבע, מסמנים עבור חז"ל את החגיגה האוניברסלית לשלום העולם ולשפעת
יבוליו.[4] המכנה
המשותף המאחד את שבעים האומות הוא, ההצטרכות אל הגשם, שגדולה ירידתו אף ממעמד הר
סיני וכמוהו כתחיית המתים, אם לא למעלה מכך.[5]
לעומת זאת הפר האחד של שמיני עצרת, נתפס כקורבן המזמן מפגש ייחודי קרוב ואינטימי
בין ישראל לאלוקים[6], בשונה
מזה המוכן לשאר העמים.[7]
ואולם, אין להסתפק
במדרש רב רושם זה, שאינו עולה מפשוטו של מקרא. אף אין בו כדי להסביר מפני מה אין
בו מצווה ייחודית, כבשאר ימות החג או לכל הפחות מצווה מחודשת ועצמאית. הדרשה נסמכת
לשם פירושה על קורבנות החג ולא על המצוות הייחודיות לחג. סוף סוף אין הגויים
מצווים לא בסוכות ולא בנטילת ארבעה מינים. מה אם כן ייחודו של יום השמיני?
כבר אמרנו, כי בתורה,
מצוות החג וענייניו מוסברים בכך – שהנם זכר לאירוע היסטורי – הסוכות במדבר, וכאות
תודה ושמחה על היבול השנתי. מצוות אלה קשורות לעידן שבו חל החג "בצאת
השנה" או ב"תקופת השנה". ברור אם כן, שחג הסוכות מסיים את השנה
החקלאית שעברה מחד, ופותח את השנה החקלאית
החדשה והעתידה לבוא, מאידך.
למרות שהתורה מתמקדת
בעיקר בשבעת ימי צאת השנה, חז"ל התמקדו אף בפתיחת השנה החקלאית החדשה. כזו
היא הצהרתם במשנה במסכת ראש השנה "בחג נידונים על המים"- וברור הוא,
שהכוונה למי הגשמים העתידים לירד בעונת החורף. בכך, גם מוסבר עניין ניסוך המים,
שנוסף למצוותיו העיקריות של החג, למרות שאין לו עיקר גלוי בפשוטה של התורה, הרי
הוא תלוי ועומד בשל דין המים. וכך גם מתבארת זקיפת הערבות במזבח בכל יום, וכן,
סיבובי ההושענא, שכל כולה של הזקיפה והנבילה וצעקת התשועה היא בקשת הצלה מבצורת
קרובה. ובוודאי ששמחת בית השואבה שנעשתה בעסק גדול (להוציא מליבם של צדוקים), היא
סעיף של ניסוך המים ודין תלותנו במי הגשמים.
הגיעו הדברים עד כדי כך, שהנענועים של הלולב
מכוונים לענייני טללים וגשמים טובים מרוחות השמים. עוד הוסיף רבי עקיבא לבאר את
טעם נטילת ארבעת המינים, כדי שירצונו לפני הקב"ה, על המים. וכי זה הוא המכנה
המשותף האוגד את ארבעת המינים הללו, דווקא.
עוד כיוונה ההשגחה,
שיתגלגל יום הדין של המים ליום השביעי של סוכות, כיום שהוא "הושענא
רבה." – יום החיתום ו'פתקא טבא'.
כללו של דבר, חג
הסוכות מסכם שנה אבל, הוא גם פותח שנה. ופתיחתו היא הרת גורל. דבר שאי אפשר לכאורה
אי אפשר לאומרו על חג המצות.
ואם כן, אפשר לומר,
כי יום השמיני מסמן הן את סיום חג הסוכות והאסיף והן את תחילת ימות הגשמים. בכך
ייחודו. זו הסיבה העיקרית לכך, שמתחילים להזכירו בו גבורות גשמים. ולולא שיבת עולי
רגלים לחו"ל, היו מתחילים בו אף 'שאילת גשמים'. וכשמתפללים לגשמים אין יושבים
בסוכות![8]
ברור אם כן מדוע לא
חלים בו מצוות הסיכום, וברור מדוע יום פתיחת העונה צמוד לסיום ולסיכום העונה
שעברה. וברור מפני מה אין בו מצווה. כי מצוות הרגלים באים על שתיים: הודאה על היש
החקלאי ועל הזיכרון ההיסטורי של בחסר שחוזר ומבנה את תודעת ההודיה.
אם כך הוא הדבר, אזי
מבנה שכזה אפשר למצוא גם בחג המצות שיום שביעי שלו קרוא עצרת[9],
שיש בו סיכום ופתיחה ואף הוא בנוי משבע ימים פלוס אחד.
'יום שמיני שבתון' של
ימי המצות, הוא חג הקציר שנחגג לסוף ארבעים ותשעה יום. ולמה כך? כי חג האביב מסכם
את עונת הגשמים ומצוותו בעומר. ואילו חג השבועות, כיום הנוסף, נעשה לעת תחילת
הקציר, קציר החיטים. ומפתיע הדבר שאף ליום
הביכורים תחילת הקציר, קראוהו חז"ל "עצרת".
וכמדומה שאלה הם דברי
הרמב"ן על
ויקרא כ״ג, לו:
ועל
דרך האמת... והנה היא שמינית "עצרת היא" כי שם נעצר הכל וצוה בחג המצות
שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה' ומנה ממנו תשעה
וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם וקדש יום שמיני כשמיני של חג והימים הספורים
בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג והוא יום…".
על אף האמור, נראה שאפשר
לפרש את יום השמיני בדרך אחרת.
יש שני אופנים לחגוג
את חגי הסוכות והאסיף. האופן האחד, הוא בהצטוות במעשים טכסיים- סימבוליים, כישיבה
בסוכה ובנטילת לולב, וכן במצוות ערבה וניסוך המים. באלה יש שמחה. שמחה שהיא בזיכרון של ימי החוסר והתלות
ובהודאה לפני ה' והצטנעות על המלאות. ואילו האופן השני, הוא פשוט לחגוג את המלאות
ללא טכסים ומנגנונים. שמחה ללא גבולות וללא מסמנים וציוני דרך. שמחה שיש בה
התפרצות ספונטנית וביטויים אינטואיטיביים של עומק הנשמה הישראלית. שמיני עצרת, הוא
יום חגיגת האסיף ללא סוכות וללא ארבעת המינים ואף ללא חרדת הגשמים בחורף.[10]
אפשר שלזאת כיוון
התרגום יונתן בן עוזיאל בבמדבר כ״ט, לה: בְּיוֹמָא תְמִינָאָה כְּנִישִׁין תֶּהֱווֹן
בְּחֶדְוָא מִן מַטִילְכוֹן לְבָתֵּיכוֹן כְּנִישַׁת חֶדְוָא וְיוֹמָא טָבָא
וְאִירוּעַ קַדִישׁ תֶּהֱוֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן
וכמדומה, אלה דבריו
של הנצי"ב בהעמק
דבר על במדבר כ״ט, ל״ה:א׳ : "עצרת
תהיה לכם. לפי קבלת חז״ל אתי לג״ש 'עצרת' 'עצרת' לתשלומין. ולפי הפשט היה׳
זה היום יותר לכם מכל מועדות שהי׳ה בהם קרבנות חגיגה וראי׳ה שעיקרם לגבוה. משא״כ
בשמיני עצרת, לא הקריבו עפ״י רוב כי אם שלמי שמחה. דעיקר ההקרבה כדי לשמוח בבשר
שלמים. והוי כעין הקרבת שלמים במדבר כמש״כ בס׳ ויקרא י״ז ה׳. מש״ה כתיב: עצרת
תהי׳ לכם. בשביל אכילה לשמחה. ומשמעות עצרת לפי הפשט שיהא עצור לפני
ה׳..."
מכאן התגלגל החג
בדרשות רבות, הבאות לעגן את עניין שמחת שמיני עצרת כשמחה ספונטנית שעם ישראל מבקש
לבטא אינטואיטיבית את תחושותיו כשהוא עצור לפני ה'.
דוגמה
אחת מיני רבות היא דרשת השפת אמת, דברים, לסוכות י״ב:ט׳
ביום
השמיני עצרת תהי' לכם. דאיתא ההלל והשמחה שמונה. ודרשו והיית אך שמח לרבות [ליל]
שמיני כו'. דהשמחה צריך להיות לשם שמים. וזה הרמז ההלל והשמחה שמונה דשמיני הוא
למעלה מהטבע שבז' ימי הבנין. .. וזהו שמיני עצרת. .. כי בז' ימי הסוכות הוא שמחה
מצד הטבע. אבל בשמ"ע היא שורש השמחה כנ"ל. ויש רמז בפסוק נשיאים ורוח
וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. כי בז' הימים הוא נשיאים ורוח. הסוכה ענני כבוד והד'
מינים מנענעים לד' רוחות. ובזה יש לכל אחיזה. אבל גשם שבשמ"ע לא נמסר רק
לאנשי אמת שההלל והשמחה הוא בזאת כנ"ל…
[1] תניא
כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן, שמיני רגל בפני עצמו הוא לעניין [ששה
דברים שסימנם} פז"ר קש"ב. רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב:
פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שירה בפני עצמו, ברכה
בפני עצמו:
[2] בשולחן
ערוך. הנוסח הוא "חג העצרת", ואילו הרמ"א כותב נהוג להגיד את הנוסח:
"יום שמיני עצרת הזה" – ללא אזכרת המילה 'חג' כלל, כיוון "דלא
מצינו בשום מקום שנקרא 'חג' אלא אומרים 'יום שמיני עצרת' (רמ"א תרסח, א).
המהרש"ל (שו"ת המהרש"ל סד) והט"ז (תרסח, א) קובעים לומר
'יום שמיני עצרת החג הזה', כיוון שהמונח 'חג' מתייחס לסוכות ולא לשמיני עצרת. וכן
הוא בערוך השולחן שם. והחיד"א תומך בנוסח 'יום שמיני חג העצרת הזה (ברכי יוסף
שם).
[3] משום כך
אין לנו ארבעה רגלים (על כל המשתמע מכך), אף שאומרים בו ברכת שהחיינו.
[4] זכריה יד, ט וכן טז-יז שם מתואר כיצד אומות
העולם לעתיד לבוא יחגגו גם הן את חג הסוכות ויעבדו את הקב"ה בירושלים.
[5] תענית, ז
ע"א: "אמר רבי אבהו: גדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית המתים
לצדיקים, ואילו גשמים - בין לצדיקים בין לרשעים.....אמר רב יהודה: גדול
יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה....רבא אמר: יותר מיום
שניתנה בו תורה וגו'"
[6] "עצרת
היא. משל למלך שבאו בניו להקביל פניו, פעם ראשונה אמר: להם מתי תחזרו לי? אמרו לו:
לחמישים יום. פטרם לשלום. שניה אמר להם: מתי תחזרו? אמרו לו: לד׳
חדשים. פטרם לשלום. בשלישית אמרו לו: לא נוכל לחזור עד לאחר שבעה חדשים. אמר להם:
אם כן, בבקשה מכם תתעכבו עמי עוד יום אחד כדי שאשבע בראייתכם מאחר שתאחרו כל כך.
לפיכך, אין עצרת לישראל בפסח לפי שחוזרים בשבועות ולא בשבועות לפי שחוזרים בסוכות,
אבל בסוכות שאין חוזרים עד הפסח מפני הגשמים הקב״ה
מעצרן יום אחד. (חזקוני ויקרא כג, לו)
[7] סוכה נ״ה ב:ט׳-י׳: אָמַר רַבִּי
(אֶלְעָזָר): הָנֵי שִׁבְעִים פָּרִים כְּנֶגֶד מִי — כְּנֶגֶד שִׁבְעִים
אוּמּוֹת. פַּר יְחִידִי לָמָּה — כְּנֶגֶד אוּמָּה יְחִידָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ
בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: עֲשׂוּ לִי סְעוּדָה גְּדוֹלָה. לְיוֹם
אַחֲרוֹן אָמַר לְאוֹהֲבוֹ: עֲשֵׂה לִי סְעוּדָה קְטַנָּה כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה
מִמְּךָ. וראו תנחומא בובר, פנחס ט״ו:א׳ והקרבתם
עולה [אשה ריח ניחוח לה'] פר אחד איל אחד (במדבר כט לו). משל למלך שעשה סעודה שבעה
ימים, וזימן כל בני המדינה בשבעת ימי המשתה, כיון שעברו שבעת ימי המשתה, אמר
לאוהבו כבבר יצאנו ידי בני המדינה, נגלגל אני ואתה במה שתמצא, ליטרא בישרא או דג
או ירק, כך אמר הקב"ה לישראל, כל קרבנות שהקרבתם בשבעת ימי החג על אומות
העולם הייתם מקריבים, אבל ביום השמיני עצרת תהיה לכם, גלגלו במה שאתם מוצאים, בפר
אחד ואיל אחד.
רש"י על ויקרא כ״ג:ל״ו:א׳: עצרת הוא. עָצַרְתִּי אֶתְכֶם אֶצְלִי; כְּמֶלֶךְ שֶׁזִּמֵּן אֶת
בָּנָיו לִסְעוּדָה לְכָךְ וְכָךְ יָמִים, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּן לִפָּטֵר,
אָמַר, בָּנַי בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם עַכְּבוּ עִמִּי עוֹד יוֹם אֶחָד, קָשָׁה עָלַי
פְּרֵדַתְכֶם:
[8] מדרש
תנחומא, פנחס ט״ו:א׳ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת.
יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מַהוּ לֶאֱכֹל בַּחַג חוּץ לַסֻּכָּה. כָּךְ שָׁנוּ
רַבּוֹתֵינוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעוּדוֹת חַיָּב
אָדָם לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה, אַחַת בְּיוֹם וְאַחַת בַּלַּיְלָה. וַחֲכָמִים
אוֹמְרִים: אֵין לַדָּבָר קִצְבָּה, חוּץ מִלֵּיל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן בִּלְבַד.
וְלָמָּה הִתִּירוּ חֲכָמִים לְהִפָּטֵר מֵהַסֻּכָּה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל
חַג. אֶלָּא כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַחַג הָיוּ מִתְפַּלְּלִין לַטְּלָלִים,
וּבְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן הָיוּ מִתְפַּלְּלִין לַגְּשָׁמִים…
[9] דברים
ט״ז, ח׳: שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙
לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה׃
[10] שפת
אמת, דברים, לסוכות ה׳:י״ב
והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט
האחרון כו' ....והנה בכל מועד יש מצוה מיוחדת. מצה בפסח. סוכה וד' מינים בסוכות.
לבד שבועות ושמ"ע אין מצוה. זולת בביהמ"ק שהי' קרבנות המוספין. והענין
שב' מועדות האלו הם מעולם העליון. ואין להם התדבקות במצות מעשיות. לכן העצה
ע"י התורה. בשבועות מתן תורתינו ובשמ"ע שמחת תורה שבע"פ. שע"י
התורה יכולין להתדבק גם במה שלמעלה מהטבע. ז"ש תמימה משיבת נפש שאין לנו
בעוה"ז בגלות במה להתדבק ביו"ט הללו…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה