לחסידות ברסלב כוח משיכה חזק בקרב המזרחים והמסורתיים, הרבה בזכות הדימוי של הצדיק העליון שבנה לעצמו ר‘ נחמן. אך דווקא כאן טמונה הבעיה – הטשטוש שבין א–לוהים ואדם
מעשה שהיה כך היה. בצאתי מהרצאה באחד מהיישובים בבנימין, לקחתי עמי שני טרמפיסטים שלבושם ומראה פניהם ענו בם לאמור: חסידי ברסלב. שאלתי למעשיהם במקום ותשובתם פשוטה: “אוספים תרומה לפיקוח לנפש רפואי המחייב טיסה וטיפול בחו“ל, אצל המומחה האחד והיחיד“. ועוד מעט אני שואל: “במי ובמה המדובר?“, והתשובה: “בנו החולים, הצריכים להגיע בדחיפות אל הרופא, שמרפאתו באוקראינה ותרופותיו פרושות בכל העולם“. את שאר הדיבור הנורא והנפלא שבא אחר כן אשאיר למהדורת סיפורי מעשיות מהשנים הנוכחות שאפרסם בהמשך.
האם חסידות ברסלב היא החסידות הגדולה בעולם? קשה לאמוד. הקושי נובע בין היתר מן העובדה כי זו מזמן פרצה את גבולות ה“חצר“ וה“חסידות“. אפשר שמדובר במהפכה ובתנועה תרבותית שובת לב, חוצת מגזרים, על הרצף שבין חילונים לחרדים, בין אקדמאים להמונים, בין אשכנזים לספרדים ובין נטורי קרתא לנוער הגבעות. מכל מקום די ברור כי תנועה זו יצאה מזמן את גבולות אוקראינה הקרה והלבנה והפכה להיות החסידות המזרחית הגדולה בעולם.
לצד המהפכה המזרחית שחוללה ש“ס בראשותו של הרב עובדיה יוסף, התחוללה במקביל המהפכה הברסלבית, שרבים מבניה המזרחים שבים אל מרן נחמן. הרבי המת והנפקד הפך לגדול המחזירים בתשובה בדורנו (לצד הרבי מלובביץ‘ ועוד).
מה סוד קסמה של ברסלב? מה סוד המשיכה של ר‘ נחמן הצעיר שנפרד מאיתנו טרם הגיע לגיל בינה? כיצד הצדיק המת וחסידיו ה“טויטע חסידים“ הפכו לדבר הכי חי ברחוב הישראלי?
ֿלא היה צדיק שייחס לעצמו דברי שבח ומעלה מופלגים כל כך. חסיד ברסלב בעמוקה, 2011
צילום: יעקב נחומי, פלאש 90
צילום: יעקב נחומי, פלאש 90
ש“ס וברסלב
על הקסם הזה נכתב ודובר רבות. עשרות ספרי הגיוגרפיה, הגות ומחקר מנסים לתאר את הבשורה הייחודית והכובשת של ר‘ נחמן. התשובות השונות מצביעות על רב גאוני, כריזמטי, בעל תודעה עצמית חריפה, שניסה להחיות את חסידות זקנו הבעש“ט ולהבעיר בה אש משיחית. רב בעל הלוך רוח “פוסט מודרני“, שחזה את משבר המודרניות והכין לה עלה לתרופה. רב שיצר תורה המרקדת על עברי פי תהומות השבר. תורה שקרנה אחר משבר המודרניות, ושמא אף אחר סדקי הלאומיות הישראלית, תורה הפונה אל הלב והרגש הדתי, אל החוויה המיסטית האקסטרימית, אחר שהיא מפנה לתבונה את גבה. דרך המבקשת תום ופשטות חסרי ניכור ותסבוכת, המביאה לספונטניות ולקרבה בין אישית, עם מחוות להט והשתוקקות בשירה, ריקודים, מחיאות כפיים, זעקות געגוע ומחיאות כף.
ר‘ נחמן מציע דתיות בעלת זיקה ישירה לא–לוהים, בתפילה אקסטטית, בהתבודדות ובהתייחדות ובדיבור ישיר עמו. הוא מזמין “השתטחות“ מזככת ופודה בבית מקדשו–ציונו בליבת “ארץ ישראל“. זוהי דתיות הנוטעת תקווה, שמחה, קבלה עצמית, פסיכולוגיה חיובית ומבט אופטימי על החיים, תוך מאבק חסר פשרות בייאוש. דמותו מבטיחה תיקונים שונים כתיקון חטא קלקול הברית וכן סעד והצלה תמורת כניעה והתמסרות. תפוצה אינסופית של ספרות מלאת תובנות עומק בליקוטי מוהר“ן, בסיפורי חייו ובסיפורי מעשיותיו ובשלל עצותיו המרפאות והמשקמות מציגה את ר‘ נחמן כרופא כל נשמה, העוסק בשברו של כל אחד ובריפויו המיוחד. כל אלה בונים סוג של רוחניות המנערת את הדת הממוסדת ומעצימה את הפרט לפעולה ומוטיבציה פנימית.
מבחינה זו, דווקא היעדרם של מנהיג חי ומנגנוני פיקוח מאפשר הנכחה גדולה יותר של הדמות בכל מערכות החיים ומזמין הצטרפות רכה, בלתי מגדירה ומתייגת, המאפשרת חסידות בגוונים שונים. מחיצות של מוצא, ייחוס, מעמד והיררכיה מומסות בה והיא מאפשרת קיום הטרוגני, שאף הוא במוקדי המשיכה.
הסברים אלה וגם אחרים שהחמצתי טובים במקצת לפענוח הכוח הכובש של כלל המצטרפים לברסלב. ואולם אני מבקש לייחד את חידתי לשאלת המזרחיים בסיפור. מפני מה המוניהם – אף כאלה המצביעים ש“ס ונאמני הלכת הרב עובדיה יוסף – נמשכים לצביונה של חסידות זו?
למרות השוני הגדול שבין שתי התנועות (ש“ס וברסלב) והיריבות הגדולה שביניהן, ישנן נקודות דמיון שהצמיחו והזינו את גידולן והתפתחותן. על נקודה אחת אתעכב והיא המסורתיות.
אחת מצורות התיאור של המסורתיות המזרחית היא ככזו שאינה מתנסחת כאידיאולוגיה עקרונית ושיטתית בעלת תוקף אוניברסלי ורציונלי. המסורתיות חיה את הקונקרטי והפרטיקולרי, הגם שהיא נדמית כלא קוהרנטית. המסורתיות מוצאת את קשרה הפרטיקולרי לא–לוהים, בתיווך מסורת הדורות והעבר. עולם ההורים הוא המבוא שלה לא–לוהים. ככלל ניתן לומר כי המסורתי–המזרחי הוא מי שהדימוי וחווית הא–לוהות שלו הם כאלה שקשה לו להשתחרר מהם, בשל המסורת שעליה גדל.
גם ברסלב וגם ש“ס כיוונו את עולמם למי שזוהי ההבניה הדתית שלו. אלה שבשאלת מקומו של הספק לעומת ההתגלות מכריעים במודע או שלא במודע לטובת האחרונה. המסורתיים הללו, שהיו נתונים כמיעוט בשלוש צורות החינוך האשכנזיות – החרדי, הממלכתי והממלכתי–דתי – לא מצאו ברובם את מקומם. הסד הלאומי, המודרני–רציונלי והליברלי–דמוקרטי לא הלם את מבניהם ולא ענה למצוקותיהם. עבורם האתיקה כציווי המכוון, המנהל והמסדיר את התנהגותם ואת הנורמות הראויות להם לא יכלה להתבסס על ההכרה הרציונלית של החברה המערבית. שפה זו לא יכלה לשמש להם כשפת מוטיבציה, במיוחד אחר משבר אי מימוש ההבטחה הפרומתאית המודרנית.
שבחי עצמו
תנועות המהפכה של ברסלב ושל ש“ס הן בראש ובראשונה שיקום האתיקה והתרבות באמצעות מוטיבציה הכוללת שפת הוראה פרקטית הלכתית, בעלת הכרעות ועצות מעשיות; פנייה למקור ההטרונומי של האתיקה; הזדהות עם דמות מופת כריזמטית ויוצאת דופן, המגלמת את המקור ההטרונומי; ארגון התוכן בשפה סיפורית–נרטיבית; ושיח חיובי הנענה בחיוב אל המציאות וההתגברות עליה.
תנועת התשובה הברסלבית היא מרקם של אמונות ודרשות, הלכות ועצות, ניגונים וריקודים, סיפורים, מחוות וטכניקות המובאים למגבש “אחדותי“, המבצע מעבר ותמורה מה“גנאי“ אל ה“שבח“, כמבנה של כל סיפור טוב. הסיפור הזה ממקד את היגדיו אל שדות הדמיון והרגש האינטואיטיבי ואל הערש ההורי התמים וההרמוני. הוא מכוונם אל מוקדי ההניעה הנורמטיבית, שאינם כבושים עוד תחת ההגמוניה הרציונלית ומבשרם על “הסוף הטוב“. בברסלב הסוף הטוב מגולם בדמותו המשיחית והגואלת של ר‘ נחמן.
ברם, מעבר לכל הגורמים השונים המתוארים לעיל, לפריחה המזרחית בברסלב ישנו גורם מרכזי ביותר המאפיל על חבריו. גורם זה הוא דמותו של ר‘ נחמן בעיני עצמו ובעיני מאמיניו. העובדה שר‘ נחמן יצר וטווה בעצמו את דמותו, מעמדו, ייחודו וכוחו כ“על–אדם“ בעיני תלמידיו היא סוד קסמו. כמדומה שלא היה צדיק כדוגמת ר‘ נחמן, שייחס לעצמו דברי שבח ומעלה מופלגים כל כך, העומדים לכאורה כנגד עקרון הצניעות והענווה.
ר‘ נחמן מזכה עצמו, מתוך הערכה עצמית חריפה, בהילולים שכמדומה לא יוחסו לאיש מלפניו ותוך דאגה שלא ייאמרו על איש לאחריו. כל הייחוסים הללו מעניקים לו ממד א–לוהי, כדמות פלא וכמקור התגלותי מכונן, שאליו מופנית אמונת חסידיו.
ואלה הם הדימויים והייחוסים המקנים לו מעמד א–לוהי:
א. הבלעדיות החד פעמית של ר‘ נחמן כ“צדיק האמת“, שכמוהו לא היה ואחריו לא יהיה כן. ההתנשאות מעל כל הצדיקים שהיו ושיהיו, והתביעה לתלות בו את כל הדורות שהיו ושיהיו לאחריו והכפפתם אליו.
ב. המעמד הקוסמי שלו, כ“צדיק יסוד עולם“ וכ“אבן השתייה“, שממנו הושתת ועדיין מושתת העולם בשמשו ציר ארכימדי לקיומו. מי ששימש יועץ והיה לתוכנית אב לבריאת העולם, ומי שמקיימו בכל עת.
ג. האמונה התמימה שלאחר ריקון התבונה מ“החלל הפנוי“ מתמלאת ומופנית לצדיק ר‘ נחמן כתנאי לאמונה בא–לוהים, וכמי שמנכיח בחייו ומבטא את חיי האמונה.
ד. ההנכחה המתמדת של ר‘ נחמן בכל תפילה, מצווה ופעולה, והתביעה המתמדת להתקשרות עמו ולהתמסרות טוטלית אליו. ההכרה בליוויו הצמוד ובעזרתו בכל צעד ואתגר.
ה. כוחו הגואל כמושיע, הן כרופא כל נפש לכל הדורות הבאים והן כפודה כל חוטא הפוקד קברו והמתמסר אליו ואל תיקוניו. היותו המתקן הכללי המטהר את הגיהינום מכל כתמיו ונשרפיו. הצגתו כגואל האחרון שבתיקוני הזוהר, המצוי אף למעלה מדרגת משה ההיסטורי, וזה החי בתודעה משיחית עד סוף ימיו. “האש שלי תוקד עד בוא המשיח“.
הסכנה שבתודעת הנבחרות
מבחינה פונקציונלית, ייחוסים אלו יוצרים לרבים מחסידי ברסלב את הדימוי של ר‘ נחמן, הנפקד–נוכח, כמי שעומד תחת הא–ל ו/או כמי שאינו מובחן ממנו, כצדיק א–לוהי ההופך למעשה כמקור ההתגלות ההטרונומי וכמושא האמונה והפרקטיקות שלה.
אדם א–לוהי עומד ביסוד ההניעות והפעילות של תנועת ברסלב, כציר ארכימדי. הוא זה המעניק לה את כוח החיים הלוהט והמלהיב שלה. הוא יסוד הוויטליות וסוד כוח משיכתה הממגנט. מחד גיסא, הוא “מרכז“ צנטריפוגלי המאחד והשואב את מסוחרריו–חסידיו, ומאידך גיסא הוא “מנוע מאיץ“ צנטריפטלי, המסעיר אותם ומפיצם לכיבוש העולם, תחתיו. חיוניות ברסלב נעוצה בדמות האנושית– א–לוהית של יוצרה, הפורשת את מוטת השפעתה על כל מצעדי חסידיו ועל כל העולם כולו. וזאת, כאמור, במיוחד בשל העובדה שהוא איננו.
לרבים מהמסורתיים–המזרחים, ר‘ נחמן הוא האב הקדמון, המכיל והמוכל, ה“בבא“ האולטימטיבי. הוא “המקור ההטרונומי“, הוא ההתגלות והוא המגע עם הקודש המשקם ומרפא את תרבותם החבולה. הוא ערש געגועם החם. אפשר והדבר נכון לכלל מתקרביו, אבל עבור המסורתיים, הוא נוגע שבעתיים.
הסבר זה לכוח המשיכה של ברסלב הוא גם הסיבה העיקרית שלי לדחיית יומרתה. יומרה שעם כל הצלחתה, אין ראוי שיהיה זה בסיסה. התביעה הברסלבית על אף קסמה נושאת פרדוקס, שהוא גם הסכנה הגלויה הרובצת לפתחה: ההמרה של האמונה התמימה בא–לוהים באמונה המתוחכמת של ר‘ נחמן בא–לוהים ובאמונה בר‘ נחמן עצמו.
תביעותיו הטוטליות להאדרתו ולהתבטלות וכניעה בפניו, לבד שיש בה פגיעה בצדיקי הדורות שקדמו ובאלה שבאו לאחריו, סובלת אף מסתירה עצמית. לו כך היו חושבים רבותיו בדורות שלפניו, לא היה ר‘ נחמן בא לעולם. כל ייחודו וחידושו ר‘ נחמן עולה מתוך החופש שלקח לעצמו להיות הוא. לו קדם לר‘ נחמן מורה כדוגמתו ולו היה נשמע לעצותיו ולהתבטלות כלפיו, כל תורתו ותיקוניו של ר‘ נחמן לא היו באים לעולם. לא היה הוא צדיק “דורו“.
תודעת הנבחרות האישית המדירה המיטה עלינו מחלוקות וחורבן. והמשיח הלא תלוי באחדות שלצערנו נפרמת בכל עת, באמצעות תודעת נבחרות מוציאה. האם חסידי הרב קוק, הרב עובדיה יוסף, הרב ש“ך, הרבי מלובביץ‘ יעמדו מן הצד? הבוא יבואו ויניחו כתרם לפניו?
הדרישה לבלעדיות וממילא לתודעת נבחרות, עם כל חִנה, יש בה ממד מצמית, שלא לומר אלים. מדוע שבחו של צדיק צריך להתבלט מתוך מחלוקת? מדוע יובלט ערכו ומעמדו מתוך הדרה, הנמכה ושמא אף גנות של השונים ממנו? תורה מדירה זו, סופה שהיא במחלוקת מתמדת בתוכה ומחוצה לה. המשיח יצטרך לחכות.
אינני יכול לנבא את הבאות. עלינו לעמוד על כך שר‘ נחמן עם כל שבחיו ומעלותיו אכן היה צדיק ענק ומיוחד שיש ללמוד ממנו ולהתבשם מתורתו. ואף על פי כן, היה הוא אחד בכל שרשרת צדיקי הדורות מאברהם ועד משיח צדקנו. אין ביאתו מאפילה על שהיו לפניו ולא פוסלת את הבאים אחריו. את הקודש, את האמונה ואת האתיקה החבולה עדיין צריך לשקם בכל דור כפי שא–לוהים מאתגרו בפנינו, מתוך ובתוך המציאות הנגלית לעינינו, שהרי לית אתר פנוי מיניה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה