זהרורים- ביאור לזוהר פרשת תולדות דף קמג ואילך/ יעקב ועשיו -ייעוד וגורל/ ראובן הכהן אוריה

זוהר- ביאור לפרשת תולדות  דף קמג ואילך תשע"ז/  ראובן הכהן אוריה 

יעקב ועשיו -ייעוד וגורל

זוהר פרשת תולדות עוסק בהרחבה במערכות היחסים והייצוגים של יעקב ועשיו. יעקב מייצג את ישראל בעוד עשיו כידוע מייצג את אדום כביטוי לרוע שהוא אנטיתזה ליעקב-ישראל ולכל מה שהוא מבטא. ככלל עשיו הוא ממשיכו ומייצגו של הנחש הקדמוני- ופועל בשירות אותן מטרות. המורכבות שבה מוצגת פרשת היחסים בין יעקב לעשיו והאורח המוזר והתמוה שבה הושגו הברכות, מנסה להסביר אף את הא-סימטריה ההיסטורית שבה דווקא ידו של עשיו נראית על העליונה. בחלק זה המתפרש להלן עסוק הזוהר בשאלת הסימטריה ההיסטורית ההפוכה לכאורה שבה – יעקב נראה כמי שנתון תחת עשיו ועובד אותו מהבחינה החומרית והפוליטית.

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָא מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא בְּחִבּוּרָא חָדָא. וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל כְּדִכְתִיב, (תהלים לז) וְלא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֵּשׁ לָחֶם. תָּא חֲזֵי, (שם) נַעַר הָיִיתִי וְגו' וְאוּקְמוּהָ, הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ וְכוּ'. וּבְגִין כָּךְ אָמַר וְרוֹב דָּגָן וְתִרוֹשׁ. =וְיִתֶּן לְךְ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ - הִנֵּה מִלְמַעְלָה וּמִמַּטָּה בְּחִבּוּר אֶחָד. וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ - הִנֵּה פֵּרְשׁוּהָ, אֲבָל כַּכָּתוּב וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם. בּא רְאֵה, נַעַר הָיִיתִי וְגוֹ', וּבֵאֲרוּהָ - הַפָּסוּק הַזֶּה אָמַר אוֹתוֹ שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכוּ'. וּמִשּׁוּם כָּךְ אָמַר וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ.

יעקב על פניו מתברך מטל השמים ומשמני הארץ. בפשט שתיהן ברכות חומריות. לזוהר טל השמים היא ברכת השפע הרוחני המזמין ומזין את השפע החומרי- "ומשמני הארץ", על דרך תלותם של אלו בגשמים שמעל. זהו חיבורא חדא= אחדות חומר ורוח. נער הייתי ולא ראיתי צדיק נעזב- הצדיק לא נעזב ולעולם זרעו אוכל לחם. נער מתייחס שוב למטטרון שהוא שרו של עולם. שהיה נער ונלקח בצעירותו לשמש כמלאך בשמים. בפשטות "צדיק" לא נעזב ואם נעזב אין הוא ככל הנראה "צדיק ממש". צדיק מתייחס אף לס' יסוד ומשמעו אם יש חיבור הרמוני בין קב"ה למתלכות באמצעות הצדיק שלא נעזב, אזי הברכה שורה בהתמדה. הברכה הזו בעצם אומרת שהשפע הכלכלי מותנה. אין הוא נתון בכל מצב מכוח הברכה. בכך תוסבר המציאות ההיסטורית שעם ישראל במרבית תקופותיו נתון היה בחוסר ובדלות חומרית.

יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְשַׁלִּיט שְׁלמֹה מַלְכָּא בִּיְרוּשָׁלַם, דִּכְתִיב, (דברי הימים ב ט) וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ וְגו' מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ וְגו'. (בראשית כז) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (תהלים עב) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כֹּלָּא בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כְּדִכְתִיב וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ. =יַעֵבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךְ לְאֻמִּים - בִּזְמַן שֶׁשָּׁלַט שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁכָּתוּב וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ וְגוֹ' מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ וְגוֹ'. וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךְ לְאֻמִּים - בִּזְמַן שֶׁיָּבא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁכָּתוּב וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, הַכֹּל בִּזְמַן שֶׁיָּבֹא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, כַּכָּתוּב (תהלים עב) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ.

לבד מהשפע הכלכלי מתברך יעקב- בהצלחה פוליטית ובשליטה מעצמתית על העמים שסביביו. גם כאן הנתונים ההיסטוריים מלמדים ברובה של ההיסטוריה כי יד ישראל היית על התחתונה. כיצד יוסבר הדבר. הזוהר עונה כי הכוונה לימי שלמה הזוהרים. ומכאן הוא עובר לעתיד לבוא המשיחי לשם מימושה המלא. רבי יהודה מעביר את כל קיומה של הברכה לימות המשיח. ואם כן מחמירה השאלה כיצד זה לא נתקיימו הברכות במציאות ההיסטורית? מדוע לדחות את מימושם לעתיד בלתי ידוע ובינתיים לסבול.

הוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, הוֵה, וְלָא אָמַר היֵה, אוֹ תִהְיֶה. אֶלָּא דָּא רָזָא עִלָּאָה דִּמְהֵימְנוּתָא, דְּאִלֵּין אַתְוָון אִנּוּן רָזֵי דִמְהֵימְנוּתָא. ה' לְעֵילָא, וא''ו בְּאֶמְצָעִיתָא, ה' לְבָתַר. וּבְגִין כָּךְ אָמַר, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ וּלְרַדָּאָה לוֹן, בְּזִמְנָא דְּאֲתָא דָוִד מַלְכָּא. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֹּלָּא אִיהוּ בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דְּהָא בְּגִין דְּעֲבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין (בראשית כז) וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. =הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךְ. הֱוֵה, וְלֹא אָמַר הֱיֵה אוֹ תִהְיֶה. אֶלָּא זֶה סוֹד עֶלְיוֹן שֶׁל הָאֱמוּנָה, שֶׁהָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ הֵן סוֹדוֹת הָאֱמוּנָה. ה' לְמַעְלָה, וָא''ו בָּאֶמְצַע, ה' אַחַר כָּךְ. וּמִשּׁוּם כָּךְ אָמַר הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךְ, לִשְׁלֹט עֲלֵיהֶם וְלִרְדּוֹת אוֹתָם בִּזְמַן שֶׁבָּא דָוִד הַמֶּלֶךְ. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, הַכֹּל הוּא בִּזְמַן שֶׁיָּבא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהֲרֵי מִשּׁוּם שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, אָז וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךְ.

"הוה גביר לאחיך" – מעניק לכאורה עליונות. העליונות הזו מוקנה מכוח הרעיון והכוח המנוסח באותיות הברכה "הוה", שהם שלוש אותיות שם ה', המעידות על מבנה הספירות. ה'-ספירת בינה, ו'- שש תחתונות, ה'- מלכות. כלומר "הוה גביר לאחיך", מכוח החיבור ההרמוני בין הכוחות האלוהיים שתקיים. ודבר זה התקיים לדידו של הזוהר בימי דוד. ואולם ר יוסי שוב דוחה את הכול לימות המשיח שכן רק אז יהיה שם השם שלם ויבוא הדבר לידי ביטוי אף במציאות הציבורית היסטורית. במשמע שהברכות הללו הן ברכות מותנות רוחנית וכיוון שכן אין הן נתונות כמובן מאליו, ומאחר וישראל נמצאים במצב רוחני-מוסרי שאינו מתוקן לכל רוב אורך ההיסטוריה לכן גם השפע הגשמי והעצמאות הפוליטית אינם באים לידי מימוש. נמצא שברכות יעקב הן חרב מתהפכת. הן ברכות בתנאי שהוא בשיאו ואם לא הרי הוא נתון בשפלות. דבר זה יבוא לידי ביטוי בברכה שבירך יצחק את עשיו כ"אשר תריד ופרקתו עולו מעל צוואריך". מרידה זו של עשיו כלפי יעקב תהיה כשיעקב יורד מעצמו הרי הוא מאפשר את עלייתו של עשיו.

דף קמג ע''ב -וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כָּל הַנֵּי (דף קמג ע''ב) בִּרְכָאן מִסִּטְרָא דְּחוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב הֲווּ וּמִדִּילֵיהּ נָטַל, וְאִלֵּין בִּרְכָאן הֲוָה קָא בָּעֵי יִצְחָק לְבָרְכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו, וּבְגִין כָּךְ עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְגָרַם לֵיהּ לְיַעֲקֹב לְנַטְלָא מִדִּילֵיהּ. וְיִתֶּן לְךְ הָאֱלֹהִים. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, כָּל הַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ מִצַּד שֶׁל חֶלְקוֹ שֶׁל יַעֲקֹב הָיוּ וּמִשֶּׁלּוֹ הוּא נָטַל. וְהַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ הָיָה רוֹצֶה יִצְחָק לְבָרֵךְ עֶת עֵשָׂו, וּמִשּׁוּם כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְגָרַם לְיַעֲקֹב לִטֹּל מִשֶּׁלּוֹ.

משום כך מסביר ר' יוסי- כי ברכות אלה כפי שהצענו אותן ואת סגולתן מיועדות היו מראש ליעקב. שכן ברכות מותנות רוחנית, אינן בחלקו של עשיו. שכן הוא דורש "ויתן לך"- משלך.  לכן יעקב הסיט אליו את שהיה מותאם לו ולא לעשיו. בכך גם תוסבר השאלה אם בירך יצחק את יעקב בברכות עשיו הכלכליות- מדוע לא לקבל אותן אוטומטית ובלי התניה –כשם שעשיו היה מקבל אותן לו נתברך.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְהַהוּא נָחָשׁ אַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא, מַה כְּתִיב, (בראשית ג) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתְּךָ וְגו', אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וְגו', דְּלָא תְּהֵא עָבְדָא פֵּירִין וְאִיבִּין כְּדְקָא יְאוּת. לָקֳבֵל דָּא, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ. (שם) בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה, לָקֳבֵל דָּא מִטַּל הַשָּׁמַיִם. (שם) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, לָקֳבֵל דָּא, וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ. (שם) בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם, לָקֳבֵל דָּא, (בראשית כז) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, דְּאִינוּן יַעַבְדוּן אַרְעָא וְיִפְלְחוּן בְּחַקְלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה סא) וּבְנִי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכוֹרְמֵיכֶם. וְכֹלָּא נָטַל יַעֲקֹב, דָּא לָקֳבֵל דָּא, וּמִדִּילֵיהּ נָטַל. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּרִים לֵיהּ לְיַעֲקֹב דְּיִטּוֹל הַנֵּי בִּרְכָאן, לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ, וְעֵשָׂו לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ. =בֹּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאוֹתוֹ הַנָּחָשׁ הֵבִיא קְלָלוֹת עַל הָעוֹלָם וְהָאֲדָמָה הִתְקַלְּלָה - מַה כָּתוּב? (בראשית ג) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךְ וְגוֹ', אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךְ וְגוֹ'. שֶׁלֹּא תִהְיֶה עוֹשָׂה פֵּרוֹת וְגִדּוּלִים כָּרָאוּי. כְּנֶגֶד זֶה וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ. בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה - כְּנֶגֶד זֶה מִטַּל הַשָּׁמַיִם. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ - כְּנֶגֶד זֶה וְרֹב דָּגָן וְתִיר!שׁ. בְּזֵעַת אַפֶּיךְ תֹּאכַל לֶחֶם - כְּנֶגֶד זֶה יַעַבְדוּךְ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךְ לְאֻמִּים, שֶׁהֵם יַעַבְדוּ אֶת הָאָרֶץ וְיַעַבְדוּ בַּשָּׂדֶה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא) וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם. וְהַכֹּל נָטַל יַעֲקֹב זֶה כְּנֶגֶד זֶה, וּמִשֶּׁלּוֹ נָטַל. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּרַם לְיַעֲקֹב שֶׁיִּטֹּל אֶת הַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ לְהִדָּבֵק בִּמְקוֹמוֹ וְחֶלְקוֹ, וְעֵשָׂו שֶׁיִּדְבַּק בִּמְקוֹמוֹ וְחֶלְקוֹ.

ברכות יצחק ליעקב הן תיקון לחטא אדם הראשון שבא בעטיו של הנחש הקדמוני. הנחש המיוצג אף בדמות עשיו הביא לקללת האדמה ותנובתה ועתה זכה יעקב לתקן את קללת האדמה ובשל כך נתברך לחיוב כנגד הקללות ההן. בעצם החזיר יעקב את מה שעשיו בא כוחו של הנחש גזל מאת אדם הראשון. יש כאן ניסיון להצדיק את מעשה יעקב הנראה כגוזל את ברכת עשיו. ואולם, בברכת "יעבדוך עמים", מכווין הזוהר לרעיון שדווקא עשיו וצאצאיו יעבדו בשדה באופן המשרת את יעקב ובניו. הברכות הללו ניתנו ליעקב כדי שהוא יוכל "להידבק בחלקו ובמקומו" לא שהוא יעשה את העבודה הכלכלית בעצמו.

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, וְהָא חָמִינָן דְּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וּמִטַל הַשָּׁמַיִם, אִינוּן בִּרְכָאן נָטַל עֵשָׂו לְבָתַר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לָאו הַאי כְּהַאי וְלָא דָּא כְּדָא, כַּמָּה אִתְפָּרְשָׁאן דַּרְגִּין. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים, וּבְדָא כְּתִיב יִהְיֶה. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, בְּעֵשָׂו כְּתִיב מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְטַל הַשָּׁמַיִם, דְּהָא לָאו דָּא אִיהוּ כְּדָא.=  אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, וְהִנֵּה רָאִינוּ שֶׁמִּשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם, אוֹתָן בְּרָכוֹת נָטַל עֵשָׂו אַחַר כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךְ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל.? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא זֶה כָּזֶה וְלֹא זֶה כָּזֶה, כַּמָּה נִפְרָדוֹת הַדְּרָגוֹת. בְּיַעֲקֹב כָּתוּב וְיִתֶּן לְךְ הָאֱלֹהִים - וּבָזֶה כָּתוּבּ יִהְיֶה. בְּיַעֲקֹב כָּתוּב מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ - בְּעֵשָׂו כָּתוּבּ מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְטַל הַשָּׁמַיִם, שֶׁהִנֵּה זֶה אֵינוֹ כָּזֶה.

שוב עולה השאלה לא רק המציאות מכבידה על התגשמות הברכות גם הברכה עצמה של השפע הכלכלי לא נתנה רק ליעקב. בברכה זו נתברך עשיו. ושמא בתחרות זו שהיא פועל יוצא משתי הברכות מנצח עשיו לאורך כל הדרך? תשובת רשב"י מלמדת כי נוסח הברכות משפיעות הן על מקורן והן על אופן קבלתן. לשניהם מובטח שפע כלכלי אבל ליעקב הדבר מותנה בהשגחה הישירה ובמתן הישיר מאת ה'. אצל עשיו שפעו נתון לו בשל המאמץ הטבעי והארצי והוא מכלל חוקי הארץ שהנם עקיפים ביחס לישירות הרוחית של יעקב. וזה עושה הבדל .

וְדַרְגִּין אִתְפָּרְשָׁן כַּמָּה וְכַמָּה. בְּגִין דִּבְדָא דְּיַעֲקֹב כְּתִיב בֵּיהּ, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם, דָּא טַל עִלָּאָה דְּנָגִיד מֵעַתִּיק יוֹמִין דְּאִקְרֵי טַל הַשָּׁמַיִם, הַשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא, טַל דְּנָגִיד בְּדַרְגָּא דְשָׁמַיִם, וּמִתַּמָּן לַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין. וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָאָרֶץ, (דא ארץ דלעילא ארץ החיים) בְּעֵשָׂו כְּתִיב וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, בְּיַעֲקֹב מִשְׁמַנִּי הָאָרֶץ דָּא אֶרֶץ הַחַיִּים דִּלְעֵילָא, וְיָרִית לָהּ בְּאַרְעָא דִלְעֵילָא וּבַשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא. וּלְעֵשָׂו בְּאַרְעָא דְהָכָא לְתַתָּא, וּבַשָּׁמַיִם דְּהָכָא לְתַתָּא. יַעֲקֹב לְעֵילָא לְעֵילָא. עֵשָׂו לְתַתָּא לְתַתָּא. =וְהַדְּרָגוֹת נִפְרָדוֹת כַּמָּה וְכַמָּה, מִשּׁוּם שֶׁבָּזֶה שֶׁל יַעֲקֹב כָּתוּב בּוֹ, וְיִתֶּן לְךְ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם - זֶה הַטַּל הָעֶלְיוֹן שֶׁשּׁוֹפֵעַ מֵעַתִּיק הַיָּמִים, שֶׁנִּקְרָא טַל הַשָּׁמַיִם, הַשָּׁמַיִם שֶׁל מַעְלָה, הַטַּל שֶׁשּׁוֹפֵעַ בְּדַרְגַּת הַשָּׁמַיִם, וּמִשָּׁם לִשְׂדֵה הַתַּפּוּחִים הַקְּדוֹשִׁים. וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ - [זו הארץ שלמעלה, ארץ החיים, בעשו כתוב ומשמני הארץ, ביעקב משמני] הָאָרֶץ זוֹ אֶרֶץ הַחַיִּים שֶׁלְּמַעְלָה, וְיוֹרֵשׁ אוֹתָהּ בָּאָרֶץ שֶׁלְּמַעְלָה וּבַשָּׁמַיִם שֶׁל מַעְלָה, וּבְעֵשָׂו בָּאָרֶץ שֶׁל כָּאן לְמַטָּה, וּבַשָּׁמַיִם שֶׁל כָּאן לְמַטָּה.

רשב"י מפרט- טל שמיו של יעקב יורד מעתיק יומין שהוא ביטוי לאלוהות העליונה והגבוהה ביותר (מעל לאבא ואמא ומעל לזעיר אנפין ) טל זה יש בו רחמים. ומשם יורד לשדה תפוחים שהם הספירות התחתונות ומשם ל"ארץ" שהיא ס' המלכות.

תוּ, יַעֲקֹב לְעֵילָא וְתַתָּא, וְעֵשָׂו לְתַתָּא. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב (בראשית כז) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. מֵהַאי דְהָכָא לְתַתָּא, אֲבָל לְעֵילָא לָא כְלוּם, דִּכְתִיב, (תהלים לכ) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּשָׁרוּ לְנָטְלָא בִּרְכָאן דִּלְהוֹן, יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. יַעֲקֹב נָטַל חוּלָקֵיהּ דִּלְעֵילָא, וְעֵשָׂו נָטִיל חוּלָקֵיהּ לְתַתָּא. =יַעֲקֹב לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְעֵשָׂו לְמַטָּה לְמַטָּה. עוֹד, יַעֲקֹב לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְעֵשָׂו לְמַטָּה. וְאַף עַל גַּב שֶׁכָּתוּב וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךְ - מִזֶּה שֶׁל כָּאן לְמַטָּה, אֲבָל לְמַעְלָה לֹא כְלוּם, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. בּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁהִתְחִילוּ לִטֹּל אֶת בִּרְכוֹתֵיהֶם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו, יַעֲקֹב נָטַל חֶלְקוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, וְעֵשָׂו נָטַל חֶלְקוֹ שֶׁלְּמַטָּה.

הבדל נוסף ברכתו של יעקב היא למעלה בעולם האלוהות ולמטה בעולם הארצי ואילן עשיו קיבל ברכה רק כאן בארץ ובעולם הזה. במובן זה ניתן לומר כי יעקב זכה בכפלים. זוהי בכורתו. גם ברכת שמיים וגם ברכת הארץ. גם קירוב אלוהי וקשר עצמותי (חלק ה' עמו). וגם ברכה גשמית. בעוד עשיו זוכה בברכה אחת ועוד ארצית. הברכה לעשיו "והיה כאשר תריד" היא תחרות על המשאבים הארציים ולא על אלה האלוהיים. את אלה לא יוכל לקחת ובהם לא יוכל להתחרות. גם אם יעקב מאבד שליטה על אוצרות הטבע והנכסים המדיניים והצבאיים, לעולם הוא יוותר עם קרבת אלוהים והאינטימיות הדתית. הברכה העיקרית אותה הרוויח יעקב היא הצטיינותו הדתית תיאולוגית. וזו אין לה כשלעצמה תלות במצב הארצי. אם תצלח גם בנכסיה הגשמיים טוב ואם לאו גם טוב. חלקי ה' אמרה נפשי.

רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָא אָמַר לְרִבִּי אֶלְעָזָר, כְּלוּם שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ, אַמַּאי לָא אִתְקָיְימוּ בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְאִינוּן בִּרְכָאן דִּבְרִיךְ יִצְחָק לְעֵשָׂו אִתְקַיְימוּ כֻּלְּהוּ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוֹנְיָא אָמַר לְרַבִּי אֶלְעָזָר, כְּלוּם שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךְ לָמָּה לֹא הִתְקַיְּמוּ הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב, וְאוֹתָן הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרַךְ יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כֻּלָּם הִתְקַיְּמוּ?

ר' יוסי בר' שמעון – מנסה לקבל הסבר נוסף לאי מימוש הברכות שברך יצחק את יעקב בחושבו אותו ליעקב. הרעיון כי ברכות שנאמרו בטעות ו"נגנבו" לא יחולו, לא עולה על הדעת שכן לפי הזוהר בפסקאות הקודמות  וכן בהמשך, השכינה היית עם יעקב ועם יצחק והחילה אותם על יעקב עדי יקרא יצחק "גם ברוך יהיה".

אָמַר לֵיהּ, כָּל אִינוּן בִּרְכָאן מִתְקַיְימֵי, וּבִרְכָאן אָחֳרָנִין דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב. אֲבָל מִיָּד, יַעֲקֹב נָטַל לְעֵילָא, וְעֵשָׂו נָטִיל לְתַתָּא. לְבָתַר כַּד יָקוּם מַלְכָּא מְשִׁיחָא, יִטּוֹל יַעֲקֹב לְעֵילָא וְתַתָּא וְיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלְקָא וְאַחְסָנָא וְדוּכְרָנָא בְּעַלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (עובדיה א) וְהָיָה בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְגו'. בְּגִין דְּיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְיָרִית יַעֲקֹב תְּרֵין עָלְמִין, עַלְמָא דֵין וְעַלְמָא דְאָתֵי. אָמַר לוֹ, כָּל אוֹתָם הַבְּרָכוֹת מִתְקַיְּמוֹת, וּבְרָכוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁבֵּרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יַעֲקֹב. אֲבָל מִיָּד יַעֲקֹב נָטַל לְמַעְלָה, וְעֵשָׂו נָטַל לְמַטָּה. אַחַר כָּךְ כְּשֶׁיָּקוּם מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, יִטֹּל יַעֲקֹב לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְיֹאבַד עֵשָׂו מִן הַכֹּל, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה וְזִכָּרוֹן בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א) וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְגוֹ'. כְּדֵי שֶׁיֹּאבַד עֵשָׂו מִן הַכֹּל, וְיַעֲקֹב יִירַשׁ שְׁנֵי עוֹלָמוֹת - הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא.

תשובת ר' אלעזר בשם אביו- חוזרת על הרעיון הקודם ומוסיפה עם ישראל הוא בן העולם הבא – בן ימות המשיח. אין לצפות לקיום היסטורי מלא על כל מופעיו כל זמן שעשיו קיים. כל זמן שהרע ויצרו המפתה שולטים בעולם. אין מלכות הרוח היהודית יכולה להתבסס בעולם הזה. צריך העולם להשתנות מכפי שהוא, כדי שיחולו איוויו הגשמיים. במשמע יעקב ועשיו חילקו ביניהם את העולמות. עשיו הוא אדוני העולם הזה, הארצי העכשווי, הממשי, הנהנתני, הוא מנהלה של ההיסטוריה ומערכותיה המדיניות והעולמיות ואילו יעקב הוא בן העוה"ב, הרוחי, העתידי, הוא חי בצנעה בשולי ההיסטוריה, מכונס בעולמות הרוח והעיון, שוקד על טיפוחו המוסרי.

דף קמד ע''א= וּבְהַאי זִמְנָא כְּתִיב, (עובדיה א) וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְלוּכָה. הַהוּא מַלְכוּ דְעֵשָׂו, דְּנָטַל בְּהַאי עַלְמָא, יָהַב לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ס''א יהא ליה לקודשא בריך הוא) בִּלְחוֹדוֹי. וְכִי הַשְׁתָּא לָאו אִיהִי מַלְכוּ מִקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּשַׁלִּיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא, הָא יָהַב לוֹן לִשְׁאָר עַמִין, לְכָל חַד וְחַד חוּלַק וְאַחְסַנְתָּא בְּהַאי עַלְמָא, לְאִשְׁתַּמָּשָׁא בֵּיהּ. וּבְהַהִיא זִמְנָא, יִטּוֹל מִכֻּלְּהוּ מַלְכוּתָא, וּתְהֵא דִילֵיהּ כֹּלָּא, דִּכְתִיב וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְלוּכָה, לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דִּכְתִיב, (זכריה יד) וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.= וּבַזְּמַן הַזֶּה כָּתוּב, (שם) וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה. אוֹתָהּ מַלְכוּת עֵשָׂו שֶׁנָּטַל בָּעוֹלָם הַזֶּה, נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא [תהיה לקדושברוךהוא] לְבַדּוֹ. וְכִי עַכְשָׁו אֵינָהּ מַלְכוּת מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אֶלָּא אַף עַל גַּב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵט לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, הִנֵּה נָתַן לִשְׁאָר הָעַמִּים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד חֵלֶק וְנַחֲלָה בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, וּבַזְּמַן הַהוּא יִטֹּל מִכֻּלָּם אֶת הַמַּלְכוּת וְכֻלָּהּ תִּהְיֶה שֶׁלּוֹ, שֶׁכָּתוּב וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה, לוֹ לְבַדּוֹ, שֶׁכָּתוּב (זכריה יד) וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד

העולם הזה שאין בו "ה' אחד ושמו אחד"- הוא עולם שניותי, שבו פער בין ההוויה האלוהית לבין הממשות. הממשות, "שמו של ה'"-וביטויו, אינה חופפת וזהה לה' =(שם הוי'ה). ההסבר לכך הוא שהקב"ה מסר את השליטה על הטבע וחוקיו וממילא על תהליכי ההיסטוריה, ל"שרים הממונים" שהם מתווכי הביניים, בין ה' לבין המציאות. לכן המציאות הנראית כמתנהלת עצמאית, מסתירה את האלוהות. אלוקים מעוניין בכך בשל הניגוד המגדיל ומעצים את האחדות המודעת העתידית. הוויתור הוא זמני, לשם התכלית שבו יהיה ה' אחד ושמו אחד. אחדות של המציאות וההיסטוריה עם האלוהות. אחדות של כוליות אלוהית ואינסופית. עשיו לקח את תפקיד האפכא מסתברא- ההפרדתי והאגוצנטרי ויעקב קיבל את תפקיד המאחד – המצביע על המציאות כפי שראוי לה להיות. לומר לך שכל זמן שהעולם נתון במצב תודעתי גולה ודיכוטומי, אין אפשרות אמתית להעמיד קיום ארצי עוצמתי שאיננו נגוע, שאיננו מאיים על השלימות המוסרית והדתית-מיסטית.

(בראשית כז) וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב וְגו'. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אַךְ יָצֹא יָצָא, תְּרֵי יְצִיאוֹת הַלָּלוּ לָמָּה. אֶלָּא (דף קמד ע''א) חַד דִּשְׁכִינְתָּא וְחַד דְּיַעֲקֹב, דְּהָא כַּד עָאל יַעֲקֹב, שְׁכִינְתָּא עָאלַת עִמֵּיהּ, וְקַמֵּי שְׁכִינְתָּא אִתְבְּרַךְ. דְּיִצְחָק הֲוָה אָמַר בִּרְכָאן, וּשְׁכִינְתָּא אוֹדֵי לְהוּ עֲלַיְיהוּ. וְכַד נָפַק יַעֲקֹב, שְׁכִינְתָּא נָפְקַת עִמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, תְּרֵי יְצִיאוֹת כְּחַד. (בראשית כז) וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. מִן הַצַּיִד לָא כְּתִיב, אֶלָּא מִצֵּידוֹ, דְּאִיהוּ צֵידָה דִילֵיהּ, דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ בְּרָכָה, וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ צָוְוחָה וְאָמְרָה, (משלי כג) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן.

הביטוי הכפול אך יצוא יצא מלמד על שתי יציאות האחת- של יעקב והשנית של השכינה שהייתה עמו. הנסיון לצרף את השכינה למעמד הברכות בא להתגבר על המכשול, שבו יעקב מקבל בעצם ברכה "גנובה", מה שמטיל ספק בהתקיימותה. או אז אפשר כך להסביר מפני מה לא חלו הברכות של יעקב ומאידך ברכותיו של עשיו התקיימו במאוד. יעקב התברך על ידי השכינה ששמה דבריה בפיו של יצחק. השכינה היא ביטוי לממד הרוחי שבו זכה יעקב בברכה. הוא בא עם השכינה להתברך מפיה, כרה של חיבור לשכינה. יעקב מסמל את ס' התפארת והשכינה מלכות, והחיבור ביניהם מבטא את ההתניה שצוינה לעיל. ואילו עשיו "בא מצידו"- מהצד שלו, ממקום הדרגא, והכוח הרוחני המפעיל אותו, שהוא הצד, החומרי, הנחשי, האגוצנטרי, הכוחני  התשוקתי, שהגורם לרוע האנושי ולהרס בעולם ואינו מביא ברכה. לכן הפסוק הוא "אל תלחם את לחם רע עין.- חיצונית נראה שעשיו עושה חסד עם אביו אולם לאיש יצרי וכוחני כעשיו, חסד זה הוא 'חטאת', הוא נגוע , מכשירני ונצלני זהו מתן שאינו בעין טובה ושלא לשמה. 

 וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב וְגוֹ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אַךְ יָצֹא יָצָא - שְׁתֵּי הַיְצִיאוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אֶלָּא אַחַת שֶׁל הַשְּׁכִינָה, וְאַחַת שֶׁל יַעֲקֹב. שֶׁהִנֵּה כְּשֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב, הַשְּׁכִינָה נִכְנְסָה עִמּוֹ וְהִתְבָּרֵךְ לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. שֶׁיִּצְחָק הָיָה אוֹמֵר אֶת הַבְּרָכוֹת, וְהַשְּׁכִינָה מוֹדָה לָהֶם עֲלֵיהֶם. וּכְשֶׁיָּצָא יַעֲקֹב, הַשְּׁכִינָה יָצְאָה עִמּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב. שְׁתֵּי יְצִיאוֹת יַחַד. וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. לֹא כָתוּב מִן הַצַּיִד, אֶלָּא מִצֵּידוֹ, שֶׁהוּא הַצֵּידָה שֶׁלּוֹ, שֶׁלֹּא הָיְתָה בּוֹ בְּרָכָה, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת, (משלי כג) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן.

דילוג לדף קמה ע''א

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, בְּגִין הַהִיא חֲרָדָה דְּאַחֲרִיד יַעֲקֹב לְיִצְחָק אֲבוֹי, אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב בְּעוֹנָשָׁא דְּיוֹסֵף, דְּחָרַד חֲרָדָה כְּהַאי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמְרוּ לֵיהּ, (בראשית לז) זֹאת מָצָאנוּ. יִצְחָק אָמַר מִי אֵיפֹה. בְּאֵיפֹה אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב, דִּכְתִיב, (בראשית לז) אֵיפֹה הֵם רוֹעִים, וְתַמָּן יוֹסֵף אִתְאֲבִיד וְאִתְעֲנִישׁ יַעֲקֹב. וְאַף עַל גַּב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם עַל יְדוֹי בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִיהוּ אִתְעֲנַשׁ בְּאֵיפֹה, דִּכְתִיב אֵיפֹה הֵם רוֹעִים. וּמִתַּמָּן אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ וְאִתְעֲנַשׁ כָּל הַהוּא עוֹנָשָׁא. (בראשית כז) וַיֶּחרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, מַאי גְדוֹלָה, כְּתִיב הָכָא גְדוֹלָה, וּכְתִיב הָתָם (דברים יח) וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְגו', דְּעָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם. עַד מְאֹד. מַאי עַד מְאֹד. כְּתִיב הָכָא מְאֹד, וּכְתִיב הָתָם (בראשית א) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, דָּא מַלְאַךְ הַמָּוְת, כְּדֵין אָמַר מִי אֵיפֹה. (דף קמה ע''א) (בראשית כז) כִּשְׁמוֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וְגו'.=רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, מִשּׁוּם אוֹתָהּ הַחֲרָדָה שֶׁהֶחֱרִיד יַעֲקֹב אֶת יִצְחָק אָבִיו, נֶעֱנַשׁ יַעֲקֹב בָּעֹנֶשׁ שֶׁל יוֹסֵף שֶׁחָרַד חֲרָדָה כָּזוֹ בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ לוֹ זֹאת מָצָאנוּ. יִצְחָק אָמַר מִי אֵפוֹא - בְּאֵיפֹה נֶעֱנַשׁ יַעֲקֹב, שֶׁכָּתוּב אֵיפֹה הֵם רֹעִים, וְשָׁם יוֹסֵף נֶאֱבַד, וְנֶעֱנַשׁ יַעֲקֹב. וְאַף עַל גַּב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְכִּים עַל יָדוֹ בְּאוֹתָן הַבְּרָכוֹת, הוּא נֶעֱנַשׁ בְּאֵיפֹה, שֶׁכָּתוּב אֵיפֹה הֵם רֹעִים, וּמִשָּׁם נֶאֱבַד מִמֶּנּוּ וְנֶעֱנַשׁ כָּל אוֹתוֹ הָעֹנֶשׁ. יֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדלָה. מַה זֶּה גְּדֹלָה? כָּתוּב כָּאן גְּדֹלָה, וְכָתוּב שָׁם (דברים יח) וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדלָה הַ את וְגוֹ'. שֶׁנִּכְנַס עִמּוֹ גֵּיהִנֹּם. עַד מְאֹד - מַה זֶּה עַד מְאֹד? כָּתוּב כָּאן מְאֹד, וְכָתוּב שָׁם (בראשית א) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת. אָז אָמַר מִי אֵפוֹא.כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וְגוֹ'.

תשובה נוספת של רבי יהודה ומכיוון אחר היא: – ראוי היה שיחולו הברכות ביעקב ובצאצאיו לולא ההסתבכות בדרך קבלת הברכה. יעקב נענש על דרכו הפתלתלה שגרמה מעבר לגניבת הדעת אף עגמת נפש רבה ליצחק- חרדה גדולה. כל סיפור חיי יעקב שהיו מעט ורעין ומלאים בצער, טלטלה ואבלות בעיקר בעסקי משפחה היו בשל פגימת יעקב בעיקרון המשפחתי- כבוד אב. הקללות לא חלו על אמו כפי שהבטיחה. הם חלו עליו ואלה לא יצאו מפי יצחק הם יצאו מאת ה'. הביטויים המתארים את רגע ה"חרדה גדולה עד מאוד" מתארים מצד אחד שברון לב קשה ביותר שהזמין את הראוי למצב זה את אש הגיהינום ואת מלאך המוות. כלומר היה זה רגע שבו חילול כבוד האב והפגיעה באח יצרו חילו ה'- שראוי היה לכאורה ליעקב למות ולירש גיהינום. יעקב אכן קיבל זאת בעודו בחייו ובמנות קצובות.

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, כַּמָּה בִּישִׁין עָבְדוּ אִינוּן דִּמְעִין דְּבָכָה וְאַפִּיק עֵשָׂו קַמֵּי אֲבוֹי, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּהֲוָה חָשִׁיב מִלָּה דְּאֲבוֹי יַתִּיר. הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. (ד''א ל''ג ואוקמוה) הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ, קָרָא שְׁמוֹ הַהוּא דְּקָרָא לֵיהּ, אַפִּיק צִיצָא דְרוֹקָא בְּגִין קְלָנָא. הֲכִי נִקְרָא שְׁמוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא קָרָא שְׁמוֹ. (בראשית כז) וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַּעֲמָיִם. זֶה. מַהוּ זֶה, (אלא) וַיַּעַקְבֵנִי פַּעֲמָיִם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, מִלָּה חַד הֲוֵי תְּרֵי זִמְנֵי, בְּכוֹרָתִי, (ק''ס ע''א, שמות קי''א ע''א) אַהֲדַר לֵיהּ זִמְנָא אָחֳרָא בִּרְכָתִי, זֶה הוּא תְּרֵי זִמְנִין. כְּגַוְונָא דָא, (בראשיתמג) כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַּעֲמָיִם, מִלָּה חַד, תְּרֵין זִמְנִין. חַד דְּהָא אַהֲדַרְנָא לֵיהּ וְלָא נֶהֱוֵי בְּכִסּוּפָא קַמֵּיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ. שַׁבְנוּ, בּשְׁנוּ. אֲנַן בְּכִסּוּפָא מִנֵּיהּ, וּכְבָר אַהֲדַרְנָא.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא, כַּמָּה רָעוֹת עָשׂוּ אוֹתָן דְּמָעוֹת שֶׁבָּכָה וְהוֹצִיא עֵשָׂו לִפְנֵי אָבִיו כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרֵךְ מִמֶּנּוּ, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה מַחְשִׁיב דְּבַר אָבִיו יוֹתֵר. הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. [ובארוהו] הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ - קָרָא שְׁמוֹ אוֹתוֹ שֶׁקָּרָא לוֹ. הוֹצִיא הַשְׁמָעַת קוֹל שֶׁל רֹק בִּשְׁבִיל קָלוֹן. לֹא כָתוּב הֲכִי נִקִרָא שְׁמוֹ, אֶלָּא קָרָא שְׁמוֹ. וַיַּעִִקְֹבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם. זֶה - מַה הוּא זֶה? [אלא] וַיַּעְקְבֵנִי פַעֲמַיִם הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! אֶלָּא דָּבָר אֶחָד הָיָה פַּעֲמַיִם - בְּכֹרָתִי, הֶחֱזִיר לוֹ פַּעַם אַחֶרֶת בִּרְכָתִי. זֶהוּ פַּעֲמַיִם. כְּמוֹ כֵן (בראשית מג) כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם. דָּבָר אֶחָד פַּעֲמַיִם. אֶחָד שֶׁהִנֵּה הֶחֱזַרְתִּי לוֹ, וְלֹא נִהְיֶה בְּבוּשָׁה לִפְנֵי אוֹתוֹ אָדָם. שַׁבְנוּ - בּשְׁנוּ. אָנוּ בְּבוּשָׁה מִמֶּנּוּ, וּכְבָר הֶחֱזַרְנוּ.

התנהגותו של עשיו ברגע זה ממחישה עד כמה גדול היה כיבוד אביו בעיניו מול מה שהתגלה כחילו כבוד אביו על ידי יעקב. אף זהו מבחן בכורה שלדעתו לא עמד בו יעקב. ולכן הוא מקשר את שמו של יעקב תוך כדי בזיונו, לשני המקרים בהן הוכיח יעקב חוסר ישרות "ויעקבני זה פעמיים". באותם שתי פעמים התגלה אופי אחד- יעקוביות התחכמות. בכורה וברכה זהות כמעט באותיות. מילא קיבל בכורה מדוע לקחת לי את הברכה? שמו של יעקב זו אמונה ("מי שקרא לו") שמגשימה עצמה. כביכול כל שמו של יעקב מעיד עליו שכל מטרתו בחיים זה להתחרות ולהשיג את אחיו ומה שזכה לו בדין. הסבר זה מבקש להציג פן אחר לאי קיום הברכות ביעקב. לא חלוקה בין העולמות גרמה לכך אלא תחרות בין האחים. הניסיון להשיג נבחרות ועליונות ואפילו היא רוחנית, באמצעים שאינם מוסריים הרי זו אינה משיגה ברכה ואפשר אף מביאה על עצמה קללה.