זוהר לפרשת ויצא – תשעו מעמ' קמז
ע"ב / ראובן הכהן אוריה
גלות והתגלות במסעו של יעקב ליצירת העם היהודי
הזוהר
עוסק בראשית הפרשה ביציאת יעקב ובהליכתו לחרן. זהו רגע דרמטי מאוד מכיוונים שונים.
עובדה שברגע זה לראשונה, חווה יעקב אירוע התגלות של האל. המפנה הזה מציין את תחילת
דרכו של האב השלישי, דווקא בבריחה מעשיו, בירידה מכל נכסיו, בבריחה לחוץ לארץ,
לגלות לאזור שאין בו נוכחות אלוהית. נראה שביעקב מתקיימת רגרסיה של כל מה שעשו
אברהם ויצחק. בנוסף, תחת הברכה שביקש להרוויח מאביו, יוצא הוא נזוף וענוש וחסר כל.
זהו רגע משברי ביותר ויעקב נתון בשפלות, כדי כך שהוא צריך ללון בחוץ על אבנים. זהו
מצב מעורר שאלות רבות. והנה אעפי"כ ולמרות הכל – האלוקים מתגלה אליו באופן
מרשים מאוד, בסולם המלאכים ובהבטחות רבות. כיצד כל זה קורה? זה הנושא בסעיפים
הבאים.
"וְכַד מָטָא לְבֵית אֵל, דְּאִיהוּ
בִּרְשׁוּ קַדִּישָׁא, מַה כְּתִיב, (בראשת כח) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם. מַאן
מָקוֹם. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, דָּא הוּא מְקוֹמוֹ דְּקָאֲמָרָן, דִּכְתִיב (קהלת
א) וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף (זורח הוא שם). (בראשית כח) וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא
הַשָּׁמֶשׁ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שׁוֹאֵף זוִֹרִחַ הוּא שָׁם, דְּהָא בְּגִין
לְאַנְהָרָא לֵיהּ קָאַתְיָא. וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ לְבֵית אֵל, שֶׁהִיא בִּרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה,
מַה כָּתוּב? וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם. מִי הַמָּקוֹם? רַבִּי חִיָּיא אָמַר, זֶהוּ
מְקוֹמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁכָּתוּב וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף [זורח הוא שם].
וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשָּׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא
שָׁם, שֶׁהֲרֵי הוּא בָּא כְּדֵי לְהָאִיר לוֹ.
כשהגיע
יעקב לבית אל, מקום הא-ל, לתחום האלוהי המקודש, נאמר עליו "ויפגע
במקום". בפשטות מתבאר הדבר, מצא לו פינה סתמית לשכב בה. ואולם הזוהר, מייחס
ל"מקום" – משמעות א-לוהית. 'המקום ברוך הוא' – 'הוא מקומו של עולם'
וכדו' הוא מכינויי הא-ל. הפינה הנראית כסתמית היא מקום האל. ואולם לייתר דיוק,
הזוהר מוסיף כי יעקב פגש את מקומו שלו. את המקום האלוהי המיוחד, שיעקב מייצג
ומסמל. ומהו מקום זה? זו ס' תפארת המסומלת אף בשמש שיש לו אור עצמי, המזריח על
הספירות שתחתיו ובמיוחד ללבנה-רחל שהיא ס' מלכות. ס' מלכות היא אף הארץ שיעקב הולך
לשכב עליה. המשך הפסוק מסייע מאוד לדרשת הזוהר: "וילן שם כי בא השמש."
יעקב ה'שמש' בא למקומו, לדרגתו, למקור האנרגיה והיעוד שלו. "ויצא" -היציאה
של יעקב אם כן, היא יציאה מאזור הנוחות, מההתניות ומהקיבעונות שהורגל בהן. יציאה
לשם מפגש עם מקומו.
אין
יציאתו של יעקב אל החושך ואל הגלות נחשבת לכיבוי ולדעיכה אלא לתחילתה של הארה
גדולה.
(בראשית כח) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי
הַמָּקוֹם. אַבְנֵי הַמָּקוֹם לָא כְּתִיב, אֶלָּא מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, אִלֵּין
אִינוּן אַבְנֵי יְקָר, מַרְגְּלָאן טָבָאן, דְּאִינוּן תְּרֵיסַר אַבְנִין
עִלָּאִין, כְּמָה דִכְתִיב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, וּתְחוֹת אִלֵּין
תְּרֵיסַר אֶלֶף (קנ''א ע''א), וְרִבְוָון, אַבְנֵי פְסִילָן, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן
אַבְנִין, בְּגִין כָּךְ מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וְלא אַבְנֵי (ס''א המקום) דָּא
הוּא מָקוֹם דְּקָאֲמַר. (בראשית כח) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם. לֹא כָתוּב אַבְנֵי הַמָּקוֹם אֶלָּא
מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם. אֵלּוּ הֵם אֲבָנִים יְקָרוֹת מַרְגָּלִיּוֹת טוֹבוֹת שֶׁהֵן
שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים עֶלְיוֹנוֹת, כַּכָּתוּב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים.
וְתַחַת אֵלּוּ שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף וּרְבָבוֹת אֲבָנִים פְּסוּלוֹת, וְכֻלָּן
נִקְרָאוֹת אֲבָנִים, וּמִשּׁוּם כָּךְ מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וְלֹא אַבְנֵי
[המקום], זֶה הַמָּקוֹם שֶׁאָמַר.
יעקב עומד בפני חושך הלילה ומזיקיו. הוא
יוצא אל הגלות. דווקא יציאה זו ומסע זה מאפשרים לו בניין. בניין העתיד. לקיחת
האבנים אינה מעשה מקומי אינסטרומנטלי אך לצורך השינה, אלא מעשה סמלי. יעקב לוקח
מאבני המקום המובחרים. הוא בוחר אותם במחשבת בניין ביתו העתידי. האבנים המשמשים לו
לכר מראשותיו, הם מצע החלום למשפחה העתידה שהוא מניח את יסודותיה. האבנים הללו
מהדהדות את אבני הכניסה לארץ ישראל, אבני הירדן, של שנים עשר השבטים, בעוברם את
הירדן. וכן אבני הגלעד שנבנה בגלגל לאחר עוברם את הירדן.
כיוון שיעקב בא אל מקומו- יכול הוא לגשת אל
האבנים ולהתחיל בבניין.
דף קמח ע''א - וַיָּשֶׂם מֵרַאֲשֹׂתָיו, מֵרַאֲשׁוֹתָיו דְּמַאן. אֶלָּא
מֵרַאֲשׁוֹתָיו דְּהַהוּא מָקוֹם. מַאי מֵרַאֲשׁוֹתָיו. אִי תֵימָא כְּמַאן
דְּשַׁוִּי תְּחוֹת רֵישֵׁיהּ, לָא. אֶלָּא מֵרַאֲשׁוֹתָיו, לְאַרְבַּע (ס''א
רישין) סִטְרִין דְּעָלְמָא, תְּלַת אַבְנִין לִסְטַר (דף קמח ע''א) צָפוֹן,
וּתְלַת לִסְטַר מַעֲרָב, וּתְלַת לִסְטַר דָּרוֹם, וּתְלַת לִסְטַר מִזְרָח,
וְהַהוּא מָקוֹם עֲלַיְיהוּ, לְאִתְתַּקְּנָא בְּהוּ. וַיָּשֶׂם מְרַאֲשּתָיו. מְרַאֲשֹׁתָיו
שֶׁל מִי? אֶלָּא מְרַאֲשּתָיו שֶׁל הַמָּקוֹם הַהוּא. מַה זֶּה מְרַאֲשּתָיו? אִם
תֹּאמַר כְּמִי שֶׁשָּׂם תַּחַת רֹאשׁוֹ - לֹא. אֶלָּא מְרַאֲשּתָיו -
לְאַרְבָּעָה [ראשי] צִדְדֵי הָעוֹלָם. שָׁלֹשׁ אֲבָנִים לְצַד צָפוֹן, וְשָׁלֹשׁ
לְצַד מַעֲרָב, וְשָׁלֹשׁ לְצַד דָּרוֹם, וְשָׁלֹשׁ לְצַד מִזְרָח. וְהַמָּקוֹם
הַהוּא עֲלֵיהֶם לְהִתַּקֵּן בָּהֶם.
הדרשה הזוהרית ממקדת אותנו בממדים הרוחניים והגבוהים
שהדריכו את יעקב. אין הוא מתנהל באקראיות לפי הממצאים והנסיבות בשטח. כל ביטוי
זוכה להשאה לרמות תודעה גבוהות. משום כך "וישם מראשותיו" אינו יכול
להתפרש אך כהיעזרות פיזית של יעקב באבנים ככרית. ועל כן "וישם מראשותיו"
יתפרש כשיבוץ האבנים למראשות ה'מקום', הדרגה
של יעקב. זו הפעולה המאפשרת לו לחלום. במקום לשקוע בייאוש, הוא מתחיל לטוות
את התקווה. ההתגלות שתהיה לו בחלום הלילה היא תוצאה של המעשים הללו. את האבנים הללו הוא מסדר לפי
רוחות השמיים, שלוש לכל צד מה שמנבא ומקדם את סדר מחנה בני ישראל במדבר, בשיא
תפארתם ובהכנתם לכניסה לארץ. הסידור לפי רוחות השמים – מבטא את תקוות הפריצה ימה
וקדמה צפונה ונגבה. בו בזמן היא מבטאת את הרצון להמליך את האל על ארבע הרוחות. עוד
היא מבטאת את תנועת השמש הנעה מהמזרח למערב דרך הדרום, כשהשמש כאן היא דרגתו
וייעודו של יעקב. זו גם מוסבת על ארבעת המלאכים-השומרים, מיכאל בדרום, גבריאל
בצפון, אוריאל במזרח. ורפאל במערב כשעל ראשו שכינת אל, ו"הנה ה' ניצב
עליו". שם הוי'ה – בן ארבע אותיות, המחלק את עשר הספירות לארבע חלקים,(קוצו
של י' כתר, י' חכמה, ה' בינה, ו' תפארת וקצותיו, ה' מלכות) מתחלק לארבע רוחות
השמים.
וּכְדֵין (בראשית כח) וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם
הַהוּא. (ס''א וישכב, י''ב מרגלאן לתתא, וכל אינון דרגין דאינון על האי מקום הא
אינון כ''ב), כֵּיוָן דְּאִתְתַּקַן עַרְסָא, שָׁכִיב בֵּיהּ. מַאן שָׁכִיב
בֵּיהּ, שִׁמְשָׁא וְעַל דָּא כְּתִיב בְּיַעֲקֹב, (בראשית מח) וַיֵּשֶׁב עַל
הַמִּטָּה, דְּהָא לֵיה אִתְחֲזֵי וְלָא לְאָחֳרָא, וְעַל דָּא וַיִּשְׁכַּב
בַּמָּקוֹם הַהוּא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (קהלת א) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא
הַשֶּׁמֶשׁ. וְאָז
וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. [וישכב, י''ב מרגליות למטה, וכל אותן הדרגות שהן
על המקום הזה הרי הן כ''ב,] כֵּיוָן שֶׁנִּתְקְנָה הַמִּטָּה, שָׁכַב בָּהּ. מִי
שָׁכַב בָּהּ? הַשֶּׁמֶשׁ. וְעַל כֵּן כָּתוּב בְּיַעֲקֹב וַיֵּשֶׁב עַל
הַמִּטָּה, שֶׁהֲרֵי לוֹ רְאוּיָה וְלֹא לְאַחֵר. וְעַל כֵּן וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם
הַהוּא, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.
המיטה המאולתרת הזו שהוא שוכב עליה כעת
מזכירה את המיטה ששכב בה באחרית ימיו כשהוא מוקף 12 עשר ילדיו שאז ליבם היה שלם
עמו ועם אמונתו. התקווה הוכיחה עצמה. החזון התממש. פסוק מסכם של המפעל הוא
"וזרח השמש ובא השמש"- כלומר בתחילת דרכו של יעקב "וזרח
השמש"- הוכן ותוכנן מה שיהיה בסוף דרכו "ובא השמש". כמובן אפשר גם
להפוך ולראות כך מה שתוכנן ב- "ובא השמש"- כאן אצלנו בחשכת הלילה, הביא
ל-"וזרח השמש"- תחילת דרכם של בני ישראל כעם.
רִבִּי יִצְחָק הֲוָה יָתִיב יוֹמָא
חַד קַמֵּי מְעַרְתָּא דְּאֲפִיקוּתָא, אַעֲבַר חַד בַּר נָשׁ וּתְרֵין בְּנִין
עִמֵּיהּ. וְהֲוָה אָמַר חַד לְחַד, דָּא תּוּקְפָא דְּשִׁמְשָׁא, מִסִּטְרָא
דְּדָרוֹם אִיהוּ. וְעַלְמָא לָא אִתְקְיַּים אֶלָּא עַל רוּחַ, בְּגִין דְּרוּחַ
אִיהוּ קִיּוּמָא שְׁלִימוּ דְּכָל סִטְרִין, וְאִלְמָלֵא דְּאִיהוּ קָיְימָא
בִּשְׁלִימוּ, לָא יָכִיל עַלְמָא לְאִתְקַיָּימָא. רַבִּי יִצְחָק הָיָה יוֹשֵׁב יוֹם
אֶחָד לִפְנֵי מְעָרַת אֲפִיקוּתָא. עָבַר אִישׁ אֶחָד וּשְׁנֵי בָנִים עִמּוֹ,
וְהָיָה אֶחָד לְאֶחָד אוֹמֵר, חֹזֶק הַשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה הוּא מִצַּד הַדָּרוֹם,
וְאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא עַל הָרוּחַ, מִשּׁוּם שֶׁהָרוּחַ הִיא קִיּוּם
הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל כָּל הַצְּדָדִים, וְאִלְמָלֵא שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּשְׁלֵמוּת,
אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם.
ר' יצחק יושב על פתח המערה, מה שמציין את
יציאתו של יעקב ככניסה למערה. חז"ל מציינים את התכנסותו של יעקב במערת שם
ועבר 14 שנה כחלק ממסע החיפוש והטיהור העצמי. חלפו על פני ר' יצחק אב אחד ושני
בניו. הבנים דנו ביניהם. האחד מציע כי השמש מופיעה בשיא כוחה וגבורתה בהיותה בצד
דרום ואז לולא הרוח המצננת לא יכול העולם להתקיים. כך שהרוח מעניקה את הוויסות
השלם המקיים את העולם. כך הדבר בעולם הס' האלוהיות יעקב הוא השגרה המרכזית הממצעת
בין חסד- אברהם לגבורה-יצחק והוא הלוז (התפארת)המחבר ביניהם. לעניין הדרשה כאן 'יעקב' כתפארת, מסמל את הרוח. וזוהו
אף התפקיד של התפארת כגוף שמאחד ומקבץ את כל הקצוות והצדדים. משום כך הוא אף עמודו
ומקיימו של העולם. בו מתחיל עם העולם עם ישראל.
אָמַר לֵיהּ אֲחוּהָ זְעֵירָא,
אִלְמָלֵא יַעֲקֹב, לָא אִתְקְיַּים עַלְמָא. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא
דְּיִיחֲדוּ בְּנוֹי יִחוּדָא דִלְעֵילָא, וְאָמְרוּ (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל
יְיָ אלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד, דָּא הוּא שְׁלִימוּ עִלָּאָה, לְאִתְיַחֲדָא
בְּיִחוּדָא חַד. כְּדֵין אִתְחַבַּר יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן וְנָטִיל בֵּיתֵיהּ,
וְיָתִיב בֵּיהּ בְּחִבּוּרָא חָדָא עִם אֲבָהָן, לְאִתְחַבְּרָא דְּכַר
וְנוּקְבָא כְּחֲדָא. אָמַר
לוֹ אָחִיו הַקָּטָן, אִלְמָלֵא יַעֲקֹב, לֹא הִתְקַיֵּם הָעוֹלָם. בֹּא רְאֵה,
בְּשָׁעָה שֶׁיִּחֲדוּ בָנָיו אֶת הַיִּחוּד שֶׁלְּמַעְלָה וְאָמְרוּ (דברים ו)
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, זוֹהִי הַשְּׁלֵמוּת הָעֶלְיוֹנָה
לְהִתְיַחֵד בְּיִחוּד אֶחָד, אֲזַי הִתְחַבֵּר יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, וְנָטַל אֶת
בֵּיתוֹ, וְיָשַׁב בּוֹ בְּחִבּוּר אֶחָד עִם הָאָבוֹת, לְהִתְחַבֵּר זָכָר
וּנְקֵבָה יַחַד.
אחיו הצעיר עונה לו – כפותר את משלו אחיו,
ללא יעקב העולם לא יכול להתקיים. והוא מסביר דבריו. בסופו של דבר רק יעקב הצליח
להעמיד מצאצאיו אמונת ייחוד שלימה, למרות הצרות והתסבוכות המשפחתיות אף ילד מבניו
לא נדחה החוצה כעשיו וישמעאל, ולכן ראוי הוא להיות המאסף של שני האבות אברהם ויצחק
והממצע בין הכוחות השונים שלהם למזיגה אחת אחדותית. וזהו ייחודו של יעקב.
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אֶשְׁתַּתַּף
בַּהֲדַיְיהוּ, וְאֶשְׁמַע מַאי קָאַמְרֵי. אֲזַל בַּהֲדַיְיהוּ. פָּתַח הַהוּא
בַּר נַשׁ וְאָמַר, (תהלים קלב) קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן
עֻזֶּךְ. קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶךָ, כְּמַאן דְּאָמַר, יְקוּם מַלְכָּא, לְבֵי
נַיְיחָא דְּמַשְׁכְּנֵיהּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֶשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם וְאֶשְׁמַע מָה הֵם
אוֹמְרִים. פָּתַח אוֹתוֹ הָאִישׁ וְאָמַר, קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךְ אַתָּה
וַאֲרוֹן עֻזֶּךְ. קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךְ - כְּמִי שֶׁאוֹמֵר יָקוּם הַמֶּלֶךְ
לְבֵית מְנוּחַת מִשְׁכָּנוֹ.
ר' יצחק מצטרף לקבוצה- כשומע פאסיבי. ולשם
כך יש להתחיל את הדרשה מהתחלה כדי להבין את הסוף שבוטא בדברי הבנים. הדרשה עוסקת בפסוק בתהילים שדוד אמרו: "קומה
ה' למנוחתך" . יש לפסוק זה מקבילה בתורה בפרשת בהעלותך, "ויהי בנסוע
הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אוייבך וגו' ....הזוהר מפרש את הביטוי
"קומה"- לכאורה כפשוטו. אצל דוד, עד המנוחה במקדש, היה ה' וארונו בתנודה
ובקימה.
כאמור – גם משה וגם דוד נקטו באותו סגנון
כלפי ה' וכלפי ארונו. ואעפי"כ ההבדל בין הניסוחים מלמד על הבדלי גישה ומעמד.
משה האומר קומה ה' נשמע כמצווה בסגנון פיקודי לקב"ה לקום מכסאו- ארון הברית ולצאת אלי
קרב בראש הצבא– כהמשך הפסוק –ו"יפוצו
אויבך וינוסו משנאיך מפניך" ואכן פסוק זה נאמר בויהי בנסוע הארון- כך שהארון
הופך לרכב א-לוהים בזמן המסעות במדבר. לעומת זאת דברי דוד מקבילים לחלק השני-ובנחה
יאמר שובה ה'. דוד משיב את האל למקום מושבו ולמנוחתו. משה שהוא ס' תפארת – כשמש
יוצא הוא במפגן זכרי לפעול ולהלחם לעומת זאת דוד המלך משקף את ס' מלכות שהיא ספירה
נקבית, המשקפת קבלה ומנוחה. מנוחה זו באה לאחר המפגש של תפארת עם המלכות,
קוב"ה ושכינה. המנוחה היא ההרמוניה הזיווגית. ולכן "קומה ה' למנוחתך" שאצל דוד,
היא הזמנת האל לשכון עם שכינתו- מלכות – המטרוניתא בבית המקדש. הפסוק האומר "כוהניך
ילבשו צדק וחסידך ירננו - מלמד כי זמן החיבור שהתרחש בהעלות הארון על ידי דוד, הפך
לשמחת ריקודים גדולה, תוך שבירת השגרה וגדרי הנימוס הרגילים, מפני שהאירוע מתואר
במינוחי חתונה. לכן דוד היה מפזז ומכרכר
לפני ה' ושכינתו בצורה יוצאת דופן. ולכן גם הכהנים וכל מי שהוא חסיד ה' התפרץ אל
השמחה והריקודים בהתלהבות, למרות שבד"כ התפקיד מסור רק ללוויים. מכאן מסיק הזוהר
כי צריך לנקוט בדרכים שונות ובכלל זה בהצחקות שונות, כדי ליצור חיבה ושחוק ורציה
הדדית בין החתן והכלה,(המלך ומשכנו-שכינתו) וזוהי שמחת המלך. בכלל זה שינוי ושבירת השגרה, כשם שעשה דוד שבנוסף
ללויים המשוררים גם הכהנים וגם החסידים הצטרפו והיו הבדחנים, הרוקדים והמשוררים.
תָּא חֲזֵי, דָּוִד זַמִּין לֵיהּ
לְמַלְכָּא וּלְמַטְרוֹנִיתָא לְנַיְיחָא, מָה עֲבַד, שָׁנֵי בְּדִיחֵי
דְמַלְכָּא, בְּגִין רוֹפִינוּס. וּמַאן נִינְהוּ, דִּכְתִיב, (תהלים קלב)
כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ. (ר''ל ע''ב, רל''ד ע''א)
וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ, לְוִיֶּיךָ יְרַנֵּנוּ מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא לֵיוָאֵי
אִינוּן בְּדִיחֵי מַלְכָּא. וְהַשְׁתָּא דָּוִד דְּזַמִּין לֵיהּ לְנַיְיחָא,
עֲבַד כֹּהֲנֵי וַחֲסִידֵי דְּלֶיהווּ אִינוּן בְּדִיחֵי מַלְכָּא. בֹּא רְאֵה, דָּוִד הִזְמִין אֶת
הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה לִמְנוּחָה, מֶה עָשָׂה? שִׁנָּה אֶת בַּדְּחָנֵי
הַמֶּלֶךְ בִּשְׁבִיל שָׂרִים וְנִכְבָּדִים, וּמִי הֵם? שֶׁכָּתוּב כֹּהֲנֶיךְ
יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךְ יְרַנֵּנוּ. וַחֲסִידֶיךְ יְרַנֵּנוּ? הָיָה
צָרִיךְ לִהְיוֹת לְוִיֶּיךְ יְרַנֵּנוּ! שֶׁהֲרֵי הַלְוִיִּים הֵם בַּדְּחָנֵי
הַמֶּלֶךְ, וְכָעֵת דָּוִד שֶׁהִזְמִין אוֹתוֹ לִמְנוּחָה, עָשָׂה אֶת הַכֹּהֲנִים
וְהַחֲסִידִים שֶׁיִּהְיוּ הֵם בַּדְּחָנֵי הַמֶּלֶךְ.
אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא,
דָּוִד, לָא בָעֵינָא לְאַטְרָחָא עֲלָךְ. (אלין) (נ''א אמר ליה קודשא בריך הוא,
דוד, לאו הכי) אָמַר לֵיהּ דָּוִד, מָארִי (לאו הכי אלא), כַּד אַנְתְּ
בְּהֵיכָלָךְ, אַתְּ עָבִיד רְעוּתָךְ. הַשְׁתָּא דְּזַמִּינְנָא לָךְ,
בִּרְעוּתִי קַיְימָא מִלָּה לְאַקְרָבָא אִלֵּין, דְּאִינוּן חֲשִׁיבֵי יַתִּיר,
אַף עַל גַּב דְּלָאו אָרְחַיְיהוּ בְּהַאי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
דָּוִד, אֵינִי רוֹצֶה לְהַטְרִיחַ עָלֶיךְ. [אלו] [אמר לו הקדוש ברוך הוא, דוד,
לא כך] אָמַר לוֹ דָּוִד, רִבּוֹנִי, [לא כך, אלא] כְּשֶׁאַתָּה בְּהֵיכָלְךְ,
אַתָּה עוֹשֶׂה רְצוֹנְךְ. כָּעֵת שֶׁהִזְמַנְתִּי אוֹתְךְ, הַדָּבָר עוֹמֵד
בִּרְצוֹנִי לְקָרֵב אֶת אֵלּוּ, שֶׁהֵם יוֹתֵר חֲשׁוּבִים, אַף עַל גַּב שֶׁאֵין
דַּרְכָּם בָּזֶה.
הדו שיח שבין אלוקים לבין דוד מבטא את
ההבדל שבין עבודת ה' מתוך שגב, ריחוק ואיפוק
לבין עבודתו מתוך אינטימיות גדולה. אלוקים במקרה הזה מבטא את החוק הרשמי
ואת סדרי הנימוס המקובלים. דוד מזמין את האל לביתו ולכן מאפשר לעצמו אירוח במונחים
שוברי שגרה. ספונטניות ושמחה פורצת גבולות
לשם ביטוי של האהבה האינטימית שלו לקב"ה.
מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּמַאן
דְּאִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ, יְסַדֵּר אוֹרְחֵיהּ וְעוֹבָדֵיהּ כִּרְעוּתֵיהּ. אִי
מְזַמְּנִין לֵיהּ, יַעֲבִיד רְעוּתֵיהּ דְּאוּשְׁפִּיזֵיהּ, כְּמָה דִמְסַדַּר
עֲלוֹי. דְּהָא דָוִד אַחְלַף לֵיוָאֵי וְסַדַּר כַּהֲנֵי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ
הוּא אוֹקִים מִלָּה כִּרְעוּתֵיהּ. מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁמִּי שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ, יְסַדֵּר דַּרְכּוֹ
וּמַעֲשֵׂהוּ כִּרְצוֹנוֹ. אִם מַזְמִינִים אוֹתוֹ, יַעֲשֶׂה אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל
מְאָרְחוֹ כְּמוֹ שֶׁמְּסַדֵּר עָלָיו, שֶׁהֲרֵי דָּוִד הֶחְלִיף לְוִיִּים וְסִדֵּר
כֹּהֲנִים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵקִים אֶת הַדָּבָר כִּרְצוֹנוֹ.
דוד
לכאורה 'כופה' על ה' את סדריו ויוצר היפוך אנא ממך תנהג כמו שמקובל אצלי. בעוד שמה רבנו מציג ריחוק ושגב, ויוצר עבודת ה'
שהיא מעוצבת מלמעלה למטה, דוד יוצר תנועה הפוכה אנו עובדים את האלוקים מהמקומות
שאנוו חשים בהם שמחה וקרבה.
אָמַר דָּוִד, בַּעֲבוּר דָּוִד
עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ סִדּוּרָא דְּקָא סַדַּרְנָא, לָא יְתוּב
לַאֲחוֹרָא. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דָּוִד, חַיֶּיךָ, אֲפִילּוּ
בְּמָאנִין דִילִי לָא אֶשְׁתַּמֵּשׁ, אֶלָּא בְּמָאנִין דִּילָךְ. וְלָא זָז
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתַּמָּן, עַד דְּיָהִיב לֵיהּ נְבַזְבְּזָן וּמַתְּנָן,
דִּכְתִיב, (תהלים קלב) נִשְׁבַּע יְיָ לְדָוִד אֱמֶת לא יָשׁוּב מִמֶּנָּהּ
מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ. אֲתָא רִבִּי יִצְחָק וּנְשָׁקֵיהּ,
אָמַר אִי לָא אֲתֵינָא לְהַאי אָרְחָא, אֶלָּא לְמִשְׁמַע דָּא דַּיַּי. אָמַר דָּוִד, בַּעֲבוּר דָּוִד
עַבְדֶּךְ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךְ. הַסִּדּוּר שֶׁסִּדַּרְתִּי לֹא יָשׁוּב
אָחוֹר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דָּוִד, חַיֶּיךְ, אֲפִלּוּ
בַּכֵּלִים שֶׁלִּי לֹא אֶשְׁתַּמֵּשׁ, אֶלָּא בַּכֵּלִים שֶׁלְּךְ. וְלֹא זָז
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשָּׁם עַד שֶׁנָּתַן לוֹ אוֹצָרוֹת וּמַתָּנוֹת,
שֶׁכָּתוּב נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךְ אָשִׁית
לְכִסֵּא לָךְ. בָּא רַבִּי יִצְחָק וְנָשַׁק לוֹ. אָמַר, אִם לֹא בָאתִי
לַדֶּרֶךְ הַזּוֹ אֶלָּא לִשְׁמֹעַ אֶת זֶה - דַּי לִי.
דוד מבקש שסדרי שמחה ועבודה אלו, יקבעו
לדורות. ויותר מכך ישמרו עד בוא המשיח ושביאת המשיח תהיה תלויה בזה. באינטימיות
ובדבקות הדתית המתפרצת ממעמקי האינטואיציה והלהט הפנימי העורג וכוסף לאלוהות.
פָּתַח חַד בְּרֵיהּ וְאָמַר, (בראשית
כח) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב,
(בראשית ב) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ.
דָבָר אַחֵר וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, רָמַז כַּד
נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִבֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאִתְגָּלוּ בֵּינֵי עַמְמַיָא, כְּמָה
דְאַתְּ אָמֵר, (איכה א) וַיֵּצֵא מִן בַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ, וּכְתִיב
גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעוֹנִי וְגו'. פָּתַח בֵּן אֶחָד שֶׁלּוֹ וְאָמַר, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר
שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (בראשיתב) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ
אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ. דָּבָר אַחֵר וַיֵּצֵא יַעֲקֹב
מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה - רֶמֶז כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִבֵּית
הַמִּקְדָּשׁ וְהֻגְלוּ בֵּין הָעַמִּים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איכה א) וַיֵּצֵא
מִן בַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ, וְכָתוּב גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וְגוֹ'.
אחד מהבנים מתחיל דרשה כאילו בלי קשר לדרשת
אביו. –"ויצא יעקב" – יעקב יוצא מרשות אביו ואמו והוא אכן הולך להינשא –
כך שיעקב במעשהו מבטא את הפסוק על כן יעזוב איש וכו', ואולם לעולם שפתו של הזוהר היא
כפולת פנים ולכן עזיבתו את אביו ואמו הביולוגיים מזקיקתהו – לחיבור בינתיים והוא
החיבור עם השכינה. יעקב כס' תפארת 'בא' "כי בא השמש", בא לשון חיבור.
יעקב בא אל השכינה המסומלת בלילה שהוא זמן הלבנה. אשר על כן עריכת יעקב את מיטתו
באבנים, היא הצעה למיטת הייחוד לפני יציאתו אל הגולה. ואכן הדרוש הנוסף הוא שהיציאה היא יציאה של פירוד,
שכן יציאה לחו"ל היא הפרדת קב"ה ושכינתה. היציאה מהמקדש המבטא חדר ייחוד
והרמוניה "ויצא מן בת ציון כל הדרה" – 'הדרה' הוא בעלה ולכן "גלתה
יהודה מעוני."
פָּתַח אָחֳרָא זְעֵירָא וְאָמַר,
(בראשית כח) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וְגו', מַאי
(מ''ט ע''ב) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, לְמַלְכָּא דְּאָזִיל לְבֵי מַטְרוֹנִיתָא,
בָּעֵי לְמִפְגַע לָהּ וּלְבַסְּמָא לָהּ בְּמִלִּין, בְּגִין דְּלָא תִשְׁתַּכַּח
גַּבֵּיהּ כְּהֶפְקֵירָא. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּאָפִילּוּ אִית לֵיהּ עַרְסָא
דְדַהֲבָא, וּכְסוּתוּתֵי מְרַקְמָאן בְּאַפְלַטְיָיא, לְמֵיבַת בְּהוּ. וְאִיהִי
מְתַקְּנָא עַרְסֵיהּ בְּאַבְנִין (פנחס רכ''ג ע''א, רמ''ג ע''ב) בְּאַרְעָא,
וּבְקִיסְטְרָא דְּתִיבְנָא. יִשְׁבּוֹק דִּידֵיהּ, וְיָבִית בְּהוּ לְמֵיהַב לָהּ
נַיְיחָא, וּבְגִין דִּיהֵא רְעוּתָא דִלְהוֹן כְּחֲדָא, בִּדְלָא אֲנִיסוּ.
כְּמָה דְאוֹלִיפְנָא הָכָא, דְּכֵיוָן דְּאֲזַל לְגַבָּהּ מַה כְּתִיב, (וילן שם
כי בא השמש לאחזאה דאסיר ליה לבר נש לשמשא ערסיה ביומא) (בראשית כח)
וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם
וַיָּשֶׂם מֵרַאֲשׁוֹתָיו (שם) וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, בְּגִין לְמֵיהַב
לָהּ נַיְיחָא, דְּאָפִילּוּ אַבְנֵי בֵיתָא, רְחִימִין קַמֵּיהּ, לְמֵיבַת
בְּהוּ. (ס''א דכתיב וישכב במקום ההוא) פָתַח הָאַחֵר הַקָּטָן וְאָמַר, וַיִּפְגַּע
בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וְגוֹ'. מַה זֶּה וַיִּפְגַּע
בַּמָּקוֹם? לְמֶלֶךְ שֶׁהוֹלֵךְ לְבֵית הַגְּבִירָה, צָרִיךְ לִפְגֹּשׁ אוֹתָהּ
וּלְבַשֵּׂם אוֹתָהּ בִּדְבָרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִמָּצֵא אֶצְלוֹ כְּהֶפְקֵר,
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מִטָּה שֶׁל זָהָב וּכְסָתוֹת
מְרֻקָּמוֹת מַעֲשֵׂה רוֹקֵם לִישֹׁן בָּהֶם, וְהִיא מְתַקֶּנֶת לוֹ מִטָּתוֹ
מֵאֲבָנִים בָּאָרֶץ, וּבְחֶדֶר שֶׁל תֶּבֶן. יַעֲזֹב אֶת שֶׁלּוֹ וְיָלוּן
בָּהֶם, לָתֵת לָהּ נַחַת, וּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָרָצוֹן שֶׁלָּהֶם יַחַד בְּלִי
אֹנֶס. כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ כָּאן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָלַךְ אֵלֶיהָ, מַה כָּתוּב?
[וילן שם כי בא השמש, להראות שאסור לו לאדם לשמש מטתו ביום] וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי
הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשּתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, כְּדֵי לָתֵת
לָהּ נַחַת שֶׁאֲפִלּוּ אַבְנֵי הַבַּיִת אֲהוּבִים לְפָנָיו לָלוּן בָּהֶם [שכתוב
וישכב במקום ההוא].
האח הצעיר - המשיך קו זה של
אחיו הבכור - שגם הביטוי ויפגע במקום מכווין לאותו תהליך של חיזור ואיחוד. 'ויפגע',
דרשוהו חז"ל לשון הפצרה ותפילה. ואילו כאן בזוהר ישנו שיכלול. 'ויפגע' -הוא
לשון חיזור. "לבשמה בדברים של א תהיה הפקר". יעקב מפציר בדברים כלפי
קב"ה ו/או כלפי השכינה כשהוא מייצג
את הקב"ה כס' תפארת. הוא מזמין אותה
לרדת אל הערש שהוא מציע מאבנים. הוא כמו דוד חורג מכללי הנימוס בטכס. העיקר הוא
דברי הריצוי המבטאים אינטימיות וקרבה ואהבה גדולה העולה על הכול. האבנים הללו הנם
גם הערש וגם מה שיוצא מאיחוד זה. מה שיוצא הם שנים עשר ילדיו, כנגד שנים עשר
האבנים, שהם 12 עשר שבטי ישראל שהתייצבו על מיטתו באחדות אמונתית המעידה שמע ישראל
ה' אלוקינו ה' אחד. והם כנגד 12 האבנים שהניחו בני ישראל בכניסתם לארץ לאחר מעבר
הירדן. למדרש זה יש להוסיף את העובדה כי יעקב מעיד על ראובן בנו בכורו כי
"הוא ראשית אונו".
כעת ניתן לסכם: יעקב יוצא אל עצמו. המסע
הוא חיפוש שסופו מציאה. מציאת המקום שלו בעולם. מקומו הוא מקום השמש, ספירת תפארת.
הפריצה וההתפשטות. עמידה זו על מקומו היא שעומדת לו לאחר מכן בגלותו. שכן עמידה זו
מאפשרת לו להתוות את חלומו וחזונו. כבר עתה הוא רואה עצמו אבי שנים עשר בנים
הבונים עם. הוא לא עוסק רק בדמיון מודרך הוא מחולל טכסי מעבר. לשם הבנייה הזו הוא אוסף
אבנים אל ה'מקום' הזה ומזמין את השכינה לבוא אל מקומו- תרתי משמע לבוא לאיחוד
הרמוני עם ס' תפארת ולבוא אל הערש שהוא מציע באמצעות האבנים למימוש החלום. מהמקום
שבו לכאורה מאבד יעקב את אביו ואמו ואת סביבתו וכל קנייניו,
האינטימיות והדבקות הדתית, האהבה המקלקלת
את השורה שהפגין יעקב יצרה את הזיקה הכל כך עמוקה כך שהעם היהודי העתיד להיקרא על
שם יעקב אבינו. בני ישראל. חיבור חזק זה נערך מיוזמתו לפני ההתגלות האלוהית אליו
בחלום. ההתגלות בסולם יעקב היא כבר המענה האלוהי ליוזמה זו. וכל זה קורה דווקא
בטרם היציאה לגלות, והיא זו שמבטיחה את החזרה מהגלות הזו עם ההתגברות על כל
מכשוליה.
דף קמט ע''א- בָּכָה רִבִּי יִצְחָק,
(ד''א ל''ג וחייך) וְחָדֵי, אָמַר מַרְגְּלָאן אִלֵּין תְּחוֹת יְדַיְיכוּ, וְלָא
אֵזִיל בַּתְרַיְיכוּ. אָמְרוּ לֵיהּ אַתְּ תֵּזִיל לְאוֹרְחָךְ, וְאֲנַן נֵיעוּל
לְמָתָא לְהִלּוּלָא דְהַאי בְּרִי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, הַשְׁתָּא אִית לִי
לְמֵהַךְ לְאָרְחִי. (דף קמט ע''א) אָזִיל לֵיהּ, וְסִדֵּר מִלִּין קַמֵּיהּ
דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן וַדַּאי שַׁפִּיר קָאֲמְרוּ,
וְכֹלָּא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּמָר. אָמַר, מִלִּין אִלֵּין, מִבְּנֵי
בְּנוֹי דְּרִבִּי צָדוֹק חֲלָשָׁא נִינְהוּ. מַאי טַעְמָא אִקְּרֵי חֲלָשָׁא,
בְּגִין דְּאַרְבָּעִין שְׁנִין אִתְעַנֵּי עַל יְרוּשְׁלֵם, דְּלָא יִתְחְרַב
בְּיוֹמוֹי, וְהֲוָה פָּרִישׁ עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְאוֹרַיְיתָא, רָזִין
עִלָּאִין, וְיָהִיב בְּהוּ אָרְחָא לִבְנֵי עָלְמָא, לְאִתְנַהֲגָא בְּהוּ. - בָּכָה רַבִּי יִצְחָק, [וחיך]
וְשָׂמַח. אָמַר, אֵלּוּ הַמַּרְגָּלִיּוֹת תַּחַת יְדֵיכֶם, וְלֹא אֵלֵךְ
אַחֲרֵיכֶם? אָמְרוּ לוֹ, אַתָּה תֵּלֵךְ לְדַרְכְּךְ, וְאָנוּ נִכָּנֵס לָעִיר
לַהִלּוּלָא שֶׁל בְּנִי זֶה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, עַכְשָׁו יֵשׁ לִי לָלֶכֶת
לְדַרְכִּי. הָלַךְ לוֹ וְסִדֵּר אֶת הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר
רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַדַּאי יָפֶה אָמְרוּ, וְהַכֹּל נֶאֱמַר
בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. אָמַר, הַדְּבָרִים הַלָּלוּ הֵם מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל
רַבִּי צָדוֹק הַחַלָּשׁ הֵם. מָה הַטַּעַם נִקְרָא חַלָּשׁ? מִשּׁוּם
שֶׁאַרְבָּעִים שָׁנָה הִתְעַנָּה עַל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלֹּא תֵחָרֵב בְּיָמָיו,
וְהָיָה מְפָרֵשׁ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל הַתּוֹרָה סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים
וְנוֹתֵן בָּהֶם דֶּרֶךְ לִבְנֵי הָעוֹלָם לְהִתְנַהֵג בָּהֶם.
ר' יצחק שהצטרף למסעם של משפחת הדרשנים,
התלהב מאוד ונרגש מהדברים והוא מבקש להמשיך עמם בדרכם. אבל הם מסרבים בנימוס
ומשלחים אותו לדרכו, שכן מסתבר שהדרשות הללו הנן בעצם הכנה לנישואיו של אחד הבנים העומדים להתרחש בעיר הקרובה.
דחיה זו תמוהה והיא מתבארת בקטע הבא.
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, לָא הֲווּ (אלא)
יוֹמִין זְעִירִין, עַד דְּאָעַרְעָנָא בְּהַהוּא בַּר נָשׁ וּבְרֵיהּ זְעֵירָא
עִמֵּיהּ. אֲמִינָא לֵיהּ, אָן הוּא בְּרָךְ אָחֳרָא. אָמַר לִי, עֲבִידְנָא לֵיהּ
הִלּוּלָא וְאִשְׁתָּאַר בִּדְבִיתְהוּ. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּמוֹדַע בִּי, אָמַר
לֵיהּ חַיֶּיךָ, דְּלָא זְמִינְנָא לָךְ לְהִלּוּלָא דִבְרִי, בְּגִין תְּלַת
מִלִּין. חַד, דְּלָא יְדַעְנָא בָּךְ וְלָא אִשְׁתְּמוֹדָעְנָא לָךְ, דְּהָכִי
מְזַמְּנִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ כְּפוּם יְקָרֵיהּ, וְדִילְמָא אַנְתְּ גַּבְרָא
רַבָּא, וְאַפְגִים יְקָרָךְ. וְחַד, דִּילְמָא אַנְתְּ אָזִיל בְּאָרְחָךְ
בִּבְהִילוּ, וְלָא אַטְרַח עֲלָךְ. וְחַד, דְּלָא תַכְסִיף קַמֵּי אֱנָשֵׁי
דְּחֲבוּרָא. דְּאוֹרְחָא דִילָן, דְּכָל אִינוּן דְּאָכְלֵי לִפְתוֹרָא דְחָתָן
וְכַלָּה, כֻּלְּהוּ יַהֲבֵי נְבַזְבְּזָן וּמַתְּנָן לוֹן. אֲמִינָא לֵיהּ,
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדִין לָךְ לְטַב. אֲמִינָא לֵיהּ, מַה שְּׁמָךְ, אָמַר
לֵיהּ צָדוֹק זוּטָא. בְּהַהוּא שַׁעְתָּא, אוֹלִיפְנָא מִנֵּיהּ, תְּלֵיסַר (נ''א
תריסר) רָזִין עִלָּאִין בְּאוֹרַיְיתָא, וּמִן בְּרֵיהּ תְּלַת, חַד בִּנְבוּאָה,
וְחַד (נ''א ותרין) בְּחֶלְמָא.
אָמַר
רַבִּי יִצְחָק, לֹא הָיוּ [אלא] יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁפָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ
הָאִישׁ, וּבְנוֹ הַקָּטָן עִמּוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ, אֵיפֹה בִּנְךְ הָאַחֵר? אָמַר
לִי, עָשִׂיתִי לוֹ הִלּוּלָא, וְנִשְׁאַר עִם אִשְׁתּוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִכִּיר
אוֹתִי, אָמַר לִי, חַיֶּיךְ שֶׁלֹּא הִזְמַנְתִּי אוֹתְךְ לַחֲתֻנַּת בְּנִי
מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה דְבָרִים: אֶחָד - שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי בְךְ וְלֹא הִכַּרְתִּי
אוֹתְךְ, שֶׁכָּךְ מַזְמִינִים אֶת הָאָדָם - כְּפִי כְבוֹדוֹ, וְאוּלַי אַתָּה
אִישׁ גָּדוֹל וְיִפָּגֵם כְּבוֹדְךְ. וְאֶחָד - אוּלַי אַתָּה הוֹלֵךְ
לְדַרְכְּךְ בְּחִפָּזוֹן וְלֹא אַטְרִיחַ עָלֶיךְ. וְאֶחָד - שֶׁלֹּא
תִתְבַּיֵּשׁ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הַחֲבוּרָה, שֶׁדַּרְכֵּנוּ - שֶׁכָּל אוֹתָם
שֶׁאוֹכְלִים עַל שֻׁלְחַן חָתָן וְכַלָּה, כֻּלָּם נוֹתְנִים לָהֶם אוֹצָרוֹת
וּמַתָּנוֹת. אָמַרְתִּי לוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוּן אוֹתְךְ לְטוֹב.
אָמַרְתִּי לוֹ, מַה שִּׁמְךְ? אָמַר לִי, צָדוֹק הַקָּטָן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה
לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר [תריסר] סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים בַּתּוֹרָה,
וּמִבְּנוֹ שְׁלֹשָׁה, אֶחָד בִּנְבוּאָה, וְאֶחָד [ושנים] בַּחֲלוֹם.
מפגש מאוחר עם האיש שהוא מבני בניו של ר'
צדוק- פותר את התמיהה- הטעם הראשון מכבד את ר' יצחק- שכן אפשר ורמת החתונה ורמת
המשתתפים בה לא תהלום את כבודו וסגנונו של ר' יצחק. טעם שני גם הוא לכאורה מכבד,
לא רצו לגזול מזמנו ולהטריחו. טעם שלישי ונראה כי הוא העיקרי-לא הזמינהו כדי שלא
לביישו. שכן מנהג החתונה שלהם היה
שהאורחים נותנים מתנות לחתן ולכלה ככל הנראה בפומבי (וזה ככל הנראה היסוד לסיפור ר'
נחמן מעשה בשבעה קבצנים) וחששו של האב היה שר' יצחק יתבייש באין מתנה בידו, או שלא
יאכל באין מתנה בידו, או שלא רצה לחייבו מתנה בהקשר זה. אפשר שהמתנות שנתנו
האורחים אינן קונבציונאליות. שמא הן כוללת ריקוד אישי, סיפור , שירה אקרובטיקה,
בדיחות ודברים שונים כבדחני המלך המסייעים לריצוי החן עם הכלה.
סיפור זה חוזר למקום ולרעיון שכשמפצירים
באורח הרי הוא מקיים את סדרי המקום גם אם חורג הוא מכללי נימוסו של האורח. שמא חשש
האב המארח- לכבודו של ר' יצחק ולא רצה לגרור אותה לסגנון שמחה שאינו בגבולות
המאופקים של ר' יצחק. עולה מכאן כי הדרשות בדרך
לא היו אלא הקדמה להילולת הריצוי בחתונת הבן דרך הילולת הכלולות שניהל יעקב
הבורח עם השכינה לכשהיה במקומו. במובן זה נישואי הבן עם אשתו – זהו מקומו שנשאר
בו. כך שההליכה בדרך הייתה גם דרשת פרידה של הבן מהאב ושל האב מהבן. "על כן
יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה