מן ושליו ומה ביניהם - מנהיגות בסיר הבשר- וחידת תהיית משה רבנו- פרשת בהעלותך /ראובן הכהן אוריה

         .  ב"ה   - מנהיגות  ושבר בסיר הבשר.

לחם ביקשו להם ישראל בצאתם ממצרים. רעבים היו בכלות המצות ממשארותם.

אלוקים הרואה בצרת בניו נענה מיד. "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא": (שמות טז', ד). לחם ונסיון עמו. המטרה: חיים יומיומיים של אמונה ובטחון כי "מי שברא יום ברא פרנסתו" **.

 כמי הנסיון במרה.  ברם, משה רבנו ע"ה הוסיף ככל הנראה מדעתו כי לא רק לחם יינתן אלא  גם בשר. ": ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבוע בשמוע ה' את תלונותיכם (שם טז', ח). מפני מה הוסיף  מרע"ה  את הבשר לתפריט? ואם הוסיף כאן בשר ולא היה רע בעיניו ואף לא בעיני אלוקים המסכים לדעתו:"...דבר אליהם לאמר בין הערביים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלוקיכם" (שם טז' ,יב), מפני מה  חרה אף ה' מאוד ואף היה רע הדבר בעיני משה, בבקשתם בשנה השנית לתוספת בשר למן (במדבר יא',י)? על שום מה נחנקו שם למוות, בעוד בשר תאוותם בגרונם. מפני מה כאן  בפרשתנו עלתה לה שכבת השליו לעת ערב על שולחנם ובאה בשלום אל יעדה?

דברים הרבה יש לחשב בהשוואת שתי פרשיות אלה. אנו  נעקוב אחר הוספתו  של משה ונתהה אם סופה של זו לגרוע.

בשר שביקש משה רבינו לא על מנת ללפת בו את הפת, כי אם  לשם לקחו. למען החדר אל קרבם  "כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים".  "ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים: ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו: ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבוע בשמוע ה' את תלונותיכם (שמות טז', ו-ח). 

 

הלחם ניתן מאת ה' כנסיון ולשם חינוך לעמידה בנסיון "למען אנסנו". מטרתו החינוכית-אמונית של השליו כפי שמפרש משה, היא העדות על יכולת ה' וההצבעה על היותו הוא המוציא את ישראל ממצריים. בכך ביקש משה לדחות את הביקורת מעליו ומעל אהרון, תוך הטחת "ונחנו מה כי תלינו עלינו" . ראשית, משה רבינו מגדיר את בקשת בני ישראל לאוכל,  כתלונה (ארבע פעמים):  "בשמוע ה' תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו" . שנית, התלונה מופנית כלפיו וכלפי אהרון, בעוד שהכתובת הנכונה לה, היא ה' האחראי הבילעדי למצב ."ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי אם על ה'". שלוש, משה מבין כי בנ"י מאשימים את מנהיגיהם בהולכתם שולל. לא היה זה האלוקים ולא מאתו יצא הדבר, לצאת אל המדבר הנורא. ולכן כנגד טענה זו, דווקא השליו (הנלווה למן) בפלאו הניסי נבחר ונמצא ראוי יותר מכל למילוי פתרון בעיות אלה.

ואל יהיה הדבר קל בעיננו, שכן אף בעיני משה לא היה קל פלאו הניסי של השליו. שכן בבקשתם של בני ישראל בשנית בשר שליו, קשה היה בעיני משה הגזתו ואספקתו לחודש ימים. קשה, עד כי יצאה מפיו התמיהה הגדולה : "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנוכי בקירבו ואתה אמרתה בשר אתן להם ואכלו חדש ימים : הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף ומצא להם:" (במדבר יא',כא-כב).

שתי תמיהות גדולות כאן. ראשית,  משה רבנו שחווה והכיר את כל מפעלות הא-ל עד כאן (כולל מן יום יום) הכיצד מפקפק הוא בשליו של "חדש ימים" ? שנית הן אין זו הפעם הראשונה לירידתו של השליו (אף אם ירד כנראה לכל היותר לעשרים יום בפעם הראשונה)?

 תשובת האל למשה רבנו " ויאמר ה' היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא" (שם יא', כג), מלמדת לכאורה כי פקפוק  כביכול, היה כאן וכמדומה שהם דברי תמיהה מהחריפים שהטיח משה.   ואכן כך ראה רבי עקיבא את הדברים: "רבי עקיבא אומר: "שש מאות אלף רגלי ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים. הצאן ובקר "... הכל כמשמעו, מי מספיק להם... ואיזו קשה זו או שמעו נא המורים"? (במדבר כ,י). אלא לפי שלא אמר ברבים חוסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי לפיכך לא חוסך לו הכתוב". כך גם ברש"י יא',כב). ולשון התוספתא "אלא שמחלל שם שמים בסתר מחסכין עליו בגלוי נפרעין ממנו זה שבסתר חוסך עליו המקום..." (תוספתא סוטה פ"ו,ה"ז)

ר' שמעון,  חולק על ר' עקיבא ומפרש את דברי משה באופן אחר. לדבריו, לא טענה של פקפוק יש כאן חלילה,  אלא  טענה שאין ראוי להם לישראל אספקת בשר בכמות כזו של חודש ימים. אף כמות גדולה שכזו לא תספיק כדי  להשקיט את תלונות תאוותם. ובכל זאת, כיצד נסביר את הדברים לשיטת ר' עקיבא, שכמדומה, שפשוטו של מקרא  נוטה לטובתו?

ואחר בקשת הסליחה, ננסה  בדרך האפשר את ההסבר הבא: השליו היה ביד משה כלי ומבחן לאמונה בהנהגה ההיסטורית של אלוקים, כמענה לחשד שלו בישראל כנ"ל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרשת בשלח במן ובשליו הראשון. והנה בדבר זה עצמו, הייתה לכאורה המכשלה ובה לדאבון לב לקה. רבי עקיבא מלמדנו כי דבר ה' "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל", עיקרו של כשל זה וההחלטה על העונש, נקבעו כבר בפרשת השליו השנית, שבפרשת בהעלותך. שכן היא הולמת ביותר את הגדרת החטא: "יען לא האמנתם בי" . 

"עתה תראה " שמופיע כאן, כהמשך הפליאה של הקב"ה : היד ה' תקצר, עתה תראה היקרך דברי אם לא" קושר אליו אף את ה"עתה תראה" שהחזיר אלוקים למשה בהרהרו אחר מידותיו בבואו להציל את ישראל ממצרים .(שמות ו',א) . "עתה תראה – העשוי לפרעה תראה ולא העשוי למלכי שבעה אומות , כשאביאם לארץ" (סנהדרין קיא ע"א). השליו לא היה רק מבחנם של ישראל אלא גם מבחן מנהיגות משה. 

ואולם שאלת העונש עדיין מתמיהה, מה מידה כנגד מידה יש בה?       

    על אלדד ומידד נאמר "ויתנבאו במחנה" - ומה נבואה נתנבאו? אמרו משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ. אבא חנין אומר משום רבי אליעזר על עסקי שליו הן מתנבאין עלי שליו עלי שליו (סנהדרין יז ע"א) .

מניין לנבואה זו של אלדד ומידד?

ושוב על דרך האפשר נסביר כי אלדד ומידד נמצאים לכאורה, בעיצומו של משבר מנהיגותי של משה. הנבואה נחה עליהם מאותה רוח המואצלת מנבואתו ומסמכותו של  משה. זאת, לאחר שהאלוקים מבטיח למשה נשיאה בעול המנהיגות יחד עם זקני ישראל. וזאת, לאחר שמשה מתלונן על הקושי לשאת בעול התלונות של בנ"י.  וכמדומה שרוח הנבואה שחלה על אלדד ומידד, היא חלק מהרוח שנחה על שבעים הזקנים, ושרוח זו היא אף הרוח המגיזה את השלוים מן הים שבקעו משה. כך,  שרוח נבואה זו באה כמענה לתלונתו של משה עצמו "לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה.... על האדמה אשר נשבעתה לאבותיו".

בקשת השליו השנית, היתה העילה למשבר המנהיגות של משה. שכן יודע הוא ומכיר כי מבחן השליו הוא מבחנו שלו כמנהיג, נביא ושליח. כמדומה שהדרישה הבנאלית והאנושית לבשר ע"י בנ"י,  אף היא מביאתו לאמירה המורכבת כל כך ומעבירתו ממידת מנהיגותו  עד שבא ליכלל הדיבורים:

יא)למה הרעותה לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעינך לשום את משא כל העם הזה עלי.

יב) האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו.

יג) לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני.

טו)  ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעינך ואל אראה ברעתי.

ספק אם ישנה עוד אמירה רגישה כל כך של משה מרע"ה, המתפרצת ממעמקיו כזו הבוקעת במעמד הזה. תרעומת שהגיחה באיפוק רב בסדק שיצר 'שליו ראשון' "ונחנו מה וגו'", הנה היא באה כפרץ בשליו שני לשיא כמוה לא הכרנו.

תלונת השליו יוצרת משבר מנהיגות. הרתעות משה מכבדותה של מנהיגות תובענית כל כך, גרמה לנסיגה שהביאה להאצלת סמכויות והרחבת מעגל המנהיגות הנבואית.

הסיומת הזו בדברי משה: "על האדמה אשר נשבעתה לאבותיו", אפשר והיא מעין הרהור קושי של משה באשר לשליחותו כמביא בנ"י להנחילם ארץ אבותם. שמא בהענות ה' לחלקה הראשון של בקשתו, לחלק את משא ההנהגה מינה וביה, נחלק תפקיד השליחות "משה מוציא ויהושע מכניס". כך שכאן באדמת קברות התאוה נבט הזרע שהוטמן בסנה במצרים,  שהושקה בשליו ראשון  ואשר גידוליו ימנעו ממשה בואו אל האדמה "אשר נשבעת לאבותיו". אלדד ומידד נתנבאו ברוחו של השליו, וראו את מה ש"חסך" הכתוב מבנ"י בפרהסיא. 

הוספתו של משה בשר לעם, באה ממקום שלכאורה חשד באמונם ובאמונתם. משה רבנו ע"ה, לא ראה בכך דרישה פשוטה של צורך בבקשה לאוכל, כי  אם תלונה המעמידה במבחן את מנהיגותו ואת האמונה באלוקיו. ואכן, משה בחר בכלי  העשוי להסיר את כל התלונות והספיקות – השליו. בו בדבר לצערנו נמצא קושי במנהיגותו ובדברי תמיהה באשר ליכולת אלוקיו הוא (לפי ר' עקיבא).

אפשר והתורה מלמדתנו, דרך גדול נביאנו, כי מנהיגות יהודית הגם שיש בה שתי מידות דין ורחמים, שמאל דוחה וימין מקרבת, יראה ואהבה, שפה מתגמלת ושפה מעצבת, ראוי להגביר את החיובי על פני השלילי, את האהבה על פני היראה, את הרחמים על פני הדין. שאם לא כן מדת הדין מתוחה היא וחלילה היא עלולה להתגולל על כל סביבותיה.