ב"ה על הפרדת הדת מהחרב. /ראובן הכהן אוריה
א. האם הדת מלבה אלימות
ומלחמות או שמא שם ה' הנקרא עליה ממתן סכסוכים ומביא שלום בין העמים והבריות?
בחלקת האלוקים שלנו, גוברת ההכרה בדתו,
כמבנה את
הסכסוך הישראלי -פלשתינאי, משמרתו ומחריפתו.
אי אפשר עוד להתעלם מהדת. לא רק בהבנת
מקורות הסכסוך הלאומי והגאו-פוליטי, אלא אף בתפקידה המרכזי בפתרונו.
במוקדי הסכסוך נמצאים ערכים וסמלים דתיים החשובים מאוד הן לחברה
הפלשתינאית והן לחברה הישראלית. שתי החברות עוברות תהלכי הדתה רדיקליים. המאזן
הדמוגרפי מוטה בהם לטובת לטובת חרדים –דתיים. בשתיהן, גדל כוחם הפוליטי והשפעתם
החברתית-תרבותית של המאמינים. התנועה 'ימינה' נעשית בד בבד עם התחזקות דתית.
שיעור הישראלים בגילאי 24-15 שמגדירים את עצמם כחרדים או כדתיים וכמסורתיים
גדל באופן משמעותי. במקביל לתנועה ימינה, השמאל החילוני -ליברלי הולך ומצטמק.
בחברה הפלשתינאית גדל כוחם
והשפעתם של הפלגים האסלאמיים ובראשם החמס. תהליכי הפונדמנטליזציה האסלאמית, אינן
פוסחות אף על ערביי ישראל ובכללם החברה הבדואית.
בשתיהן, הערכים והאידיאות האמוניים-דתיים, מעצבים עפ"י רוב את עמדותיו
הפוליטיות של הפרט. הן ביחס לסכסוך והן ביחס לפתרונו.
ב.
בעשורים האחרונים עלה בהתמדה משקלה של הדת בסכסוכים אתניים ולאומיים,
ובייחוד בסכסוך הישראלי–פלסטיני. תוצאות מלחמת ששת הימים (1967) ובעיקר כיבוש
ירושלים ושטחי ארץ–ישראל, עוררו מגמה משיחית בחוגים מסורתיים ובעיקר בקרב הציונות הדתית
בישראל. זו הביאה לתנועת התנחלות המונה כחצי מיליון איש. למרות הסכמי השלום עם
מצרים וירדן והסכמי אוסלו, הנסיגות מסיני ומגוש קטיף, האידיאולוגיה הימנית דתית וההתיישבותית
של הציונות הדתית, זוכה להרחבת אחיזה. הדבר קורה גם בקרב ציבורים חרדיים כמו ש"ס
ויהדות התורה ואף בקרב ציבורים מסורתיים, הנמנים על הימין הישראלי. אלה דחקו בממשלות ישראל למפת התיישבות
חדשה, לחיזוק השליטה במקומות הקדושים, ול'סדר יום' המערב את הדתי בביטחוני
והפוליטי.
סוגיית מעמדּה וקדושתה של ארץ–ישראל/פלסטין, 'הארץ המובטחת' ו'ארץ
ההקדש', כולל ירושלים-אלקודס (הר הבית- ומסגד אל-אקצה) הפכו את הסכסוך הלאומי
לטעון ונפיץ ביותר. קדושת הטריטוריה והחובה הדתית לכבוש או לשחרר אותה, לשלוט בה
וליישבה, התמקדות האמונה הדתית במקומות קדושים,
ובראשם הר הבית/אל–חרם אל–שריף והקריאה למלחמה, לטרור, להקרבת
נפש ולהימנעות ממשא ומתן ומפשרה, כל אלה הפכו לסמלי המאבק ולמעצבי הזהות הנאבקת.
.
לצד גישות דתיות פרגמטיות, הובלטו אותם ערכי שליטה ומאבק על הארץ המוגדרים במושג ”מלחמת
מצווה״/ ג'יהד. משמע, אי מוכנות לוויתורים טריטוריאליים במסגרת הסכם שלום. קדושת
אדמת הארץ וזיקתה הייחודית לעם שעליה, מחייב ליישבה ולהשליט בה ריבונות, כולל
הכנעה של המיעוטים שבה, תחת ריבונותו זו (חוזה עומר). זו מחייבת את המאמינים למסור נפשם למען החובה
להתיישב בארץ ולשם מימוש הריבונות עליה.
ג.
בחברה הפלשתינאית השפעתה של הדת
על וההסדרים החברתיים והפוליטיים,
דומיננטית יותר מאשר בחברה הישראלית. שכן זו היא חברה מסורתית-דתית שהחילון
העקרוני בה, כמו בהרבה מארצות ערב המוסלמיות, נגע רק בשוליה. השפעת החילון ניכרת בעיקר
במופעיו הפופולריים, הטכניים והמוחצנים. אמנם היית בכך גם תרומה להצפת הלאומיות
הערבית, אך לא היה בה כדי חלופה לזהות הדתית.
בסקר שנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ותוצאותיו מופיעים בספר 'מדד
הדמוקרטיה הישראלית 2016 -עמדות אזרחי ישראל הערבים', מלמד כי הזהות הדתית —
מוסלמית, נוצרית או דרוזית — היא החשובה ביותר לערבים. אחריה, במידה שווה, הזהות הערבית ואו הזהות הישראלית. רק 1 מכל 8 מרואיינים בחר
בזהות הפלסטינית כזהות החשובה לו ביותר. יש לשים לב לעובדה שאף בקרב הצעירים והמשכילים,
שדתיותם לפי עדותם פחותה, בחרו אלה בשיעורים גבוהים בזהות הדתית כזהות החשובה
ביותר. ערבים ישראלים ופלשתינאים רבים, שאינם שומרי מצוות האסלאם, מזוהים עם
'אל-אקצא' כסמל של הזהות הלאומית, שנכון להיאבק עליו מפני השליטה הישראלית עליו.
תהליכי ההדתה של החברה הפלשתינאית משולבים עמוקות באסלמיזצייה הפונדמנטליסטית העולמית. זו
המתפשטת מאז המהפכה האיראנית והתגברות הפלגים האנטי מערביים, כדוגמת האחים
המוסלמים.
בישראל וברשות הפלשתינאית, החלו אלה לצבור תאוצה לאחר האכזבות מהסכם
אוסלו. הם התעצמו עם האינתיפאדה הראשונה (1987
) שבו הפך חמאס, מזרם חברתי ִאסלאמי, לתנועה פוליטית. התחזקות החמס מול אש"ף
המחולן (יחסית) הביאה לניצחונו בבחירות 2006 ולהשתלטות על רצועת–עזה. עמידתו
האיתנה מול היישות הציונית, מחזקת את כוח הדת במאבק מול נציגי הכופרים. 'אל אקצה
בסכנה' של ראיד סלאח ופעולות התנגדות וטרור מתוך תפיסת הקרבה שאהידית, מלבה את הפן
הדתי של הסכסוך הלאומי בקרב הפלסטינים ואף בעולם המוסלמי.
ד.
השפה הדתית – מארגנת את הסכסוך באידיאולוגיה רחבה חובקת עולם ומעניקה
לו ממדים מטאפיזיים. בהם לא האדם כי אם הא-ל המוחלט, הוא יוצר המציאות וקובעה עבור
מאמיניו. היא מצדקת ומתקפת באופן החלטי התנהגויות מאויימות, גם כשאינם עומדים
בהלימה עם המוסר האנושי האוניברסלי. זו קושרת יחדיו את כלל היחידים לקבוצת אחווה
נבחרת, המדירה ודוחה את אלה שסירבו להיכנע לא-ל דרך מאמיניו.
מחקרים שונים שנעשו לאחרונה מלמדים כי ציבור יהודי רחב רואה בגורם הדתי – משני
צדדיו – כמכשול מרכזי לשלום ישראלי-פלסטיני ולקירוב בין יהודים וערבים. תמונה דומה
נמצאה גם בשאלת תפקיד הדת ביחסים בין יהודים וערבים בתוך ישראל: חלק ניכר רואים בדת גורם מרחיק בין הצדדים.
הנה אם כן, האמונה הדתית על
ערכיה וסמליה מקדשת עמידה, מאבק ושליטה על טריטוריה ומרחבים
מקודשים ונוטה לשלול התפשרות עליהם. היא מצליחה בקצב הולך וגובר להנחיל
לציבור הרחב — את התודעה שערכים וסמלים דתיים אלה הנם
חלק ממארג הזהות הלאומית, שאינו נתון לפשרה. יש לנושאיה
במציאות העכשווית, כוח פוליטי שבכוחו להטות הכרעות מדיניות. ויש אף בכוחם לגייס
תומכים מרחבי העולם על בסיס הקרבה הדתית. עוד יש בשוליה מאמינים קנאים המבקשים
לסכל תהליכי פשרה באמצעות טרור ורציחות פוליטיות.
קיומם של ערכים ואמונות דתיות
החלטיות בזירת הסכסוך, מקשה במציאת פתרון, חוסמת אפשרות לפשרה ואפשר שהיא אף מסכלת
אותו ומונעת השגת הסכם מדיני-טריטוריאלי בין הצדדים.
השאלה הדתית בסכסוך, לא יכולה
להישאר עוד ללא התייחסות.
ה.
זמן רב מאוד בחרו מנהיגנו, תנועות
השלום והשמאל הליברליות להתעלם מכך. הם העדיפו
לראות בסכסוך קונפליקט לאומי-מקומי וגיאופוליטי. סכסוך, שחלוקה של שטחים, משאבים והסדרים מדיניים וכלכליים שיכוננו מדינה
דמוקרטית לצד ישראל, עשויים להסדיר הסכם פשרה מסיים סכסוך. במחשבתם, פתרון שמסב
פחות סבל ומאפשר יותר אושר, הוא החפץ הבסיסי הרצוי אף בעיני שותפנו לסכסוך. אם אכן
נעניקו, תתם מסכת הסכסוך. הם סירבו ועדיין מסרבים לראות בו סכסוך דתי העומד מעל
לרווחה ואושר אישיים.
עמדה זו שהייתה בד"כ נחלת חילונים-מערבים-מודרניים-דמוקרטיים-ליברליים/סוציאליסטיים
ובעיקר אשכנזים, הפחיתה עד כדי זלזול
במעמדה של הדת ובמשמעותה עבור מאמיניה. אותו כשל קולוניאליסטי, המשיך בעקרונו גם
אם זה לבש צורה אחרת, ואפילו בדמות היענות למיעוט החלש, כביכול תוך התפרקות מעמדת
ההגמון.
ראיית הסכסוך כלאומי-טריטוריאלי ואת שאלת הכיבוש במונחים של צדק,
שוויון, ריבונות, חופש ורווחה מעמדית –כלכלית מלמדת על עיוורון זה. כביכול, אם אך
נחזיר 'שטחים כבושים', נאפשר עצמאות ותהליכים דמוקרטיים, נמצב רווחה כלכלית וכדו' –
יבוא שלום עלינו. נמצא מדינה מערבית לצדנו. הן הלאומיות בעידן המודרני והמחולן, דחקה את הדת ומייצגיה, מהיותם קובעי גורלות
ביחסים שבין מדינות. כביכול, שאלות של ריבונות עם, חירויות אדם, הגדרה לאומית ומימוש
עצמי, ניצחו את ריבונות האל. ההנחה כי כבשנו עם וארץ ולא כבשנו דת,
הובילה בין השאר את נשיאנו שמעון פרס ל'חזון
המזרח התיכון החדש'.
ואולם, מעצבי מדיניותנו לא נתנו דעתם, כי העולם הדתי במחוזות אלה, הוא
משמעותי ותשתיתי יותר מערכי המערב הנאור.
ו. לא די שהאסלאם לא עבר חילון עקרוני, אלא עוד השכיל לשלב לאומיות מודרנית
עם ערכיו הדתיים. הלאומיות זוהתה ומוקדה בדת. על אף שהמערב דימה כי השכיל להשתחרר
מאלוהים כהסבר לעולם ולהיותו ריבוני תחתיו, הרי שהעולם הערבי אסלאמי סרב להשתחרר
מהאחיזה האלוהית ומריבונותו. כך שבתשתיות הזהותיות האתניות והתרבותיות שלו, אלוקים
עדיין עומד מעל המדינה, המדע והמוסר ומעל החרויות וערכי השוויון ההומאניים- והליברליים.
רוב המדינות הערביות מגדירות עצמן גם כמדינות מוסלמיות, וחלקן (אם לא רובן)
מעניקות מקום משמעותי למשפט המוסלמי — השריעה — כמקור חקיקה. הדת היא מרכיב דומיננטי בזהות האתנית אף כשהיא
מתעלת עצמה ו/או מתועלת אל השיח הפוליטי. אם נצרף בחשבון את השבטיות האתנית המותכת
אל הדת, תהיה זו ככל הנראה אחת הסיבות המרכזיות להיעדר דמוקרטיה ראויה לשמה, ברוב
המדינות והחברות הערביות-אסלאמיות.
מובילי דעת קהלנו לא לקחו בחשבון כי האסלאם, בעיני רבים ממאמיניו, הורה
ועדיין מורה להפיץ את דתו בכל העולם, בין השאר במלחמה. הם סרבו להתוודע לכך כי הדוקטרינה
האסלאמית הקלאסית גורסת שהאסלאם הוא ישות מדינתית הנתונה במצב של התפשטות מתמדת
ואין באפשרותו להעניק לגיטימציה לדו–קיום עם קהילות לא–מוסלמיות, אלא אם ייכנסו
תחת חסותו. הם התקשו להאמין כי אכן יש כוונת אמת בהצהרה האסלאמית – שהכופרים קרי
המערב הנוצרי והמחולן, אחת דתם או להתאסלם או להיכחד. כמו גם להכיר בכך שפלשתין
היא חלק מ'דר אל אסלאם', שברור כי יש לנקוט
כלפי כובשיה בג'יהד התקפי לשם שחרורה. רוב הפלסטינים רואה ביהודים נטע זר על אדמה
שהייתה בבעלות ערבית- מקודשת
ומשום כך ברור כי עקרונית לא תוכל היישות המוסלמית להסכים לשלום קבע,
תוך וויתור אמת לשם פשרה ופיוס סופי. מה גם שסעיף 11 באמנת חמאס
משנת 1988 קובע שפלסטין כולה היא אדמת–ווקף קדושה, שאללה הפקיד בידי מאמיניו. איש
אינו מוסמך לוותר ולּו על חלק ממנה. אדרבא היא מצדיקה, ג׳יהאד ואסתשהאד (הקרבת נפש),
שאכן משמשים את חמאס ואת הג׳יהאד האסלאמי במאבקם. השיח׳ חסן אל–בנא, ממייסדי תנועת האחים המוסלמים
מצוטט באמנת החמאס: ”ישראל קמה והיא תוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה"..
א.
אם הדת היא מרכיב כה עמוק שככל הנראה אי אפשר כאן בלעדיה, ואם היא כה
מרכזית בהבניית הסכסוך, ואם מתעלמים ממנה וממאמיניה, הרי שלא יכון כאן שלום.
אדרבא, חייבים לפרק ממנה את מנגנוני השנאה
והשלילה שאינם מאפשרים דו קיום של חיים משותפים ומכבדים. תחת דימויה כמסכלת שלום, יש
להעמידה כרכות ששלום בכנפיה. תחת ליבוי הסכסוך, הרי היא ראש גשר לפתרונו.
ב.
השיח הכללי יש לו להתוודע אל השפה הדתית, ואל רבדי העומק המזינים
והמניעים את המאמינים מכאן ומכאן. בשים לב לרגישות הדתית להיסטוריה ולמנהלה
העליון, לערכים ולמרחבים המקודשים. לחשוף
ולהיחשף בפני היררכית הערכים השונה ובפני צדדיה הקשים, השוללים והמאיימים שבכל דת.
במקביל לדחוק ברבנים ובאיממים, באנשי דת והגות, ליטול חלק פעיל בהבנה של הקונפליקט ובטיפול בו. לבקש אחר השאלה כיצד מתיישבים צדדי
הקונפליקט יחד? כיצד חיים יחד? או שמא לנצח תאכל חרב הדת את מאמיני יריבתה?
יש לצרף מנהיגי דת ל'שולחן הדיונים'
ברמה המדינית, ולהעמיס על כתפיהם אחריות להבניית מערכות היחסים בין הצדדים. ולמצוא
ולמצות אופקי פתרון. לשמש גורם מייעץ, מסייע בתהליכי הובלת ההמונים ויישום דרכי
שלום.
לפרק את אותם ממדים וערכים בדת, המטילים הדרה, דחיה, שנאה ואלימות
כלפי הצד האחר. להבליט את החיוב על פני השלילה. לקדם את המשותף והמקרב, על פני
המפריד והמרחיק. להגביר את האהבה על פני השנאה. לוותר על מלוא השאיפות הפרטיקולריות, לשם הגדלת
מרחב המחייה והקיום הארצישראליים והאוניברסליים.
יש לדחוק אותם, להבניה של ההתגלות הדתית על בחירה שאינה מדירה. בחירה
המאשרת, מספקת ומשמחת כל צד בחלקו וכל אמונה בגילוי הייחודי לה. להבנות את דימויי
האל המונותאיסטי, כאל השלום והאחווה שבין כל בריותיו. "שכולם עושים למולו 'אגודה
אחת לעשות" רצונו "בלבב שלם". רצון המדמה את האל והדת כסיבת הטוב
האנושי, החמלה והצדק, השוויון והשלום העולמי.
כאן בארץ ישראל, ערש ייסוד האמונה המונותיאיסטית, בירושלים המקודשת
לשלוש הדתות, אפשר להפוך את הסכסוך הלאומי
המדיני-טריטוריאלי והדתי הישראלי-ערבי, להזדמנות הגדולה שבו נוכיח כי אל שלוש
הדתות המייחדות, הוא אל שלום אחד ולא חלילה 'איש מלחמות'.
קל זה לא יהיה, אבל חזון חייב שיהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה