זהרורים – ביאורי זוהר לפרשת ויגש תשע"ז דף רט ע"א – ריא עמ"א. /יריבות משפחתית בלתי פוסקת / ראובן הכהן אוריה

זהרורים – ביאורי זוהר לפרשת ויגש תשע"ז דף רט ע"א – ריא עמ"א. /יריבות משפחתית בלתי פוסקת / ראובן הכהן אוריה

וַיִּפּוֹל עַל צַוְּארֵי בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךִ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, הָא אוּקְמוּהָ, דְּבָכָה עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְעַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי.

המפגש המפויס בין יוסף לבין אחיו היה אמור להיות מפגש שמח. במיוחד המפגש בין יוסף לבין בנימין אחיו האהוב מאב ואם. המפגש השמח היה אמור אף לסגור את מעגל האיבה ויחסי השנאה והמחלוקת שבין האחים. אף על פי כן, המפגש מתואר כמלווה בבכי. אמנם, זהו ביטוי אופייני וטבעי למפגש מרגש מעין זה אף על פי כן, הזוהר כמו מדרש חז"ל, רואה בכך ביטוי לאי סגירת המעגל. אין פה פיוס עמוק, שמותיר את העבר מאחור ופותח דף חדש. מפגש זה אדרבא, מנבא את העתיד לבוא שככל הנראה ממשיך את דפוסי העבר, כלומר את היריבות הפנימית הובילה לאסונות משפחתיים ולאומיים. הבכי של יוסף ובנימין הוא לא אך על ההתרגשות שבאיחוי אלא אדרבא הוא על הקרע שנפער וימשיך ללוות את בית ישראל גם בימיו המפוארים. זהו בכי על  חורבן המשכן ושני בתי המקדש. כיצד הבכי על הצוואר מתקשר לחורבן בית המקדש?

פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ד) כְּמִגְדַּל דָּוִד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים. כְּמִגְדַּל דָּוִד, מַאן מִגְדַּל דָּוִד. דָּא מִגְדַּל דָּוִד וַדַּאי, דְּבָנָה לֵיהּ דָּוִד, וְסָלִיק לֵיהּ גּוֹ יְרוּשָׁלַיִם. אֶלָּא כְּמִגְדַּל דָּוִד, דָּא יְרוּשָׁלֵם דִּלְעֵילָא, דִּכְתִיב בֵּיהּ, (משלי יח) מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה' בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב. מַאן נִשְׂגָּב, אֶלָּא הַהוּא מִגְדַּל נִשְׂגָּב, בְּגִין דְּבֵיהּ יָרוּץ צַדִּיק. =פָּתַח וְאָמַר, כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּרִים. כְּמִגְדַּל דָּוִיד, מִי מִגְדַּל דָּוִיד? זֶה וַדַּאי מִגְדַּל דָּוִד שֶׁבָּנָה אוֹתוֹ דָּוִד וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ לְתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם. אֶלָּא כְּמִגְדַּל דָּוִיד - זוֹ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ (משלי יא) מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה' בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב. מִי הַנִּשְׂגָּב? אֶלָּא אוֹתוֹ מִגְדָּל נִשְׂגָּב, מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ יָרוּץ צַדִּיק.

הפסוק בשיר השירים המדמה את מגדל דוד לצוואר הרעיה, מרמז על ירושלים ובית המקדש. בראשונה מגדל דוד =ירושלים  ותלפיות = בית המקדש של מטה. ברם, התוספת  של כ' הדמיון "כמגדל דוד"- מלמד שיש דבר מה ש'מגדל דוד' דומה לו והוא ירושלים של מעלה. שאף בו נאמר שהוא מגדל – שם ה', ירושלים כ'יראה שלם' נושאת את שם ה'=שלום. בו ירוץ צדיק ונשגב – כאן אנו עוברים לסמלים הקבליים של אילן הספירות. צדיק= ס' יסוד המתאים למעמדו וביטוי יחודו של יוסף הצדיק. אם כן אם ס' יסוד המכוונת לאיבר הברית פונה אל ירושלים של מעלה= שהיא לענייננו ס' מלכות= דוד הרי יש לנו מגדל עוז. אם בין יוסף לבין ליהודה יש איחוי מלא וחיבור פורה, אזי מתקיימת ההרמוניה בעולמות האלוהיים וממילא ברכת הטוב שופעת ביציבות על המקבילות הארציות ירושלים והמקדש.  

צַוָּארֵךָ, דָּא בֵּית מַקְדְּשָׁא דִלְתַתָּא, דְּאִיהוּ קָאִים בְּתִקּוּנָא דְּשַׁפִּירוּ, כְּקַדְלָא לְגוּפָא. מַה צַּוָּאר, אִיהוּ שַׁפִּירוּ דְּכָל גּוּפָא, הָכִי נָמֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא, אִיהוּ שַׁפִּירוּ דְּכָל עַלְמָא.=צַוָּארֵךָ - זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלְּמַטָּה, שֶׁעוֹמֵד בְּתִקּוּן שֶׁל יֹפִי כְּצַוָּאר לַגּוּף. מָה הַצַּוָּאר הוּא הַיֹּפִי שֶׁל כָּל הַגּוּף - כָּךְ גַּם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא הַיֹּפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם.

הדוד המתאר את יפי הצוואר של האישה מכווין אל בית המקדש המתנשא ביופיו ומחזיק את הראש וממילא את כל הגוף. הצוואר הוא המחבר בין הגוף לחלק העליון. והוא גם האיבר המשמש כצינור להעביר חמצן הן לראש והן לגוף. כך הוא המקדש המחזיק את התחתונים עם העליונים.

בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, תִּלָּא דְּכָל בְּנֵי עַלְמָא הֲווּ מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ, וְהָכִי אוּקְמוּהָ, תַּלְפִּיּוֹת, תֵּל דְּכָל פִּיּוֹת דְּעַלְמָא מְשַׁבְּחָן וּמְצַלָּאן לְגַבֵּיהּ. =בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת - תֵּל שֶׁכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם הָיוּ מִסְתַּכְּלִים בּוֹ. וְכָךְ בֵּאֲרוּהוּ, תַּלְפִּיּוֹת - תֵּל שֶׁכָּל הַפִּיּוֹת שֶׁל הָעוֹלָם מְשַׁבְּחִים וּמִתְפַּלְלִים אֵלָיו.

המקדש מכונה אף תלפיות וכבר דרשוהו חכמים תל שכל הפיות פונים אליו. הוא מקום התפילות . הצוואר אם כן משמש אף הכלי דרכו בוקעת המילה והתפילה דרך הפה.תלפיות נדרש כאן בנוסף לכך שהוא המקום אליו מופנות כל התפילות הוא גם המקום שאליו מופנים כל הפנים והמבטים. בצוואר – כביטוי ליפי הגוף ישנם שני אלמנטים. גם יופי אסתטי-של המראה  וגם קול שבוקע ועולה. המקדש הוא המרכז המנקז אליו את תשומת הלב. המרכז הממשמע ומאחד.  אם אכן הצוואר הזה משמש כגורם מאגם ומכנס אזי הכל מוגן ומתוקן.

אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, אִלֵּין אֶלֶף תִּקּוּנִין, דִּמְתַקְּנִין בֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת. כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים, דְּכֻלְּהוּ קָא אַתְיָין מִסִּטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא. =אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו - אֵלּוּ אֶלֶף הַתִּקּוּנִים שֶׁמְּתַקְנִים בּוֹ כָּרָאוּי. כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים - שֶׁכֻּלָּם בָּאִים מִצַּד הַדִּין הַקָּשֶׁה.

על הצוואר נתלים תליונים, שרשראות עם מגנים, וקישוטים שונים. "אלף המגן תלוי עליו". מגן הוא הגנה מפני הרעות החולות של החברה, האיומים הנשקפים לה מבית ומחוץ. 'אלף המגן' הוא סך כל ההגנות מפני 'שלטי הגיבורים'. גיבורים= הדינים הקשים. כשהצוואר בנוי לתלפיות – כלומר כשיש הערכות ראויה, כשהמבט מופנה פנימה למרכז המאחד, כשהצוואר חזק ואיתן אזי ניתן לתלות עליו אלף מגנים.

מַה צַּוָּאר, כָּל תִּקּוּנִין דְּאִתְּתָא בֵּיהּ תַּלְיָין. כָּךְ בְּמַקְדְּשָׁא, כָּל תִּקּוּנִין דְּעַלְמָא בֵּיהּ תַּלְיָין וְשָׁרְיָין. וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב, (איכה ה) עַל צַוָּארֵינוּ נִרְדָּפְנוּ, עַל בֵּי מַקְדְּשָׁא, דְּאִיהוּ צַוָּאר וְשַׁפִּירוּ דְּכָל עַלְמָא. נִרְדָּפְנוּ, יָגַעְנוּ לְמִבְנֵי לֵיהּ תְּרֵין זִמְנִין, וְלֹא הוּנַח לָנוּ. דְּהָא לָא שָׁבְקוּהָ לָן, וְאִתְחָרַב וְלָא אִתְבְּנֵי לְבָתַר. מָה הַצַּוָּאר כָּל תִּקּוּנֵי הָאִשָּׁה תְּלוּיִים בּוֹ - כָּךְ בַּמִּקְדָּשׁ כָּל תִּקּוּנֵי הָעוֹלָם תְּלוּיִים וּשְׁרוּיִים בּוֹ. וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, שֶׁכָּתוּב (איכה ה) עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ, עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא הַצַּוָּאר וְהַיֹּפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ, לִבְנוֹת 

אוֹתוֹ פַּעֲמַיִם. וְלֹא הוּנַּח לָנוּ, שֶׁהֲרֵי לֹא הִשְׁאִירוּהוּ לָנוּ, וְנֶחֱרַב וְלֹא נִבְנָה לְאַחַר מִכֵּן.

התיקונים התלויים בצוואר הם גם הקישוטים המתוספים. התליונים אינם אך קישוטים, הם גם תיקונים. הם כאמור ההגנות מפני האיומים. כך המקדש בקיומו כל התיקונים של העולם תלויים בו. המקדש העומד על תילו ובשיא תפארתו – הוא מחד זה המשפיע לעולם את שפעו ואת ברכתו ההרמונית, ומאידך הוא עצמו ביטוי להרמוניה זו המתקיימת. ברור שפגיעה במקדש וחורבנו מבטאת הן חורבן פנימי וממילא חורבן חיצוני לעולם. על צווארנו נרדפנו- מלמד גם כי בגלל הצוואר נרדפנו.  בגלל החורבן של המקדש=צווארנו, באה לנו הצרה המתמשכת  והרובצת עלינו. כל כמה שניסינו "יגענו"- להעמידו על תילו – לא הונח לנו – לא באה לנו הנחה ורווחה. ואולם, ניתן לבאר זאת גם באופן פנימי בגלל הצוואר- שלא היה תלפיות- לא היה המרכז המאחד אזי לא יכול היה להגן על עצמו ועלינו מפני הצרות. אלף המגן לא היה תלוי עליו.

מַה צַּוָּאר, כֵּיוָן דְּאִשְׁתֵּצֵי, כָּל גּוּפָא אִשְׁתֵּצֵי עִמֵּיהּ. הָכִי נָמֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִשְׁתֵּצֵי וְאִתְחַשַּׁךְ, כָּל עַלְמָא הָכִי נָמֵי אִתְחַשַּׁךְ, וְלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, וְלָא שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְכֹכְבַיָא. מָה הַצַּוָּאר, כֵּיוָן שֶׁהֻשְׁמַד, כָּל הַגּוּף מֻשְׁמָד עִמּוֹ - כָּךְ גַּם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁהֻשְׁמַד וְנֶחְשַׁךְ, כָּל הָעוֹלָם כָּךְ גַּם נֶחְשַׁךְ, וְלֹא מֵאִיר הַשֶּׁמֶשׁ, וְלֹא שָׁמַיִם וְאֶרֶץ וְכוֹכָבִים.

הזוהר ממשיך ומלמד שבאין צוואר אין ראש ואין גוף. באין מקדש העולם כולו כגוף הרי הוא חרב וחשוך. ועולה השאלה מפני מה על "צווארנו נרדפנו"?

בְּגִין כָּךְ בָּכָה יוֹסֵף עַל דָּא. וּלְבָתַר דְּבָכָה עַל דָּא, בָּכָה עַל שִׁבְטִין דְּאִתְגָּלוּ. כַּד אִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא, כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין אִתְגָּלוּ מִיָּד, וְאִתְבַּדְּרוּ בֵּינֵי עַמְמַיָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךִ עֲלֵיהֶם, עֲלֵיהֶם וַדַּאי. עַל כֻּלָּם בָּכָה, עַל בֵּי מַקְדְּשָׁא דְּאִתְחָרִיב תְּרֵין זִמְנִין, וְעַל אֲחוֹי עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, דְּאִתְגָּלוּ בְּגָלוּתָא וְאִתְבַּדְּרוּן בֵּינֵי עַמְמַיָא. וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ, וְלָא כְּתִיב וַיִּבְכּוּ, דְּהָא אִיהוּ בָּכָה, דְּנִצְנְצָה בֵּיהּ רוּחָא קַדִּישָׁא, וְאִינוּן לָא בָּכוּ, דְּלָא שָׁרָא עֲלַיְיהוּ רוּחַ קוּדְשָׁא: +מִשּׁוּם כָּךְ בָּכָה עַל זֶה יוֹסֵף, וְאַחַר שֶׁבָּכָה עַל זֶה, בָּכָה עַל הַשְּׁבָטִים שֶׁיֵּגֶלוּ. כְּשֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כָּל הַשְּׁבָטִים גָּלוּ מִיָּד וְהִתְפַּזְּרוּ בֵּין הָעַמִּים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךָּ עֲלֵהֶם. עֲלֵהֶם וַדַּאי. עַל כֻּלָּם בָּכָה, עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּחֱרַב פַּעֲמַיִם, וְעַל אֶחָיו עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁהֻגְלוּ לַגָּלוּת וְהִתְפַּזְּרוּ בֵּין הָעַמִּים. וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ, וְלֹא כָתוּב וַיִּבְכּוּ, שֶׁהֲרֵי הוּא בָּכָה, שֶׁנִּצְנְצָה בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהֵם לֹא בָכוּ, שלֹּא שָׁרְתָה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ.....

וכעת מתבאר עניין הבכי על צווארו של בנימין האח שבחלקו נבנה המקדש פעמיים וחרב. שני צווארים דרש המדרש וכיוון כלפי בכיו של יוסף, ושניים אלה מכוונים כנגד שתי בתי המקדש. ואולם הזוהר מלמד על שני בכיות. בכי אחד על חורבן המקדשות ובכי אחר ונוסף על גלות עשרת השבטים והיעלמותן עוד לפני החורבן. הגלות על גלות עשרת השבטים מלמדת שני עניינים התלויים זה בזה. חורבן המקדש הראשון בא משום שעשרת השבטים כבר לא היו מופנים למקדש שבירושלים. הם לא היו ערוכים ומאוחדים סביבו. למקדש כצוואר –אין עמידה אם אינו עומד כתלפיות. העניין השני הוא שהחורבן של ישראל ואח"כ יהודה הוא לא רק מפני שחרב מקדש אלא משום שלא קדמה לו אחדות של השבטים. הבכי על הצוואר הוא בכי פיזי על האיבר המחזיק את הגוף, איבר שבאופן סיבולי הוא המקדש המחזיק את ישראל והעולם כולו. ברם, הממד הפנימי של הצוואר כסמל, הוא החוסן הפנימי- הנעוץ באחדות ובמגבש הלאומי. זה עצמו מסומל בחיבור של יוסף=צדיק=יסוד עם יהודה= מלכות =ירושלים. ניתן אם כן לומר שיוסף כאמו רחל, בוכה על עשרת השבטים שייעלמו מתוך עם ישראל. "הדא הוא דכתיב וינשק לכל אחיו ויבך עליהם, עליהם ודאי. על כולם בכה,... ועל אחוי עשרת השבטים דאתגלו בגלותא..."  בכיו של יוסף הוא בכי על המצב אליו נקלעה משפחתו- משפחת בני יעקב-ישראל אבינו. השנאה ההדדית והקרע המשפחתי לא זוכים כאן לאיחוי. מה שזוהה כאן וצף וגרר עמו סגה כאובה של אסונות, צרות תלאות וסבל למשפחת יעקב, עתיד להיות מנת חלקם של בית ישראל לאורך דורות. כי היריבות והשנאה הזו נחרטה היטב בגן המשפחתי והיא זו שלא תוכל להעמיד את המשכן בשילה ולא את בתי המקדשות ולא את מרבית השבטים שבעם ישראל. היא תהיה הגורם לשנאת ישראל ולסבלותם מידי העמים האחרים. "ולא הונח לנו". יוסף מכיר בכך כי מכירתו לבין העמים הוא רמז ומקדם בבחינת מעשה אבות, סימן לבנים בהיעלמות עשרת השבטים מעם ישראל. סבלות אחיו הוא רמז לסבלות היהודים ממשפחת יהודה בעטין של החורבנות שבאו בעטייה של גלות השבטים. "ולא הונח לנו".

יוסף אם כן, לא רק מבאר לאחיו את התרחישים כפועל אלוהי שהכין מקום מפלט למשפחת יעקב בשנות הרעב, אלא הוא גם נביא בעל רוח הקודש המבאר למשפחת בית ישראל, כי מה שהיה עד כה הוא ההקדמה המבשרת את הבאות (הפרומו) לעתידם ההיסטורי כעם. בעיקר את המקור לסבל שלהם כעם, לאורך הדורות.

 למצער, ניתן לומר כי יוסף הוא הבוכה, שכן במובנים רבים הוא ראש הגולים המועלמים וככל הנראה הוא מכיר בכך שהיה לו חלק משמעותי ביצירת הטרגדיה המשפחתית. זאת, בשל פרימת האחדות המשפחתית בניסיון התגדלותו, התנשאותו  ובניסיון לקבוע עצמו כנבחר הלגיטימי האחד במשפחת ישראל.

דילוג על כמה פסקאות:

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב בְּהוּ בְּמִצְרַיִם, (ירמיה מו) עֶגְלָה יְפִיפִיָה מִצְרַיִם. וְרָזָא דְּעֶגְלָה דָא, הֲווּ יִשְׂרָאֵל תְּחוֹת שָׁלְטָנֵיהּ כַּמָּה זִמְנִין וְכַמָּה שְׁנִין. וּבְגִין דִּזְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְשַׁלְּטָאָה לְבָתַר עֲלָהּ, אִתְרְמִיז לוֹן הַשְׁתָּא עֲגָלוֹת. בֹּא רְאֵה, כָּתוּב בְּמִצְרַיִם (ירמיה מו) עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם, וְהַסּוֹד שֶׁל הָעֶגְלָה הַזּוֹ הָיוּ יִשְׂרָאֵל תַּחַת שִׁלְטוֹנָהּ כַּמָּה פְעָמִים וְכַמָּה שָׁנִים. וּמִשּׁוּם שֶׁיִּשְׂרָאֵל עֲתִידִים אַחַר כָּךְ לִשְׁלֹט עָלֶיהָ, נִרְמָז לָהֶם כָּאן עֲגָלוֹת.

יוסף שולח עגלות לאביו יעקב. העגלות הם הרכב המפואר המשמש את יעקב הזקן וכבודתו לירק בנוחות למצרים. ואולם, עבור הזוהר ההורדה בעגלות מסמלת את ההזמנה של יוסף את יעקב לגלות מצריים.  מצרים היא עגלה יפיפיה. עגלת מצרים היא גם סמל לשנות השבע של הפרות השמנות והיא גם הסמל לכך שמתוך השבע שיהיה מנת חלקם של בית ישראל, יצמחו שנים רבות של שעבוד. בו בזמן העגלה מסמלת את היציאה מהשעבוד ואת שלטון המכות המופלאות על מצרים. ואולם יותר מכך יש בסמלי העגלות.

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, רֶמֶז רָמַז לֵיהּ יוֹסֵף לְיַעֲקֹב עַל עֶגְלָה עֲרוּפָה. דְּהָא בְּהַהוּא פִּרְקָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ. וְאוּקְמוּהָ, עֶגְלָה עֲרוּפָה, דְּאִיהִי אַתְיָא עַל דְּאִשְׁתַּכַּח קָטוֹלָא, וְלָא אִתְיְידַע מַאן קָטִיל לֵיהּ. וּבְגִין דְּלָא יִשְׁלְטוּן עַל אַרְעָא רוּחִין בִּישִׁין דְּלָא אִצְטְרִיכוּ, יַהֲבִין הַאי עֶגְלָה לְתִקּוּנָא, בְּגִין דְּלָא יִשְׁתְּמוֹדְעוּן לְגַבֵּיהּ, וְלָא יִשְׁלְטוּ עֲלַיְיהוּ. (לעיל קיד ע''א) –\רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, רֶמֶז רָמַז יוֹסֵף לְיַעֲקֹב עַל עֶגְלָה עֲרוּפָה, שֶׁהֲרֵי בְּאוֹתוֹ פֶרֶק נִפְרַד מִמֶּנּוּ. וּבֵאֲרוּהָ, עֶגְלָה עֲרוּפָה, שֶׁהִיא בָּאָה עַל שֶׁנִּמְצָא הָרוּג וְלֹא נוֹדָע מִי הָרַג אוֹתוֹ, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ עַל הָאָרֶץ רוּחוֹת רָעוֹת שֶׁאֵינָן צְרִיכוֹת, נוֹתְנִים אֶת הָעֶגְלָה הַזּוֹ לְתִקּוּן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְוַדְּעוּ אֵלָיו וְלֹא יִשְׁלְטוּ עֲלֵיהֶם.

יוסף לא רק מבשר ליעקב את ירידתו אל השעבוד, הוא גם מבאר באמצעות העגלה את הסיבה הנוספת לירידה. על פי המדרש יוסף למד עם אביו פרשת עגלה ערופה לפני הפרידה ממנו. עגלה ערופה מובאת על ידי זקני העיר הקרובה על מנת להסיר אחריות ישירה ו/או עקיפה שלהם למוות המסתורי של ההרוג. על פי הזוהר העגלה הנערפת ודמה הנשפך בנחל האכזב, עושים פעולת טיהור של הרוחות הרעות שנקבצו סביב הגופה ולדמו הנספג באדמה. מוות שאין לו כתובת של זהות ההורג ונסיבות מותו של ההרוג, הוא איום על החברה. הרוחות הרעות המכתרות את העיר הקרובה מאיימות עליה.

תָּא חֲזֵי, כָּל בְּנֵי נָשָׁא כֻּלְּהוּ עָבְרִין עַל יְדֵי דְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת, בַּר מֵהַאי דְּאַקְדִּימוּ לֵיהּ בְּנֵי נָשָׁא, עַד לָא יִמְטֵי זִמְנָא לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ וְלִיטוֹל רְשׁוּ. דְּהָא לָא שַׁלִּיט בְּבַר נָשׁ, עַד דְּנָטִיל רְשׁוּ. בֹּא רְאֵה, כָּל בְּנֵי הָאָדָם, כֻּלָּם עוֹבְרִים עַל יְדֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת, פְּרָט לָזֶה, שֶׁהִקְדִּימוּ אוֹתוֹ בְּנֵי אָדָם טֶרֶם הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לִשְׁלֹט בּוֹ וְלִטֹּל רְשׁוּת, שֶׁהֲרֵי אֵין שׁוֹלֵט בָּאָדָם עַד שֶׁנּוֹטֵל רְשׁוּת.

מוות רגיל של בני אדם נעשה בדין על ידי מלאך המוות . יש משפט, סדר והיררכיה בענייני מיתות בני אדם. מלאך המוות ממושמע ואין הוא נוהג בפראות. לעומת זאת, אדם שנהרג בלא שיש לחברה את הידיעה על נסיבות מותו, הרי שהאחריות אינה מוטלת על מלאך המוות כי אם על חברת בני העיר הקרובה.

וּבְגִין כָּךְ, אִית לֵיהּ דִּינָא לְשַׁלְּטָאָה עַל הַהוּא אֲתַר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כא) לא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. הָכִי נָמֵי אִית לֵיהּ דִּינָא דְּלָא אִתְיְידַע, בְּגִין לְקַטְרְגָא עַל הַהוּא אֲתַר. וְעַל דָּא, (דברים כא) וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא עֶגְלַת בָּקָר וְגו'. בְּגִין לְאַעֲבָרָא דִינֵיהּ דְּהַהוּא אֲתַר, וּלְאִתְתַּקָּנָא דְּלָא יִשְׁלוֹט בֵּיהּ מְקַטְרְגָא, וּלְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ. וּמִשּׁוּם כָּךְ יֵשׁ לוֹ דִּין לִשְׁלֹט עַל אוֹתוֹ מָקוֹם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. גַּם כָּךְ יֵשׁ לוֹ דִּין שֶׁלֹּא נוֹדַע כְּדֵי לְקַטְרֵג עַל אוֹתוֹ מָקוֹם, וְעַל כֵּן (דברים כא) וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא עֶגְלַת בָּקָר וְגוֹ', כְּדֵי לְהַעֲבִיר דִּינוֹ שֶׁל הַמָּקוֹם הַהוּא, וּלְהִתַּקֵּן שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בּוֹ הַמְקַטְרֵג וּלְהִנָּצֵל מִמֶּנּוּ.

משום כך במקום שנמצא הרוג של נודע מי הכהו, באותו מקום מתייצבים הרוחות הרעות – ותובעות מהמקום למסור להם את "הרוצח" – הגורמים האחראים לרצח, להביא לידי בירור את הנסיבות לרצח. עד אז המקום מאוים דווקא על ידי שליחיו של מלאך המוות. במובן מסוים הרוחות תובעות מזקני המקום את השיבוש שחל, בעבודת מלאך המוות. לאור הבנה זו העגלות ששלח יוסף, מזכירות ליעקב את הפרשה בה עסקו לפני צאתו לדרוש בשלום אחיו. ברמה הראשונית הן ההוכחה לאמיתות הטענה השמחה כי עוד יוסף חי. מאידך, הן גם ההסבר העצוב של יוסף לכך שיעקב יגלה מארץ ישראל לעבדות העגלה המצרית במצריים.

תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף כַּד אִתְפְּרַשׁ מֵאֲבוֹי, בְּלָא לְוָיָה, וּבְלָא אֲכִילָה אִשְׁתַּדַּר, וְהֲוָה מַה דְּהֲוָה. וְכַד אָמַר יַעֲקֹב, (בראשית לז) טָרוֹף טוֹרַף יוֹסֵף, אָמַר, כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאוֹלָה, דְּאֲנָא גָרִימְנָא לֵיהּ. וְתוּ, דַּהֲוֵינָא יָדַע דַּאֲחוֹי סַנְיָין לֵיהּ, וְשַׁדַּרְנָא לֵיהּ. וְרֶמֶז קָא רָמִיז לֵיהּ. בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁנִּפְרַד יוֹסֵף מֵאָבִיו, בְּלִי לְוָיָה וּבְלִי אֲכִילָה נִשְׁלַח, וְהָיָה מַה שֶּׁהָיָה, וּכְשֶׁאָמַר יַעֲקֹב (בראשית לז) טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף, אָמַר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה, שֶׁאֲנִי גָרַמְתִּי לוֹ, וְעוֹד - שֶׁהָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ וְשָׁלַחְתִּי אוֹתוֹ, וְרֶמֶז הוּא רָמַז לוֹ.

ביוסף התקיים מה שנלמד (ולא יושם)  בפרשת עגלה ערופה. יעקב ידע כי אחיו של יוסף שונאים אותו כדי האפשרות לפגוע בו ולהעלימו. אעפי"כ שלח יעקב את יוסף בלא ליווי ובלא מקדמי ההגנה הדרושים בכדי למנוע פגיעה בו. הניסיון לדרוש בשלום האחים  בא על חשבון המלחמה ביוסף. במובן זה יעקב אחראי להיעלמו של יוסף ולכאורה מחויב בעגלה ערופה. ואולם, בעוד זקני העיר מכריזים בטכס כי ידנו לא שפכה את הדם- במשמע פטרנו אותו עם כל הנדרש לו לצרכיו ולהגנתו, יעקב ככל הנראה לא יוכל לעשות זאת משום שלא יכול הוא לומר, כזקני העיר, "גיליתי אחריות". זה משמעות הווידוי וההודאה של יעקב – "כי ארד אל בני אבל שאולה" – "הריני מחויב מיתה עליו, כי אני גרמתי לו לכך".

ומכאן עולה כי יוסף רומז ליעקב כי זוהי סיבת ירידתו בעגלה - אל מצרים שאולה. אפשר ויוסף אף רומז על הרחבת אחריות יעקב למצב משום שהשליחה הלא אחראית החלה מהתיעדוף  של יוסף על פני אחיו. בכך יוסף מצביע על הפלונטר המשפחתי שהוביל לגלות מצרים אבל לא רק אליה גם לחורבנות הבאים בהמשך. ארץ ישראל התמלאה ברוחות רעות ואלה גרמו לגלות.

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, אִינוּן עֲגָלוֹת עַל פִּי פַּרְעֹה שַׁדַּר לוֹן, דִּכְתִיב וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַּרְעֹה. אָמַר לֵיהּ, דִּיּוּקָא דְמִלָּה, דִּכְתִיב וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ. וְאַתָּה צֻוֵּיתָה דַּיְיקָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּה''א, מַשְׁמַע דְּיוֹסֵף תָּבַע לוֹן, וּבְגִין כָּךְ וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַּרְעֹה. וְיַעֲקֹב לָא אִתְקְיַּים בְּמִלָּה, עַד דְּחָמָא לוֹן. דִּכְתִיב, וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אוֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, אֶת אוֹתָם הָעֲגָלוֹת שָׁלַח אוֹתָם עַל פִּי פַרְעֹה, שֶׁכָּתוּב וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה. אָמַר לוֹ, דִּיּוּקוֹ שֶׁל דָּבָר, שֶׁכָּתוּב וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זאת עֲשׂוּ. וְאַתָּה צֻוֵּיתָה דַּוְקָא, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב בְּהֵ''א, מַשְׁמָע שֶׁיּוֹסֵף בִּקֵּשׁ אוֹתָם, וּמִשּׁוּם כָּךְ וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה, וְיַעֲקֹב לֹא עָמַד בַּדָּבָר עַד שֶׁרָאָה אוֹתָם, שֶׁכָּתוּב וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.

הזוהר מחדד את רעיונו באמצעות הדיוק בפסוק "ואתה צויתה" הנדרש הפוך מהפשט, כך שיוסף הוא שציווה לשלוח עגלות לאביו יעקב. העגלות הללו הן גם הבשורה המנקה את יעקב ממחשבת עגלה ערופה. אין צורך להביא כי יוסף לא מת, ולכן ותחי רוח אביהם. יעקוב אינו צריך עוד לשאת באחריות ולבקש לירד לשאול בשל אחריותו, אלא בראותו את העגלות הריהו רואה את יוסף חי ולכן ותחי רוח יעקב מהמוות שביקש לעצמו.