זהרורים – ביאור לזוהר פרשת וירא דף קד ע"ב ואילך- תשע"ז/ ראובן הכהן אוריה

זהרורים – ביאור לזוהר פרשת וירא דף קד ע"ב ואילך- תשע"ז/ ראובן הכהן אוריה

מי ומה הם המלמדים על זכות הקיום של האדם

מִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם (דף קד ע''ב) וַיְיָ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם וְגו' מַה כְּתִיב לְמַעְלָה וַיָּקוּמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִיפוּ עַל פְּנִי סְדוֹם לַעֲשׂוֹת דִּין בָּרְשָׁעִים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם. אָמַר רַב חַסְדָא אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה דִּין בָּרְשָׁעִים עַד שֶׁנִּמְלַךְ בְּנִשְׁמָתָן שֶׁל צַּדִּיקִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ד) מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ. וּכְתִיב הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלוּם יֵשׁ לִי לַעֲשׂוֹת דִּין בָּרְשָׁעִים עַד שֶׁאֱמָלֵךְ בְּנִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים, וְאוֹמֵר לָהֶם, הָרְשָׁעִים חָטְאוּ לְפָנַי, אֶעֱשֶׂה בָּהֶם דִּין, דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה וחַטָאתָם וְגו'. 

הדיון המרשים שניהל אברהם אבינו עם הקב"ה בעניין סדום ועמורה, הופך לאב טיפוס של עמדת הצדיקים כלפי משפטי האלוקים. הקב"ה מקדים ואומר "המכסה אני מאברהם... כי ידעתיו למען אשר יצוה גו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט גו'. אלוקים מבקש להעמיד את משפטו ודינו בגדרי ההתנהגות המוסרית האנושית. אברהם הוא דמות המופת המוסרית. מוסרו נובע ונגזר מתודעתו הדתית: "ושמרו דרך ה'." אברהם מייצג כאן את נשמות הצדיקים. הפסוק באיוב ד' "מנשמת אלוה יאבדו" מלמד שאמת המידה למוסריות משפטו של ה' היא נשמת הצדיק. מדוע צריך ה' לעמיד עצמו במבחן זה? מדוע צריך הוא להימלך בנשמות הצדיקים?  נראה כי תשובה אחת היא שהתייעצות זו מדגימה עבור כל נשמה את היחס שהיא צריכה לגלות בשופטה את המציאות כאילו היא אלוקים. אלוקים מבקש את דעת נשמת הצדיק במשפטיו כדי שהאדם ישפוט כאלוקים הכפוף למופת המוסרי שבאדם- נשמת הצדיק. סיפור אברהם- הוא סיפורה של כל נשמה.

אָמַר רַבִּי אַבְהוּ הַנְּשָׁמָה עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ וְהִיא יְרֵאָה לְהִתְקָרֵב אֵלָיו וְלוֹמַר לְפָנָיו כְּלוּם, עַד שֶׁיֹּאמַר לְמטטרו''ן שֶׁיַּגִּישֶׁנָּה לְפָנָיו וְתֹאמַר מַה שֶׁרָצְּתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ויִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר הַאַף תִּסְפֶּה צַּדִּיק עִם רָשָׁע חָלִילָה לְךָ וגו'. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַּדִּיקִים וְגו'. הַנְּשָׁמָה פּוֹתַחַת וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁמָּא נִתְעַסְּקוּ בְּנ' פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁלא נִתְעַסְּקוּ לִשְׁמָהּ, שָׂכָר יִשׁ לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא וְלֹא יִכָּנְסוּ לַגֵּיהִנֹּם. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ וַיֹּאמֶר יְיָ אִם אֶמְצָּא בִּסְדוֹם חֲמִשִּׁים צַּדִּיקִים וְגו'. 

כל נשמה עומדת בשיקול. בעמדה מול המציאות  הרי היא נתונה בהתכוונות שיפוטית כלפיה. הרי היא נדרשת להכריע את המציאות שנגלית בפניה. אלוקים מזמין אותה למשפט. למשפט שהיא שופטת את העולם. ברם על משפט העולם ממונה המלאך מטטרון שזה אחד מתפקידיו. מטטרון שהיה בעברו חנוך האנושי נתעלה אל השמים ועבר מטאמורפזה להיות יצור שמימי עד כדי דמיון לבוראו. הרבה מענייני העולם מסורים בידו ולניהולו. על כן צריך את רשות מטטרון  והסמכתו, כדי שתוכל הנשמה לפתוח פיה בשיפוטה. או אז הנשמה מתייצבת בתפקיד הסניגור. כמו אברהם תפקידה לקיים את העולם. היא צריכה בהגדרה למצוא כל נקודת זכות אפשרית. המדרג היורד מחמישים צדיקים עד עשרה, הופך להיות ביטוי למערך המנגנונים הדתיים שנותנים משמעות וטעם קיום לאדם. יש כאן מבחר פעולות וטכסים שמקיפים את האדם – ומשמרים בעבורו זהות יהודית שלא ניתן להעלימה. כנגד חמישים צדיקים= עומדת הקריאה בתורה בשבתות השנה , לפחות בחמישים פרשיותיה. קריאה והתעסקות בה. 

והָא (תנינן) יַתִּיר אִנּוּן פָּרָשִׁיּוֹת נ''ג הֲווּ. אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ חֲמִשָּׁה סְפָרִים הֵם בַּתּוֹרָה וּבְכָל אֶחָד וְאֶחָד נִכְלָלִים עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם חֲשׁוֹב עֲשָׂרָה בְּכָל חַד מִנְּהוֹן הוּא חֲמִשִּׁים.

הזוהר מציע תיקון לרעיון החמישים והוא  מוצא את התורה מחולקת לחמש – כמו חמש הערים: סדום, עמורה, אדמה וצבויים, וצוער. כנגד עשרה שבכל עיר – מציע הוא את עשר המאמרות שבם נברא העולם שהם המקבילה הפיזית לעשר הדברות המוסריות- רוחניות. אם המינימום שבעשרת הדיברות נשמר יש טעם לקיום ולבריאה.

השלמה מההשמטות (סימן טו)
חֲמִשִׁים הֵם כְּנֶגֶד חֲמִשִׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה וְהֵם רְאוּיִים לְהַצִּיל כָּל הָעוֹלָם בְּצִּדְקַתָם וַיְיָ הוֹדָה לִדְבַרֶיהָ וּכְשְׁרָאַתָה שֶׁלֹּא מָצְּאָה אָמְרָה (בראשית י''ח) אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִׁים הַצַּדִּיקִים חֲמִשָׁה, כְּלוֹמַר אוּלַי יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שְׁעַסְקוּ בִּיְדִיעַת שִׁמְךָ שֶׁהוּא הַשֵׁם בִּמְלוֹאוֹ שֶׁהוּא מָ''ה יוֹ''ד הֵ''א וא''ו הֵ''א כְּמִסְפָר אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י') וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלהֶיךָ שׁוֹאֵל, וּכְשְׁלֹא מָצְּאָה חוֹזֶרֶת לוֹמַר, אוּלַי יִמָצְּאוּן שָׁם אַרְבָּעִים (ככתוב בדפוס) (עד כאן מההשמטות) 

העצה נוספת: חמישים כנגד חמישים שערי בינה.  מדוע 50 שערי בינה ראויים להציל? אפשר היה להציע גם את שנת החמישים- שנת היובל.

מכאן אנו עוברים ל45. מספר זה מבליט את הגימטריא המלאה של שם הוי'ה. מספר זה שווה לגימטרי'ה ה'אדם' שהוא שווה ל- 45. 'שם ה' במילואו הוא צדו האחד שהאדם הוא צדו השני. העיסוק בשם ה' הופך מינה וביה לטעם קיומו. 45 הוא גם גימטריה של מילת השאלה 'מה'. ויש בה מגדיר של העניין היהודי-הישראלי. "ועתה ישראל מה ה'  אלוהיך שואל מעימך". יהודי – ישראלי – הוא שואל! באמצעות המילה 'מה'- הוא מבטא את היותו דינמי, נע מדרגה לדרגה, מחפש, תוהה ושואל מה ה' רוצה ממני? העיסוק בשמו של ה' מבטא את תנועת  הגעגוע והשאיפה לאלוהות. כך שגם אם אין האדם צדיק בכל דרכיו שמא ניתן לומר עליו שהוא היה עסוק בבירור ובבדיקה עצמית. דברים אלה שאדם מפנה לכאורה לזולת הנשפט הם דברים שלאמיתו של דבר מופנים כלפיו בבואו לשפוט עצמו.

עוֹד פּוֹתַחַת הַנְּשָׁמָה וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁלא נִתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה שֶׁמָּא קִבְּלוּ עוֹנְשָׁם עַל מַה שֶּׁחָטְאוּ בְּבֵּית דִּין וְנִתְכַּפֵּר לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יוֹסִיף. וּמִמַּה שֶּׁנִּתְבַּיְישׁוּ לִפְנֵיהֶם דַּיָּים לְהִתְכַּפֵּר (לפניהם) לָהֶם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לַגֵּיהִנֹּם. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים. 

השלב הבא ירדנו בחמש.  המספר ארבעים- לוקח אותנו לארבעים המלקות- כפי שכתוב בפשט התורה "ארבעים יכנו". אף אם האדם אינו בקריאת ובעסק התורה, אף אם אינו עסוק בחיפוש ייעודו והוא רק חוטא עדיין יש לו הצלה.  אף אם האדם חוטא מנגנון הענישה המקראי- אינו מותירו חוטא. ההכאה מוחקת לו את חובו. בימנו שאין הכאה מוסדרת של בית דין, הכאות החיים וצרותיהם הופכים למנגנון ממרק. למד זכות על האדם הנראה כחוטא שכן אין מי שאין לו שק ייסורין שהוא נושא על גבו. אם זה צרות משפחתיות, אם זה מכות רפואיות, אם בעיות חברתיות, אם זה קשיים כלכליים וכדומה. כל אלה הם דרכיו של הקב"ה ליצירת לב נשבר, המכפר על על חטאי האדם. גם אם אין מדובר במכות ממש שמא מסכת בושות שנתבייש האדם דיה להצילו מהרשעה מלאה ומעונש הגיהינום. לפעמים בושת האדם בפני עצמו ממה שידעו הוריו ומדמות הוריו, אשתו, ילדיו, תלמידיו, חבריו וכדו' הוא הגיהינום בעצמו. 

השלמה מההשמטות (סימן טז)
עוֹד פוֹתָחַת וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אוּלַי יִמָצְּאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים כְּלוֹמַר אוּלַי יִשׁ בֵּינֵיהֶם צַּדִּיקִים שְׁעַסְקוּ והִשִּׂיגוּ אוֹתָם הַשְׁלשִֹׁים מַעֲלוֹת הַרְמוּזוֹת בִּנְבוּאַת יְחֶזְקֵאל בַּפָסוּק וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים (שנה) וְגוֹ' וְהֵם כְּלוּלִים בְּלֵ''ב נְתִיבוֹת חָכְמָה שֶׁהֵם כ''ב אוֹתִיּוֹת וי' סְפִירוֹת.

מארבעים ירדנו לשלושים. ירידה של עשר ולא של חמש. כאן אנו בתחום הסוד. התייאשנו מהאדם עצמו. הוא כבר חסר תיקון. אבל בכל זאת אין ייאוש. אם לא הוא עצמו שמא החברה שבה הוא חי היא חבל הצלתו. אולי בחברה הזו יש צדיקים העוסקים בתורת הסוד. במיוחד בשלושים המעלות של נבואת יחזקאל. השלושים הללו קרובים במספר לתבנית היסוד בתורת המקובלים. תבנית הל"ב נתיבות חכמה- שהם יסודות וסודות הבריאה כמובא בספר יצירה. בס' יצירה נאמר כי האלוקים ברא את העולם ב22 אותיות ובעשר ספירות כלומר – במספור העשרוני. כך יש לנו 32. שלושים ושניים יסודות אלה מסורים לידי המקובלים בתהליך העיסוק והיצירה הקבלית שלהם.

וכֵן אוּלַי יְשׁ בֵּינֵיהֶם אֲנָשִׁים צַּדִּיקִים יְחִידִי סְגוּלָה הַמְיַחֲדִים שִׁמְךָ ב' פַּעֲמִים בַּיוֹם בַּפָסוּק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּה כְּלוּלִים י' סְפִירוֹת בְּמִלַּת אֶחָד האל''ף עִם החי''ת הֵם תִשְׁעָה וְהַמִלָה א' הֲרֵי עֲשָׂרָה והד' אָמַר דָוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם עֲלָהּ (תהלים קי''ח) זֶה הַשַׁעַר לַיְיָ צַּדִּיקִים יָבוֹאוּ בּוֹ וְד''לת מִלָשׁוֹן שַׁעַר וּשְׁנֵי פַּעֲמִים בַּיוֹם הֲרֵי עֶשְׂרִים. 

הגענו לעשרים:   מוסיף הזוהר – שמא במקביל ישנם בסביבתו של הנשפט ישנם יחידי סגולה הקוראים את שמע פעמיים ביום, שגם תבנית יסודית ובסיסית זו היא מצביעה על העיסוק בתורת הסוד. הפסוק היסודי המלווה כל יהודי והמזוהה ביותר איתו, מעיד על אחד הכלול מעשר ספירות. א-1, ח=8, אח=1,=10. ומה עם הד'? ד' היא דלת= שער, הכניסה פעמיים ביום – אל האחדות הכלולה מעשר ספירות נותנת את המספר עשרים. חשבון מפותל זה בא להצביע בעיקרו על תורת הסוד הנלמדת בסביבת החוטא – ככתב סנגוריה על החוטא. המחשה היא שאם דרכי התורה הרשמית החיצונית אינם מסייעים להצלת האיש, במקום שאלה לא צלחו יש לקוות שתורת הסוד הנלמדת בסביבתו תהיה התיקון וההצלה.

עוֹד פּוֹתַחַת ואוֹמֶרֶת אוּלַי יִמָּצְּאוּן שָׁם עֶשְׂרִים, שֶׁמָּא יְגָדְּלוּ בָּנִים לְתַלְמוּד תּוֹרָה ויִשׁ לָהֶם שָׂכָר לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שְׁתֵּי פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, דְּאָמַר רַבִּי יִצְּחָק כָּל הַמְגַדֵּל בְּנוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה וּמוֹלִיכוֹ לְבֵית רַבּוֹ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּים (עליו)הַתּוֹרָה ב' פְּעָמִים בְּכָל יוֹם. מַה כְּתִיב וַיֹּאמֶר לא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. 

לפעמים האדם עצמו אכן מתגלה כריקן וכחסר זכויות, לפעמים סביבתו אינה ראויה שיגנו עליו. אבל בכל זאת האדם לא נגמר בגופו ובשבעים שנותיו. האדם הוא יצירה מתמשכת. רגע לפני שחולף קיומו בעולם הוא מותיר ומנציח עצמו בילדיו ובילדי ילדיו. הוא נשאר. ואז אם בנו יוצא אדם גדול, משמע שחציו היה חוטא וחציו השני (בחיי בנו) היה צדיק גדול. ושמא החצי השני הוא המכריע את הכף. אברהם מכיר בסגנון סניגורי זה ויודעו טוב מאוד, שכן אילו היה נכחד אביו תרח הרשע, בשל שיפוטה של העין הזועפת והקפדנית, לא היה הוא אברהם מופיע בעולם. המספר עשרים מתחלק לפעמיים  עשר. יש עשר של ערב ויש עשר של בוקר. שתי מחציות. כל המגדל בנו לתלמוד תורה  כאילו קיים פעמיים ביום עשרת הדיברות. כנגד פעמיים קריאת שמע שבמובן מסוים מקבילים לעשרת הדיברות. 

 וּכְשֶאֵינָה מוֹצְּאָה, חוֹזֶרֶת וּפוֹתָחַת וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אוּלַי יִמָצְּאוּן שָׁם עֲשָׂרָה כְּלוֹמַר אוּלַי יִמָצֵּא בֵּינֵיהֶם מִי שֶׁעוֹסֵק בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת וּבְעֲשֶׂרֶת הַדִבְּרוֹת בְּכָל יוֹם וְכֵן אוּלַי יִמָצְּאוּן בֵּינֵיהֶם עֲשָׂרָה שֶׁמַקְדִימִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת דְהָא תְּנַן כָּל (הנמצא) הַנִמְנָה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד כּוּלָם שֶׁבָּאִים אַחֲרָיו, מָה כְּתִיב, לא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הַעֲשָׂרָה.

לבסוף אנו שבים למספר הבסיסי ביותר של הריבוי- עשר. אולי ימצאון שם עשרה. אם את המייצג של העשרה הללו לא נמצא, אזי כמעט ואפשר להרים ידיים. מה הם העשרה? אנו שבים לעשר הדיברות ולעשרה מאמרות. אבל, הפעם הם לא העיסוק של החוטא עצמו אלא עיסוק של הצדיקים עצמם החברים בני הסביבה שלו, שעוסקים ביחס שבין המאמרות- הפיזיקה של העולם וחוקי המציאות לבין הדיברות המוסר וחוקי הרוח.  ההבנה כי ללא קיום מוסרי לא יתקיים העולם הפיזי. ובנוסף החטוא נמצא בסביבה שבה עשרה המקיימים מניין שזוהי צורת ההתארגנות הבסיסית המקודשת של החברה היהודית.

 כָּל זֶה יְשׁ לְנִשְׁמַת הַצַּדִּיק לְלָמֵד סְנֵגוֹרְיָיא וּזְכוּת עַל הָרְשָׁעִים לְהַשְׁקִיט הַאַף וְהַחֵמָה וכֵיוָן שֶׁלֹּא מָצְּאָה שׁוּם זְכוּת לְלָמֵד מָה כְּתִיב (בראשית י''ח) וַיֵּלֶךְ יְיָ כַּאֲשֶׁר כִּלָה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקוֹמוֹ. מַהוּ לִמְקוֹמוֹ, לְמָקוֹם מָעַלָתוֹ הַיְדוּעָה. ואָז נִסְתָלַק הֲדָיַין וְנִסְתָלַק הַסָינֵגוֹר וְהַקַטֵיגוֹר מֵקַטְרֵג וזֶהוּ (בראשית י''ט)וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדוֹמָה בָּעֶרֶב וְגוֹ' ולוֹט הוּא שָׂטָן הוּא יִצֶּר הָרָע יוֹשֵׁב בְּשָׁעַר סְדוֹם כִּי שָׁם בֵּיתוֹ דִּכְתִיב (בראשית ד) לַפֶּתַח חַטָאת רוֹבֵץ. וּמִתְחַבֵּר עִם בְּנִי אָדָם וּמַטְעֵה אוֹתָם עַד שְׁמוֹרִידָם לִבְאֵר שָׁחַת וְהוּא גַּם כֵּן עִמָהֵם נִידוֹן עַל שֶׁהִטְעָה אוֹתָם ויוֹרֵד עַד צָּעֲרָה דְגִהֵינָם וזֶהוּ (בראשית י''ט) הִנֵּה נָא הָעִיר הֲזֹאת קְרוֹבָה לָנוּס שָׁמָּה. 

כל זה צריך הצדיק המקומי ללמד זכות על אלה שנדרש הוא לשפוט אותם. הוא נדרש לשפוט לחיוב ולזכותם, כדי להשקיט את 'האף והחימה'. האלוקים מפציר בצדיקיו, שימצאו טעם וזכות לקיומם של בני האדם. שיבטו עליהם בעיין טובה. ורק כשכלו כל הקיצין הללו ואין הם בסביבתם גורם משפיע דרך תורת הסוד, רק אז לכאורה אפשר להתייאש. רק כשהצדיק נוכח לראות שתורתו אינה עושה פרי, שכן אין הוא עוסק בתורת הסוד, ולכן אין הוא מביט בעיין יפה, ומשום כך אותו חוטא לא זוכה לכל הסעדים האחרים שצויינו לעיל, רק אז אפשר להתייאש. ייאוש זה הוא גם של הצדיק מעצמו ומנשמתו ומתורתו.  ואז הוא שב למקומו למדרגתו הקודמת. ובאין סניגור יש קטגור. והקטגור לא רואה טעם בקיום האיש והמקום ההוא. והוא מצרף אליו את לוט- לשון קללה לכתב השטנה. כשאין תורה של עיין טובה של תורה פנימית, אזי לפתח חטאת רובץ. לוט יושב בשער סדום. לוט הוא השער לחטאים כמו סדום. לוט לא היה בחברת אברהם. הוא נפרד ממנו. 

שמא אברהם נידרש על ידי הקב"ה להתדיין עמו בשל אחריות אברהם למה שקרה עם לוט. עד שאברהם שואל את הקב"ה האם יש כך וכך צדיקים 'בתוך העיר' (בעלי השפעה), שואל הקב"ה דרכו, איפה אתה היית בתור צדיק. איפה תורתך עליה נאמר כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו אחריו... ושמרו את דרך ה'. ההזמנה של אלוקים את אברהם לשפוט באופן חיובי, היא הזמנתו לתת דין וחשבון בעצמו על מה שהוא עשה או מה שהיה צריך לעשות, כדי לא להגיע למצב שכזה.

לוט- גם הוא שופט היושב בשער. אבל הוא שופט עם עין שלילית, לא רק זאת, אלא בשל אופן שיפוטו  השלילי, מתדרדרים אנשי המקום. לוט יושב בפתח שהחטאת רובץ, כלומר במקום שעדיין אמנם אין חטא אבל משם זה מתחיל להתגלגל. זהו הפתח- משם מתחילה הרעה- בשיפוט שלילי. ואז גם מתחולל תהליך של חבירה לשלילה עד שגם הוא מתדרדר עמם למקום שאין מנוס ממנו מלירד לגיהינום. סדום היא סוג של גיהינום. ויש גהינום מיוחד לאנשים כדוגמת לוט, צוער.

הַרוֹצֵּחַ, הוּא עֵשָׂו שׁוֹפֵךְ דָּמִים וְהִיא מִצְּעַר ואַף עַל פִּי שֶׁיוֹרֶד ונִידוֹן שָׁם עִם כָּל זְה תַאָוַתוֹ וְחֶשְׁקוֹ לַחֲזוֹר וּלְהַטְעוֹת לַאֲחֵרִים וְזְהוּ (בראשית י''ט) וַיָּעַל לוֹט מִצּוֹעַר: (עד כאן מההשמטות) 

אָמַר רַבִּי מִצְּוָה לוֹ לָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל עַל הָרְשָׁעִים כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לְמוּטָב וְלא יִכָּנְסוּ לַגֵּיהִנֹּם. דִּכְתִיב, (תהלים לה) וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק וְגו'. ואָמַר רַבִּי אָסוּר לוֹ לָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל עַל הָרְשָׁעִים שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ מִן הָעוֹלָם, שֶׁאִלְמָלֵא סִלְּקוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְתֶרַח מִן הָעוֹלָם כְּשֶׁהָיָה עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, לֹא בָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ לָעוֹלָם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לא הָיוּ, וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהַתּוֹרָה לֹא נִתְּנָה, וְכָל אוֹתָם הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים והַנְּבִיאִים לא הָיוּ בָּעוֹלָם.                  אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלא נִמְצָּא בָּרְשָׁעִים כְּלוּם מִכָּל אוֹתָם הָעִנְיָינִים, מַה כְּתִיב ויָּבֹאוּ שְׁנִי הַמַּלְאָכִים סְדוֹמָה וגו', (עד כאן מדרש הנעלם) 

המסקנה מכל האמור שכמעט ואין סיכוי שלא להציל אדם מחוסר משמעותו וחוסר כדאיות קיומו: ולכן הדרך הנאותה היא שאדם צריך להתפלל למיגור רישעת האדם ולא למיגורו הוא. העין הרעה שופטת את האדם. העין הטוב שופטת את מעשיו ותוצריו של האדם. העין הרעה מבקשת לבער את האדם, העין הטובה מתפללת לסילוק הרשעה ומתפללת לגופו של האדם לטובתו שישוב בתשובה. שאילולי כן לא היה בא אברהם לעולם ולא היו באים כל אותן יצירות מפוארות של היהדות הבאות לתקן את העולם. בכללן מתן תורה, מלכות, צדיקות, נביאות משיח וכדו'.

וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם. מָה הַטַּעַם הַבְּרָכָה הַזּוֹ כָּאן? אֶלָּא כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בְּדִין עַל הָעוֹלָם, לֹא מִשְׁתַּנֶּה. שֶׁהֲרֵי יוֹשֵׁב בְּדִין עַל זֶה [ד''א ויושב] וּבְרַחֲמִים עַל זֶה, וְהַכֹּל בְּרֶגַע אֶחָד וּבְשָׁעָה אַחַת.אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כָּאן לְיָחִיד כָּאן לְצִבּוּר. כָּאן לְאֲתַר חָד וְכָאן לְכוּלֵי עָלְמָא. בְּגִינִי כָךְ בָּרִיךְ לֵיהּ לְאַבְרָהָם דְּאִיהוּ שָׁקִיל כְּכָל עָלְמָא דִּכְתִיב, (בראשית ב) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם (וכתיב) וְתָנִינָן בְּאַבְרָהָם. יִהְיֶה בְּגִימַטְרִיָּא שְׁלשִׁים. הָכִי תָּנִינָן תְּלָתִין צַדִּיקִים אַזְמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל דָּרָא וְדָרָא לְעָלְמָא. כְּמָה דְּאַזְמִין לְאַבְרָהָם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּאן לְיָחִיד, כָּאן לְצִבּוּר. כָּאן לְמָקוֹם אֶחָד, וְכָאן לְכָל הָעוֹלָם. מִשּׁוּם כָּךְ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם, שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּכָל הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב (בראשית ב) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, [וכתוב] וְשָׁנִינוּ בְּאַבְרָהָם. יִהְיֶה בְּגִימַטְרִיָּא שְׁלֹשִׁים. כָּךְ שָׁנִינוּ, שְׁלֹשִׁים צַדִּיקִים מַזְמִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל דּוֹר וָדוֹר לְעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁהִזְמִין אֶת אַבְרָהָם.

ביטוי סיפורי לכך יש בסיפור הבא

זִמְנָא חֲדָא נָפַק רַבִּי שִׁמְעוֹן וְחָמָא (וחזא) עַלְמָא דְחַשִׁיךְ וְאַפִיל וְאִסְתַתָם נְהוֹרֵיהּ. אָמַר לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר, תָּא וְנֶחֱזֵי מָה בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבָּד בְּעַלְמָא. אָזְלוּ וְאַשְׁכָּחוּ חַד מַלְאֲכָא דְּדָמֵי לְטוּרָא רַבְרְבָא וְאַפִּיק תְּלָתִין שַׁלְהוֹבִין דְּנוּרָא מִפּוּמֵיהּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מָה אַתְּ בָּעֵי לְמֵעְבָּד. אָמַר לֵיהּ בָּעֵינָא לְמֵחַרְבֵּיהּ לְעַלְמָא בְּגִין דְלָא שְׁכִיחֵי תְּלָתִין זַכָּאִין בְּדָרָא דְהַכִי גָּזָר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַבְרָהָם דִּכְתִיב (בראשית י''ח) הָיוֹ יִהְיֶה בְּגִימַטְרִיָּא תְּלָתִין.  פַּעַם אַחַת יָצָא רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרָאָה [וראה] שֶׁהָעוֹלָם חָשׁוּךְ וְאָפֵל וְנִסְתָּם אוֹרוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר, בּא רְאֵה מָה רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת בָּעוֹלָם. הָלְכוּ וּמָצְאוּ מַלְאָךְ אֶחָד שֶׁדּוֹמֶה לְהַר גָּבוֹהַּ וּמוֹצִיא שְׁלֹשִׁים שַׁלְהָבוֹת מִפִּיו. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן, מָה אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת? אָמַר לוֹ, רְצוֹנִי לְהַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִמְצָא שְׁלֹשִׁים צַדִּיקִים בַּדּוֹר, שֶׁכָּךְ גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב (בראשית יח) הָיוֹ 'יִהְיֶה', בְּגִימַטְרִיָּא שְׁלֹשִׁים.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמָטוּ מִינָךְ, זִיל קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִימָא לֵיהּ, בָּר יוֹחָאי שָׁכִיחַ בְּאַרְעָא. אֲזַל הַהוּא מַלְאֲכָא קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאָמַר לֵיהּ, מָארֵיהּ דְעַלְמָא גָּלֵי קַמָּךְ מָה דְּאָמַר לִי בָּר יוֹחָאי. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִיל אֲחַרְבֵיה לְעַלְמָא וְלָא תַשְׁגָּח בְּבַר יוֹחָאי. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךְ, לֵךְ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וֶאֱמֹר לוֹ, בַּר יוֹחַאי מָצוּי בָּאָרֶץ. הָלַךְ אוֹתוֹ מַלְאָךְ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ: רִבּוֹן הָעוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךְ מַה שֶּׁאָמַר לִי בַּר יוֹחַאי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ תַּחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם וְאַל תַּשְׁגִּיחַ בְּבַר יוֹחַאי.

אֲתָא חַזְיֵיה ר' שִׁמְעוֹן לְמַלְאֲכָא אָמַר לֵיהּ אִי לָא תֵּיזִיל, גּוֹזַרְנָא עֲלָךְ דְלָא תֵּיעוּל לִשְׁמַיָּיא וְתֶּהֱוֵי בַאֲתַר עֲזָא וְעֲזָאֵל וְכַד תֵּיעוּל קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִימָא לֵיהּ אִי לֵית תְּלָתִין זַכָּאִין בְּעַלְמָא לֶיהֱוָון עַשְׂרִין דְהַכִי כְּתִיב לא אֱעֶשֶׂה בַּעֲבוּר הַעֶשְׂרִים וְאִי לֵית עֶשְׂרִים לִיהווּ עֲשָׂרָה דְהַכִי כְּתִיב לא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הַעֲשָׂרָה וְאִי לֵית עֲשָׂרָה לֵיהווּ תְרִין דְּאִינּוּן אֲנָא וּבְרִי, דְהַכִי כְּתִיב (דברים י''ט) עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר, וְאֵין דָּבָר אֶלָּא עוֹלָם דִּכְתִיב (תהלים ל''ג) בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׁוֹּ. וְאִי לֵית תְרֵין, הַא אִית חַד וַאֲנָא הוּא דִּכְתִיב (משלי י') וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. בָּהּ שַׁעְתָּא קָל מִן שְׁמַיָּיא נָפַק וְאָמַר, זַכָּאָה חוּלָקָךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּזָר לְעֵילָא וְאָתְּ מְבַטֵּל לְתַתָּא בְּוַדַאי עֲלָךְ אִתְמַר (תהלים קמ''ה) רָצוֹן יְרֵאָיו יָעֲשֶׂה: (עד כאן מההשמטות) כְּשֶׁבָּא, רָאָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אֶת הַמַּלְאָךְ. אָמַר לוֹ: אִם לֹא תֵלֵךְ, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךְ שֶׁלֹּא תִכָּנֵס לַשָּׁמַיִם, וְתִהְיֶה בַּמָּקוֹם שֶׁל עֲזָא וַעֲזָאֵל, וּכְשֶׁתִּכָּנֵס לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֱמֹר לוֹ, אִם אֵין שְׁלֹשִׁים צַדִּיקִים בָּעוֹלָם - שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים, שֶׁכָּךְ כָּתוּב: (בראשית יח) לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. וְאִם אֵין עֶשְׂרִים - שֶׁיִּהְיוּ עֲשָׂרָה, שֶׁכָּךְ כָּתוּב: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה, וְאִם אֵין עֲשָׂרָה - שֶׁיִּהְיוּ שְׁנַיִם, שֶׁהֵם אֲנִי וּבְנִי, שֶׁכָּךְ כָּתוּב: (דברים יט) עַל פּיּ שּנַיּם שְׁנֵי עֵדִים יָקוּם דָּבָר, וְאֵין דָּבָר אֶלָּא עוֹלָם, שֶׁכָּתוּב (תהלים לג) בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וְאִם אֵין שְׁנַיִם - הֲרֵי יֵשׁ אֶחָד, וַאֲנִי הוּא, שֶׁכָּתוּב (משלי י) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָצָא קוֹל מִשָּׁמַיִם וְאָמַר: אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר לְמַעְלָה - וְאַתָּה מְבַטֵּל לְמַטָּה. בְּוַדַּאי עָלֶיךְ נֶאֱמַר (שם קמה) רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה: ע''כ מההשמטות.

הסיפור של רבי שמעון בר יוחאי מלמד שרשב"י מתח את סיפור של אברהם יותר ממה שמובא במקרא. הוא השתמש בשיח אברהם – חילץ ממנו את עקרונו כפי שציינו לעיל ויישם זאת במתיחה רדיקאלית על עצמו. אלוקים רוצה להחריב את העולם, כאן הוא כבר לא מתייעץ עם רשב"י, אבל רשב"י הוא מעמיד ארץ.  זו המשמעות של אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם. באברהם. אברהם כצדיק קובע את קיום העולם. אם הוא מאמין בו. מחייב אותו רוצה בו, אזי אלוקים חייב "להיכנע".