זהרורים - ביאורי זוהר לפרשת ויישב – דף קפ ע''א תשע"ז - סוד ייסורי יעקב./ ראובן הכהן אוריה

זהרורים - ביאורי זוהר לפרשת ויישב –  דף קפ ע''א  תשע"ז - סוד ייסורי יעקב./ ראובן הכהן אוריה 

בקטע הבא הזוהר מבקש להתמודד עם הקושי הגדול של בעיית צדיק ורע לו. בעיה זו לובשת ביטוי חד וחריף דרך דמותו של יעקב הצדיק נוכח דמותו של עשיו הרשע. הפרשה הקודמת "וישלח", מסתיימת בתיאור מפורט של שושלות עשיו מלכיו ואופיו. תיאור שכולו שגשוש הצלחה, כבוד ושלטון מנצח. באופן סימטרי הפוך דווקא יעקב הצדיק, הנבחר והמתברך גם מפי עליון בהבטחת הגנה וליווי מצליח, דווקא הוא סובל סבל ממושך, ממסכן שכל ימיו "מעט ורעים'. כיצד זה קורה? תשובות הזוהר מפתיעות מאוד כדאי וראוי לדלות את העומק הקיומי המונח בהן.

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, (דף קפ ע''א) רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (ישעיה נז)הַצַּדִּיק אָבַד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נְאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נְאֱסַף הַצַּדִּיק. הַצַּדִּיק אָבַד, בְּזִמְנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח בְּעַלְמָא וְלָא הֲוֵי עַלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, וְאִזְדַּמַּן דִּינָא לְשַׁרְיָיא עַל עַלְמָא. כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל זַכָּאָה דְּאִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין דְּיִשְׁרֵי דִּינָא עַל כֻּלְּהוּ אָחֳרָנִין, וְלָא יִשְׁתַּכַּח מַאן דְּיָגִין עֲלַיְיהוּ. וַיִּשֱׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (ישעיה נז) הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק. הַצַּדִּיק אָבָד, בִּזְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ בָּעוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם כָּרָאוּי, וּמִזְדַּמֵּן הַדִּין לִשְׁרוֹת עַל הָעוֹלָם, אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל אֶת הַצַּדִּיק שֶׁנִּמְצָא בֵּינֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיִּשְׁרֶה הַדִּין עַל כָּל הָאֲחֵרִים וְלֹא יִמָּצֵא מִי שֶׁיָּגֵן עֲלֵיהֶם.

הפסוק הפותח של הפרשה, "וישב יעקב" מתאר לכאורה באופן סתמי תיאור של התמקמות יעקב באזור משכנו של יצחק וניסיון להתייצבות בחיים החדשים. כאילו תמה כל סגת התלאות, וכל המאבקים והייסורים נמצאים מאחוריו.  מאחר וסר פחדו של עשיו ושמא גם קללתו. ואולם הזוהר היודע את הבאות מבקש כבר בפסוק זה למצוא את אות הפתיחה והסיבה למסכת הייסורים הנוראה החדשה. את הדרשות על "וישב"- שביקש ליישב בשלווה ומכיוון שאין מנוחה לצדיקים, קפץ עליו רוגזו של יוסף, אנו מכירים. ברם הזוהר מתמקד כאן במילים "מגורי אביו" כמפענחים את הסיבה שבגינה באו הייסורים החדשים על יעקב. הסיבה היא שיעקב בא במקום (מגורי ) יצחק. הפסוק המובא מישעיה משמש כותרת והסבר לכך. הצדיק אבד ...כי מפני הרעה נאסף הצדיק".  הצדיק הנאסף והאובד – מאפשר מצב שבו אלוקים נפרע מבריותיו לאחר שהוסרה ההגנה שהייתה בדמות הצדיק.

דְּהָא כָּל זִמְנָא דְּזַכָּאָה שָׁארֵי בְּעַלְמָא, דִּינָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עַל עַלְמָא. מְנָלָן מִמּשֶׁה, דִּכְתִיב, (תהלים קו) וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו וְגו'. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לְזַכָּאָה מִבֵּינַיְיהוּ וְסַלִּיק לֵיהּ מֵעַלְמָא, וּכְדֵין אִתְפְּרַע וְגָבֵי דִילֵיהּ. סוֹפֵיהּ דִּקְרָא, כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נְאֱסַף הַצַּדִּיק. עַד דְּלָא יֵיתֵי רָעָה לְשַׁלְטָאָה עַל עַלְמָא נֶאֱסַף הַצַּדִּיק. (ד''א כי מפני הרעה נאסף עד לא ישלוט הרעה בעלמא) דָּבָר אַחֵר כִּי מִפְּנִי הָרָעָה, דָּא יֵצֶר הָרָע/ שֶׁהֲרֵי כָּל זְמַן שֶׁהַצַּדִּיק שׁוֹרֶה בָּעוֹלָם, הַדִּין לֹא יָכוֹל לִשְׁלֹט עַל הָעוֹלָם. מִנַּיִן לָנוּ? מִמֹּשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (תהלים קו) וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל אֶת הַצַּדִּיק מִבֵּינֵיהֶם וּמְסַלֵּק אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם, וְאָז נִפְרָע וְגוֹבֶה אֶת שֶׁלּוֹ. סוֹף הַפָּסוּק - כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק. בְּטֶרֶם תָּבֹא הָרָעָה לִשְׁלֹט עַל הָעוֹלָם נֶאֱסַף הַצַּדִּיק [ד''א כי מפני הרעה נאסף, טרם תשלט הרעה בעולם]. דָּבָר אַחֵר כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה - זֶה יֵצֶר הָרָע.

בניגוד  למחשבה המקובלת, שבה פעמים צדיק נלקח מעמנו בשל היותו כפרה וממילא הגנה על בני דורו מפורענות. "מיתתן של צדיקין מכפרת"(מו"ק כח.)כאן הזוהר הולך לאידך גיסא, המופיע במסכת סנהדרין קיג: "צדיק נפטר מהעולם – רעה באה לעולם." ורש"י בתענית יא. מבאר שם או כדי שלא יראה ברעה ויצטער או כדי שלא יבקש על בני דורו. כאן הצדיק שהוא יסוד העולם המחזיק אותו על כתפיו, שומר עליו בזכויותיו, מפני הרעה המתוחה ושצריכה לבוא על הבריות בשל מעשיהם. דבר זה נלמד ממשה שראינוהו מגן בגופו מפני זעם האלוקים. ולכן כשיש כורח שאינו הפיך להעניש, יש לסלק את המחסום שהוא הצדיק. כביכול גם הצדיק נענש בהילקחו בשל היותו תלוי בציבור שבהנהגתו. כאילו היינו אומרים אין לצדיק להגן אלא על הציבור שרעתו נסבלת, ואם גדש הציבור ברעתו, משמע לא עמד כוחו של הצדיק בתיקונם ובריכוכם ולכן לא ראוי שיעצור בעד ענישתם. זהו ככל הנראה המובן גם של התוספת- כי מפני הרעה- דא יצר הרע. 

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב שְׁלִימוּ דַאֲבָהָן הֲוָה וְאִיהוּ קָאִים לְקָיְימָא בְּגָלוּתָא. אֲבָל מִגּוֹ דְּאִיהוּ צַדִּיק אִתְעַכַּב דִּינָא דְּלָא שָׁלְטָא בְּעַלְמָא. דְּהָא כָּל יוֹמֵי דְיַעֲקֹב לָא שָׁרָא דִּינָא עַל עַלְמָא, וְכַפְנָא אִתְבַּטְלַת.  בֹּא רְאֵה, יַעֲקֹב הָיָה בְּחִיר הָאָבוֹת, וְהוּא עוֹמֵד לְהִתְקַיֵּם בַּגָּלוּת, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁהוּא צַדִּיק, הִתְעַכֵּב הַדִּין שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי כָּל יְמֵי יַעֲקֹב לֹא שָׁרָה הַדִּין עַל הָעוֹלָם וְהָרָעָב הִתְבַּטֵּל.

יצחק היה הצדיק שהגן עד כה על הפורענות והגלות שהיית צריכה להתרחש על יעקב ומשפחתו. וכך גם יעקב שהוא המושלם שבאבות מנע את התחלת הגלות במצריים. 

וְאוּף הָכִי בְּיוֹמוֹי דְיוֹסֵף דְּאִיהוּ דִּיוּקְנָא דְּאֲבוֹי (כיון דאיהו מת מיד). לָא שְׁרָא גָלוּתָא (דינא על עלמא). בְּגִין דְּאִיהוּ אָגִין עֲלַיְיהוּ כָּל יוֹמוֹי, כֵּיוָן דְּאִיהוּ מֵת, מִיָּד שָׁרָא עֲלַיְיהוּ גָלוּתָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות א) וַיָּמָת יוֹסֵף וְגו', וְסָמִיךְ לֵיהּ הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ. וּכְתִיב וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וְגו'. כְּגַוְונָא דָא בְּכָל אֲתַר דְּשַׁרְיָא זַכָּאָה (על) בְּעַלְמָא בְּגִינֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָגִין עַל עַלְמָא, וְכָל זִמְנָא דְּאִיהוּ קַיָּים, דִּינָא לָא שָׁרְיָא עַל עַלְמָא וְהָא אִתְּמָר.  וְאַף כָּךְ בִּימֵי יוֹסֵף, שֶׁהוּא דְמוּת אָבִיו, [כיון שהוא מת מיד] לֹא שָׁרְתָה הַגָּלוּת [הדין על העולם], מִשּׁוּם שֶׁהוּא הֵגֵן עֲלֵיהֶם כָּל יָמָיו. כֵּיוָן שֶׁהוּא מֵת, מִיָּד שָׁרְתָה עֲלֵיהֶם הַגָּלוּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א) וַיָּמָת יוֹסֵף וְגוֹ', וְסָמוּךְ לוֹ - הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ. וְכָתוּב וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וְגוֹ'. כְּמוֹ כֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁשָּׁרוּי צַדִּיק [על] בָּעוֹלָם, בִּשְׁבִילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָגֵן עַל הָעוֹלָם, וְכָל זְמַן שֶׁהוּא קַיָּם, הַדִּין לֹא שׁוֹרֶה עַל הָעוֹלָם, וְהִנֵּה נִתְבָּאֵר.

וכך אצל יוסף הצדיק שמנע את תחילת השעבוד בכל ימי חייו. ורק לאחר מותו החלו עצות פרעה וגזירותיו.  וכעת נבאר עיקרון זה על מה שהתרחש ליעקב. כנגד יעקב ישנו עדיין חשבון פתוח ופורענות הממתינה למימוש. זו התעכבה כל ימי יצחק. אף שהיא ככל הנראה באה בגינו, בגין ההטעיה של יעקב את יצחק.

תָּא חֲזֵי, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, מַאי מְגוּרֵי אָבִיו, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיה ו) מָגוֹר מִסָבִיב, דְּכָל יוֹמוֹי הֲוָה דָחִיל וְהֲוָה בִּדְחִילוּ: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, דְאִתְקַשַּׁר וְיָתִיב בְּהַהוּא אֲתַר דְּאִתְאֲחִיד בַּחשֶׁךְ. אֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו דַּיְיקָא, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, אִתְקַשַּׁר אַתְרָא בְּאַתְרֵיהּ. מְגוּרֵי אָבִיו, דָּא דִינָא קַשְׁיָא. בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, כְּמָה דְאִתְּמָר הַהוּא דִינָא רַפְיָא דְּאִיהִי אֶרֶץ, דְּאִתְאַחִיד מִן דִּינָא קַשְׁיָא וּבֵיהּ אִתְיַשֵּׁב יַעֲקֹב וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ, (וההיא ארץ איהי אספקלריא דלא נהרא): בֹּא רְאֵה, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, מַה זֶּה מְגוּרֵי אָבִיו? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ו) מָגוֹר מִסָּבִיב, שֶׁכָּל יָמָיו הָיָה פּוֹחֵד וְהָיָה בְּפַחַד. וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, שֶׁהִתְקַשֵּׁר וְיָשַׁב בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנֶּאֱחַז בַּחֹשֶׁךְ. אֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו דַּוְקָא, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, נִקְשַׁר הַמָּקוֹם לִמְקוֹמוֹ. מְגוּרֵי אָבִיו - זֶה הַדִּין הַקָּשֶׁה. בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אוֹתוֹ הַדִּין הָרָפֶה, שֶׁהִיא הָאָרֶץ שֶׁנֶּאֶחְזָה מִן הַדִּין הַקָּשֶׁה, וּבוֹ הִתְיַשֵּׁב יַעֲקֹב וְנֶאֱחַז בּוֹ [ואותה ארץ היא האספקלריה שאינה מאירה].

חזרנו לביטוי המפתח "מגורי אביו". מגורים מתייחס לדיור, ואולם קיימת אסוציאציה נוספת ל'גור'= פחד. כיוון שכך מיד אנו עוסקים במאפיינים המהותיים של יצחק ושל יעקב. "פחד יצחק"- יצחק שמידתו "דין" וגבורה – הפחד הוא התכנסות לחרדה מהסובב. יעקוב אם כן ישב ממש במקום – בדרגה- המאפיין הבולט של יצחק – הפחד. ה'מקום' הזה המתואר כ'ארץ'- (מלכות ) מגורי- (גבורה ודין ) המכווץ הוא מקושר לחושך. החושך בדרך כלל מיוחס לס' מלכות שכמו הלבנה אין לה אור ושפיעה עצמית. כך שנעשה חיבור בין שתי מידות אלוהיות- ואנושיות שי בהן דין. דין קשה- (גבורה) ודין רפוי (מלכות). יעקב אם כן בא תחת אביו, ונאחז במידתו ויותר מכך הוא חיבר בין הארץ ל"מגורי אביו". חיבור הדינים הללו לא מבשר טוב.

אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף וְגו', בָּתַר דְּאִתְיַשַּׁב יוֹסֵף בְּיַעֲקֹב וְאִזְדַּוַּוג שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, כְּדֵין שָׁרָא לְמֶעְבַּד תּוֹלְדוֹת, וּמַאן אִיהוּ דְּעֲבִיד תּוֹלְדוֹת, אַהֲדַר וְאָמַר יוֹסֵף, דְּהָא הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק אִיהוּ עָבִיד תּוֹלְדוֹת בְּגִין דְּלָא פָּסְקִין מֵימוֹי לְעָלְמִין, וְאִיהוּ עָבִיד תּוֹלְדוֹת בְּהַאי אֶרֶץ וּמִנֵּיהּ נָפְקִין תּוֹלְדוֹת לְעַלְמָא. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף וְגוֹ'. אַחַר שֶׁהִתְיַשֵּׁב יוֹסֵף עִם יַעֲקֹב וְהִזְדַּוֵּג הַשֶּׁמֶשׁ עִם הַלְּבָנָה, אָז הִתְחִיל לַעֲשׂוֹת תּוֹלָדוֹת. וּמִי הוּא שֶׁעוֹשֶׂה תוֹלָדוֹת? חָזַר וְאָמַר יוֹסֵף. שֶׁהֲרֵי אוֹתוֹ נָהָר שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא הוּא עוֹשֶׂה תוֹלָדוֹת, מִשּׁוּם שֶׁאֵין מֵימָיו פּוֹסְקִים לְעוֹלָמִים, וְהוּא עוֹשֶׂה תּוֹלָדוֹת בָּאָרֶץ הַזּוֹ וּמִמֶּנּוּ יוֹצְאִים תּוֹלָדוֹת לָעוֹלָם.

כיון שמצב חשוך ולא פורה זה, מבשר רעות, נעזר יעקב ביוסף- בנו הצדיק. יוסף מידתו יסוד- הוא האחראי על האיחוד ההרמוני בין הכוח הנקבי באלוקות – השכינה- הארץ- המלכות,  לבין הכוחת הזכריים שלמעלה ממנו, השופעים דרכו אל המלכות, מאירים אותה ויותר מכך מזרימים קיום לעולם  ויוצרים תולדות ויצירות חדשות ומתחדשות. משמע, 'יעקב' נעזר ב'יוסף' – לשם בריאה ויצירה חדשה של משפחת יעקוב לתולדותיה – ולשם מילוי תפקידה המיטבי בעולם.

דְּהָא שִׁמְשָׁא אַף עַל גַּב דְּאִתְקַרַב בְּסִיהֲרָא לָא עָבִיד אִיבִּין בַּר הַהוּא דַרְגָּא דְּאִקְרֵי צַדִּי''ק, וְיוֹסֵף אִיהוּ דַרְגָּא דְיַעֲקֹב לְמֶעְבַּד אִיבִּין וְלְאֲפָקָא תּוֹלָדִין לְעַלְמָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. שֶׁהֲרֵי הַשֶּׁמֶשׁ, אַף עַל גַּב שֶׁהִתְקָרֵב לַלְּבָנָה, לֹא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, רַק אוֹתָהּ הַדַּרְגָּה שֶׁנִּקְרֵאת צַדִּיק, וְיוֹסֵף הוּא הַדַּרְגָּה שֶׁל יַעֲקֹב לַעֲשׂוֹת פֵּרוֹת וּלְהוֹצִיא תוֹלָדוֹת לָעוֹלָם, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יוֹסֵף. אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, כָּל מַאן דְּהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּדִיוּקְנָא דְיוֹסֵף הֲוָה אָמַר דְּדָא הוּא דִיוּקְנָא דְיַעֲקֹב. תָּא חֲזֵי, דִּבְכֻלְּהוּ בְּנֵי יַעֲקֹב לָא כְּתִיב אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב רְאוּבֵן, בַּר יוֹסֵף, דְּדִיוּקְנִיהּ דָמֵי לְדִיוּקְנָא דְּאֲבוֹי. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף - כָּל מִי שֶׁהָיָה מִסְתַּכֵל בִּדְמוּת יוֹסֵף, הָיָה אוֹמֵר שֶׁזּוֹ הִיא דְּמוּת יַעֲקֹב. בֹּא רְאֵה שֶׁבְּכָל בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כָתוּב אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב רְאוּבֵן, פְּרָט לְיוֹסֵף, שֶׁדְּמוּתוֹ דּוֹמָה לִדְמוּת אָבִיו.

יעקב עצמו מידתו תפארת.= מרכז ה'גוף' האלוקי המרכז את הס' הסובבות אותו.. הוא מקשרם אל מלכות דרך יסוד. הוא השמש המאירה והמעניקה את עיקר אנרגיית הקיום. השמש- תפארת, מאירה למלכות כדי שתיווצר ההרמוניה היוצרת עולמות. אין התפארת יכולה לעשות זאת ללא, היסוד מנקז שנקרא 'צדיק'= יוסף. זו משמעות הפסוק אלה תול דות יעקב דרך ובאמצעות יוסף.  הזוהר אינו מדלג על היות יוסף מעבר לתנאי המשכיות יעקב , גם את היותו הדומה ביותר לאביו הן במראה החיצוני והן בכישורים וביכולות הפנימיות. יוסף הוא לכאורה כי יעקב משאר בני ישראל. יוסף הוא ילד חלומותיו. הוא הכי מתאים שדרכו ודרך הנהגתו ועיצובו תתפתח משפחת יעקב.

התיאורים הללו רומזים לכך כי במה שנראה כברכה הגדולה ביותר טמונה הקללה.

בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אָמַר רִבִּי אַבָּא, רָמַז לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא כַּד אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שְׁנִין הֲוָה. וְכָל אִינוּן יוֹמִין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ דְּלָא חָמָא לֵיהּ לְיוֹסֵף הֲוָה בָּכֵי עַל אִינוּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שְׁנִין. וּכְמָּה דְּהֲוָה בָּכֵי עֲלֵיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵיהּ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שְׁנִין אָחֳרָנִין דְּאִתְקַיֵּים בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּחֵדוּ בִּיקָרָא וּבִשְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. בְּרֵיהּ יוֹסֵף הֲוָה מַלְכָּא, וְכָל בְּנוֹי קַמֵּיהּ הֲווּ, אִינוּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שְׁנִין הֲווּ חַיִּין לְגַבֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֲוָה אִיהוּ, כַּד אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ. בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה - אָמַר רַבִּי אַבָּא, רָמַז לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהִנֵּה כְּשֶׁנֶּאֱבַד מִמֶּנּוּ יוֹסֵף הָיָה בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנִים, וְכָל אוֹתָם יָמִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ שֶׁלֹּא רָאָה אֶת יוֹסֵף, הָיָה בּוֹכֶה עַל אוֹתָם שְׁבַע עֶשְׂרֵה הַשָּׁנִים, וּכְמוֹ שֶׁהָיָה בּוֹכֶה עָלָיו - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לוֹ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנִים אֲחֵרוֹת שֶׁהִתְקַיֵּם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׂמְחָה, בְּכָבוֹד וּבִשְׁלֵמוּת הַכֹּל. שֶׁבְּנוֹ יוֹסֵף הָיָה מֶלֶךְ, וְכָל בָּנָיו הָיוּ לְפָנָיו. אוֹתָן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנִים הָיוּ חַיִּים אֶצְלוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הוּא הָיָה כְּשֶׁנֶּאֱבַד מִמֶּנּוּ.

הברכה שבה טמונה קללה- מרומזת בגילו של יוסף כשהחלה פרשת הקנאה והשנאה והחלומות. יוסף היה בן שבע עשרה. כנגד 17 שנות טיפוח של הבן האהוב על פני בניו האחרים והפלייתו לטובה, יבואו 17 שנות צער. משמע הצרות החדשות אינן רק פרי העבר הצעיר, מעשיו כלפי עשיו וכלפי יצחק אביו,  אלא הם תולדה של התנהלותו כאב וכבעל. אמנם אפשר לומר שאותה התנהלות היא תוצר של הנהגה החורגת מקו הישר. יעקב =עקיבות. אחר המפגש עם איש הפלא=המלאך, יעקב היה צריך לשנות ממנהגו זה שכן השתנה שמו, אעפי"כ עדיין נקרא 'יעקב' ועדיין יש בו הנהגת 'יעקב'. כנגד 17 שנות הצער באו לאחריהן 17 שנות חיים טובים. זהו כיוון הסברי אחד לסבלו של יעקב. ואולם קיים הסבר נוסף.

דף קפ ע''ב רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (איוב לה) לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרְשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל. כִּי פֹעַל (דף קפ ע''ב) אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ. תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, עֲבַד לֵיהּ עַל דִּינָא, וְעַל דִּינָא אִתְקַיַּים. וְכָל עוֹבָדִין דְּעַלְמָא אִינוּן קָיְימִין בְּדִינָא. בַּר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְקַיְימָא עַלְמָא וְלָא יִתְאֲבִיד, פָּרִישׂ עֲלֵיהּ רַחֲמֵי, וְאִינוּן רַחֲמֵי מְעַכְּבֵי לְדִינָא דְּלָא יִשְׁתְּצֵי עַלְמָא, וְעַל רַחֲמֵי אִתְנַהִיג עַלְמָא וְאִתְקְיַּים בְּגִינִיהּ. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (איוב לד) לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ. בּא רְאֵה, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, עָשָׂה אוֹתוֹ עַל הַדִּין, וְעַל הַדִּין הִתְקַיֵּם, וְכָל הַמַּעֲשִׂים שֶׁל הָעוֹלָם הֵם עוֹמְדִים בַּדִּין חוּץ מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יֹאבַד. פָּרַשׂ עָלָיו רַחֲמִים, וְאוֹתָם הָרַחֲמִים מְעַכְּבִים אֶת הַדִּין שֶׁלֹּא יְכַלֶּה אֶת הָעוֹלָם, וְעַל הָרַחֲמִים מִתְנַהֵג הָעוֹלָם וּמִתְקַיֵּם בִּשְׁבִילָם.

ר' חייא פותח בפסוק הנראה כמוסכמתי ביותר: כי פועל אדם ישלם לו. 'אין מיתה בלא עוון'- הכל נתון בחשבון. ואין דין בלא דיין. וכך השתמע מהפרשנות שהובאה לעיל.  אלוקים חפץ להעמיד את עולמו על דין כדי שבעולם זה יתקיימו האיזונים הנדרים לקיומו. הפעמים שבהם הוא חורג לעבר מידת הרחמים, הם הזמנים שהדין עצמו מאיים על קיום העולם. ממילא עולה השאלה מה ראה הקב"ה להביא ייסורים על יעקב? לכאורה יעקב מגלם את הדמות הטיפוסית של צדיק ורע לו? או אז עולה השאלה שמא אין הדין שיש בעולם מתנהל על אדני הצדק?

וְאִי תֵימָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד דִּינָא בְּבַר נָשׁ בְּלָא דִינָא. הָא אִתְּמָר, דְּכַד דִּינָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ דְּבַר נָשׁ כַּד אִיהוּ זַכָּאָה. בְּגִין רְחִימוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ אִיהִי, כְּמָה דְאִתְּמָר. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִים עֲלֵיהּ בִּרְחִימוּ לְקָרְבָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ, מְתַבַּר גּוּפָא בְּגִין לְשַׁלְטָאָה נִשְׁמָתָא, וּכְדֵין אִתְקְרִיב בַּר נָשׁ לְגַבֵּיהּ בִּרְחִימוּ כְּדְקָא יְאוּת. וְנִשְׁמָתָא שָׁלְטָא וְגוּפָא אִתְחַלָּשׁ. וּבַעְיָא גּוּפָא חוּלְשָׁא וְנַפְשָׁא תַּקִּיפָא דְּאִתְתַּקַּף בִּתְקִיפוּ, וּכְדֵין אִיהוּ רְחִימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָה דַאֲמְרוּ חַבְרַיָיא, יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַצַּדִּיק צַעֲרָא בְּעַלְמָא דֵין, בְּגִין לְמִזְכֵּי לֵיהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי.  וְאִם תֹּאמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה דִין בָּאָדָם בְּלִי דִין, הֲרֵי נֶאֱמַר, שֶׁכַּאֲשֶׁר הַדִּין שׁוֹרֶה עַל הָאָדָם כְּשֶׁהוּא צַדִּיק, מִשּׁוּם אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵלָיו הִיא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עָלָיו בְּאַהֲבָה לְקָרֵב אוֹתוֹ אֵלָיו, מְשַׁבֵּר אֶת הַגּוּף כְּדֵי לְהַשְׁלִיט אֶת הַנְּשָׁמָה, וְאָז מִתְקָרֵב הָאָדָם אֵלָיו בְּאַהֲבָה כָּרָאוּי, וְהַנְּשָׁמָה שׁוֹלֶטֶת וְהַגּוּף נֶחֱלָשׁ. וְצָרִיךְ גּוּף חַלָּשׁ וְנֶפֶשׁ חֲזָקָה שֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת בְּחֹזֶק, וְאָז הוּא אָהוּב שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ הַחֲבֵרִים, נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַּדִּיק צַעַר בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְזַכּוֹת אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.

פה עולה הסבר נוסף. הייסורים מקרבים. אין הייסורים באים בשל דין  וענישה. אלה באים דווקא משום הקירבה והאהבה. ייסורים של אהבה. הייסורים לא רק ממרקים. הייסורים מזככים. שכן הגוף, והיישות האגוצנטרית שבאדם האוחזת בעוגני העוה"ז, מתפרקת מאחיזתה זו באמצעות הייסורים. כמו בסיפור העקידה, האדם לומד באמצעות הייסורים (עקידה כפויה), להתעלות מכל נכסי הכוח, המעמד והבטחון הכלכלי. הוא לומד להחליש את הממד הארצי חומרי שבו ולהגביר את הממד הרוחי המתקשר ודבק באלוהות. כך הוא זוכה לאינטימיות אלוהית גדולה המזכה אותו לחיי העולם הבא.  

וְכַד נִשְׁמָתָא חָלְשָׁא וְגוּפָא תַקִיפָא, אִיהוּ שָׂנְאֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּלָא אִתְרָעֵי בֵּיהּ, לָא יָהִיב לֵיהּ צַעֲרָא בְּהַאי עַלְמָא אֶלָּא אוֹרְחוֹי מִתְתַּקְנָן וְהוּא בִּשְׁלִימוּ יַתִּיר. בְּגִין דְּאִי עָבַד צְדָקָה אוֹ טִיבוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁלֵּם לֵיהּ אַגְרֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא וְלָא יֶהֱוֵי לֵיהּ חוּלַק בְּהַהוּא עַלְמָא. וְדָא הוּא דְּתִרְגֵּם אוּנְקְלוּס (דברים ז) וּמְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו וְגו', וּמְשַׁלֵּם לְשַׂנְאוֹהִי טַבְוָון דְּאִינוּן וְגו' (איהו). וּבְגִין כָּךְ הַהוּא זַכָּאָה דְּאִתְבַּר תָּדִיר אִיהוּ רְחִימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהַנֵּי מִילֵי כַּד בָּדַק וְלָא אַשְׁכַּח חוֹבָא בִּידֵיהּ דְּאִתְעַנַּשׁ עֲלֵיהּ.  וְכַאֲשֶׁר הַנְּשָׁמָה חַלָּשָׁה וְגוּף חָזָק, הוּא שׂוֹנְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵינוֹ מְרֻצֶּה בּוֹ, לֹא נוֹתֵן לוֹ צַעַר בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא דְּרָכָיו מְתֻקָּנוֹת וְהוּא בִּשְׁלֵמוּת יְתֵרָה, מִשּׁוּם שֶׁאִם עוֹשֶׂה צְדָקָה אוֹ חֶסֶד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֵּם לוֹ אֶת שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַהוּא. וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוּס (דברים ז) וּמְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו וְגוֹ' - מְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו טוֹבוֹת שֶׁהֵם עוֹשִׂים [הוא], וּמִשּׁוּם כָּךְ אוֹתוֹ צַדִּיק שֶׁנִּשְׁבָּר תָּמִיד הוּא אָהוּב שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהַדְּבָרִים הַלָּלוּ כְּשֶׁבָּדַק, וְלֹא מָצָא חֵטְא בְּיָדוֹ שֶׁנֶּעֱנַשׁ עָלָיו.

פה הזוהר נזקק להסביר לא רק את צדיק ורע לו – יעקב, אלא גם את ההיפי לו רשע-עשיו וטוב לו, כפי שראינו בפרשה הקודמת. הטוב שמקבל הרשע בא דווקא משנאת ה' כלפיו. זהו 'טוב' העומד לרועץ לו. דומה עליו כי שמתאפשר לו לבזבז את כל חסכונתיו כולל כספי הפנסיה במחצית הראשונה של החיים כשהוא נותר ערום ועריה במחצית השנית של חיו. הסבר זה בא על גבי ההסבר הקודם והוא טוב בתנאי שאכן אין חשבון עוונות לאותו צדיק.  אבל עדיין הזוהר לא מסתפק בכך והוא מוסיף הסבר נוסף.

הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בְּכַמָּה סִטְרִין. חַד, דְּהָא חָמִינָן דִּשְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא בְּאֲתַר עֲצִיבוּ אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִית בֵּיהּ חֶדְוָה. אִי חֶדְוָה לֵית בֵּיהּ, לָא שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא בְּהַהוּא אֲתַר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (מלכים ב ג) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו (יד יי) רוּחַ אֱלהִים, דְּהָא שְׁכִינְתָּא וַדַּאי לָא שַׁרְיָא בְּאֲתַר עֲצִיבוּ. מְנָלָן מִיַּעֲקֹב. דִּבְגִין דְּהֲוָה עָצִיב עֲלֵיהּ דְּיוֹסֵף אִסְתַּלְקַת שְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ, כֵּיוָן דְּאָתָא לֵיהּ חֶדְוָה דִּבְשׂוֹרָה דְיוֹסֵף מִיָּד וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. הָכָא בְּהַאי זַכָּאָה דְּאִתָּבַר כֵּיוָן דְּאִיהוּ חֲלָשָׁא וְאִתָּבַר בְּמַכְאוֹבִין, אָן הוּא חֶדְוָה דְּהָא אִיהוּ בַּעֲצִיבוּ וְלֵית עִמֵּיהּ חֶדְוָה כְּלָל.
כָּאן יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בְּכַמָּה צְדָדִים, אֶחָד - שֶׁהִנֵּה רָאִינוּ שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּמָקוֹם עָצוּב, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׂמְחָה. אִם אֵין בּוֹ שִׂמְחָה, אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ג) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'. שֶׁהֲרֵי וַדַּאי שֶׁשְּׁכִינָה לֹא שׁוֹרָה בְּמָקוֹם עָצוּב. מִנַּיִן לָנוּ? מִיַּעֲקֹב, שֶׁמִּשּׁוּם שֶׁהָיָה עָצוּב עַל יוֹסֵף הִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה לוֹ הַשִּׂמְחָה עַל בְּשׂוֹרַת יוֹסֵף, מִיָּד וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. כָּאן בַּצַּדִּיק הַזֶּה שֶׁנִּשְׁבָּר, כֵּיוָן שֶׁהוּא חַלָּשׁ וְנִשְׁבָּר בְּמַכְאוֹבִים, אֵיפֹה הַשִּׂמְחָה? שֶׁהֲרֵי הוּא בְּעֶצֶב וְאֵין עִמּוֹ כְּלָל שִׂמְחָה.

הבעיה העיקרית בהסבר הקודם היא היחס של הצדיק כלפי הייסורים. הן יעקב נותר בעקבות הייסורים הללו עצוב, תוך סירוב עמוק לקבל זאת כדרך של קירבה ואינטימיות עם האל. העצבות של יעקב הביאה דווקא לריחוק השכינה ממנו, בדיוק הפוך מכוונת הקב"ה. כיצד אם כן ניתן לקבוע כי הייסורים מטרתן קירבה ואהבה, בעוד יעקב סירב לקבל זאת, מה שהביא לריחוק האל ממנו ? דווקא כשחזר אליו יוסף והתחזק בשמחתו וברוחו, דווקא אז חזר האל להתגלות אליו ולשוח עמו.

וְחַד דְּהָא חָמִינָן כַּמָּה רְחִימִין הֲווּ צַדִּיקַיָא קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְלָא אִתָּבְרוּ בְּמַרְעִין וְלָא בְּמַכְאוֹבִין וְלָא אִתְחַלַּשׁ גּוּפָא דִלְהוֹן לְעָלְמִין. אַמַּאי לָאו אִלֵּין כְּאִלֵּין, דְּאִלֵּין אִתָּבְרוּ וְאִלֵּין קָיְימֵי בְּגוּפַיְיהוּ כְּדְקָא יְאוּת.  וְאֶחָד - שֶׁהִנֵּה רָאִינוּ כַּמָּה אֲהוּבִים הָיוּ צַדִּיקִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא נִשְׁבְּרוּ בָּחֳלָאִים וְלֹא בְּמַכְאוֹבִים, וְלֹא נֶחֱלַשׁ גּוּפָם לְעוֹלָמִים, לָמָּה לֹא אֵלֶּה כְּאֵלֶּה - שֶׁאֵלֶּה נִשְׁבְּרוּ, וְאֵלֶּה עוֹמְדִים בְּגוּפָם כָּרָאוּי? וְאִם תֹּאמַר דְּהָא אִלֵּין דְּקָיְימוּ בְּקִיּוּמָא כְּדְקָא יְאוּת, בְּגִין דְּאִינוּן צַדִּיקֵי בְּנֵי צַדִּיקֵי אִינְהוּ, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. וְאִלֵּין אָחֳרָנִין צַדִּיקֵי וְלָאו בְּנִי צַדִּיקֵי, הָא קָא חָמֵינָן צַדִּיקֵי בְּנֵי צַדִּיקֵי, דְּהָא אֲבוֹי דְּדֵין זַכָּאָה בַּר זַכָּאָה, וְאִיהוּ זַכָּאָה. אַמַּאי אִתָּבַר גּוּפֵיהּ בְּמַכְאוֹבִין וְכָל יוֹמוֹי בְּצַעֲרָא. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהִנֵּה אֵלֶּה שֶׁעָמְדוּ בְּקִיּוּם כָּרָאוּי מִשּׁוּם שֶׁהֵם צַדִּיקִים בְּנֵי צַדִּיקִים הֵם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ, וְאֵלּוּ הָאֲחֵרִים צַדִּיקִים וְלֹא בְּנֵי צַדִּיקִים - הִנֵּה רָאִינוּ צַדִּיקִים בְּנֵי צַדִּיקִים, שֶׁהִנֵּה אָבִיו שֶׁל זֶה צַדִּיק בֶּן צַדִּיק, וְהוּא צַדִּיק, לָמָּה נִשְׁבָּר גּוּפוֹ בְּמַכְאוֹבִים וְכָל יָמָיו בְּצַעַר?

עוד נסתר הטיעון של ייסורי האהבה מכיוון נוסף. אכן יש צדיקים ורע להם אבל בהחלט יש צדיקים וטוב להם. הטיעון של צדיק ורע לו כצורה של אהבה בעצם מוציא לעז על צדיקים שרואים בטובה. האם יש לחשוד בהם שאין הם ממש צדיקים? יתירה מכך גם  בעולמם של חז"ל מצאנו כי צדיק בן צדיק יש בו מעלה יתירה שלכאורה אין הוא ניגף מפני שאריות אבותיו, שיש כאלה שיש בהם טובה ושמחה ויש כאלה הנשברים מצער החיים. משמע אין השיפוט שלנו את חשבונות ההתנהלות בתורת הגמול האלוהית סיסטמתית ואין היא עומדת במבחן המציאות. וכאן הזוהר מגיע להסבר קשה, מופלא ומוזר כאחד שראוי לבחנו מקרוב.

אֶלָּא הָכָא רָזָא אִיהוּ, דְּהָא כָּל עוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּקְשׁוֹט וּזְכוּ (איוב לה)כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִיאֶנּוּ. אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרֵי קַדְמָאֵי רָזָא חָדָא, וּלְגַבֵּיהּ רָזָא אָחֳרָא חַד דְּאִיהוּ תְּרֵין, דְּהָא אִית זִמְנִין דְּסִיהֲרָא אִיהִי בִּפְגִימוּ וְשַׁרְיָא בְּדִינָא וְשִׁמְשָׁא לָא אִשְׁתַּכַּח גַּבָּה. וּבְכָל זִמְנָא וּבְכָל שַׁעְתָּא אִית לָהּ לְאֲפָקָא נִשְׁמָתִין בִּבְנֵי נָשָׁא כְּמָה דְלָקְטָא בְּקַדְמִיתָא, וַאֲפִיקַת לוֹן הַשְׁתָּא בְּזִמְנָא דְאִיהִי קָיְימָא בְּדִינָא. הַאי מַאן דְּנָקִיט לָהּ בְּהַהוּא זִמְנָא לֶיהֱוֵי תָּדִיר בִּגְרִיעוּתָא, וּמִסְכֵּנוּתָא אָזְלָא לְגַבֵּיהּ, וְאִתָּבַר תָּדִיר בְּדִינָא כָּל יוֹמוֹי דְבַר נָשׁ בֵּין חַיָּיבָא בֵּין זַכָּאָה. בַּר דִּצְלוֹתָא בָּטִיל כָּל גִּזְרֵי דִינִין וְיָכִיל לְסַלְקָא בִּצְלוֹתָא.  אֶלָּא כָּאן הוּא סוֹד, שֶׁהִנֵּה כָּל מַעֲשֵׂי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֶּאֱמֶת וָצֶדֶק, (איוב לד)כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ. מָצָאנוּ בְּסִפְרֵי הָרִאשׁוֹנִים סוֹד אֶחָד, וְאֶצְלוֹ סוֹד אַחֵר אֶחָד שֶׁהוּא שְׁנַיִם, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לִפְעָמִים שֶׁהַלְּבָנָה בְּחִסָּרוֹן וְשׁוֹרָה בְדִין וְאֵין הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצָא אֶצְלָהּ, וּבְכָל זְמַן וּבְכָל שָׁעָה יֵשׁ לָהּ לְהוֹצִיא נְשָׁמוֹת לִבְנֵי אָדָם כְּמוֹ שֶׁלָּקְטָה בָּרִאשׁוֹנָה, וּמוֹצִיאָה אוֹתָם כָּעֵת בִּזְמַן שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּדִין, וּמִי שֶׁלּוֹקֵחַ אוֹתָהּ בְּאוֹתוֹ זְמַן, יִהְיֶה תָמִיד בְּחִסָּרוֹן וְהָעֹנִי הוֹלֵךְ אֵלָיו, וְנִשְׁבָּר תָּמִיד בְּדִין כָּל יְמֵי הָאָדָם, בֵּין חַיָּב בֵּין זַכַּאי, רַק שֶׁתְּפִלָּה מְבַטֶּלֶת אֶת כָּל גִּזְרֵי הַדִּינִים וְיָכוֹל לְסַלְּקָם בִּתְפִלָּה.

תחילה מקדים הזוהר ומגלה כי ההסבר שלהלן הוא סוד. סוד המשמר את דרכי ה' כצודקים הנעשים על פי חוק ומשפט. אלא שאין חוק ומשפט זה שייכים למערכת תורת הגמול המקראית והחזל"ית זו הבחירית התלויה במעשי אדם והתנהגותו המוסרית. אכן "כי פועל אדם ישלם כאורח איש ימציאהו". אבל, מהו הפועל ומהו האורח? התשובה חוקי המציאות. לא חוקי הטבע שאנו מכירים אלא, חוקי המציאות האלוהית הערוכה בתבנית הקבלית. החוק הבנוי על מרכיבי ויחסי הכוחות היוצרים את ההרמוניה בבריאה. קרי הלבנה והחמה. מלכות ותפארת. יחסי ההארה והמחשך הקוסמיים והאסטרולוגיים. המקצב השמימי של עליה וירידה, של הארה ונסוגות, התלויים בריקוד הטנגו של השמש והירח, של התפארת והמלכות, יוצרים יצירות שלימות וחסרות. השלימות תלויה ביצירה הנתונה תחת מצב הארה , והחיסרון תלוי ביצירה תחת החשכה. מצבם הקיומי של בני אדם ואורח חייהם אם לברכה ואם לקללה, אם לשמחה אם לעצבון, אם לשבר אם לבניין , תלויה באורח שהם יצאו אל העולם. "כאורח איש ימציאוהו"- כלומר בזמן ובמצב לידתם. שאלת עיתוי הלידה ותחת איזו השפעה קובעת את מצבם לכל אורך חייהם. שאלת ההארה והחשיכה תלויה לא רק בשאלה אם נולדת בתחילת החודש או באמצעיתו, היא תלויה אף בחיבור ההרמוני המתקיים בין ספירת תפארת למלכות באמצעות יסוד=צדיק.

וְהַהוּא זִמְנָא דְּקָיְימָא הַהוּא דַרְגָּא בִּשְׁלִימוּ, וְהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק אִשְׁתַּמַּשׁ בָּהּ, כְּדֵין הַהוּא נִשְׁמָתָא דְּנָפְקַת וְאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ בְּהַהוּא בַר נָשׁ, הַהוּא בַּר נָשׁ אִשְׁתַּלִּים בְּכֹלָּא בְּעוּתְרָא בִּבְנִין בִּשְׁלִימוּ דְּגוּפָא.  וְאוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁאוֹתָהּ הַדַּרְגָּה עוֹמֶדֶת בִּשְׁלֵמוּת, וְאוֹתוֹ נָהָר שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ, אָז אוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה שֶׁיָּצְאָה וְנִדְבְּקָה בּוֹ בְּאוֹתוֹ הָאָדָם, אוֹתוֹ הָאָדָם מֻשְׁלָם בַּכֹּל - בְּעֹשֶׁר, בְּבָנִים וּבִשְׁלֵמוּת הַגּוּף.

כך יוצא שלידת אדם הנעשית תחת ההשפעה האיחודית -הרמונית שבין התפארת למלכות- באמצעות היסוד=הצדיק, מביאה לתוצאה ברוכה של צדיק וטוב לו. כלומר אדם שמתברך בעוגני קיום חזקים וטובים: בנים, בריאות ועושר כלכלי.  ונכון הוא גם ההפך. צדיק המושלם בכל מעשיו ובכל זאת בלידתו היה נתון תחת השפעת מצב דיס הרמוני שבין היסודות הזכריים והנקביים בעולם האלוהות, עלול למצוא שכל חייו נתונים בשבר מתמשך ובקשיי קיום רבים. אמנם הזוהר טוען בפיסקה הקודמת כי עדיין המצב הפיך באמצעות תפילה אעפי"כ נראה שאין זה כה קל לשנות את הנתונים הראשונים.

דף קפא ע''א וְכֹלָּא בְּגִין (דף קפא ע''א) הַהוּא מַזָּלָא דְּנָגִיד וְנָפִיק וְאִתְחַבַּר בְּהַהוּא דַרְגָּא לְאִשְׁתַּלְּמָא בֵּיהּ וּלְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ, וְעַל דָּא כֹּלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִלְּתָא. וְעַל דָּא תָּנִינָן, בָּנִי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי לָאו בִּזְכוּתָא תַּלְיָא מִלְּתָא אֶלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִלְּתָא. דְּהָא בִּזְכוּתָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא עַד דְּאִתְמַלְּיָא וְאִתְנְהִיר מִן מַזָּלָא.  וְהַכּל מִשּׁוּם אוֹתוֹ הַמַּזָּל שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא וּמִתְחַבֵּר בְּאוֹתָהּ הַדַּרְגָּה לְהִשְׁתַּלֵּם בּוֹ וּלְהִתְבָּרֵךְ מִמֶּנּוּ, וְעַל כֵּן הַכֹּל בְּמַזָּל הַדָּבָר תָּלוּי. וְעַל כֵּן שָׁנִינוּ, בָּנִים, חַיִּים וּמְזוֹנוֹת - לֹא בִזְכוּת תְּלוּיִים, אֶלָּא בְּמַזָּל הַדָּבָר תָּלוּי, שֶׁהֲרֵי בִּזְכוּת אֵינוֹ אֶלָּא עַד שֶׁמִּתְמַלֵּאת וּמְאִירָה מִן הַמַּזָּל.

גישה זו של הזוהר נתמכת ממאמר חז"ל, "בני חיי ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא". המילה מזל, שאנו מברכים בה בשמחות אינה רק התקווה כי המצב האסטרולוגי ישחק לטובת בני הזוג וצאצאיהם, לא רק שההצלחה תיעשה בסיוע ההארמוניה בין השמש והירח וכוכביו. המזל כאן הוא גם לשון נזילה-שפע שנשך ויורד ממעלה מטה. שפע הנמשך כנהר. שפע זה מכוון לאותו כוח חיים המצוי באנרגיית המין המכוונות כנגד האיבר הזכרי המסומל ב'יסוד'. משמע, עוגני הקיום ומעטפת החוזק האנושית הנתמכת בילדים, בבריאות, ובביטחן הכלכלי תלויים ב'מזל', בכוח המאד שבין המרכיבים הקוטביים, בין הניגודים, בין הזכר והנקבה, בין הנותן לבין המקבל. 

וּבְגִין כָּךְ כָּל אִינוּן דְּאִתָּבְרוּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִינוּן זַכָּאי קְשׁוֹט, כֻּלְּהוּ אִתָּבְרוּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִתְדָּנוּ בְּדִינָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּהַהִיא נַפְשָׁא גָּרְמָא לְהוּ, וְעַל דָּא חָיִיס עֲלַיְיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעַלְמָא דְאָתֵי.  וּמִשּׁוּם כָּךְ, כָּל אוֹתָם שֶׁנִּשְׁבְּרוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהֵם צַדִּיקֵי אֱמֶת, כֻּלָּם נִשְׁבָּרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִדּוֹנִים בְּדִין. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ גָּרְמָה לָהֶם, וְעַל כֵּן חָס עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָעוֹלָם הַבָּא.

משום כך יעקב, כמו גם צדיקי האמת הסובלים בחייהם, עיתוי יצירתם גרם להם. חייהם הפיזיים-ביולוגים וההיסטוריה החומרית שלהם נתונה לגרמי השמיים והכוחות שמעליהם. אין להם בכך בחירה. כשם שאין לאותם שנולדו עם פגמים ומומים. כשם שאין בחירה לאנשים לצבעם, יופיים, מבנה גופם ואף כישורי בסיס ותכונות מולדות. כל אלה המשמשים להצלחה או כישלון בחיי אנשים, אין הם נתונים לשאלת המצב הבחירי- מוסרי של האדם. תפילות וכוח רצונו של האדם הנמסכים ברצון האלוהי, עשויים לשנות את המצב, אבל אז זה בבחינת יוצא מן הכלל. הרעיון הזוהרי כאן הוא כי מצבי חייו  החומריים והחיצוניים של האדם ובכלל זה אירועים משמעותיים בחייו הנם חלק מהמבנה הקוסמי האלוהי הנתון אף  לפגמים שהנם תוצר של הדיסהרמוניה הבסיסית שבמציאות. דיס הרמוניה שהנה חלק מגלות העולמות שיצרו פער בין הבורא לנברא- פער שיצר תודעה שניותית גלותית היוצר בין השאר חוסר סימטריה בין מצב שלימותו של האדם, לבין הסביבה ותנאי הקיום המבטיחים שמחה ושגשוג. הזוהר הודף כאן את ההצטדקות המקובלת בהצדקת האלוהות מול חטאות האדם, כפי שעשו רעי איוב לאיוב. 'שכר מצווה בהאי עלמא ליכא' ולכן אין ברירה אלא שהקב"ה יחוס על הצדיקים הסובלים הללו בעולם הבא, בעולם האמור לסגור בין האידיאלים האלוהיים לבין הבריאה והמציאות.

דילוג על קטע .....

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (ויקרא כא) אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לא יִגָּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְיָ מְקַדְּשׁוֹ. אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לא יָבֹא. תָּא חֲזֵי, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק אַפִּיק כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין וְאִתְעֲבָרַת נוּקְבָא, כֻּלְּהוּ קָיְימִין לְגוֹ בְּקוּרְטָא דִלְגוֹ בְּסִיטוֹ קוּרְטָא.  רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (ויקרא כא) אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגָּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ. אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבא - בֹּא רְאֵה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאוֹתוֹ הַנָּהָר שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא, מוֹצִיא כָּל אוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת וְהַנְּקֵבָה מִתְעַבֶּרֶת, כֻּלָּם עוֹמְדִים בִּפְנִים בְּחָצֵר לִפְנִים מֵחָצֵר מְצֻפֶּה שְׁטִיחִים.

ר' שמעון בר יוחאי מגבה את הנאמר עד כה מהמערכת ההלכתית- מקראית. במיוחד בתחום של הגישה אל 

הקודש. כהן שהנו בעל מום אינו יכול לבוא אל הפרוכת ואל המזבח. המום שניתן לו על כורחו ואפשר מלידתו, מגביל אותו מלשרת בקודש. לא רק שהוא מעוכב פיזית גם רוחנית מומו מעכבו. זוהי עובדת חיים שנכפית מלמעלה. ר' שמעון מפרט כיצד זה קורה.

וְכַד סִיהֲרָא אִתְפְּגִים בְּהַהוּא סִטְרָא דְּחִוְיָא בִישָׁא, כְּדֵין כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּנָפְקִין, אַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ דַּכְיָין וְכֻלְּהוּ קַדִּישִׁין, הוֹאִיל וְנָפְלוּ בִּפְגִימוּ. בְּכָל אִינוּן אַתְרֵי דְמָטוּ אִינוּן נִשְׁמָתִין כֻּלְּהוּ אִתָּבְרוּ וְאִתְפְּגִימוּ בְּכַמָּה צַעֲרִין בְּכַמָּה כְּאֵבִין, וְאִילֵּין אִינוּן (נשמתין ואתרין) (נ''א נשמתין דאתרין דפגימו) דְּאִתְרְעֵי בְּהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבָתַר דְּאִתָּבְרוּ, וְאַף עַל גַּב דְּנִשְׁמָתִין בַּעֲצִיבוּ וְלָא בְּחֶדְוָון.  וּכְשֶׁהַלְּבָנָה נִפְגֶּמֶת בְּאוֹתוֹ צַד שֶׁל הַנָּחָשׁ הָרָע, אָז כָּל אוֹתָן נְשָׁמוֹת שֶׁיּוֹצְאוֹת, אַף עַל גַּב שֶׁכֻּלָּן טְהוֹרוֹת וְכֻלָּן קְדוֹשׁוֹת - הוֹאִיל וְנָפְלוּ בַּפְּגָם, בְּכָל אוֹתָם מְקוֹמוֹת שֶׁהִגִּיעוּ אוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת, כֻּלָּם נִשְׁבְּרוּ וְנִפְגְּמוּ בְּכַמָּה צַעַר וְכַמָּה כְאֵבִים, וְאֵלּוּ הֵם [נשמות ומקומות] [נ''א: נשמות של מקומות של פגם] שֶׁמִּתְרַצֶּה בָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר שֶׁנִּשְׁבְּרוּ, וְאַף עַל גַּב שֶׁהַנְּשָׁמוֹת בְּעֵצֶב וְלֹא בִשְׁמָחוֹת.

צאת הנשמות לעולם נעשית בו בזמן שהלבנה= המלכות, זוכה להזרמה של האנרגיה הגברית + יסוד בדמות נשמות למלכות. הזמן שבו הלבנה אינה מאירה, מאחר והיא מכוסה על ידי פגימתה, אזשהיא בליעתו ופגיעתו של הנחש הקדמוני,

אזי גם תוצרי הנשמות בעת ההיא יוצאות פגומות.

רָזָא דְמִלָּה שַׁרְיָין כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא גּוּפָא אִתְפְּגִים, וְנִשְׁמָתָא לְגוֹ כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, וַדַּאי כְּגַוְונָא דְּדָא, וּבְגִין כָּךְ אִלֵּין אִינוּן דְּבַעְיָין לְחַדְתוּתֵי בְּחַדְתוּתָא דְסִיהֲרָא, וְעַל אִלֵּין כְּתִיב, (ישעיה סו) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר יְיָ. כָּל בָּשָׂר וַדַּאי, דְּאִלֵּין יִתְחַדְתוּן בְּכֹלָּא. וּבָעְיָין לְחַדְתוּתֵי בְּחַדְתוּתָא דְסִיהֲרָא. סוֹד הַדָּבָר שׁוֹרִים כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, הַגּוּף נִפְגָּם, וְהַנְּשָׁמָה בִּפְנִים כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, וְזֶה כְּמוֹ זֶה. וּמִשּׁוּם כָּךְ אֵלּוּ הֵם שֶׁצְּרִיכוֹת לְהִתְחַדֵּשׁ בְּהִתְחַדְּשׁוּת הַלְּבָנָה, וְעַל אֵלּוּ כָּתוּב (ישעיה סו) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲות לְפָנַי אָמַר ה'. כָּל בָּשָׂר וַדַּאי, שֶׁאֵלּוּ יִתְחַדְּשׁוּ בַּכֹּל. וּצְרִיכִים לְהִתְחַדֵּשׁ בְּהִתְחַדְּשׁוּת הַלְּבָנָה.

נשמות אלה לא צריכות לקבל את מצבן כנתון שאין מה לעשות עמו מבלי לגלות היתרון הסגולי במצב זה. הן צריכות לגדול בעקבות האתגר ולהפוך את הלימון ללימונדה. ייחודיות כזו מטילה עליהן שליחות מיוחדת. נשמות אלה צריכות לשאוב עידוד וכוח מחדש עם התחדשות הלבנה. דווקא ממה שנפגמו ממנה צריכים הם להתחדש כמותה ולקבל חיות להתמודדות המשברית שלהם.

וְאִלֵּין אִינוּן בְּשׁוּתָּפוּתָא חָדָא בְּסִיהֲרָא פְּגִימִין בְּהַהוּא פְּגִימוּ דִילָהּ, וּבְגִין כָּךְ אִיהִי שַׁרְיָא בְּגַוַּויְיהוּ תָּדִיר דְּלָא שָׁבְקָא לוֹן כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה נז) וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. וּכְתִיב, (תהלים לה) קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לְאִינוּן דְּסָבְלֵי עִם סִיהֲרָא הַהוּא פְּגִימוּ, אִינוּן קְרֵיבִין לָהּ תָּדִיר. וְעַל דָּא לְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים, בְּאִינוּן חַיִּים דְּאַתְיָין לָהּ לְאִתְחַדְתָא יְהֵא לוֹן חוּלְקֵהוֹן, אִינוּן דְּסָבְלֵי עִמָּהּ יִתְחַדְתוּן עִמָּהּ. וְאֵלּוּ הֵם בְּשֻׁתָּפוּת אַחַת עִם הַלְּבָנָה פְּגוּמִים בְּאוֹתוֹ הַפְּגָם שֶׁלָּהּ, וּמִשּׁוּם כָּךְ הִיא תָמִיד שׁוֹרָה בְתוֹכָם, שֶׁאֵינָהּ עוֹזֶבֶת אוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם נז) וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, וְכָתוּב (תהלים לד) קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב. לְאוֹתָם שֶׁסּוֹבְלִים עִם הַלְּבָנָה, אוֹתוֹ הַפְּגָם הֵם קְרוֹבִים לָהּ תָּמִיד. וְעַל זֶה לְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים, בְּאוֹתָם הַחַיִּים שֶׁבָּאִים לָהּ לְהִתְחַדֵּשׁ יִהְיֶה לָהֶם חֶלְקָם, אוֹתָם שֶׁסּוֹבְלִים עִמָּהּ יִתְחַדְּשׁוּ עִמָּהּ.

יש לאנשים מהסוג הנדכה והנשבר אינטימיות עם הלבנה שבגינה אף זכו לפגמם. באיזשהו מקום הלבנה, לוקחת אחריות על ילידיה, הלא מוארים. היא דואגת להם. מחזקת אותם מהמקום שזו מתחדשת ואינה מאבדת תקווה. יש לנשברי הלב תקוות התחדשות. ודווקא הם בנויים לה יותר מאחרים. השברון הזה מעניק להם כישורי הכלה ואהבה וקירבה אינטימיים שככל הנראה נמצא אצלם יותר מאחרים. יתירה מכך. מצב פגם הלבנה, שהוא מצב השכינה, מבטא את רעיון החורבן, הן זה של המקדש והן זה של המציאות שהתקלקלה עם חטא אדם הראשון וחטא הצמצום של הלבנה. השכינה עצמה פגומה מהיות גולה, מהיותה שיקוף של עולם רווי משברים, מלחמות אלימות, עוני, מחלות ואסונות טבע. יעקב אבינו ככל הצדיקים נדכי הלב שותפים לשכינה ולגלותה. הם חווים את מצב , מצב העולם דרך הסימפטיה. הנשיאה בכאב המשותף. הם מחזיקים את תקוות העולם לתיקונו והם יהיו הראשונים להתחדש כמותה.

וְאִלֵּין אִקְרוּן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁל אַהֲבָה אִינוּן וְלָא מִנֵּיהּ דְּהַהוּא בַר נָשׁ. שֶׁל אַהֲבָה, אִינוּן דְּאִתְפַּגִּים נְהוֹרָא שֶׁל אַהֲבָה זוּטָא דְּאִתְדַּחְיָיא מֵאַהֲבָה רַבָּה. בְּגִין כָּךְ אִלֵּין אִינוּן חֲבֵרִים מְשׁוּתָּפִים בַּהֲדָהּ. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי, דְּאִינוּן זָכוּ לְהַאי לְמֶהוֵי חֲבֵרִים בַּהֲדָהּ, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (תהלים קכב) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי וְגו'. וְאֵלּוּ נִקְרָאִים יִסּוּרִים שֶׁל אַהֲבָה. שֶׁל אַהֲבָה הֵם, וְלֹא מֵאוֹתוֹ הָאָדָם. שֶׁל אַהֲבָה, אוֹתָם שֶׁנִּפְגָּם הָאוֹר שֶׁל הָאַהֲבָה הַקְּטַנָּה שֶׁנִּדְחֵית מֵאַהֲבָה רַבָּה. מִשּׁוּם כָּךְ אֵלֶּה הֵם חֲבֵרִים מְשֻׁתָּפִים עִמָּהּ. אַשְׁרֵי חֶלְקָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהֵם זָכוּ לָזֶה לִהְיוֹת חֲבֵרִים עִמָּהּ, עֲלֵיהֶם כָּתוּב (שם קכב) לְמַעַן אַחַי וְרֵעַי וְגוֹ'.

הזוהר חוזר לתת מובן מחודש לרעיון ייסורין של אהבה. הייסורין שיעקב אבינו ושאר צדיקי האמת סובלים – יוצרים אהבה בינם לבין האם הגדולה – השכינה הפגומה. והם אלה שבגינם עתידה היא להתחדש כחמה ולקבל את אורה המקורי. סבלם שלא אלה הם הייסורים שמהם נבנית גלימת המשיח. סבלם מפנה אותם להיות מכווני גאולה, גאולת העולם. רעיון הולך ומתפרט בקטעים הבאים המתבהרים יפה לאור האמור עד כה.

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה נב) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּלֵי לוֹן אָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא לְמֵהַךְ בְּהוּ. תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, עֲבַד לָהּ לְסִיהֲרָא וְאַזְעַר לָהּ נְהוֹרָהָא דְּהָא לֵית לָהּ מִגַרְמָהּ כְּלוּם. וּבְגִין דְּאַזְעִירַת גַּרְמָהּ, אִתְנַהֲרָא בְּגִין שִׁמְשָׁא, וּבְתוּקְפָא דִּנְהוֹרִין עִלָּאִין. פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה נב) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גִּלָּה לָהֶם דַּרְכֵי הַתּוֹרָה לָלֶכֶת בָּהֶם. בֹּא רְאֵה, הַפָּסוּק הַזֶּה הוּא סוֹד עֶלְיוֹן, הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי וּבֵאֲרוּהָ. אֲבָל בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, עָשָׂה אֶת הַלְּבָנָה וְהִקְטִין לָהּ אֶת אוֹרָהּ, שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מֵעַצְמָהּ כְּלוּם. וּמִשּׁוּם שֶׁהִקְטִינָה אֶת עַצְמָהּ, הֵאִירָה בִּגְלַל הַשֶּׁמֶשׁ וּבְחֹזֶק הָאוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים.

דף קפא ע''ב  - וּבְזִמְנָא דְּהֲוָה בֵּי מַקְדְּשָׁא קַיָּים, יִשְׂרָאֵל הֲווּ מִשְׁתַּדְּלִין בְּקוּרְבָּנִין וְעִלָּוָון וּפוּלְחָנִין, דְּהֲווּ עָבְדִין כַּהֲנִי וְלֵיוָאֵי וְיִשְׂרְאֵלֵי בְּגִין לְקָשְׁרָא קִשְׁרִין וּלְאַנְהָרָא נְהוֹרִין. וּלְבָתַר דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא אִתְחַשַּׁךְ נְהוֹרָא, וְסִיהֲרָא לָא אִתְנְהִירַת מִן שִׁמְשָׁא, וְשִׁמְשָׁא (דף קפא ע''ב) אִסְתַּלַּק מִנָּהּ וְלָא אִתְנְהָרָא, וְלֵית לָךְ יוֹמָא דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ לְוָוטִין וְצַעֲרִין וּכְאֵבִין כְּמָה דְאִתְּמָר.  וּבִזְמַן שֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, יִשְׂרָאֵל הָיוּ מִשְׁתַּדְּלִים בְּקָרְבָּנוֹת וְעוֹלוֹת וַעֲבוֹדוֹת שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים הַכֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים כְּדֵי לִקְשֹׁר קְשָׁרִים וּלְהָאִיר אוֹרוֹת. וּלְאַחַר שֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נֶחְשַׁךְ הָאוֹר, וְהַלְּבָנָה לֹא הוּאֲרָה מִן הַשֶּׁמֶשׁ, וְהַשֶּׁמֶשׁ הִסְתַּלֵּק מִמֶּנָּה וְלֹא הֵאִירָה, וְאֵין לְךְ יוֹם שֶׁלֹּא שׁוֹלְטִים בּוֹ קְלָלוֹת וְצַעַר וּכְאֵבִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.

וּבְהַהוּא זִמְנָא דְּמְטֵי זִמְנָא דְּסִיהֲרָא לְאִתְנַהֲרָא, מַה כְּתִיב הִנִּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, עֲלֵיהּ דְּסִיהֲרָא אִתְּמָר הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי דָּא הוּא רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. הִנֵּה יַשְׂכִּיל, דְּאִתְעַר אִתְעֲרוּתָא לְעֵילָא כְּמַאן דְאָרַח רֵיחָא וְאָתֵי לְאִתְעָרָא וּלְאִסְתַּכָּלָא. יָרוּם, מִסִּטְרָא דִנְהוֹרָא עִלָּאָה דְּכָל נְהוֹרִין. וּבְאוֹתוֹ זְמַן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַלְּבָנָה לְהָאִיר, מַה כָּתוּב? הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי. נֶאֱמַר עַל הַלְּבָנָה הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, זֶהוּ סוֹד הָאֱמוּנָה. הִנֵּה יַשְׂכִּיל - שֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת הִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַעְלָה, כְּמִי שֶׁהֵרִיחַ רֵיחַ וּבָא לְהִתְעוֹרֵר וּלְהִסְתַּכֵּל. יָרוּם - מִצַּד הָאוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁל כָּל הָאוֹרוֹת.

יָרוּם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה ל) וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם. וְנִשָּׂא, מִסִּטְרָא דְאַבְרָהָם. וְגָבַהּ, מִסִּטְרָא דְיִצְחָק. מְאֹד, מִסִּטְרָא דְיַעֲקֹב. וְאַף עַל גַּב דְּאוּקְמוּהָ, וְכֹלָּא חַד בְּרָזָא דְחָכְמְתָא. יָרוּם - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל) וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם. וְנִשָּׂא - מֵהַצַּד שֶׁל אַבְרָהָם. וְגָבַהּ - מֵהַצַּד שֶׁל יִצְחָק. מְאֹד - מִצִּדּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. וְאַף עַל גַּב שֶׁבֵּאֲרוּהוּ, וְהַכֹּל אֶחָד בַּסּוֹד שֶׁל הַחָכְמָה.

וּבְהַהוּא זִמְנָא יִתְעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעֲרוּתָא עִלָּאָה לְאַנְהָרָא לָהּ לְסִיהֲרָא כְּדְקָא יְאוּת כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה ל) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים. וּבְגִין כָּךְ יִתּוֹסַף בָּהּ רוּחַ עִלָּאָה, וּבְגִין כָּךְ יִתְעָרוּן כְּדֵין כָּל אִינוּן מֵיתַיָא דְּאִינוּן גּוֹ עַפְרָא. וְדָא הוּא עַבְדִּי, רָזָא דְמַפְתְּחָן דְּמָארֵיהּ בִּידֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (אל עבדו זקן ביתו וכמה דאת אמר), (בראשית כד) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדוֹ, דָּא סִיהֲרָא כְּמָה דְאִתְּמָר, מטטרו''ן דְּאִיהוּ עֶבֶד שְׁלִיחָא דְּמָארֵיהּ. וּבְאוֹתוֹ זְמַן יְעוֹרֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְעוֹרְרוּת עֶלְיוֹנָה לְהָאִיר לַלְּבָנָה כָּרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים. וּמִשּׁוּם כָּךְ תִּתּוֹסֵף לָהּ רוּחַ עֶלְיוֹנָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ יִתְעוֹרְרוּ אָז כָּל אוֹתָם הַמֵּתִים שֶׁהֵם בְּתוֹךְ הֶעָפָר. וְזֶהוּ עַבְדִּי, הַסּוֹד שֶׁמַּפְתְּחוֹת רִבּוֹנוֹ בְּיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר [אל עבדו זקן ביתו, וכמו שנאמר] (בראשית כד) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ. זוֹ הַלְּבָנָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, מטטרו''ן שֶׁהוּא עֶבֶד שְׁלִיחַ רִבּוֹנוֹ.