זהרורים - ביאור לזוהר פרשת ויחי -תשע"ז. פרידת הבן מהאב / ראובן הכהן אוריה

זהרורים= ביאורי זוהר  לפרשת ויחי – 'ויוסף ישית ידו על עיניך' - תשעז./ ראובן הכהן אוריה 

פרשת ויחי עוסקת בעיקר בתהליכי הפרידה והמיתה של יעקב. בזוהר פרשה זו הופכת לעיסוק בכל תהליכי המעבר של האדם ונשמתן מהעולם הזה לעולם הבא. בקטע שלפנינו נותן הזוהר הסבר למה דווקא יוסף הוא זה שעושה עם אביו את תהליך המעבר?

ויוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ, יוֹסֵף וַדַּאי, דְּהָא הוּא בּוּכְרָא דְהִרְהוּרָא דְלִבָּא, בּוּכְרָא דְּטִפָּה קַדְמָאָה הֲוַת, כִּדְאִתְּמָר. וּבְגִין דְּיָדַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טְמִירָא דָא, אִתְבַּשַּׂר לֵיהּ בְּיוֹסֵף, דְּהָא כָּל רְחִימוּתָא בֵּיהּ תַּלְיָא. וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךְ. יוֹסֵף וַדַּאי, שֶׁהֲרֵי הוּא בְּכוֹר שֶׁל הִרְהוּר הַלֵּב, בְּכוֹר שֶׁל טִפָּה רִאשׁוֹנָה הָיָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וּמִשּׁוּם שֶׁיָּדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֵתֶר זֶה, הִתְבַּשֵּׂר לוֹ בְּיוֹסֵף, שֶׁהֲרֵי כָּל אַהֲבָתוֹ בּוֹ הָיְתָה תְלוּיָה.

משמעותו הפשוטה של הפסוק היא יוסף יפקח וידאג לך, למשפחתך ולכל היקר והחשוב לך. "עיניך" כבבת עיניך. ולמה יוסף? כי הוא השליט. הזוהר מפליג כדרכו מעבר לכך. יוסף ישית ידו כי הוא בכור ההרהור. הוא לכאורה 'ראשית אונו' של יעקב. הא כיצד? הלא בראובן נאמר "ראשית אוני"? למעשה נכון שראובן זכה כטיפה ראשונה. ואולם, הרהור הטיפה טופח סביב יוסף. שכן ההרהור של יעקב בשעת תשמישו היה כי מדובר בזוגתו האהובה רחל. את כל כוחו, חלומותיו ותקוותיו מיצה יעקב במגע האהבה הראשון הזה. כוונות ההולדה שהיו לו באותה עת, היו לפרי המשותף לו ולרחל והתוצאה צריכה הייתה להיות= יוסף. תוצאת הרמייה  וההחלפה היית למעשה לידת ראובן, שהוא פרי השיתוף של יעקב עם לאה. במובן זה יוסף שהוא בכור רחל הוא בכורו האהוב של יעקב. כאן הזוהר רומז שאלוקים מאשר את בכורתו הלא פורמלית של יוסף. כי במקרה זה בכור האהבה הוא זה האוהב הגדול של אביו. ולכן הוא זה שישמור עליו מכל אחיו האחרים. מה משמעות החיבור הזה עם יוסף בשעה הזו?

יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. מַאי קָא מַיְירֵי. אָמַר רִבִּי יֵיסָא, בְּגִין יְקָרָא דְיַעֲקֹב, וּלְאִתְבַּשְּׂרָא דְּהָא יוֹסֵף קַיָּים, וְיִשְׁתַּכַּח עֲלֵיהּ בְּמִיתָתֵיהּ. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, מִלָּה אוֹלִיפְנָא, וְדָחִילְנָא לְגַלָּאָה, וּבְעוֹבָדֵי עַלְמָא חָכְמְתח. אֲתָא רִבִּי אַבָּא, (ד''א ל''ג ונשקיה) בָּטַשׁ בֵּיהּ. אָמַר, אֵימָא מִילָךְ, וְזַיֵּין זַיְינָךְ. בְּיוֹמוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן מִלִּין אִתְגַּלְּיָין. יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךְ, מַה זֶּה אוֹמֵר? אָמַר רַבִּי יֵיסָא, בִּשְׁבִיל כְּבוֹד יַעֲקֹב, וּלְבַשֵּׂר לוֹ שֶׁהֲרֵי יוֹסֵף קַיָּם וְיִמָּצֵא אֶצְלוֹ בְּמִיתָתוֹ. רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, לָמַדְתִּי דָבָר, וַאֲנִי פוֹחֵד לְגַלּוֹתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂי הָעוֹלָם נִמְצֵאת חָכְמָה. בָּא רַבִּי אַבָּא, [ונשקו] וְהִכָּה בּוֹ. אָמַר לוֹ, אֱמֹר דְּבָרֶיךְ וַחֲגֹר כְּלֵי זֵינֶיךְ. בִּימֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּבָרִים מִתְגַּלִּים.

משמעות החיבור הזה הוא בעצם ההבניה של תהליך המיתה שנכון ליעקב. "ויוסף ישית ידו על עיניך" משמעו שיוסיף יהיה אצלך במיתתך. מה הקשר בין עיניך-למיתתך זאת נראה בהמשך. מכל מקום הידיעה שהבן הבכור והאהוב, הראשון שיוצא מהאב, נמצא מלווה את אביו אל מותו ואל שיבתו לעפר היא ברכה. שכן היא מעניקה למוות מעמד של המשכיות החיים. גופו הביולוגי של האב שב לעפר ממנו לוקח ובמקביל רוחו מרוקנת אל בנו ממשיכו, זה שהעלהו לראשונה מהעפר להיות בנו. מעמד הפרידה מהחיים הוא מעמד ההמשכיות והנצח של האב בבנו בכורו. האין זו הסיבה שהבכור זוכה פי שניים ברוחו? רבי חזקיה יודע סביב רעיון זה דבר מה עמוק הכרוך בטכס הפרידה. ברם בשל נועזות הרעיון הוא חושש לאומרו. רבי אבא מכהו ומטלטלו כאומר "תוציא תוציא" את שכבוש בתוכך. חמוש את 'כלי המלחמה' להתנצח ולהגן מפני הביקורות. אין לך לפחוד כי ההשראה של רשב"י בדורו מאפשר חשיפה של אמיתות נועזות.

אָמַר, אוֹלִיפְנָא מִפִּרְקִין דְּרַב יֵיסָא סָבָא, בְּנִמּוּסֵי עַלְמָא. בַּר נָשׁ דְּזָכֵי לְבַר בְּהַאי עַלְמָא, לִיבָּעֵי לֵיהּ לְנַגְדָּא עַפְרָא עַל עֵינוֹי כַּד אִתְקַבַּר, וְדָא הוּא יְקָרָא דִילֵיהּ, לְאַחֲזָאָה דְעַלְמָא אַסְתִּים מִנֵּיהּ, וְהוּא יָרִית לֵיהּ לְעַלְמָא תְּחוֹתוֹי. אָמַר, לָמַדְתִּי מִפִּרְקֵי רַבִּי יֵיסָא הַזָּקֵן בְּהַנְהָגוֹת הָעוֹלָם, בֶּן אָדָם שֶׁזּוֹכֶה לְבֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה, צָרִיךְ לָשִׂים עָפָר עַל עֵינָיו כְּשֶׁנִּקְבָּר, וְזֶהוּ כְּבוֹדוֹ, לְהַרְאוֹת שֶׁהָעוֹלָם נִסְתָּר מִמֶּנּוּ, וְהוּא יוֹרֵשׁ אוֹתוֹ בָּעוֹלָם תַּחְתָּיו.

רבי חזקיה ממשיך את הדרשה של "ההשתה על העין", והפעם הוא מציע המחשה פיזית שבה הבן הבכור לא רק נמצא עם אביו לעת פטירתו, הוא גם זה שעוצם את עיניו באמצעות כיסויים בעפר.  אין זה לבושתו של האב אדרבא זהו כבודו. שימת העפר ממחישה את רעיון הרצף מעפר אל עפר. מי שהוקם על ידי האב מעפר הוא זה שמוריד אל עפר את מקימו. זוהי תנועה גלית של רצף מוות ותחיה משורשרת. הבן הבכור הוא מוריד המסך בעיניו של אביו שפקח את עיניו. רגע הכיסוי הוא גם רגע המנוי של הבן ה"מולך" תחת אביו ועם אביו. ואין זו הסיבה היחידה.

בְּגִין דְּעֵינוֹי דְבַר נָשׁ, חֵיזוּ דְעַלְמָא בֵּיהּ אִתְחֲזֵי, וְכָל גְּוָונִין הָכִי אִינוּן דְּאַסְחָרוּ. חִוָּורָא דְבֵיהּ, הוּא יַמָּא רַבָּא אוֹקְיָנוֹס, דְּאַסְחַר כָּל עַלְמָא בְּכָל סִטְרֵי. גּווָֹנָא אָחֳרָא הוּא יַבֶּשְׁתָּא (דאקיפו), דְּאֲפִיקוּ מַיָא, וְיַבֶּשְׁתָּא קָאִים בֵּין מַיָא, הָכִי הוּא גּווָֹנָא בֵּין מַיָא. מִשּׁוּם שֶׁעֵינֵי הָאָדָם, מַרְאֵה הָעוֹלָם נִרְאֶה בָהֶם, וְכָל הַגְּוָנִים כָּךְ הֵם שֶׁסְּבִיבוֹ: הַלָּבָן שֶׁבּוֹ הוּא הַיָּם הַגָּדוֹל אוֹקְיָנוֹס, שֶׁמַּקִּיף אֶת כָּל הָעוֹלָם בְּכָל הַצְּדָדִים. גָּוֶן אַחֵר הוּא הַיַּבָּשָׁה [שמקפת] שֶׁמּוֹצִיאָה מַיִם, וְהַיַּבָּשָׁה עוֹמֶדֶת בֵּין הַמַּיִם, כָּךְ הוּא הַגָּוֶן בֵּין הַמַּיִם.

רבי חזקיה מוסיף כי העיניים של האב ראו עולם שלם. כל העולם בכל ימיו נחזה ונתון כעת בעיניו – זהו הרגע שיורד המסך מהעולם, זהו המבט האחרון. הבן סוגר בעד האב והעולם. עין הוא לשון מרכז וחשיבות. בעין יש גם שיקוף של העולם. הלבן המקיף הוא המים ואחר היבשה.

גּווָֹנָא אָחֳרָא תְּלִיתָאָה, הִיא בִּמְצִיעוּתָא דְבֵיהּ, דָּא יְרוּשָׁלַ ם, דְּהִיא אֶמְצָעוּתָא דְעַלְמָא. גּווָֹנָא רְבִיעָאָה, הִיא חֵיזוּ דְּכָל עֵינָא, וְאִקְרֵי בַּת עַיִן, דִּבְהַהוּא בַּת עַיִן, אִתְחֲזֵי פַּרְצוּפָא. וְחֵיזוּ יְקָרָא מִכֹּלָּא, דָּא צִיּוֹן, דְּאִיהִי נְקוּדָה אֶמְצָעוּתָא מִכֹּלָּא, דְּחֵיזוּ דְּכָל עַלְמָא תַּמָּן אִתְחֲזֵי. וְתַמָּן שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא, דְּהִיא שַׁפִּירוּ דְּכֹלָּא, וְחֵיזוּ דְּכֹלָּא, וְעֵינָא דָא הוּא יְרוּתַת עַלְמָא. וּבְגִינֵי כָּךְ, הַאי שָׁבִיק לֵיהּ, וְהַאי נָטִיל לֵיהּ, וְיָרִית לֵיהּ.  גָּוֶן אַחֵר שְׁלִישִׁי הוּא בָּאֶמְצַע שֶׁלּוֹ, זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהִיא אֶמְצַע הָעוֹלָם. גָּוֶן רְבִיעִי הוּא מַרְאֶה שֶׁל כָּל הָעַיִן, וְנִקְרָא בַּת עַיִן, שֶׁבְּאוֹתוֹ בַּת עַיִן נִרְאֶה הַפַּרְצוּף, וְהַמַּרְאֶה הַנִּכְבָּד מִכֹּל זוֹ צִיּוֹן, שֶׁהִיא נְקֻדָּה אֶמְצַע שֶׁל הַכֹּל, שֶׁמַּרְאֵה כָּל הָעוֹלָם נִרְאֶה שָׁם, וְשָׁם שׁוֹרָה הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא הַיֹּפִי שֶׁל הַכֹּל וּמַרְאֶה שֶׁל הַכֹּל, וְהָעַיִן הַזּוֹ הִיא יְרֻשַּׁת הָעוֹלָם. וְלָכֵן זֶה עוֹזֵב אוֹתָהּ וְזֶה נוֹטֵל אוֹתָהּ וְיוֹרֵשׁ אוֹתָהּ.

ובאמצע היבשה השחור שבעין- הדוק שהוא מקביל לירושלים כאמצע, כמרכז וכטבור העולם וכאבן השתייה. ואז השקוף של העין כפי שנראית בעין. עד לציון שהוא מרכז הכל.. מבנה העין מלמד על התהליך ההפוך שאדם עובר מתהליך הבריאה. אם הבריאה החלה מציון, מציון מכלל יופי אלוהים הופיע,  כלומר נקודת השמיים שנפתחה לקראת יצירת הארץ במעגלים צנתריפטליים,  התרחבה עד לקצות הארץ, הרי שהאדם במותו כפי שהדבר נשקף מעיניו עושה תהליך הפוך, הולך מקצות הארץ האוקיינוסים אל המרכז, עד לנקודת החיבור של שמים וארץ ואז ב"צינורית" הקטנה שנמתחת בין 'ציון'- 'אבן השתיה' לבין השמים 'ירושלים של מעלה', נשאב האדם חזרה לשמיו. עצימת עיני האב מקיימת בו תהליך של שיבת הבריאה לאפסותה- קודם יצירתה. זו משמעות המוות עבור האב שהבן חווה אותה.

אָמַר לֵיהּ, שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ, אֲבָל מִלָּה סְתִימָא אִיהוּ יַתִּיר, וּבְנֵי עַלְמָא לָא יָדְעִין, וְלָא מִסְתַּכְּלָן, דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ נָפִיק מֵעַלְמָא. נַפְשָׁא דִילֵיהּ טְמִירָא עִמֵּיהּ, וְעַד לָא נָפְקַת, עֵינוֹי דְבַּר נָשׁ חָמוּ מַה דְּחָמוּ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא דִּכְתִיב, (שמות לג) כִּי לא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. בְּחַיֵּיהוֹן לָא חָמָאן, אֲבָל בְּמִיתַתְהוֹן חָמָאן. אָמַר לוֹ, יָפֶה אָמַרְתָּ, אֲבָל דָּבָר נִסְתָּר יוֹתֵר הוּא, וּבְנֵי הָעוֹלָם לֹא יוֹדְעִים וְלֹא מִסְתַּכְּלִים, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁבֶּן אָדָם יוֹצֵא מֵהָעוֹלָם, נַפְשׁוֹ נִסְתֶּרֶת עִמּוֹ, וְעַד שֶׁלֹּא יוֹצֵאת, עֵינֵי הָאָדָם רוֹאוֹת מַה שֶּׁרוֹאוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ (שמות לג) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי - בְּחַיֵּיהֶם לֹא רוֹאִים, אֲבָל בְּמִיתָתָם רוֹאִים.

רבי אבא מוסיף הסבר מרתק על תיאורו של רבי חזקיה בעניין עצימת העיניים. הפעם הראיה מכוונות לא כלפי חוץ כי אם כלפי פנים. רגע המוות הוא רגע המפגש שבין נשמת האדם  האל לבין האל. הרגע היחיד האפשרי לאדם בחייו לחוות את מותו-שהוא אף רגע המפגש עם הנצח הוא רגע יציאת הנשמה. הרגע בו הוא הופך לאין ומתאדה עולמו האנושי. רגע זה הוא ה'נשיקה', ההישאבות בגופא דמלכא. זהו רגע ה'ראיה' של האלוהות. "כי לא יראני האדם וחי". משמע כן יראני האדם בעת המוות. בחייו של האדם, כשהוא בגוף מוגבל, אין הוא יכול לראות . ליכשהוא משתחרר בבין הרגע שבין היותו אדם לבין היותו שמיים, אז הוא פוגש ורואה בא-לוהות.   

וְעֵינוֹי פְּקִיחָן מֵהַהוּא חֵיזוּ דְּחָמָא, וְאִינוּן דְּקָיְימִין עֲלֵיהּ, בָּעָא לְשַׁוְאָה יָדָא עַל עֵינוֹי, וּלְאַסְתָּמָא עֵינוֹי, בְּגִין הַהוּא דְּאוֹלִיפְנָא בְּרָזָא דְנִמּוּסֵי עַלְמָא. דִּבְשַׁעְתָּא דְאִשְׁתָּאֲרוּ עֵינוֹי פְּקִיחָן, מֵהַהוּא חֵיזוּ יַקִּירָא דְחָמָא. אִי זָכֵי לְבַר, בְּרָא קָדִים לְשַׁוְאָה יָדֵיהּ עַל עֵינוֹי וּלְאַסְתָּמָא לוֹן, כְּמָה דִכְתִיב וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. בְּגִין דְּהָא חֵיזוּ אָחֳרָא דְּלָא קַדִּישָׁא אִזְדַּמְּנַת לְקֳבְלֵיהּ, וְעֵינָא דְחָמָא הַשְׁתָּא חֵיזוּ קַדִּישָׁא עִלָּאָה, לָא יִסְתַּכַּל בְּחֵיזוּ אָחֳרָא. וְעֵינָיו פְּקוּחוֹת מֵאוֹתוֹ מַרְאֶה שֶׁרָאָה, וְאוֹתָם שֶׁעוֹמְדִים עָלָיו צְרִיכִים לָשִׂים יָד עַל עֵינָיו וְלִסְגֹּר אוֹתָם, מִשּׁוּם מַה שֶּׁלָּמַדְנוּ בְּסוֹד נִימוּסֵי הָעוֹלָם, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעֵינָיו נִשְׁאָרוֹת פְּקוּחוֹת מֵאוֹתוֹ מַרְאֶה נִכְבָּד שֶׁרָאָה - אִם זָכָה לְבֵן, הַבֵּן מַקְדִּים לָשִׂים יָדוֹ עַל עֵינָיו וְלִסְגֹּר אוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךְ. מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי מַרְאֶה אַחֵר לֹא קָדוֹשׁ מִזְדַּמֵּן כְּנֶגְדּוֹ, וְהָעַיִן שֶׁרָאֲתָה כָּעֵת מַרְאֶה קָדוֹשׁ עֶלְיוֹן, לֹא תִסְתַּכֵּל בְּמַרְאֶה אַחֵר.

העיניים הפקוחות של האב, חוזות כאדם באלוהות מאידך, הן פתוחות עדיין לתמונות העולם, לחדור דרכן ולהתלכד עם 'תמונת' הא-לוהות. טשטוש רשויות זה הנו בעייתי ואין הוא מכובד למראה השכינה. משום כך ראוי לו לבן לחצוץ בין התמונות בעצימת עיני האב. הבן הנוכח בעת המפגש חווה את רגע המעבר בין החיים למוות, ואת רגע גילוי השכינה הניבטת מעיני אביו ולכן הוא צריך להליט פניו ממנו. לחוש את הרגע הזה שהנו כהרף עין בין הנוכחות לאינות , בין המלאות והחיות של האב לבין היגוזו כענן כלה, זהו רגע של גילוי שכינה. זהו הצד הכי קרוב לצד האחר של המטאפיזי.

וְעוֹד, דְּהַהוּא נֶפֶשׁ סְמִיכַת לְקֳבְלֵיהּ בְּבֵיתָא, וְ אִי אִשְׁתָּאַר עֵינָא פְּקִיחָא, וְהַהוּא חֵיזוּ אָחֳרָא יִשְׁרֵי עַל עֵינוֹי, בְּכָל מַה דְּאִסְתַּכַּל אִתְלַטְיָא, וְלָאו יְקָרָא דְעֵינָא הוּא, וְכָל שֶׁכֵּן מִקְרִיבוֹי, וְכָל שֶׁכֵּן מִן מִיתָא, דְּלָאו יְקָרָא דִילֵיהּ לְאִסְתַּכָּלָא בַּמֶּה דְלָא אִצְטְרִיךְ, וּלְאַשְׁרַיָא עַל עֵינוֹי מִלָּה אָחֳרָא. לְבָתַר אִתְכַּסְיָא בְּעַפְרָא, וְהָא אִתְעָרוּ חַבְרַיָא עַל דִּינָא דְקִבְרָא מַהוּ. וִיקָרָא הוּא, דְּיַסְתִּים עֵינָא מִן כֹּלָּא, עַל יְדָא דִבְרֵיהּ דְּשָׁבַק בְּעַלְמָא. וְעוֹד, שֶׁאוֹתָהּ נֶפֶשׁ סְמוּכָה כְּנֶגְדּוֹ בַּבַּיִת, וְאִם הָעַיִן נִשְׁאֶרֶת פְּקוּחָה וְאוֹתוֹ מַרְאֶה אַחֵר יִשְׁרֶה עַל עֵינָיו - בְּכָל מַה שֶּׁמִּסְתַּכֵּל מִתְקַלְקֵל, וְאֵין זֶה כְּבוֹד הָעַיִן, וְכָל שֶׁכֵּן מִקְּרוֹבָיו, וְכָל שֶׁכֵּן מִן הַמֵּת, שֶׁאֵין כְּבוֹדוֹ לְהִסְתַּכֵּל בְּמַה שֶּׁלֹּא צָרִיךְ וּלְהַשְׁרוֹת עַל עֵינָיו דָּבָר אַחֵר. לְאַחַר כָּךְ מִתְכַּסֶּה בְּעָפָר, וַהֲרֵי הִתְעוֹרְרוּ הַחֲבֵרִים עַל דִּין הַקֶּבֶר מַהוּ, וְכָבוֹד הוּא שֶׁיִּסְתֹּם הָעַיִן מֵהַכֹּל עַל יְדֵי בְנוֹ שֶׁהִשְׁאִיר בָּעוֹלָם.

המבט האחרון- בחייו של האדם זה העניין כאן. למבט זה גם היבטים פחות יפים. רגע הסילוק וההתרוקנות משאריות החיים הוא גם הרגע והאות לתחילת ההתפוררות. באותו רגע חודרים כוחות ההרס אל הגוף (כוחות החידלון שמאז ומבריאת העולם תמכו בכך 'שנוח לו לאדם שלא נברא')  או אז הגוף הופך למגנט של כוחות טומאה הניבטים מעיניו של המת. עינו המביטה אל כל צורות הקיום אל בני הבית, כלי הבית וכדו' במבט של כילוי ויש לכך השפעה על קלקולם של הדברים הללו. לכן יש לעצום עיני האב המת. אפשר לפרש גם בדרך אחרת שהמבט הא-לוהי העליון הוא זה שניבט מעיני המת  והוא זה שמקרין אפסות על החומר וגורם לקלקולו. אפשר והבן מבקש להישאב דרך עיני האב אל מה שמעבר שכן הוא חווה את חדלות האדם ובמה נחשב הוא. עצימת עיני האב, זו חסימה מפני ההישאבות אל השאול, עצירת כבל הייאוש שמושה את החיים לבולעם בחור השחור שבעיני האב. בנו ממשיכו יסגור את עיניו, וילמד כי הוא נשאר כדי להמשיך.