קצת סיכום וקצת מה הלאה ? אירוע חטיפת הנערים קייץ תשע"ד / ראובן הכהן אוריה .
חלפה שנה. בסופה
נהרגו רוצחי שלושת הנערים. היית סערה ומלחמה. ובשוך הסערה לקראת השנה החדשה קצת סיכום: אמוני, וקצת מה הלאה, דתי?
עבר. הייתה שואה !!! והיו תפילות וזעקות והיו זוועות
עולם. "מאמר הדור" : אנו הדור שלאחר השואה!
אי אפשר שדימויי
האלוקות שלפני השואה ימשיכו כך לאחריה. ה'ניתוח הגדול' שעברנו היה וצריך להיות בראש
ובראשונה בדימוי האלוקות שלנו. אי אפשר לנו להסתיר פנינו ולהליטם מפני האלוקים
שנשקף/נסתר/נשגב מפנינו. אי אפשר בכל פעם להתחיל מהתחלה, כאילו אין לנו זיכרון
ימות עולם. אי אפשר ששאלות 'מחיצת הברזל המפסקת' תישאל שוב ושוב כאילו לא היית
שואה. כאילו לא שאלנו לימים ראשונים. אי אפשר שהמשיח שבושש לבוא בקשה מכל השעות,
יחיה בדימויינו כאילו הוא מציץ מבעד לכתלנו ופתאום יבוא להיכלו.
אי אפשר שלא תהיינה לנו פרופורציות.
אי אפשר לנו להתמלא
מפאתוס מיתי, בשעה זחוחה או בשעת תקווה,
ולעת כישלון לפטור עצמנו בחידוד מתחכם "אבא יכול גם להגיד, לא!" אי אפשר
שנחיה בתודעת תחייה, כאילו אך גידול
וגאולה הוא מקצב חיינו הבלעדי והאפשרי.
עם הנצח נרצח לא
מעט בדרכו הארוכה - ועמו עלו בעשן הארובות
גם דימויי ילדותנו כעם. עבור מי שעבר את מוראות אמונת השואה, מבלי הסתר פנים
והתכחשות, עבורו האלוקות הזדככה מסיגיה. זהו המפץ הגדול, שהופך את זיכרון השואה
למחוללת האמונה המתחדשת, בדרכו הארוכה של עם הנצח. זכר ליציאת אוושויץ!
אם יגבהו השמיים בזיכרון זה ואלוקי ישראל יהיה נוכח בפניו החדשות
באמונתנו, אין אנו אמורים להיות מופתעים
מנסיגת ימית, מחורבן גוש קטיף מרצח משפ' פוגל ומעליית השלושה בסערה. גם לא נהיה אכולי אכזבה וייאוש מהימים הבאים שיהיו קשים, אם יהיו
קשים וקרוב שיהיו קשים.
נכון, דימויי
תיקווה מואנשים פועלים טוב יותר על הלהט האנושי, כך גם נשלטת ומתועלת טוב יותר
המוטיבציה החברתית ואולם "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם". "כי
גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבותיכם".
מזכירין יציאת
אוושויץ בימים ובלילות. ובעיקר בלילות שהרי 'אמונתך בלילות'. הלילות שאין נשקפת מהן 'איילת השחר', או אז 'אמונתך',
דייקא!
הווה. ימי קודש נוסקים מועטין הם, ולעומתם רבים הם ימי
החולין, כך גם שגרתם וטוב שכך.
זה עתה, חשנו כולנו
ברוממות הלב הפועם שליווה את סערת העלייה, בקרוב השלושה לפני ה' – וימותו. חשנו כולנו את התקדשות ה'
והתגדלותו באור הנאצל שנסכו הורי ה'אורזלין' על שברם –שבר בת עמי.
האמונה הגדולה,
הצנועה והמיוחדת שנחשפנו בפניה, סחפה את כולנו. לא ברעש ה'! לא היה בה הביטחון הנאיבי שיהיה בהכרח טוב, הגם שביקשנו ליצור אותו. התעצומות והתפילות לא
ביטאו ביטחון שהם בהכרח חיים, בעודם מוטלים כפגרים תחת אחד השיחים, הגם שציפינו
וקיווינו שכך. אלה גם לא שיקפו זעקה לאוזנו של האלוקים: "אבא תרחם"!- בצפייה
שישנה גזירתו ותכניתו. סדרי שמיים ומראות אלוקים לא היו גלויים לעיניהם -עיננו. תפילתם-תפילותינו
היו עמידה בפני האלוקים שפרם את רקמת הוודאות תחת רגלינו. היו אלה זעקות השבר של
פגיעותינו. 'המקום' אליו אנו מביאים את חרדתנו, קוצר ידינו, וחדלות קיומנו.
תפילותינו היו הרחם בו התכנסנו והתחפרנו כעם הנולד, יונק בטבור מתמיד מהעצמות
האלוקית. בפני האלוקים זעקנו את אנושיותנו.
לכולם תקווה לפני ולכולם
אכזבה וצער אחרי. והתפילות הנן לפני ואחרי,
כי "גם כי אלך בגיא צלמוות... אתה עימדי". אלוקים אינו נוכח
בחיינו בשל מה שהוא נותן או בשל מה שהוא לוקח. 'שמו מבורך' אינו בשל צידוק הדין
המשקיט התרסה או חלילה 'ברכה' כלפי מעלה. אלוקים, לעניין זה, הוא התייצבותנו
במעמקי האינטימיות והעצמות הישראלית והוא ה'מעבר' להתייצבות זו אל ה'אהיה אשר
אהיה'. לעולם הוא הנוכחות כמושא פניותינו 'יהיה מה שיהיה'. גם בזעקנו "ה' שמעה תפילתי ושוועתי אליך
תבוא, אל תסתר פניך ממני ביום צר לי" תמיד ה' שומע תפילותינו, תמיד שוועתנו
באה לפניו, שהרי אין הוא מסתיר עוד פניו שלאחר השואה, מאתנו.
עתיד: מה הלאה ?
דמות ההורים
שהבליחה מבעד ליגון, לשכול ולתפילות היא אבוקה
שראוי לשוותה לנגד עיננו. ללמוד אותה ולהנחילה
הלאה אל תלמידנו, ההורים שלעתיד. ההורים
שלעתיד מישיבת 'מקור חיים' וחבריהם אף הם הצביעו על המקור ממנו שאבו ושואבים את
תעצומות החיים והבכי במסתרים, בבתי גוואי. ההורים שלהווה ושלעתיד הנכיחו בדמותם ובהתנהגותם
המופתית את האמונה ואת התפילה שבהתבגרות הציונית -דתית האותנטית. דמותם ותגובתם
היא תוצר של אמונה מיוחדת זו .היא פריו של סוד תפילה זה.
עם ישראל חווה דרכם וסביבתם אמונה, תפילה
וביטחון שלא הורגלנו בהנה. לא רפיסות ומורך, לא זעקות שבר מוחצנות, לא היסטריה, לא
הטחה, לא כניעה והשלמה מכאניים, לא תיעול פוליטי, לא מינוף ציוני-אידיאולוגי, לא
ספסור בדם, לא האשמות משתלחות ולא ייסורי מצפון קולקטיביים. הם לא אפשרו שחרור ניצרות הנקם והזעם המשתלחים להרגעת מצפוננו. המעיטו מלהעסיק עצמנו בכל מה
שיכול להסיט את כאבנו מלעמוד דומם נוכח האסון. הם הישהונו בכאב תוך ספיגת מלוא מהלומתו.
הכאב הנו מן
השמיים. הכאב פצע את רקמת הביטחון של כולנו וזעזע עד השיטין את אחיזת הוודאות
שלנו. למהלומה הזו צריך רגעי שתיקה הכלה והרהור, הזדהות בכאב ונשיאה דוממת בכאב
המשפחות והחברה כולה.
יפה הייתה השתיקה. שתיקת הכאב
שכינסה את כולנו לאחדות גורל ולא להעמקת הפצעים הפתוחים. הייתה פה אך התעצמות
והתקדשות של העצמות הקולקטיבית, אריגה של ריקמת חיים תחת זו הנשמטת מידיהם, איחוי
פרודות שהשאון הפוליטי, התקשורתי
והחברתי-תרבותי הצליחו להשכיח.
לח"י ימים
הבליחה המשפחה הציונית-דתית מבעד למסננים הממצעים והמתייגים והוצגה במלוא אנושיותה
הדתית. נכון, זו היית שעת שבר יוצאת דופן שהסתייעה לבסוף בתקשורת אוהדת. ואעפי"כ
הבה נלמד כי לא על עצמה בלבד יצאה זו ללמד אלא על הכלל כולו.
שר הבטחון יעלון
אמר- כתב " פגשתי הורים עם עוצמה אנושית יוצאת דופן, אשר מגלמים את כל הטוב
והנאצל שבאדם". ראוי שהודאה זו לא תהיה נחלת מתי מעט ולא תהיה זו תולדת שעה קשה
והרת גורל. ראוי שהשמאל והימין, היהודים והערבים החילונים והחרדים – יראו ויכירו
כי האופציה המזוככת הזו הינה יומיומית ושגרתית. יש להנכיחה ולהנגישה ככזו, שתוכר כמשמעותית
ביותר לעתיד תחייתו של עמנו כאן ולעתידו של הדו קיום שנגזר עלינו.
הבלחה זו נישאה על
השזירה הממלכתית. יד ביד, לב בלב היו ההורים וסביבתם עם זרועותיה של הממלכה. עם
הממשלה, חיילי צה"ל, וכוחות הביטחון , כמדומה שזו אף שעמדה לה והחזירה לה
כמים הפנים לפנים והביאה את כל קברניטיה אל קרביה של האינטימיות הדתית-ציונית, הן
המשפחתית והן החינוכית-ישיבתית. בעקבותיהם אף התקשורת הלכה שבי אחר קסמה האותנטי
של פרץ אנושי-דתי זה. 'מדינת תל אביב' אף היא נסחפה לתוך המעגלים הצנטרפוגליים מופתעת עד כמה ברית הגורל עדיין מרקדת בינינו.
ובכן , היה זה תמרור ואות לכל הנשוך, לשאת עיניו אל ליבת האומה הזו, אל ממלכתה, אל
מה שלא היה לנו טוב ממנו למעלה מאלפיים שנות גלות, דכדוך וסכסוך. לעניין זה, מוות
וחיים ביד השלטון. את מלחמת המצווה הזו רק העם מנהל, העם שעצמותו נתגלתה בח"י
ימי הפענוח, העם שעוצמתו נגלתה במנגנוני הטיפול והפענוח, העם שאין לנו אלא להישען
עליו ועל נציגיו, שיהיו עם אבינו שבשמיים. להתפלל ולעשות שיהיה הטוב שבאפשר.
לא תזוח עלינו
דעתנו כי מה שנגלה לעת צרה ממנה ניוושע, עדיין ערוגותינו צריכים עיבוד והטבה.
עדיין יש לסמנם ב'תג מאיר' ולשרש טיפוח של שנאה ואלימות דתית. עדיין יש מה שייתקן
בתוכנו בצמצום עצמי ובפנוי מקום לטוב שהזולת ו'האחר' עשויים להנהיר עלינו. ועצם טלטלת
הימים הללו יוכיחו כי ה'הארה' לא חיטאה את האפל והמאיים. עלינו לא רק לראות 'אורות'
אלא גם להוקיע ולגנות!!!
זאת ועוד. עד שאנו
קוראים בשם ה' –עננו! אלוהי אברהם וישראל- עננו!
אף אלה בני העוולה מחרפים נפשם לאותו אל עולם. אך הפעם בשם: 'אלוהי אברהם
וישמעאל' עננו!
הנה ימים באים ובשם אל עולם יוצאת חליפות האיסלאם
להחריב את העולם ולכבשו תחת דתם. דין מוחמד בסייף. אלה פניה של הדת המייחדת, אלה
פניו של המתדמה כאלוהיהם, אלה בניו, אלה יציריו של נביאו ושל 'קוראנו'.
איש בשם אלוהיו.
ואנו נערכים זה מול זה. משפחות פרנקל, שער ויפרח מול משפחות קאווסמה.
אלוקי ישראל שלאחר
השואה מול אלוהי ישמעאל. מצא את ההבדלים! זהו הלימוד והעיון שיש לנו לתת עליו את
הדעת פנימה, בתוככי החברה הישראלית. עיון במקומה של הדת, של האלוקות ודימוייה,
במעמקי הזהות, המוטיבציה והפעולה האנושית. כל שאלות הרות הגורל לעתידנו צריכות
להתלבן דרך הפריזמה הזו. אלוקים כפה עלינו במהלך תחייתנו ללבן את ה'מלכות החמישית'
ההולכת וכובשת את מחוזותינו, את אירופה וודאי ושמא מרבית העולם ככולו.
ואם הגענו לספק 'מלכות
חמישית' העולה קימעא קימעא, ואם רוממות 'תיקון
עולם' בתפילותינו, לא נימלט שאף האיסלאם הוא חלק מהעולם והוא עיקרי בתיקון והוא
באחריותנו.
אל לנו, לרבנינו,
לתלמידנו ולתורתנו להישאר זרים במרחב הערבי. תחייתנו תלויה בנפתולי יחסינו
ותיקונינו במרחב הזה, בדתו ובתרבותו. עלינו
ללמוד וללמד ערבית. להכיר את דתם ותרבותם, להגות בשפתם. עלינו, לגדל דור היודע מה
שישיב למוסלמי, מה שיכיל ושיתקן את המוסלמי, מה שיאפשר מרחב קיומי בין דתי וסובלני.
אי אפשר עוד שדת אלוקיינו שאחר השואה, תהיה לבת יענה מתכרבלת בבועתה. דתות
מתנצחות, מתגרות ומתנגחות זו בזו ואנו לא נוכל להירדם בירכתי הספינה. מחד, עלינו להציב
חזית שיודעת לעצור את הסחף בפני נהיית
ה'שמאל' בארץ ובעולם לראות ב"אחר" הערבי כקורבן האולטימטיבי. מאידך, עשה טוב, גם בפני התוקפן' נמצא
את המשותף, נתור אחר המתונים שבהם שיבואו עמנו בברית שלא יהיו בה בתרים.
אל לנו לטפוח על שכמנו:
"אנו דת החיים ואלה בני דת המוות". עלינו לשאול: כלפי עצמנו וכלפי
מאמיניה, מה יש בדת המונותאיסטית-איסלאמית שאינו מותיר שיור חיים למי שאינו כמותם?
היש בידנו להבין איך מובלים אל התופת הלזו? היש בידנו להוציאם ממנו? היש בידנו
להציע תיקונו? איך אנו, הן בתוכנו פנימה והן ממנו החוצה, מצליחים להעלות צרי
וארוכה לאלימות הדתית? נפנה אליהם בשם אלוקינו בדיבור שיתיישב על לב אלוהיהם.
גם קודם, אך בוודאי
לאחר השואה, אין לנו עוד לבטוח אך בצדקתנו, 'ברשעת הגויים' ובביטחון כי לעולם
יעמוד אלוקינו לצידנו ובראש צבאותינו. השתחררנו מ"אתה אלוקים הלא
זנחתנו". השתחררנו אל ההבנה כי דתם ואמונתם של נושאי הצלב והסהר אף היא
באחריותנו. אנו אחראיים אף לדתות המונותיאסטיות הזורעות הרס וחורבן. אנו שהבאנו את אמונת הייחוד, אנו אלה שבקרבנו
ובקורבנותינו השתכללה זו לאחר השואה.
אנו אף האחראים לזיכוכה מזרעי האלימות שנבטו לשורש פורה ראש בדתות
האוניברסליות.
אין זו אחריות של
אשמה, זוהי אחריות של תיקון. תיקון עולם במלכות שדי. הן זוהי תקוות משיחיותנו
וגאולתנו: "ונהרו אליו גויים רבים ויורנו מדרכיו".
עלינו לקדם שיח בין דתי השולל בעיקר כפייתה של
האלימות האנושית על זו האלוקית. האלוהות שאחר השואה שכולנו החביבים עשויים בצלמה,
היא רחמים גמורים והוא האב האחד לכולנו ואי אפשר לו שיתייצב כאלוהי 'נכבה' אכזריים. עלינו להשתמש בכל האמצעים שבידינו להוביל
למתינות בין דתית, רבנים מכאן ,שייחים ואימאמים מכאן, קבוצות מחנכים מכאן ומכאן,
בבתי החינוך, המרכזים הדתיים, בתקשורת וברשתות
החברתיות.. צדקה עשה הקב"ה שפיזר את המרשתת אל הבלי גבול – כך ששום מחיצה של
ברזל לא תפריד פנייתנו אל כל הערבים המוסלמים שבכאן ושבכל העולם.
נכון, בעיות ביטחון לפתחנו, ואוייב אנטי-יהודי
ורצחני לפנינו. אכן, יש להילחם בכל מה שידנו משגת לפגוע במשחרים לכלותינו. יש
לעמוד בגבורה, בעוז יהודי-ישראלי על משמרת דתנו-תרבותינו ועל בבת עיננו –מדינתנו. לא
ניתן שיפרקוה מתוכה ויחריבוה מחוצה לה מיוסרי 'קולוניאליזם'. ואעפי"כ, בד בבד
פנינו לשלום , לקירוב דתות ותרבויות. לא למזיגה, כן לקיום סובלני.
יש לשאת דגלים אלו
במערכות החינוך, בתנועות הנוער בבתי הכנסת
והישיבות , בשיח הפוליטי והחברתי- תרבותי. מעתה לא רק אנו במזרח ופנינו למערב, אלא
גם לערב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה