זהרורים- ביאור לזוהר פרשת וישלח דף קסט ע"ב - תשעז/ ראובן הכהן אוריה

זוהר פרשת וישלח דף קסט ע''ב  - תשעז  / ראובן הכהן אוריה 

פחדים וגבורות- במאבקו של יעקב אבינו

יעקב אבינו נאבק עם איש המסתורין. ממאבק זה שבו יעקב שרה "עם אלוהים" וגם יכל לו, בכל זאת יצא יעקב צולע. אמנם השתנה שמו ל"ישראל"- משום השררה והכוח ואולם, הצליעה ככל הנראה הותירה גם את השם "יעקב". מפני מה לא הייתה כאן החלפה מלאה? מפני מה יצא יעקב ניזוק על אף שידו על העליונה? מה המשמעות של הצליעה ומה מסומל בה? בשאלות זו עוסק הקטע הבא בזוהר.

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וְגו'. רִבִּי חִיָיא פָּתַח וְאָמַר, (תהלים צא) לֹא תְאֻנְּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ. תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא עֲבַד בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא (דף קסט ע''ב) עֲבִידְתֵּיהּ דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ וְהָא אוּקְמוּהָ. וְאִתְּמָר, (ד''א ל''ג ואי תימא) בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה עֲבַד נְהוֹרִין. וּכְדֵין אִתְבְּרֵי סִיהֲרָא חָסֵר, נְהוֹרָא דְּאַזְעִירַת גַּרְמָהּ, וּבְגִין דְּאִיהִי מְאֹרֹת חָסֵר וא''ו, אִתְיְהִיב דּוּכְתָּא לְשַׁלְּטָאָה כָּל רוּחִין וְשֵׁדִין וְעִלְעוּלִין וּמַזִּיקִין וְכָל רוּחֵי מְסָאֲבֵי.  וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וְגוֹ'. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (תהלים צא) לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךְ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךְ. בּא רְאֵה, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, עָשָׂה בְּכָל יוֹם וָיוֹם מַעֲשֵׂהוּ הָרָאוּי לוֹ, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ. וְנִתְבָּאֵר, [ואם תאמר] בַּיּוֹם הָרְבִיעִי עָשָׂה מְאוֹרוֹת, וְאָז נִבְרְאָה הַלְּבָנָה חֲסֵרָה, אוֹר שֶׁהִקְטִינָה עַצְמָהּ, וּמִשּׁוּם שֶׁהִיא מְאֹרֹת חָסֵר וָא''ו, נִתַּן מָקוֹם לִשְׁלֹט כָּל הָרוּחוֹת וְהַשֵּׁדִים וְרוּחוֹת סְעָרָה וּמַזִּיקִים וְכָל רוּחוֹת הַטֻּמְאָה.

התשובה הכללית שנותן הזוהר לשאלות אלה היא העובדה שבמהלך ההכנות של יעקב לפגישתו עם עשיו אחיו הוא מוצא עצמו בודד ויחידי בלילה. הלילה כזמן החשיכה הוא הסיבה לפגיעותו של יעקב.         ר' חייא פותח את תשובתו בפסוק מפרק התהילים צא' המפורסם הידוע גם "כשיר של פגעים" ו"יושב בסתר עליון". מזמור זה נחשב כמזמור שמירה, ונאמר כסגולה להצלה מפגעים (מזיקים), שלהם על פי המסורת, יש כוחות חזקים יותר לפעול בעולם, ולהרע. מזמור זה נאמר גם בסיטואציות אישיות, בהווה ובעתיד, וגם באירועים כלליים, ובתפילות שונות, כמו קריאת שמע שעל המיטה, תפילת שחרית לשבת, תפילת ערבית למוצאי שבת, הלוויה ועוד. במקרים רבים נאמר לפניו גם הפסוק האחרון מהפרק הקודם, "ויהי נועם". המקור לכינוי זה הוא מאמר חז"ל: "ואי זהו שיר פגועין: (תהילים, ג') ה' מה רבו צרי וכל המזמור. (תהילים, צ"א) יושב בסתר עליון. עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך" (ירושלמי, מסכת שבת, פרק ו', הלכה ב'). המזמור נאמר בקריאת שמע שכן בשעת שנתו של היהודי עוזבת אותו נשמתו, ואז הוא חשוף לפגעי המזיקים השולטים בלילה. המגן אברהם פוסק על פי שיטתו של רבי יהושע בן לוי ש'שיר של פגעים' מגן, ועל כן אומרים אותו לאחר קריאת שמע שעל המיטה, ולפני ברכת המפיל, ואין זה מהווה הפסק בברכות, שכן שמירה אינה מהווה הפסק. ציון פסוק זה בא כהכנה להבנת הלילה וחשכתו. סיפור הבריאה ביום רביעי המסדיר את ממשלות היום והלילה מלמד את סיפור הלבנה שהמעיטה עצמה. לבנה קטנה שאין אור עצמי כשמש. מצב המלמד על לקות גדולה. מצב של מיעוט האור בלילה נותן מקום לריבוי החושך. מה שתואר במילה מארת- חסר ו' המתפרש כמארה- כקללה. כלומר הלילה הנשלט בידי הלבנה החסרה זכה אך לשליטת המזיקין שעל פניו עוינים את הבריאה ואת קיום האדם. זאת ועוד בלילה יש להם אפשרות שליטה ופגיעה בו כדי להוכיח את אי כדאיות בריאתו. לעניין זה מקבילה בעולם האלוהי בדמות הספירות. השמש היא ס' תפארת המחזיקה את ו' הספירות והלבנה היא ס' מלכות.  מאורות- היא הרמוניה איחודית זיווגית. "מארת"- חסר ו' משמע לבנה- מלכות חסרה הארת השמש-תפארת. במצב זה מתמלאה הלבנה "דינים". והיא במצב דין קשה המביא נזק. 

כֻּלְּהוּ סָלְקִין וְשָׁאטִין בְּעַלְמָא לְאַסְטָאָה, וְאִתְמַנּוּן בְּדוּכְתֵּי דְּאִתְחֲרִיבוּ, וּבְחַקְלִין תַּקִּיפִין וּבְמַדְבְּרִין חֲרִיבִין. וְכֻלְּהוּ מִסִּטְרֵי רוּחַ מְסָאֲבָא. וְהָא אִתְּמָר דְּהָא רוּחַ מְסָאֲבָא דְאַתְיָא מִנָּחָשׁ עֲקִימָאָה אִיהוּ רוּחַ מְסָאֲבָא מַמָּשׁ. וְאִיהוּ אִתְמַנָּא בְּעַלְמָא לְאַסְטָאָה בַּר נָשׁ לְגַבֵּיהּ, וְעַל דָּא יֵצֶר הָרָע שַׁלִּיט בְּעַלְמָא. =כֻּלָּם עוֹלִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם לְהַסְטוֹת, וְנִתְמַנּוּ בִּמְקוֹמוֹת חֲרֵבִים וּבְשָׂדוֹת חֲזָקִים וּבְמִדְבָּרוֹת חֲרֵבִים, וְכֻלָּם מִצַּד רוּחַ הַטֻּמְאָה. וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר שֶׁהֲרֵי רוּחַ הַטֻּמְאָה בָּאָה שֶׁבָּאָה מִנָּחָשׁ הָעֲקַלָּתוֹן, הוּא רוּחַ טֻמְאָה מַמָּשׁ, וְהוּא הִתְמַנָּה בָּעוֹלָם לְהַסְטוֹת בֶּן אָדָם אֵלָיו, וְעַל זֶה יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בָּעוֹלָם.

השדים והמזיקים הללו שיעצו לו לקב"ה שאל יברא את העולם והאדם – מצויים בדרך כלל במקומות החורבן כמדבריות ובמקומות אפלים. יש לכוחות אלה  בא -כוח ויצוג סימלי בדמות הנחש שבגן עדן, והם זוכים אף למדור פסיכולוגי בנפש האדם- כרוח הטומאה וכיצר הרע. אלוקים הותיר את כוחות ההרס והחורבן בצורות שונות כאתגר כדאיות הקיום. המאבק עמם מעניק את טעם הקיום, את מיסוד הבחירה ואת משמעות ההבחנה בין הטוב והרע. מבחינה סימבולית הנחש ממלא תפקיד זה בגן העדן, בסיפור הראשית כדי לבטא את התשתית האנושית כעומדת על המאבק.

וְאִיהוּ אִתְמַנֵּי לְגַבַּיְיהוּ דִבְנִי נָשָׁא וְאִשְׁתַּכַּח עִמְּהוֹן. וּבַעֲקִימוּ וּבְתַסְקוּפִין אָתֵי לְגַבַּיְיהוּ לְאַסְטָאָה לוֹן מֵאָרְחוֹי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַסְטֵי לְאָדָם קַדְמָאָה וְגָרִים מוֹתָא לְכָל עַלְמָא, הָכִי נָמֵי אַסְטֵי לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא וְגָרִים לוֹן לְאִסְתָּאֲבָא. = וְהוּא הִתְמַנָּה אֵצֶל בְּנֵי אָדָם וְנִמְצָא עִמָּם, וּבְעַקְמוּמִיּוֹת וּבְתַחְבּוּלוֹת בָּא אֲלֵיהֶם לְהַסְטוֹתָם מִדַּרְכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּמוֹ שֶׁהִסְטָה אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן וְגָרַם מָוֶת לְכָל הָעוֹלָם, כָּךְ גַּם מַסְטֶה בְּנֵי אָדָם וְגוֹרֵם לָהֶם לְהִטָּמֵא.

עבור הזוהר המאבק הגדול ביותר הוא סביב המיניות המתוקנת והזיווג ההרמוני. אותה מיניות המעניקה ויוצרת חיים היא זו המביאה את המוות, ואת טומאת המוות. על כן הנחש מצויר ומתואר – כסמל פאלי. ולא לחינם מדברים חז"ל על זוהמת הנחש שבא אל חווה. פתלתלותו של הנחש אף מבטאת את אי ישרותו. את עורמתו והתחכמותו לבוא בעקיפין ובפיתויים שונים אל האדם ולהטותו מדרך הישר. הזמן והמקום המועד ביותר לפגיעתו הרעה היא הלילה, בחשכה, במקומות עזובים וריקים מאדם. במצבים הללו הנחש- עוקב את האדם ומכישו. המצב החיצוני מהדהד את המצב הפנימי הפסיכולוגי. במובן מסויים אומר הזוהר כשם שהעולם נחלק לשניים ליום ולילה ונתון לממשלת השמש ביום ולממשלת הלבנה בלילה, כאן האדם חלוק לשניים. באור יום מתעורר הצד המואר  שבאדם ובחשכת הלילה מתעוררים הכוחות האפלים שבאדם.

וּמַאן דְּאָתֵי לְאִסְתָּאֲבָא אִיהוּ מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא וְאִתְדַּבֵּיק בַּהֲדֵיהּ, וְכַמָּה אִינוּן דִּזְמִינִין לְסָאֲבָא לֵיהּ וּמְסָאֲבִין לֵיהּ, וְאִיהוּ מְסָאָב, וְסָאֳבִין לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא וּבְהַהוּא עַלְמָא וְהָא אִתְּמָר. = וּמִי שֶׁבָּא לְהִטָּמֵא, מוֹשֵׁךְ עָלָיו אוֹתוֹ רוּחַ טֻמְאָה וְנִדְבָּק עִמּוֹ. וְכַמָּה הֵם שֶׁמְּזֻמָּנִים לְטַמֵּא אוֹתוֹ, וּמְטַמְּאִים אוֹתוֹ וְהוּא טָמֵא, וּמְטַמְּאִים אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבְאוֹתוֹ עוֹלָם, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר.

על האדם לדעת שהוא לכאורה יצור דואלי. צריך הוא להכיר במנגנונים ובמצבים המפעילים את הכוחות הקוטביים שבו. ולכן אם אדם הנו חכם הרואה את הנולד הרי הוא צריך לדעת כי בהכניסו עצמו למצבים שבהם מתעוררת התודעה האפילה, כמו היותו לבד בלילה במקום עזוב, הרי שאז יצופו בו כוחות הטומאה. יצרו יתגבר עליו באופן המשבש את שיפוטו הרציונאלי ואף יטה את המשמעת המוסרית שלו. במצבים כאלה הוא יהיה בלתי נשלט יחסית. במצב זה יכול הוא לאבד את עולמו, את הקריירה שלו, את העתיד הרוחני שלו וכדו', ממקום שבמצב מואר –ביום – תחת שלטון התבונה, הדבר נראה כבלתי מסתבר. הבא להיטמא – מטמאין אותו. ניתן לתאר זאת גם באופן הבא: האדם כצלם אלוהים הוא יצור דואלי- בהיות דו-מיני. הגבר הוא הזכר בצמד השלם: איש-אישה. כשהאיש מופנה אל האישה יש חיים. כשהאיש נתון בבדידות –ואין כוח החיים שבו מופנה ליצירה- אזי יש נגעים ומוות.

וּבְשַׁעֲתָא דְּאָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָאָה, הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא אִתְכַּפְיָיא קַמֵּיהּ וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי, וּכְדֵין כְּתִיב, (תהלים צא) לא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לא יִקְּרב בְּאָהֳלֶךָ. אָמַר (ס''א כדאמר) רַבִּי יוֹסֵי לא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, דָּא לִילִית, וְנְגַע לֹא יִקְרַב בְאָהֳלֶךָ, אִלֵּין שְׁאָר מַזִּיקִין, וְהָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר. =וּבְשָׁעָה שֶׁבָּא בֶּן אָדָם לְהִטָּהֵר, אוֹתוֹ רוּחַ טֻמְאָה נִכְפֶּה לְפָנָיו וְלֹא יָכוֹל לִשְׁלֹט עָלָיו, וְאָז כָּתוּב לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךְ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךְ. אָמַר [כשאמר] רַבִּי יוֹסֵי, לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךְ רָעָה - זוֹ לִילִית. וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךְ - אֵלּוּ שְׁאָר מַזִּיקִים, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ וְנִתְבָּאֵר.

האדם המודע את המנגנונים הממלכדים הללו ולא נכנס למצבים שיתקשה לצאת מהם, לא רק שמצליח לשמור עצמו מרוח הטומאה, הוא גם מצליח לשמר עצמו מהנגעים שנולדים ממנה. כך נאמר  במזמור הנ"ל "ביושב בסתר עליון": לא תאונה אליך רעה. ונגע  לא יקרב באוהליך". רעה ונגע אינם שמות כלליים ונרדפים לצרות ונזקים. "רעה" היא הנקבה של סמאל הנקראת :"לילית". סמאל הוא זה הרוכב על גבי הנחש  הפתיין והמסטה.  "נגע" הוא שם לקבוצת מזיקין – הנקראים "נגעים". האדם הפנוי מהאישה החוקית, הרשמית והסדורה זו שאליה מופנים האנרגיות המיניות שלו, לא נותר לבד, הנקבה "רעה"- היא לילית ממתנת לשעת כושר זו לעוט עליו. החיבור עמה – מיילד מזיקין הנקראים "נגעים". כשהאון הרוחי-מיני היוצר של האדם אינו מופנה אל הבניין כסדרו, והוא נתון בחשכת הלילה בסביבה שוממה, הרי תשוקותיו המתעוררות מוצאות דימוי נשי ריקני ומטמא- שהורה ויולד כוחות שליליים התומכים ומחזקים את מחוזות החורבן.  שיר של פגעים= "יושב בסתר עליון"- מתאר בפני האדם ההולך אל שנתו, את הסכנות האורבות לו ושעליו לעבור בדרך. השיר לא רק מזהיר לבל יכנס אל המלכודות, אמירתו מסייעת להגן עליו מפניהם. הכניסה אל השינה היא העיתוי שאדם מועד לסכנות אלה.

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הָא אֲמָרָן דְּלָא יִפּוּק בַּר נָשׁ יְחִידָאָה בְּלֵילְיָא, וְכָל שֶׁכֵּן בְּזִמְנָא דְסִיהֲרָא אִתְבְּרִיאַת וְהֲוָה (והיא) חֲסֵרָה, וְאוּקְמוּהָ. דְּהָא כְּדֵין רוּחָא מְסָאֲבָא שָׁלְטָא, וְדָא הוּא רוּחַ רָעָה, מַאן רָעָה, דָּא חִוְיָא בִישָׁא. וְנְגַע, דָּא הוּא מַאן דְּרָכִיב עַל חִוְיָא. רָעָה וְנֶגַע כְּחֲדָא אִינוּן. = רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, הֲרֵי אָמַרְנוּ שֶׁלֹּא יֵצֵא אָדָם יְחִידִי בַּלַּיְלָה, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהַלְּבָנָה נִבְרְאָה וְהָיְתָה חֲסֵרָה, וּבֵאֲרוּהָ שֶׁהֲרֵי אָז רוּחַ טֻמְאָה שׁוֹלֶטֶת, וְזוֹהִי רוּחַ רָעָה. מִי רָעָה? זֶה נָחָשׁ הָרָע, וְנֶגַע זֶהוּ מִי שֶׁרוֹכֵב עַל הַנָּחָשׁ. רָעָה וְנֶגַע הֵם כְּאֶחָד.

ר' אלעזר מוסיף, לא רק שעת השינה היא שעה מועדת. גם הליכתו של אדם יחידי ובלילה. ובמיוחד בליל ירח חסר, שאז קשה לו לאדם לראות  וקשה  לראות אותו, כך שהוא עטוף בחושך ונתון בריחוק. מצבים אלו מעבירים את האדם ממצבי ההארה המושכלים והממשמעים, למצבי הצפה של הדחפים המודחקים והמתפרצים, אלה שפעמים רבות אינם נשלטים. ר' אלעזר מתאר את 'רעה' לא כ'לילית', אלא כ'נחש' עצמו ואת ה'נגע' כסמאל, המתואר כמי שרוכב על הנחש ומנהל אותו.

וְאַף עַל גַּב דְּתָנִינָן, דְּנְגַע, אִלֵּין נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם דְּנַפְקוּ מֵאָדָם. דְּהָא כָּל אִינוּן שְׁנִין דְּלָא קָרִיב אָדָם עִם אִתְּתֵיהּ, רוּחֵי מְסָאֲבֵי הֲווּ קָא אַתְיָין וּמִתְחַמְמָן מִנֵּיהּ וְאוֹלִידָן מִנֵּיהּ וְהַנֵּי אִקְרוּן נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. וְאַף עַל גַּב שֶׁשָּׁנִינוּ שֶׁנֶּגַע אֵלּוּ נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁיָּצְאוּ מֵאָדָם, שֶׁהֲרֵי כָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁלֹּא קָרַב אָדָם לְאִשְׁתּוֹ, רוּחוֹת טֻמְאָה הָיוּ בָּאוֹת וּמִתְחַמְּמוֹת מִמֶּנּוּ וּמוֹלִידוֹת מִמֶּנּוּ, וְאֵלֶּה נִקְרָאִים נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם.

הרעיון שאדם שאינו מופנה אל אשתו, מיילד מתוכו- רוחות רעות הנקראות 'נגעים', מופיע לראשונה אצל אדם הראשון, בזמן שהיה מופרש מאשתו לאחר חטא עץ הדעת. או אז האנרגיה המינית שלו הזינה את רוחות הטומאה, משלא יצר ילדים בני קיימא, הרי הזין באנרגיה שלילית את כוחות הכליה. ואם כן צודק יותר ר' יוסי בזיהויו.

וְהָא אִתְּמָר, דְּכַד בַּר נָשׁ בְּחֶלְמֵיהּ וְלָא שַׁלִּיט בְּגוּפֵיהּ וְגוּפָא אִשְׁתַּכַּךְ, רוּחַ מְסָאֲבָא אַתְיָיא וְשַׁרְיָא עֲלֵיהּ. וְאִית זִמְנִין דְּרוּחֵי נוּקְבִין מְסָאֲבִין אַתְיָין וְקָרְבָן בַּהֲדֵיהּ, וּמָשְׁכִין לֵיהּ בַּהֲדַיְיהוּ וּמִתְחַמְמָן מִנֵּיהּ, וְאוֹלִידוּ לְבָתַר רוּחִין וּמַזִּיקִין (נגעי בני אדם נ''א כגוונא בני נשא). וּלְזִמְנִין אִתְחַזְיָין כְּחֵיזוּ בְּנֵי נָשָׁא בַּר דְּלֵית לוֹן שַׂעֲרֵי בְּרֵישָׁא.=ַהֲרֵי נֶאֱמַר, שֶׁכְּשֶׁבֶּן אָדָם בַּחֲלוֹמוֹ וְלֹא שׁוֹלֵט בְּגוּפוֹ וְהַגּוּף שׁוֹכֵךְ, רוּחַ טֻמְאָה בָּאָה וְשׁוֹרָה עָלָיו, וְלִפְעָמִים רוּחוֹת נְקֵבוֹת טְמֵאוֹת בָּאוֹת וּקְרֵבוֹת אֵלָיו וּמוֹשְׁכוֹת אוֹתוֹ אֲלֵיהֶן וּמִתְחַמְּמוֹת מִמֶּנּוּ, וּמוֹלִידוֹת אַחַר כָּךְ רוּחוֹת וּמַזִּיקִים [נגעי בני אדם, כמו בני אדם], וְלִפְעָמִים נִרְאִים כְּמַרְאֵה בְּנֵי אָדָם, פְּרָט לְזֶה שֶׁאֵין לָהֶם שְׂעָרוֹת בָּרֹאשׁ.

עוד אנו מכירים בכך כי בשעת שנתו של אדם כשהוא נתון בחלומות וגופו אינו בשליטה של התודעה המודעת, רוח טומאה שורה על האדם. עובדה היא שהוא עלול מתוך חלומותיו להתמסר לפורקן מיני שאינו בדווקא עם זוגתו. מצב זה כנאמר לעיל  יולד רוחות מבלי גוף, רוחות רעות שהצטרכו לתשוקת ההולדה כדי להיווצר וכדי ליצור דמויות אלטרנטיביות ומתגרות באדם.

וּבְכֹלָּא אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מִקַּמַּיְיהוּ, בְּגִין דִּיהַךְ בְּאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא וְלָא יִסְתָּאַב בַּהֲדַיְיהוּ. דְּהָא לֵית לָךְ מַאן דְּנָאִים בְּלֵילְיָא בְּעַרְסֵיהּ, דְּלָא טָעִים טַעְמָא דְמוֹתָא וְנָפְקַת נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ. וְכֵיוָן דְּאִשְׁתָּאַר גּוּפָא בְּלָא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא, רוּחַ מְסָאֲבָא זַמִּין וְשַׁרְיָא עֲלֵיהּ וְאִסְתָּאַב. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה, דְּלֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאַעֲבָרָא יְדוֹי עַל עֵינוֹי בְּצַפְרָא. בְּגִין דְּהָא רוּחָא מְסָאֲבָא שַׁרְיָא עֲלַיְיהוּ וְכוּ' וְהָא אִתְּמָר. = וּבַכֹּל יֵשׁ לָאָדָם לְהִשָּׁמֵר מִלִּפְנֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ בְּדַרְכֵי הַתּוֹרָה וְלֹא יִטָּמָא עִמָּם, שֶׁהֲרֵי אֵין לְךְ מִי שֶׁיָּשֵׁן בַּלַּיְלָה בְּמִטָּתוֹ וְלֹא טוֹעֵם טַעַם מָוֶת וְיוֹצֵאת נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ, וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׁאָר הַגּוּף בְּלִי נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה, רוּחַ טֻמְאָה זְמִינָה וְשׁוֹרָה עָלָיו וְנִטְמָא. וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ דָבָר, שֶׁאֵין לָאָדָם לְהַעֲבִיר יָדָיו עַל עֵינָיו בַּבּקֶר, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי רוּחַ טֻמְאָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא יַעֲקֹב אַף עַל גַּב דְּאִתְרָחִים קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּאִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי, רוּחָא אָחֳרָא הֲוָה זַמִין לְאִזְדַּוְּוגָא בַּהֲדֵיהּ. בֹּא רְאֵה שֶׁהֲרֵי יַעֲקֹב, אַף עַל גַּב שֶׁנֶּאֱהַב עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִשּׁוּם שֶׁנִּשְׁאַר לְבַדּוֹ, רוּחַ אַחֶרֶת נוֹעֲדָה לְהִזְדַּוֵּג עִמּוֹ.

כל התיאור עד כאן נועד לשמש מבוא והקדמה לתשובה לשאלה מפני מה ניזוק יעקוב במאבקו באיש הלילה . התשובה היא יעקב על אף שהוא אהובו של האל , מצא עצמו מסיבות שונות של פחד, בריחה, עצבות  ושמא אף דכדוך, לבד בלילה. לבד ללא רחל וללא השכינה המהווה השלמה זיווגית נאותה. (כשם שמצאנו בפרשה הקודמת שיעקב לעת שנתו בלילה בבית אל ערך באמצעות האבנים מיטה לשכינה , במשמע הפנה את אנרגיות היצירה לאחדות השמש והלבנה, ס' תפארת – וס' מלכות ולשם יצירת 12 השבטים). יעקב לא האיר בלילה, הוא היה נתון למתקפת המזיקים ילידי הסהר חסר האור. שמא היה במקום של אובדן תקווה וכוח יצירה. הלילה שהוא מקום הביטוי לכוחות האופל המזינים את הנחש הקדמוני שהוא באופן אחר גילומו של הכוח העשווי, עטף את יעקב והחליש את מעטפת ההגנה שלו. המאבק עם איש המסתורין- שבמסורתנו הוא מייצגו של עשיו, הוא מייצג את מה שיעקב צריך לגבור עליו בתוכו. לא להתפתל עוד בעקמומיות, ובעקיבה, לא להתנהל בפתלתלות אלא להישיר מבט בביטחון עצמי ולגבור,  להתיישר, לשרור – ישראל.

וְתָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּאִסְתַּלִיק צַפְרָא, דְּהָא לָא כְּתִיב כִּי בָא הַשָּׁחַר אֶלָּא כִּי עָלָה, דְּהָא בְּזִמְנָא כִּי בָא הַשָּׁחַר, כְּדֵין אִתְתַּקַּף הַהוּא מְמַנָּא וְאַכִּישׁ לֵיהּ לְיַעֲקֹב. בְּגִין דְּהַהוּא מְמַנָּא אַכִּישׁ לְיַעֲקֹב לְמֵיהַב תַּקִּיפוּ לְאִתַתַּקָּפָא לְעֵשָׂו. וּבֹא רְאֵה, כֵּיוָן שֶׁעוֹלֶה הַבֹּקֶר, שֶׁהֲרֵי לֹא כָתוּב כִּי בָא הַשַּׁחַר, אֶלָּא כִּי עָלָה, שֶׁהֲרֵי בִּזְמַן כִּי בָא הַשַּׁחַר, אָז הִתְחַזֵּק אוֹתוֹ מְמֻנֶּה וְהִכִּישׁ אֶת יַעֲקֹב, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ מְמֻנֶּה הִכִּישׁ אֶת יַעֲקֹב לָתֵת כֹּחַ לְהִתְחַזֵּק לְעֵשָׂו.

לקראת השחר שהוא התחלת זמן הארת יעקב, רגע לפני שיעקב מקבל חיזוק משמשו, רגע לפני שהוא גובר לגמרי על צלו המודחק, כש'האיש' רואה כי אינו 'יכול לו' יעקב ניזוק בגידו. ותקע כף ירך יעקב. יעקב נפגע באזור החולשה שלו. (מחד באזור העקב, מאידך באזור המיני ) במקום שלעשיו היית אחיזה בכל הלילה. במקום שכבר בלילה בהיותו יחידי, חשוף לבהלות החשיכה ושריקותיה, נשרט בידי הכוחות השוללים, משהו שם סימן את נקודת התורפה, שקיבלה מכה והתקבעה בצליעה.  

................................

וְכַד סָלִיק הַהוּא אוּכְמָא דְּשָׁחַר וְאִתְחֲזֵי אֲתָא נְהוֹרָא וְאִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, דְּהָא כְדֵין מָטָא זִמְנֵיהּ לְאִתְנְהָרָא, מַה כְּתִיב וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, דְּהָא כְּדֵין זִמְנָא לְאִתְנָהָרָא.  ּכְשֶׁעָלָה אוֹתוֹ שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר וְנִרְאָה, בָּא הָאוֹר וְהִתְחַזֵּק יַעֲקֹב, שֶׁהֲרֵי אָז הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לִהְיוֹת מוּאָר, מַה כָּתוּב? וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהֲרֵי אָז הַזְּמַן לִהְיוֹת מוּאָר.

ויזרח לו השמש לא מתבאר כאן בזוהר – כפי שמופיע ברש"י שנרפא לגמרי מצליעתו. "ויזרח לו השמש" מלמד כי יעקב חוזר להארה, לתבוניות השליטה, לתקווה ולריכוז כוח החיים והיצירה, לחיים מכווני יעוד, לשלטון הרוח והטוב על כוחות ההרס והכליה. הוא חוזר למלא את התפקיד של תיקון העולם. אעפי"כ, גם בימי הארה אלו- יש רושם לצליעה.

וְהוּא צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. כְּדֵין אִיהוּ רֶמֶז דְּהָא בְּעוֹד דְּיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא וְסָבְלִין כְּאֵבִין וְצַעֲרִין וְכַמָּה בִּישִׁין, כַּד אִתְנְהִיר לוֹן יְמָמָא וְיֵיתֵי לוֹן נַיְיחָא, כְּדֵין יִסְתַּכְּלוּן וְיִכְאֲבוּן בְּגַרְמַיְיהוּ מִכַּמָּה בִּישִׁין וְצַעֲרִין דְּסָבְלוּ וְיִתְמְהוּ עֲלַיְיהוּ. בְּגִין כָּךְ וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. דְּהַהוּא זִמְנָא דְנַיְיחָא, וּכְדֵין וְהוּא צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ אִתְכָּאַב וְצָעֵיר גַּרְמֵיהּ עַל מַה דְּעֲבַר. וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. אָז הוּא רֶמֶז, שֶׁהֲרֵי בְּעוֹד שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת וְסוֹבְלִים כְּאֵבִים וְצַעַר וְכַמָּה רָעוֹת, כְּשֶׁמֵּאִיר לָהֶם הַיּוֹם וְיָבִיא לָהֶם מְנוּחָה, אָז יִסְתַּכְּלוּ וְיִכְאֲבוּ בְּעַצְמוֹתֵיהֶם מִכַּמָּה רָעוֹת וְצַעַר שֶׁסָּבְלוּ וְיִתְמְהוּ עֲלֵיהֶם, מִשּׁוּם כָּךְ וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. שֶׁאוֹתוֹ זְמַן הַמְּנוּחָה, וְאָז הוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ, כּוֹאֵב וּמְצַעֵר עַצְמוֹ עַל מַה שֶּׁעָבַר.

צליעה זו בעבור הזוהר, היא לא פחות מסבלות הגלות ופגעי היהודים לאורך כל התמודדותם עם האומות העויינות אותם המיוצגות כזרועו הארוכה של עשיו. כשיעלה השחר על יעקב בגאולתו, ולכשיגבר לעתיד לבוא, עדיין תהיה בו צליעה- זיכרון הכאב הגדול ממסכת היסורין שהייתה מנת חלקו עד שהעלה שחרו. יעקב אמנם קיבל אישור על הברכות מפי המלאך, הוסרה לכאורה מארת יעקב, מעתה העקב נשבר ותחתיו עולה שם ישראל, ראוי הוא לברכות ההצלחה, יש בידו ההבטחה שיגבר לבסוף על עשיו, המאתגר והמחליש. אעפי"כ ישראל ממשיך להיקרא יעקב, עדיין נותרו בו סימני העקביות, בהילוכו הצולע. עדיין הצלחה זו תידרש לקורבנות רבים עד שתגיע למלוא מימושה באחרית הימים