זהרורים- ביאורי זוהר לפרשת השבוע / פרשת שמות תשע"ז/ ראובן הכהן אוריה

זהרורים – ביאורי זוהר לפרשת השבוע ח"ב דף ב ע"ב  פרשת שמות תשע"ז / ראובן הכהן אוריה

פרשת שמות- פרשה זו עוסקת בגלות הראשונה של בני ישראל. משום כך היא משמשת אב טיפוס של ה'גלות'. אך טבעי הוא כי הזוהר יעסוק פה ברעיון הגלות וגם בגאולה המשיחית ממנה.  במשמעה הראשוני הגלות היא  ריחוק מהבית וניתוק מההורות העוטפת והמחבקת. הקושי הגדול של הגלות הוא השאלה שמא אין זו גלות, שמא זהו סילוק וניתוק? שמא הריחוק מעל השולחן האב, משמעו ויתור על הקשר וחיסולו? מה ערב לכך כי לא רק שהמצב זמני וכי תהיה שיבה, אלא גם עתה בגלות נשמרת הזיקה והקרבה? מבעד לשאלות אלה עולה התמיהה לשם מה בכלל גלות?

והנה במפתיע אנו פוגשים את הנביא יחזקאל, בגלות  בבל. דווקא שם במקום הסתר פנים, הוא חווה התגלות. לא סתם התגלות אלא ככל הנראה הגדולה שבכולן. צפייה במעשה מרכבה.

דף ב' ע''ב - רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (יחזקאל א') הָיֹה הָיָה דְּבַר ה', הָיֹה הָיָה תְּרֵי (דף ב' ע''ב) זִמְנִי אֲמַאי. וְתוּ אִית לְשָׁאֲלָה, אִי יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה מְהֵימָנָא הֲוָה, (שמות פ''ב ב') אֲמַאי  גַּלֵּי כָּל מַה דְּחָמָא, מַאן דְּמַלְכָּא אָעִיל לֵיהּ בְּהֵיכָלֵיהּ אִית לֵיהּ לְגַלָאָה רָזִין דְּחָמֵי. אֶלָּא וַדַּאי יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה מְהֵימָנָא הֲוָה, וְכָל מַה דְּחָמָא בִּמְהֵימָנוּתָא אִיהוּ, וּבִרְשׁוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּלֵּי כָּל מַה דְּגַלֵּי, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ. 

רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (יחזקאל א) הָיֹה הָיָה דְבַר ה'. הָיֹה הָיָה פַּעֲמַיִם לְשֵׁם מָה? וְעוֹד  יֵשׁ לִשְׁאֹל, אִם יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא נֶאֱמָן הָיָה, לָמָּה גִּלָּה כָּל מַה שֶּׁרָאָה? מִי שֶׁהַמֶּלֶךְ מַכְנִיס אוֹתוֹ לְהֵיכָלוֹ, יֵשׁ לוֹ לְגַלּוֹת סוֹדוֹת שֶׁרָאָה? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁיְּחֶזְקֵאל הָיָה נָבִיא נֶאֱמָן, וְכָל מַה שֶּׁרָאָה הוּא רָאָה בֶּאֱמוּנָה, וּבִרְשׁוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא גִּלָּה כָּל מַה שֶּׁגִּלָּה, וְהַכֹּל הֻצְרַךְ.

חוץ מהעניין הדקדוקי לכפל המדגיש "היה היה", שואל הזוהר כיצד זה גילה יחזקאל ופרסם את דבר ההתגלות? הן זוהי התגלות אינטימית, המסירה את מסך ה'שמיים' מעל 'תמונת האל' בהיותו בהיכלו השמימי. גם אם הובא בסוד ההבטה ב'פני האל' כסאו ומרכבתו- הן היה לו לשמור סוד זה ולא לגלותו? ואולם גילוי זה הגדול והמרהיב והמפורט ביותר בגלות בבל, על אדמת ניכר, נעשה בכוונה תחילה לשם מסירתו הלאה לגולים במצבם המדוכדך כל כך. ברם, תמהה הזוהר על כך שדווקא, בבבל הגלות השנית, נעשה הדבר ולא בגלות מצרים הראשונה. מה גם שגלות מצרים נראית ככזו שסבלה גדול היה מסבלות גולי בבל.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאן דְּרָגִיל לְמִסְבַּל צַעֲרָא אַף עַל גַּב דְּאָתֵי לְפוּם שַׁעְתָא צַעֲרָא, סָבִיל מַטְלָנוֹי, וְלָא חָיִישׁ, אֲבָל מַאן דְּלָא רָגִיל בְּצַּעַר, וַהֲוָה כָּל יוֹמוֹי בְּתַפְנוּקִין וְעִידוּנִין, וְאָתֵי לֵיהּ צַעֲרָא, דָּא אִיהוּ צַעֲרָא שְׁלִים, וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְמִבְכֵּי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִי שֶׁרָגִיל לִסְבֹּל צַעַר, אַף עַל גַּב שֶׁבָּא לְפִי שָׁעָה צַעַר, סוֹבֵל מַשָּׂאוֹ וְלֹא חוֹשֵׁשׁ. אֲבָל מִי שֶׁלֹּא רָגִיל בְּצַעַר, וְכָל יָמָיו הָיָה בְּתַפְנוּקִים וְעִדּוּנִים, וּבָא לוֹ צַעַר - זֶהוּ צַעַר שָׁלֵם, וְעַל זֶה צָרִיךְ לִבְכּוֹת.

וזהו הסברו של רשב"י. הגלות וסבלה הוא עדיין יחסי. מי שקדמו לו חיי צער וייסורין לגלותו- תהיה לו ההתמודדות קלה יותר מזה שקדמו לו חיי עידון ותפנוקים. המעבר החד מצדיק כאב ובכי גדול יותר.

+

כַּךָ יִשְׂרָאֵל, כַּד נַחְתּוּ לְמִצְרַיִם, רְגִילִין בְּצַעֲרָא הֲווֹ, דְּהָא כָּל יוֹמוֹי דְּהַהוּא זַכָּאָה אֲבוּהוֹן בְּצַעֲרָא הֲוָה, וְעַל דָּא סָבְלוּ גָּלוּתָא כְּדְקָא יָאוּת. אֲבָל גָּלוּתָא דְּבָבֶל הַהוּא הֲוָה צַעֲרָא שְׁלִים, הַהוּא הֲוָה צַעֲרָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בָּכָאן עָלֵיהּ. כָּךָ יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם הָיוּ רְגִילִים בְּצַעַר, שֶׁהֲרֵי כָּל יְמֵי אוֹתוֹ אֲבִיהֶם הַצַּדִּיק הָיוּ בְצַעַר, וְלָכֵן סָבְלוּ אֶת הַגָּלוּת כָּרָאוּי. אֲבָל גָּלוּת בָּבֶל הַהִיא הָיְתָה צַעַר שָׁלֵם, אוֹתוֹ הַצַּעַר שֶׁעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים בָּכוּ עָלָיו.

לכן לפי רשב"י זכו גולי בבל לנבואת יחזקאל, שכן סבלם גדול יותר. גלות מצריים למעשה החלה עם מסכת ייסוריו של יעקב ומשפחתו. ייסורי קבוצת אנשים שעדיין לא זכו להיסטוריה גיבורה ולהתנהלות מכובדת של חיי שגשוג, ריבונות וכלכלה מוצלחים. המעבר לגלות מצרים לא היה אלא תהליך רציף של התדרדרות והחמרה במצב המשפחה הנודדת. כך שלמצער ניתן לומר כי הורגלו אט אט בכאב הגלות. לעומת זאת, כאב גלות בבל גדול היה על רקע החירות והריבונות המדינית, לה זכו בשלטון מלכות יהודה. הכאב הגדול- בעוצמתו הצליח לשתף עליונים בבכי התחתונים. כך שגם שערי שמים נפתחו בגלות בבל, ללמד ולהראות שהאלוקות עימם בצרתם ובגלותם. חזיון זה הוא מעשה מרכבה= ליבו של תורת הסוד שלפי הזוהר עומד על סוד עשר הספירות ודרכי התקשרותן איחודן והשפעתן. "היה היה" אם כן מכווין ככל הנראה שכדוגמת החזיון של יחזקאל בבבל היה מכבר בגלות מצרים.

עִלָּאִין: דִּכְתִּיב, (ישעיה ל''ג) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה וְגוֹ'. תַּתָּאִין: דִּכְתִּיב, (תהלים קל''ז) עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ וְגוֹ' כֻּלְּהוֹן בָּכוּ עַל גָּלוּתָא דְּבָבֶל. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דַּהֲווֹ בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין דִּכְתִּיב, (איכה ד') בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים וְגוֹ'. (אד''ג דתנן אמר רבי יצחק, מאי דכתיב, (ירמיה ט') על ההרים אשא בכי ונהי. אלא, אלין אינון טוריא רמיא דעלמין. ומאן אינון טוריא רמיא, אינון, בני ציון היקרים המסולאים בפז) וְהַשְּׁתָּא הֲווֹ נַחְתִּין בְּגָלוּתָא, בְּרֵיחַיָּא עַל  קַדְלֵיהוֹן וִידֵיהוֹן מְהַדְּקָן לַאֲחוֹרָא. וְכַד עָאלוּ בְּגָלוּתָא בְּבָבֶל, חָשִׁיבוּ דְּהָא לֵית לְהוּ קִיּוּמָא לְעָלְמִין, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁבִיק לוֹן, וְלָא יַשְׁגַּח בְּהוֹן לְעָלְמִין. =עָלְיוֹנִים, שֶׁכָּתוּב (ישעיה לג) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה וְגוֹ'. תַּחְתּוֹנִים, שֶׁכָּתוּב (תהלים קלז) עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ וְגוֹ', וְכֻלָּם בָּכוּ עַל גָּלוּת בָּבֶל. מָה הַטַּעַם? כִּי הָיוּ בְּתַפְנוּקֵי מְלָכִים, שֶׁכָּתוּב (איכה ד) בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים וְגוֹ'. (ששנינו, אמר רבי יצחק, מהו שכתוב (ירמיה ט) על ההרים אשא בכי ונהי? אלא אלה הם הרים רמים של העולמים. ומי הם אותם הרים רמים? אלו בני ציון היקרים המסלאים בפז.) וְעַכְשָׁו הָיוּ יוֹרְדִים לַגָּלוּת עִם רֵחַיִם עַל צַוָּארָם, וִידֵיהֶם מְהֻדָּקוֹת לְאָחוֹר. וְכַאֲשֶׁר (נכנסו) לְגָלוּת בָּבֶל, חָשְׁבוּ שֶׁאֵין לָהֶם קִיּוּם לְעוֹלָמִים, שֶׁהֲרֵי  הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָזַב אוֹתָם, וְלֹא יַשְׁגִּיחַ בָּהֶם לְעוֹלָמִים.

מה שטמון בפסוקים הבאים מלמד את גודל האסון שלאחר חורבן הבית. דווקא  בשל העובדה שלאחר חיי המימוש המלאים של עם ישראל בארץ, במקדש ומלכות, ביישוב ובריבונות, דווקא אז יכולה לעלות בחריפות שאלת הנטישה. דווקא לאחר שניתן לעם ישראל כל שנזקק לו להיותו עם נבחר למימוש ייעודו, דווקא אז לאחר כישלונו תעלה שאלת הרלוונטיות שלו בחריפותה.  "וְכַד עָאלוּ בְּגָלוּתָא בְּבָבֶל, חָשִׁיבוּ דְּהָא לֵית לְהוּ קִיּוּמָא לְעָלְמִין, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁבִיק לוֹן, וְלָא יַשְׁגַּח בְּהוֹן לְעָלְמִין". בגלות מצרים אין לשאלה זו מקום, גם בשל העובדה כי זוהי 'גלות' שהובטחה מכבר כמו גם ההצלה ממנה.

וְתָנֵינָן, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל פָּמַלְיָא דִּילֵיהּ, וְכָל רְתִיכִין קַדִּישִׁין, וְכָל חֵילֵיהּ וּמַשִּׁרְיָיתֵיהּ, וְרַבְרְבָנוֹי, וְכָל חֵילָא דּ ִשְׁמַיָּא, וְאָמַר לוֹן, מָה אָתּוּן עַבְדִּין הָכָא, וּמַה בְּנֵי רְחִימָאי בְּגָלוּתָא דְּבָבֶל, וְאָתּוּן הָכָא, קוּמוּ חוּתוּ כֻּלְּכוֹן לְבָּבֶל, וַאֲנָא עִמְּכוֹן. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ישעיה מ''ג) כֹּה אָמַר ה' לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וְגוֹ'. לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כּוּלָם, אִלֵּין כָּל רְתִיכִין וּמַשִׁרְיָין עִלָּאִין. וְשָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל הַפָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ, וְכָל הַמֶּרְכָּבוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וְכָל חֵילוֹתָיו וּמַחֲנוֹתָיו וּגְדוֹלָיו וְכָל חֵיל הַשָּׁמַיִם, וְאָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם עוֹשִׂים כָּאן? וּמַה בָּנַי אֲהוּבַי בְּגָלוּת בָּבֶל, וְאַתֶּם כָּאן? קוּמוּ רְדוּ כֻּלְּכֶם לְבָבֶל, וַאֲנִי עִמָּכֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה מג) כֹּה  אָמַר ה' לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וְגוֹ'. לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם - אֵלֶּה כָּל הַמֶּרְכָּבוֹת וְהַמַּחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים.

חזון יחזקאל, ותמונת המרכבה יש לה גם מטרה אתית. העובדה שיחזקאל חווה נבואה בגלות, היא בשל העובדה שאלוקים, לאחר חורבן ביתו ולאחר גלות בניו, גלה אף הוא עמהם, בבלה. הגילוי הזה מלמד, כי לא די שלא נטשם, אלא אף יצא עם כל מלאכיו בעקבותם לשאת בכאבם. האב המעניש את בניו, לכאורה מעניש' בכך אף את עצמו. אפשר שבכך הוא מבטא הודאה באחריות מסוימת, לכישלון. "כה אמר ה' למענכם שילחתי בבלה"- אפשר, בגללכם שולחתי. ואפשר, בשבילכם, שהוא ביטוי לרעיון העמוק, שישראל הם נושאי שם ה' בעולם, וגלותם היא גלות האל ושמיו. התלות ההדדית, גדולה ועמוקה. ואפשר וההזדהות כל כך חזקה עד כדי הציון הסימפטי, שכאבם הוא כאבו.

כַּד נַחְתּוּ לְבָּבֶל, אִתְפַּתָּחוּ שְׁמַיָּא, וְשָׁרָאת רוּחַ נְבוּאָה קַדִּישָׁא עַל יְחֶזְקֵאל, וְחָמָא כָּל מַה דְּחָמָא, וְאָמַר לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, הָא מָארֵיכוֹן הָכָא, וְכָל חֵילֵי שְׁמַיָּא וּרְתִּיכוּ, דְּאָתוּ לְמֵידָר בֵּינֵיכוֹן. לָא הֵימְנוּהוּ, עַד דְּאִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה כָּל מַה דְּחָמָא, וָאֵרֶא כָּךְ, וָאֵרֶא כָּךְ. וְאִי גַּלֵּי יַתִּיר, מַה דְּגַלֵּי כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ. כֵּיוָן דְּחָמוּ יִשְׂרָאֵל כָּךְ, חַדוּ. וְכַד שָׁמְעוּ מִלִּין מִפּוּמֵיהּ דִיחֶזְקֵאל, לָא חַיְישׁוּ עַל גָּלְוּתְהוֹן כְּלָל, דְּהָא יָדְעוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שָׁבִיק לוֹן. וְכָל מַה דְּגַלֵּי בִּרְשׁוּתָא גַּלֵּי. (ל''א ואמר רבי שמעון ביה שעתא חדו ישראל חדוותא שלימתא בסיעתא דמאריהון דהוה עמהון וכל חד מנייהו עאל רעותא דלביה ברחימותא סגיא למיסר נפשיה על קדושתא דמאריהון ובגין כך גלי יחזקאל כל מה דגלי) =כְּשֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל, נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם, וְשָׁרְתָה נְבוּאָה קְדוֹשָׁה עַל יְחֶזְקֵאל, וְרָאָה כָּל מַה שֶּׁרָאָה, וְאָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הֲרֵי אֲדוֹנְכֶם כָּאן, וְכָל חֵילוֹת הַשָּׁמַיִם וּמַרְכְּבוֹתָיו שֶׁבָּאוּ לָדוּר בֵּינֵיכֶם. לֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ, עַד שֶׁהִצְטָרֵךְ לְגַלּוֹת כָּל מַה שֶּׁרָאָה, וָאֵרֶא כָּךְ, וָאֵרֶא כָּךְ. וְאִם גִּלָּה יוֹתֵר - כָּל מַה שֶּׁגִּלָּה הֻצְרַךְ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כָּךְ יִשְׂרָאֵל, שָׂמְחוּ. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ דְבָרִים מִפִּי יְחֶזְקֵאל, לֹא חָשְׁשׁוּ עַל גָּלוּתָם כְּלָל, שֶׁהֲרֵי יָדְעוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָזַב אוֹתָם, וְכָל מַה שֶּׁגִּלָּה - גִּלָּה בִּרְשׁוּת.

אם כן זהו ההסבר לגילויו של יחזקאל ופרסום חזונו. כביכול, היה ייאושם של גולי בבל גדול כל כך, כדי כך שנצרך יחזקאל הנביא להראות להם ממש, שאלוקים שוכן אתם בתוך דירתם החדשה בבבל. מחשבת הנטישה, כאבה יותר ממועקת הגלות הפיזית. חזון יחזקאל מלמד כי הגלות אינה מחסום בפני הקרבה והדבקות בא-לוהות. זאת למרות, הריחוק מהארץ, ממוקדי הקודש ומסדרי העבודה הדתית. הגילוי המפורט בכל חזיונותיו נצרך היה לשכנועם. באחת הגרסאות- הם שמחו על כך עד כדי התמלאות באהבה המביאה למסירות נפש. דבר המסביר את סוד הקיום היהודי בגלות. דבר זה של "שכינה עמהם" הנלמד מגלות בבל, לא ללמד על עצמו יצא אלא על כלל הגלויות. ובאמת השאלה הגדולה היא מניין הביטחון הלזה? מניין לחכמינו ולנביאנו הוודאות, כי אכן למרות אלפיים שנות גלות, נחיתות סבל שנאה ורדיפות, אלוקים עמנו? האין בעובדה זו עצמה ההוכחה כי ננטשנו?

דף ג' ע''א -וְתָנִינָן בְּכָל אֲתָר דְּיִשְׂרָאֵל גָּלוּ, תַּמָן שְׁכִינְתָּא גָּלְתָה עִמְהוֹן, וְהָכָא בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם מַה כְּתִיב, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. כֵּיוָן דִּכְתִּיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מַהוּ אֵת יַעֲקֹב, הַבָּאִים אִתּוֹ אִצְטְרִיךְ לְמֵימָר. אֶלָּא, אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִינּוּן רְתִיכִין וּמַשִּׁרְיָין עִלָּאִין, דְּנַחְתּוּ עִם יַעֲקֹב, בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא, בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם(שמות א') וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (ה' א' שיר השירים ד') אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי  מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים. הַאי קְרָא עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְּמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּנַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וּקָרִיבוּ לְטוּרָא דְּסִינַי לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתִּי מִלְּבָנוֹן: מִן הַהוּא עִדּוּנָא עִלָּאָה קָא אָתָאת. כַּלָּה: שְׁלֵימָתָא, כְּהַאי סִיהֲרָא דְּאִשְׁתְּלִימַת מִן שִׁמְשָׁא בְּכָל נְהוֹרָא וּנְצִיצוּ, (דף ג' ע''א) אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, בְּגִין לְקַבְּלָא בָּנַיִךְ אוֹרַיְיתָא. 

וְשָׁנִינוּ, בְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל, שָׁם הַשְּׁכִינָה גָּלְתָה עִמָּהֶם. וְכָאן בְּגָלוּת מִצְרַיִם מַה כָּתוּב? וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מַה זֶּה אֵת יַעֲקֹב? הַבָּאִים אִתּוֹ הִצְטָרֵךְ לוֹמַר! אֶלָּא, אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם אוֹתָם מֶרְכָּבוֹת וּמַחֲנוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁיָּרְדוּ עִם יַעֲקֹב עִם הַשְּׁכִינָה לְגָלוּת מִצְרַיִם. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, (שיר ד) אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי  תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים. פָּסוּק זֶה נֶאֱמַר עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְקָרְבוּ לְהַר סִינַי לְקַבֵל תּוֹרָה, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִתִּי מִלְּבָנוֹן - מֵאוֹתוֹ עִדּוּן הָעֶלְיוֹן בָּאָה. כַּלָּה - שְׁלֵמָה, כְּמוֹ הַלְּבָנָה כְּשֶׁמִּשְׁתַּלֶּמֶת מֵהַשֶּׁמֶשׁ בְּכָל אוֹר וְהִתְנוֹצְצוּת. אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי - כְּדֵי שֶׁיְּקַבְּלוּ בָנַיִךְ תּוֹרָה.

כבר בפסוקי הירידה מצרימה אנו למדים כי הגלות היא מן הארץ וממקום המגורים הפיזי ולא מהשמיים המטאפיזיים. כביכול הקב"ה ופמלייתו גולים קודם ומזמינים את הבנים הגולים למשכן הזמני החדש. בני ישראל נושאים עמם משכנם לכל מקומות נדודיהם. לצד שמות הבנים והצאצאים הביולוגיים של ישראל ירדו אף ההורים  הרוחניים שלהם עם יעקב=גלות. "את יעקב"= הנלווים בנוסף אל יעקב. איש וביתו באו. כל איש בא ל'ביתו'="מרכבות ומחנות עליונים", שהוכן לו. הפסוק משיר השירים "איתי מלבנון" – משמש לכאורה הסבר לשאלותינו. סיבה לזיקה הבלתי מותנית בין א-לוהים לבין עם ישראל. הפסוק מדבר – על הגילוי המיוחד עם ישראל=כנסת ישראל= ס' המלכות, שהתגלה במעמד סיני. בני ישראל התייצבו ככלה שומרת אמונים, למרות סבלה בגלות מצריים והסכימו לקבלת התורה ללא תנאי. כלבנה-ס' מלכות המוארת מאור החמה- ס' תפארת ומתאחדת עמה. (אתי מלבנון- משמע מס' חכמה.) היענות זו באה דווקא מתוך מה שנצרב בכור ההיתוך הגלותי, מתוך ההידוק והחיבור האינטימי העמוק שהתרחש בתוככי הסבל והייסורים. שהרי בתוך עמק הבכא  היה עימם ה"בית"- המשכן- הא-ל מרכבותיו ומחנותיו. החיבור האחדותי הזה הוא ששמרם בגלותם הוא שאפשר גאולתם הוא שאפשר קבלת התורה ללא תנאי.

מראש שניר וחרמון- זהו הר סיני.

תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, תָּשׁוּרִי: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א', ט') וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא.  תְּקַבִּיל תַּקְרוּבְתָּא עַל בָּנַיִךְ. מֵרֹאשׁ אֲמָנָה: מֵרֵאשִׁיתָא דְּעָאלוּ בִּמְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה, וְאָמְרוּ (שמות כ''ד) כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, וַהֲווּ בְּמַתְקְלָא חֲדָא כְּמַלְאָכִין עִלָּאִין, דְּהָכִי כְּתִּיב בְּהוּ, (תהלים ק''ג) בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. כְּדֵין קַבִּילַת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּרָה. (ויקרא קצ''ב א') מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן: דָּא טוּרָא דְּסִינַי, דְּקָרִיבוּ לְגַבֵּיהּ, וְאִתְעַתָּדוּ תְּחוֹתֵיהּ. דִּכְתִּיב, (שמות י''ט) וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. מִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת: אִלֵּין בְּנֵי שֵׂעִיר  דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִין לוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא בָּעוּ לְקַבְּלָהּ, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים: אִלֵּין בְּנִי יִשְׁמָעֵאל. דִּכְתִּיב, (דברים ל''ג) ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָא מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ. תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה. תָּשׁוּרִי - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ט) וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא.  תְּקַבְּלִי תִקְרֹבֶת עַל בָּנַיִךְ. מֵרֹאשׁ אֲמָנָה - מֵהָרֵאשִׁית, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה וְאָמְרוּ (שמות כד) כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, וְהָיוּ בְּמִשְׁקָל אֶחָד כְּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, שֶׁכָּךְ כָּתוּב בָּהֶם, (תהלים קג) בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי  דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. אָז קִבְּלָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּרָה. מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן - זֶה הַר סִינַי, שֶׁקָּרְבוּ אֵלָיו וְהִתְיַצְּבוּ תַחְתָּיו, שֶׁכָּתוּב (שמות יט) וַיִּתְיַצְּבוּ  בְּתַחְתִּית הָהָר. מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת - אֵלּוּ בְּנֵי שֵׂעִיר שֶׁהִזְמִינָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַבֵּל תּוֹרָה וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלָהּ. מֵהַרְרֵי נְמֵרִים - אֵלּוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, שֶׁכָּתוּב (דברים לג) ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה  מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ.

היכולת ה'מלאכית' הזו של בני ישראל להקדים "נעשה לנשמע", באה להם  מהקיום ה"מלאכי" בגלות מצרים.  קיום ש'עושה' קודם ש'ישמע.' קיום המלמד על זיקה עצמותית בלתי אמצעית ובלתי מותנה של ישראל בקב"ה. ממד שיש בו ביטול עצמי ויישותי בפני הא-לוהות. "תשורי" תקבלי תשורה "מראש אמנה"- מהאמונה הקודמת שנבנתה בגלות מצרים.  זה מסביר את ההבדל בין ישראל לבין הגויים במעמד סיני ובקבלת התורה. הגויים עקרונית עמדו אף הם באותו מעמד (אריות=אדום=שעיר, נמרים=ישמעאל=פארן). אף להם ולבחירתם הוצעה התורה והאמונה באל. אלא שהם דחוה, מפני שהפעילו  שקולים תבוניים ומתנים. לא היית בהם אותה מסירות נפש. אף אם מיוחסת להם תודעה תאיסטית-טרנצדנטית, זו אינה מכילה את הפן ההתגלותי שבסיני.  זיקתם מרוממת ומרחקת את האלוהות מהמציאות כדי כך, שהשפעתה עליהם הנה דרך המזלות והשרים. השיגוב שהם מייחסים לאלוהות  מרחיקה את השגחתו  ואת השגתו האימננטית, כמו גם את השפעתו הישירה בעולמות התחתונים. מכאן הקושי שלהם בהתמסרות למה שהוא ל'מעלה מטעם ודעת'. על אף הכרתם בקיום האל, אין הם משיגים את מהותו. שכן, הם נעדרים את כושר הביטול האינטואיטיבי המתבטא אף באי מוכנות להקרבה עצמית (מסירות נפש). משום כך אין בהכרה זו כדי לסגור את הפער בינם לבין האל, ובין האל לבין המציאות. משמע אין להם את היכולת המיסטית המאוחדת ב'עצמות'. מה שאכן קיים בישראל.

תודעת הישות העצמית בפני האלוהות, עומדת לגויי לרועץ גם במישור המוסרי-חברתי. זו מעמידה את האגוצנטריות  במרקם יחסיהם הבין אישיים, ואת התועלתנות במכלול היצירה הבין לאומית, בניסיון יישובו של עולם. פועלם "לגרמייהו עבדי" (לעצמם הם עושים) ו"חסד לאומים, חטאת".  יוצא דופן הוא עם ישראל. שורשו בעצמות האלוהית,  (ביטויו ברצון העליון הגבוה אפילו משורש התורה), מאפשר לו יכולות בחירה וכוחות השפעה על המציאות.  באחת, מעשיהם קובעים את המציאות מחד, ואת ההוויה האלוהית, מאידך. תפיסתם האחדותית העצמותית, מבדילתם מהגויים משוללי הבחירה, המקיימים דיכוטומיה בין האלוהות למציאות.  הסבר זה של מהות האמונה היהודית שהיה טוב לגבי הבחירה של ישראל בא-לוהים, טוב הוא באותם ערכים להסבר שהגלות אינה מבטאת נטישה. הבחירה ההדדית והאיחוד המיסטי שהתקיים בה כופה על הצדדים קשר בל ניתק. זו משמעות נבואת חזון יחזקאל בגלות בבל המקבילה למתן תורה (שניהם נקראים בשבועות).

מַאי וְאָתָא מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ. דְּתָנֵינָן, כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיהַב אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, אָתוּ מַשִׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין, פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, (תהלים ח') ה' אֲדוֹנֵינוּ מָה  אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, בָּעָאן דְּיִתְיְהִיב לוֹן אוֹרַיְיתָא. מַה זֶּה וְאָתָה מֵרִבֲבת קֹדֶשׁ? שֶׁשָּׁנִינוּ, כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, בָּאוּ מַחֲנוֹת שֶׁל מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים. פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, (תהלים ח) ה' אֲדנֵנוּ  מָה אַדִּיר שִׁמְךְ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךְ עַל הַשָּׁמָיִם, וְרָצוּ שֶׁתּוֹרָה תִנָּתֵן לָהֶם

"אתא מרבבות קודש" משמע בא מהריב עם רבבות מלאכי הקודש שביקשו להותיר את התורה בתחומי העולמות העליונים .לא רק ישראל היו היחידים שהתמסרו במעמד סיני כתוצאה מההיתוך האלוהי שבגלות מצרים, גם הקב"ה  התמסר אליהם כתוצאה מהיתוך זה. שכן במקביל לפניה לגויים היית פניה של המלאכים לשמור את התורה בתחומי העולמות העליונים והרוחניים. המחשבה המקדמית הייתה כי האדם וישראל כמייצגים של המהות האנושית לא יעמדו במחוייבויות המוסריות והאלוהיות. כיוון שהאדם עתיד לאכזב ולנחול כישלונות מוסריים ואמוניים, עדיף להותיר את ה'תורה' בשמים המיטאפיזיים. זוהי עמדת נטישה מהכיוון הנגדי. שכן הגלות מלמדת את צדקת עמדת המלאכים. אכן האדם כושל ומאכזב, מדוע לא תישמר האינטימיות האלוהית בין פקודיו המלאכים שאינם חוטאים. סירובו של הקב"ה לעמדת המלאכים, מלמדת על הסירוב העמוק לנטוש את בניו בוחריו בגלות. סיבת הסירוב מחד נעוצה במה שנצרב במעמקי הגלות, ומה שבעצם גלות זו מלמדת. ובכן מה הגיונה של עמדה זו?

אָמַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכִי אִית בְּכוֹן מוֹתָא, דִּכְתִּיב, (במדבר י''ט) אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. (דברים כ''א) וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת. חֵטְא אִית בֵּינַיְיכוּ, וְכִי אַתּוּן בָּעָאן לְדִינִין. אִית בֵּנַיְיכוּ גֶּזֶל. אוֹ גְּנֵבָה, דִּכְתִּיב, (שמות כ') לא תִּגְנוֹב. אִית בֵּינַיְיכוּ נָשִׁין דִּכְתִּיב, (שמות כ') לֹא תִּנְאָף. אִית בֵּינַיְיכוּ שִׁקְרָא, דִּכְתִּיב, (שמות כ') לא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. אִית בֵּינַיְיכוּ חֶמְדָּה, דִּכְתִּיב, (שמות כ') לֹא תַחְמוֹד. מַה אָתּוּן בָּעָאן אוֹרַיְיתָא. מִיָּד פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, ה' אֲדוֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ. וְאִלּוּ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם לָא כְּתִּיב. וְעַל דָּא וְאָתָא מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ, כְּדֵין מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ.

אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכִי יֵשׁ בָּכֶם מָוֶת? שֶׁכָּתוּב (במדבר יט) אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. (דברים כא) וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת. יֵשׁ בֵּינֵיכֶם חֵטְא? וְכִי אַתֶּם צְרִיכִים דִּינִים? יֵשׁ בֵּינֵיהֶם גָּזֵל אוֹ גְנֵבָה? שֶׁכָּתוּב (שמות כ) לֹא  תִגְנֹב. יֵשׁ בֵּינֵיכֶם נָשִׁים? שֶׁכָּתוּב לֹא תִנְאָף. יֵשׁ בֵּינֵיכֶם שֶׁקֶר? שֶׁכָּתוּב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךְ עֵד שָׁקֶר. יֵשׁ בֵּינֵיכֶם חֶמְדָּה? שֶׁכָּתוּב לֹא תַחְמֹד. אָז לְשֵׁם מָה אַתֶּם רוֹצִים תּוֹרָה? מִיָּד פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, (תהלים ח) ה' אדננו מה אדיר שמך בכל  הארץ. ואלו אשר תנה הודך על השמים לא כתוב. ועל כך ואתה מרבבת קדש, אז מימינו אש דת למו.

תשובת ה' למלאכים לכאורה פשוטה. פשוטה כל כך שהיא מביאה לתהות מה היה בהגיון המלאכים לבקשה לעצמם? ובכן  הרעיון העמוק הגנוז במדרש זה בא ללמד שא-לוהים מעוניין להעניק תורה לבני אדם הנכשלים בחטאים: בגזל, גניבה, ניאוף ורצח, וחמדה. החטא יוצר את האנושיות. אנושיות המתנתקת מהשמיים ה'מלאכיים' – האוטומטיים, ויוצרת ארץ רבת תהפוכות. תהפוכות בני אנוש – רק בהן מונחת ההכרזה הפוטנציאלית "מה אדיר שמך בכל הארץ". רק יכולת הניתוק האנושית, המרידה והריחוק הארצי מהאל, כשהיא מתהפכת לגעגוע, קירבה ודבקות אליו, אזי בכך הוא מתגדל, מורחב ומועצם. הא-לוהות כשהיא לעצמה ובסביבת מלאכיה, הרי היא הויה סטאטית שאין בה גידול. רק מתוך האיפכא מסתברא, עולה מודעות אחדותית. רעיון זה חוזר ומחזק את הגלות כצורה של ריחוק, ניכור ואיפכא מסתברא, שמגדיל את הזיקה לא-לוהות ומעצים את האחדות שבין ישראל לא-לוהיו. לומר לך כשיש (ישראל במלאות ריבונית ודתית )- אזי אין (עומק אמוני), וכשאין (ישראל בגלות ) אזי יש (עומק אמוני). כמעט שהיינו אומרים, שהגלות היא ההעדר שיוצר את הנוכחות הא-לוהית החזקה האינטימית והצרובה ביותר. ומשום כך אין מה לדבר על נטישה. 

ר' יוֹסֵי אוֹקִים לְהַאי קְרָא, (ה' ב') כַּד נַחְתָא שְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם. וְרַבִּי  שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי קְרָא, עַל רָזָא דְּיִחוּדָא דִּמְהֵימָנוּתָא אִתְּמַר, אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, קוֹל אֲמַר לְדִבּוּר אִתִּי, בְּגִין דְּהָא (בראשית ל''ו א') קוֹל אָתֵי לְדִבּוּר, וּמְדַבָּר לָהּ בַהֲדֵיהּ, לְמֶהֱוֵי כַּחֲדָא בְּלָא פִּרוּדָא כְּלָל. בְּגִין דְּקוֹל אִיהוּ (בראשית רמ''ז ב' כ''ה א') כְּלָל, דִּבּוּר אִיהוּ פְּרַט. וְעַל דָּא כְּלָל אִצְטְרִיךְ לִפְרָט, וּפְרָט אִצְטְרִיךְ לִכְלָל. דְּהָא לֵית קוֹל בְּלֹא דִּבּוּר, וְלֵית דִּבּוּר בְּלא קוֹל. וְעַל דָּא אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה וְגוֹ', דְּעִקָרָא דְּתַרְוַיְיהוּ מִלְּבָנוֹן קָא אַתְיָין. 

רַבִּי יוֹסֵי בֵּאֵר פָּסוּק זֶה כְּשֶׁיָּרְדָה שְׁכִינָה לְגָלוּת מִצְרַיִם, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, פָּסוּק זֶה עַל סוֹד יִחוּד הָאֱמוּנָה נֶאֱמַר. אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, הַקּוֹל אָמַר לַדִּבּוּר אִתִּי, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי קוֹל בָּא לַדִּבּוּר, וּמַנְהִיגוֹ עִמּוֹ לִהְיוֹת כְּאֶחָד בְּלִי פֵרוּד כְּלָל, מִשּׁוּם שֶׁקּוֹל הוּא כְּלָל, דִּבּוּר הוּא פְּרָט, וְלָכֵן כְּלָל הִצְטָרֵךְ לַפְּרָט, וּפְרָט הִצְטָרֵךְ לַכְּלָל, שֶׁהֲרֵי אֵין קוֹל בְּלִי דִבּוּר, וְאֵין דִּבּוּר בְּלִי קוֹל. וְעַל זֶה אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה וְגוֹ', שֶׁעִקַּר שְׁנֵיהֶם בָּאִים מִלְּבָנוֹן.

ר' יוסי העמיד את הפסוק איתי מלבנון כלה – כפרשנות לירידת השכינה לגלות (בשל ההמשך 'מלבנון=בינה תבואי'). כלומר מה שתואר על ידי הקב"ה על מעמד סיני חל בעצם על הירידה למצרים. לפי מה שהוסבר אפשר לומר כי כבר בגלות מצרים נחקק ונצרב מה שיתגלה על סיני. ר' שמעון בר יוחאי אומר שפסוקים אלו מבטאים את אילן הספירות ואופן התקשרותן ההרמונית- וזהו סוד יחוד האמונה. דבר זה מתבטא במערכת הקול והדיבור. הוא מבאר שהקול שהוא זעיר אנפין= הזכר(הכלל) אומר לדיבור שהוא ס' מלכות=הנקבה (פירוט): "איתי מלבנון"- אנו יחד  בלא פירוד מהלבנון.=בינה. אין קול שלם בלא דיבור ואין דיבור בלא קול.

תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה: דָּא אִיהוּ גָּרוֹן, דְּמִתַּמָּן נַפְקָא רוּחָא לְאַשְׁלְמָא כֹּלָּא, (נ''א כלה) מֵרָזָא דִּלְבָנוֹן סָתִים וְגָנִיז. מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן: דָּא אִיהִי לִישָׁנָא רֵישָׁא  וְאֶמְצָעִיתָא, דִּמְחַתְּכָא לְדִּבּוּר. מִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת: אִלֵּין אִינּוּן שִׁינַיִם. מֵהַרְרֵי נְמֵרִים: אִלֵּין אִינּוּן שִׂפְוָון, שְׁלִימוּ דְּאִשְׁתְּלִים בְּהוּ דִּבּוּר.  תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה - זֶהוּ גָרוֹן שֶׁמִּשָּׁם יוֹצֵאת רוּחַ לְהַשְׁלִים לַכֹּל, (כלה) מִסּוֹד  הַלְּבָנוֹן הַנִּסְתָּר וְהַגָּנוּז. מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן - זוֹהִי לָשׁוֹן רֹאשׁ וְאֶמְצַע, שֶׁחוֹתֶכֶת אֶת הַדִּבּוּר. מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת - אֵלֶּה הֵם שִׁנַּיִם. מֵהַרְרֵי נְמֵרִים - אֵלֶּה הֵם שְׂפָתַיִם, הַשְּׁלֵמוּת שֶׁבָּהֶם נִשְׁלָם הַדִּבּוּר.

ראש אמנה זהו הגרון- ממנו יוצאת הרוח ההופכת לקול. מסוד הלבנון-הבינה המקבלת מחכמה. מראש שניר וחרמון- הוא הלשון = תפארת ,החותכת את האותיות . ממעונות האריות- אלו השיניים שהם ספירות נצח והוד. 'מהררי נמרים' אלו השפתיים= שאפשר שהם היסוד ואפשר המלכות המוצאים את הדיבור אל הפועל. הגיבוש וההרמוניה של הכוחות האלוהיים הערוכים במבנה של זכר ונקבה- מסמלים ומלמדים על היחס הזיווגי שבין הקב"ה=זכר לבין כנסת ישראל=כלה נקבה. חזון יחזקאל אם כן הראה את מבנה הקשר הבסיסי שבין הא-לוהים לעמו ותמונה זו נחקקה בעם בגלותו- תמונה המלמדת על אהבה שאינה תלויה בדבר. ואינה נתונה לנטישה.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (משלי כ''ג) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן  וְאַל תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו. אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן, בְּגִין דְּנַהֲמָא אוֹ הֲנָאָה דְּהַהוּא בַּר נָשׁ דְּהַוְי רַע עַיִן, לָאו אִיהוּ כְּדַאי לְמֵיכַל וּלְאִתְהֲנִי מִנִּיהּ. דְּאִי כַּד נַחְתּוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם, לָא יִטְעֲמוּן נַהֲמָא דְּמִצְרָאֵי, לָא אִשְׁתְּבָקוּ בְּגָלוּתָא, וְלָא יְעִיקוּן לוֹן מִצְרָאֵי.  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, (משלי כג) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן  וְאַל תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו. אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן - מִשּׁוּם שֶׁלֶּחֶם אוֹ הֲנָאָה מֵאוֹתוֹ אִישׁ שֶׁהוּא רַע עַיִן, אֵינוֹ כְּדַאי לֶאֱכֹל וְלֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. שֶׁאִלּוּ כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם לֹא טָעֲמוּ לֶחֶם שֶׁל הַמִּצְרַיִם, לֹא הָיוּ נִשְׁאָרִים בַּגָּלוּת, וְלֹא הָיוּ מְצִיקִים לָהֶם הַמִּצְרִים.

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יִצְחָק, וְהָא גְּזֵרָא אִתְגְּזַר. אֲמַר לֵיהּ, כֹּלָּא אִיהוּ כְּדְקָא יָאוּת, דְּהָא לָא אִתְגְּזַר בְּמִצְרַיִם דַּוְוקָא, דְּהָא לָא כְּתִיב (בראשית ט''ו) כִּי גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֶלָּא בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַאֲפִילּוּ בְּאַרְעָא אָחֲרָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יִצְחָק, וַהֲרֵי נִגְזְרָה גְזֵרָה? אָמַר לוֹ, הַכֹּל הוּא כָּרָאוּי, שֶׁהֲרֵי לֹא נִגְזַר דַּוְקָא בְּמִצְרַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא כָתוּב כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךְ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֶלָּא(בראשית טו) בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַאֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת.

בשתי הפסקאות האחרונות שהן לאמיתו של דבר, התחלה של נושא חדש,  מתחולל מהפך ביחס לגלות מצרים. כאן מואשמים בני ישראל שירידתם למצרים והתערותם בתוככי מצרים היא זו שהביאה את הגלות. גלות מצרים לא הייתה מוכרחה. כדי שבני ישראל יצאו מן המלכוד  היה להם לצאת לארץ ישראל בתום שנות הרעב.

והם לא גאלו עצמם אלא אדרבא המתינו עד שיפקוד ה' אותם כמאמר יוסף: "ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב". והכוונה היא לפסוקים: "וישב ישראל בארץ מצרים וגו' ויאחזו בה , הארץ הייתה אוחזת בהם ותופסת אותם ואלו היו מבקשים לצאת מתוכה קודם לכן לא היו יכולין עד שבא הקץ שהם חייבים, לפיכך כתיב ויאחזו בה כאדם שבעל כורחו אחוז בה (מדרש תדשא פי"ז ) ותיב"ע "ובנו להון בתי מדרשין ופלטין בארעא דגושן ואחסינו בה אחסנת תקלין(חקלין – שדות ) וכרמין ונפישו וסגיאו לחדא".

עד כמה שהבחירה  הייתה בידי העם, היה עליהם לצאת משם. ולא לבטא מחד ערגה לארץ ולסגולתה ומאידך להעמיק שורש בארץ מצרים (לאכול לחמם). במשמע, כפל פנים זה שבהתראות כלפי פנים וחוץ, הביא עליהם את גלות מצרים.  ואם ישאל ר' יצחק : הלא גזירה היא מלפניו יתברך "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה ..ודור רביעי ישוב הנה", וגם  חשבון יש  ממתי ועד מתי. הא לך אם כן שבועה שלא יעלו בחומת מצרים – ובפי החירות ולא ידחקו את הקץ? על נענה דרך הרחבה המדרש נוסף: מסכת שבת דף פט ע"ב :  "דרש רבא מאי דכתיב לכו נא ונוכחה יאמר ה' ....וגו' " לעתיד לבוא יאמר להם הקב"ה לישראל לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם! ויאמרו לפניו: רבש"ע אצל מי נלך ? אצל אברהם שאמרתה לו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך  ולא ביקש רחמים עלינו , אצל יצחק שבירך את עשיו "והיה כאשר תריד ופרקת עולו ולא בקש רחמים עלינו , אצל יעקב שאמרתה לו אנוכי ארד עמך מצרימה ולא ביקש רחמים עלינו אצל מי נלך עכשיו ? "יאמר ה' ": אמר להן הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי "אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו"!

מדרש זה המבטא התנכרות הבנים כלפי מעשה האבות, שהיה מעשה מכוון גלות, מלמד כי גלות עבדות מצרים לא היית הכרחית  אלא אפשרית. כל אב יכול היה בתורו לשנות את הגזירה דעבידא דבטלה.

כך גם הבנים שהגיעו למצרים. אף הם יכלו לפרש "בארץ לא להם"- בארץ ישראל, או בארץ אחרת ממצרים. היית להם בחירה ליצור פרשנות אחרת להבטחה- הנבואה הפתוחה. אבל מנעמי ארץ מצרים "לחם רע עין"- הם שהיטו את הפרשנות אל ישיבה פסיבית ומתמשכת שהביאה את שיעבוד מצרים.

הפרשנות אם כן יוצרת היסטוריה- יוצרת תורה- יוצרת פרשנות - יוצרת היסטוריה וממשיכה חלילה.

המדרש מלמדנו כי גלות מצרים כפי שהייתה אינה הכרח, וגלות אדום אינה הכרח למרות שהן כתובות בתורה. העובדה שאלוקים אמרם לאבותינו לא הכריחה את המשך התסריט, כפי שאנו מכירים אותו. המשך התסריט הזה הוא תוצאת תגובת האבות "לא ביקשו רחמים עלינו" משהו באבות לא עשה את התיקון הנדרש למניעת הגלות וזה עצמו (אי התיקון והגלות )עבר אלינו. וכיוון שכך המשכנו לעצב את התסריט. אכן גלינו והשתעבדנו.