דינה נידונה על שם אמה / מעשה שמעון ולוי בשכם - פרשת וישלח /ראובן הכהן אוריה

דינה נידונה על שם אמה / ראובן הכהן אוריה

ותצא דינה בת לאה לראות בבנות הארץ .

ועתה השאלות הידועות . איך יצאה דינה בת לאה ויעקב? ואיך ולמה החריש אביהם יעקב ? ואיך רימו אחיה את אנשי שכם ? ואיך הרגו אותם ? ועל מה היה כעסו הרב של יעקב  ? ולמה נדונו שמעון ולוי להתנדות  ממנו ? ועוד ועוד ... ובאמת כיצד יש להתייחס למעשה שמעון ולוי ועם מי הצדק?

זו הפרשה נסמכה ובאה לאחר המפגש של יעקב עם עשיו. עליה נאמר בסופה : וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ, שֵׂעִירָה.  יז וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה, וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת; וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.  

{ס}  יעקב שב מחרן אל בית אביו. הוא מתפייס עם עשיו. עשיו מוכן לילך עמו ולשתף דרכם . הם יכולים לחזור אל ההרמוניה המשפחתית בבית יצחק ורבקה הוריהם . אלה הלא מצפים להם בכיליון עיניים. נפשם כלה  לראות את הבנים יחדיו ואת הנכדים שלא ראום עשרים שנה . אפשר שמעתה יתקיים הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו. והעיקר שעשיו כישמעאל בשעתו ישוב אל בית אביו ומסורתו. ישוב  עם מחלת בת ישמעאל כלתו  ועם בית מדרשו של יעקב ובניו. ואפשר שהיה נושא גם את דינה לסגירת המעגל. לאיחוד המשפחות .  והחשוב מכל : סליחה . הסליחה של יעקב מאבא יצחק כהה העיניים . אי אפשר  מבלי שיבוא לרצות את אביו על אף עונש הגלות שנגזרה עליו בגין ההטעיה.

ולא כך היה . יעקב דחהו לעשיו אחיו ונפרד ממנו . הם אף לא שבו יחדיו אל ההורים לזמן מה. יעקב לא שב  עד לפרידה והתמקמות של כל אחד באזור מחייתו.  מדוע ?

מדוע יעקב נסע סוכות? מדוע שם בנה את ביתו ולא בחברון עיר האבות? מדוע המקנה קובע את מקום מגוריו? כיצד המקנה מעניק אף את שם השכונה החדשה. ?  האם בשל השאלות הללו נאמר בהמשך : "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ."?                                                              . דינה היא בת לאה[1]. אי אפשר שלא לדון בדינה ובכל מעשי ילדי יעקב ללא שמותם.

שמות המעמסה הרגשית והנפשית שנושאים הם עמהם . רקע! רקע  צריך במשפחת יעקב . רקע להבנת הקרע ,לתהומות הגועשים, ללבה הרותחת. בפתע פתאום תפרוץ ויתגעש הכל ויסתחרר.   לכל בן יש שם ומקדם : ראובן – ראה ה' בעניי , שמעון – כי שנואה אנוכי , לווי הפעם ילווה אלי אישי .     שלושת הילדים הראשונים הם דוגמא והם גם החוטאים . גם שמות הבאים לא מחמיאים. הילדים הללו בשמותם ובמשאם  הם החטוטרת המצטברת שבין לאה ליעקב . זו שנכפתה עליו ונאנס עליה . ועתה ילדיה נושאים עמה יגונה  ודחיותה . כל קריאה בשם היא זעקה נואשת להיוושע .

וכשדינה נולדה ל, כא "וְאַחַר, יָלְדָה בַּת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ, דִּינָה". בת אחת ויחידה . ולה שם בלי הסבר.  "דן" נולד קודם והוא על שם הדין . וכנפתלי אחיו: דין רחל ונפתוליה עם  לאה שעם יעקב – דינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב," דינה היא בת לאה . אם הבנים משניים וטפלים לבן הזקונים יוסף . הבת דינה לא דיה להיות כנידון.

"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ"[2].  מי דואג לבת הזאת ? מי משיא אותה ? אם הגיע פרקה כפי שהבחין שכם מדוע לא ישדכנה אביה עם עשיו אחיו או עם אחד מבניו[3]? וכי בני הארץ הכנענים טובים מאחיו עצמו ובשרו מארצו וממולדתו?

"וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ.  ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ, בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב, אֶת-הַנַּעֲרָ, וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָ"

ונהפוך הוא , הגוי הערל הזה אוהב סוף סוף את הבת השולית הזו . נכון, תחילה הוא שוכב עמה ואף אונסה "ויענה"[4] . ללמדך שתאוות בשרים קדמה . אף על פי כן, ניגוד הוא ל"אהבת" אמנון בן דוד את תמר.   יש פה תיאור של אהבה שאינה תלויה בדבר. גם בתום הפורקן היצרי הראשון, כהדרכת התורה ביפת תואר , הוא רוצה בה כאשה. הרבה מוכן שכם לשלם בעבור אהבתו זו .
יש בה באהבה זו ביטויים כמו  "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ"; "וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ", "וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָ". "חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם" "כִּי חָפֵץ בְּבַת-יַעֲקֹב" ולבסוף " קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה. " כמדומה שזהו תיאור יוצא דופן בנוף האהבה המקראי . אין ספק סיפור האהבה הרומנטי הזה עומד בהשוואה ובניגוד לסיפור אהבת יעקב לרחל. גם אז יצאה רחל עם הצאן וזה פגשה בחוץ נגש אליה ונשק לה . גם אז יעקב בא אל לבן והציע מוהר הרבה לשם נשיאת רחל .

"וְיַעֲקֹב שָׁמַע, כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה; וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב, עַד-בֹּאָם. 

יעקב שמע ! כיצד שמע האם יצא לחפש אחריה ? בניו נמצאים בשדה . יעקב בבית . הוא מחריש. מדוע ?  האם הוא מחכה להתייעץ עם בניו[5]? לא ראינו כל התייעצות גם בבואם . מה הוא עושה בינתיים ? האם מתדפק על דלת בית שכם ? האם זועק זעקת חילול הקודש בעיר ? שמא ממתין הוא למסור את דינה של דינה לאחיה?                                                                       
              יעקב איש תם יושב בבית באוהלו. בניו בשדה . שמא ממשיך הוא  בתמותו , עדינותו ופחדו. ושמא בניו ראובן, שמעון, לוי ויהודה הנמצאים בשדה ממשיכים קו אחר. סגנון הדומה לזה של עשיו אחיו. הם כבר בני "ישראל", בעלי כבוד עצמי,  בעלי שררה כי לדידם כבר שרה אביהם "עם אלוהים ועם אנשים"  . יעקב שומע ומחריש "כי טימא את דינה ביתו",  שומר סוד וכנוע. הפליא עשה ויקבל  פני חמור אבי שכם אונס הבתולה  היוצא ובא לדבר אתו .

" וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, אֶל-יַעֲקֹב, לְדַבֵּר, אִתּוֹ." "לדבר אתו" משמע דיברו ולא רבו . לא כעסים ולא התפרצויות . אפשר והדיבור דימה את יעקב הבא שלם אל עיר שכם כי איש שלום הוא , עדין ורך. לא הוא  יפוצץ את העסק ואפשר ל"סגור" עמו ב'חמישים כסף'  מוהר האנוסות ולא יצטרך לשלחה מביתו  כל ימיו.

לעומת זאת אחי דינה דרך אחרת עימם . הם באים מן השדה אשר לעשיו. "וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד:  כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב, וְכֵן, לֹא יֵעָשֶׂה." אחי דינה, מיד בבואם ובשומעם, התעצבו, כעסו וזעקו זעקה גדולה ומרה   "נבלה עשה בישראל" .אי אפשר לשאת זאת "וכן לא יעשה !"[6]  זוהי תגובה 'ישראלית' – עשווית. לא תגובה יעקובית . אפשר הם כועסים על עיקרון הנבלה ולעומתם  יעקב ה'פרקטיקן', לאחר מעשה, התרשם מהאהבה.

 על כן אל יפלא  כי חמור יפנה אל האחים ולא אל יעקב בהצעתו . אפשר כי פנה כבר קודם אל יעקב שהציע לשמוע את פי האחים. ואפשר כי תגובתם למדה את החמור  מי האתגר העיקש והקשה לפצוח. מי חש בקרבה ובחסות ומי פגיעתו גדולה ורעה :" וַיְדַבֵּר חֲמוֹר, אִתָּם לֵאמֹר" איתם דייקא.

"שְׁכֶם בְּנִי, חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם--תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ, לְאִשָּׁה.  ט וְהִתְחַתְּנוּ, אֹתָנוּ:  בְּנֹתֵיכֶם, תִּתְּנוּ-לָנוּ, וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ, תִּקְחוּ לָכֶם.  י וְאִתָּנוּ, תֵּשֵׁבוּ; וְהָאָרֶץ, תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם--שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ, וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ.  יא וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-אָבִיהָ וְאֶל-אַחֶיהָ, אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵיכֶם; וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי, אֶתֵּן.  יב הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד, מֹהַר וּמַתָּן, וְאֶתְּנָה, כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי; וּתְנוּ-לִי אֶת-הַנַּעֲרָ, לְאִשָּׁה. 

האב חמור מדבר אבהות . "שכם בני" הוא דואג לבנו . הוא מוכן להשקיע הרבה בעבור בנו[7] . גם לבן סב האחים דאג ללאה ולרחל . לא ויתר עליהן בקלות. דרש הרבה בעבורן . לבן סבה של דינה לא ויתר על לאה אמה . עשה הכל לחתנה ולסדרה . עכשיו הגיע תורה של דינה . הרקע הזה עומד למול עיניהם הרכות של האחים . חמור מציף זאת .

  האב מדבר אל האחים הצעירים אהבה ורומנטיקה. "שכם בני חשקה נפשו" "תנו נא אותה לו לאשה" . וכך נוכל להתחתן זה בזה . גם כלכלה ומחיה הוא מדבר, היאחזות וסוף לנדודים . הנה הוא שלוח ליישבם בארץ המובטחת .  קשרי דם ומשפחה עם הילידים יעשו את העבודה .  הבן שכם לעומתו פונה לאב ולאחים . הוא מדבר על פיתוי שוחד כספי על מוהר האנוסות  . הוא רוצה לקנות את הנערה ואת אביה . ובשניהם לא נודע כי בקרבם טומאה ונבלה. שניהם מחרישים אודותיה.

זה  הדבר מגדיל את חרון האף  אצל אחי דינה . כאילו מקח היא בשוק . ולכן " וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו, בְּמִרְמָה--וַיְדַבֵּרוּ:  אֲשֶׁר טִמֵּא, אֵת דִּינָה אֲחֹתָם." ויענו "בני יעקב" דייקא . הכתוב מקדים כי ההצעה הנאמרת מפי האחים היא במרמה . לא שכם מבין זאת כך וכנראה גם לא יעקב . והדגש בדברם  הוא "אשר טימא את דינה אחותם". רגש האחווה אל אחותם הביא אל כעסם ואל ההצעה במרמה . שכם וחמור אינם גוללים את מלוא סיפור האונס והחזקת הבת-האחות בשביה[8]. אין הם מתנצלים על כך . הם באים במרמה . הם באים בסיפור מופרך " הבת באה אל הבן התאהבה ולא רוצה לחזור הביתה". המרמה הזו[9]  מכעיסתן ומעבירה דעתם המיושבת .

אחרי "בא אחיך במרמה" , ואחרי "למה רימיתני" . הרמאות רודפת את יעקב ואת בניו . היא עברה אל בניו-ממעשה לאה . בדרך זו הם מבקשים  לנקום את טומאת אחותם במרמה .

 האחות נאנסה. ערל בעל אותה . הנקמה תהיה באבר המילה שיצר את הבעיה . . "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם, לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה--לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ, לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה:  כִּי-חֶרְפָּה הִוא, לָנוּ.  טו אַךְ-בְּזֹאת, נֵאוֹת לָכֶם:  אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ, לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר.  טז וְנָתַנּוּ אֶת-בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת-בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח-לָנוּ; וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם, וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד.  יז וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ, לְהִמּוֹל--וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ.  יח וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם, בְּעֵינֵי חֲמוֹר, וּבְעֵינֵי, שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר.  יט וְלֹא-אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר, כִּי חָפֵץ בְּבַת-יַעֲקֹב; וְהוּא נִכְבָּד, מִכֹּל בֵּית אָבִיו." 

 האחים מציעים לכרות ברית עם אנשי שכם באמצעות ברית המילה . אם ימולו את עורלתם תתאפשר הנגישות לחתנות. המילה תסיר את חרפת שכם מעליהם.  המיניות הרעה עמדה ביסוד החיבור ."אשר טימא את דינה אחותם." היא זו שתתיר את החיבור . לא לחינם נקרא שכם:  החוי. הנחש הפאלי.

 במשפחת יעקב פרשיות שלמות וציוני דרך עוברים דרך התסבוכת המינית . כך בסיפור יעקב ולאה , כך בסיפור דינה , כך בסיפור ראובן , כך בסיפור יהודה , וכך בסיפור יוסף .

ההתערות הזו המוצעת ע"י האחים עומדת שוב בניגוד לחיבור האפשרי עם עשיו וקהילתו.

ולא זאת ועוד , לו עשיו היה בסביבה האם היה מתרחש אירוע שכזה ?!.

 "אַךְ-בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים, לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ--לִהְיוֹת, לְעַם אֶחָד:  בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל-זָכָר, כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים."[10] האחים מציעים הצעה להיות עם אחד . כולם יהיו נימולים מפני שזה יכשיר את דרכם לבנות יעקב .לא בשל המזבח של יעקב המוצב  בחלקת חמור ושכם . לא בשל אמונה כלשהי . לא מפני ההבטחה כי בברית הזרע האלוקי יזכו להיות בברית הארץ וינחלוה. ההפך הוא הנכון בברית הזרע ה"שכמי"  יטשטש את ייחוד בית יעקב ועוד דרכו  ינחלו את הארץ, דרך ההתחתנות בבנות החוי . 

"וְאִתָּנוּ, תֵּשֵׁבוּ; וְהָאָרֶץ, תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם--שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ, וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. " קודם יעקב קנה חלקת שדה משום היותו גר.  עתה קרוב למלכות הוא והארץ לפניו תמורת בנותיו. זוהי הצעת ה"המרמה" שהיא גם מבחן ההזדהות וההסכמה של הקהילה עם מעשה פרנסיה. במרמה לשון חוכמתא (רש"י).  אם נכון הוא ש"וכן לא יעשה"  צריכים אנשי העיר שכם להקיאם מתוכם , להשיב את הבת ולדון את שכם בן חמור למרות היותו נכבד. 

.ואולם ,  מה חשב יעקב ? מה הייתה תגובתו ? האם שתיקתו פירושה הסכמה ?. ומפני מה מסכים יעקב לכך [11]? מפני מה יסכים למה שאביו וסבו חששו לו? כיצד הסכים יעקב לביאתם בקהל של חבורת נואפים חברי אנסים ?

שמא סבר שלא יעמדו  בו בעלי החוי שטופי הזימה הללו.?

אדרבא אם הסכימו מלמד הדבר כי נתונים הם בידו של שכם וסרים למרותו או לחילופין מסכימים עמו ושותפים לדבר עבירתו  ועוד מוכנים להקריב עורלתם למענו . בין כך יוודע לאחים כי לא היה זה מקרה פרטי ללא עורף תומך  . הלחינם קרויה העיר על שם הבן הסורר?!

בחוכמה עשו האחים והעמידו את יעקב אבינו במבחן האבהות אם היא מתחלקת . ויעקב ,  האם מסר את דינה של דינה לדינם של האחים ?

והנה וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, " כואבים אנשי העיר מהמילה וכואבים האחים מהמילה שנתן יעקב לחמור. ביום השלישי משעה שכלו לאחים מבחני העיר והאנס מחד ומבחן האבהות של יעקב מאידך, הם עושים מעשה . בהיות אחי דינה כואבים  עושים בני יעקב מעשה עשיו. "כה וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר.  כו וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ.  כז בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, הָעִיר--אֲשֶׁר טִמְּאוּ, אֲחוֹתָם.  כח אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם, וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם, וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, לָקָחוּ."

שמעון ולוי אחי דינה הורגים כל זכר[12]".. הברית מחייבת את כל אנשי העיר להיות ערבים לשכם ולהשארת דינה . אי אפשר היה להרוג רק את חמור ושכם ולקחת את דינה ללא התנגדות . הברית אפשרה לכל הזכרים לקחת דרך חירות את בנות יעקב . הם לא יוותרו עליה . הם הלא נימולו. הם יתבעו את שלהם גם לאחר קיחת דינה . הם ינקמו . לכן בעיני האחים כולם נידונו להריגה על אודות מדווי עורלתם.

ולכן פסק הכתוב את הטעם למהלך הכוללני הזה :" בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, הָעִיר--אֲשֶׁר טִמְּאוּ, אֲחוֹתָם. במעשה ברית המילה כול העיר טימאה את דינה ואת משפחת יעקב .

"ויקחו את דינה " –כנגד קח לי את האשה הזאת"- [13]  ואין זה מפתיע שאיננו שומעים דבר מפי קרבן האונס עצמו.   מאז תקופת המקרא - ודורות רבים לאחריו - האונס נחשב בעיקרו פשע נגד האב , האחים או  הבעל של האישה הנאנסת^/  . אינו דומה אונס  אישה  בתולה –שלה נפסקו פיצוי חמישים כסף לאביה ונישואיה  לאנסה - לעונשו של אונס אשת איש: שדינו מוות. ואף היא אם לא "צעקה" צפויה לדין דומה .   שכן  הניאוף הנו ה"פלישה החמורה ביותר להוויית הבעל"
 כאן אירע דבר . "בני יעקב באו על החללים ויבוזו את העיר ..." ביאה זו על החללים מה משמעה ומדוע בזזו את העיר ? .יתירה מכך ומוגדלת התמיהה: "אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם, וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם, וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, לָקָחוּ. "

מה זאת ? את הצאן ואת הבקר היה צריך להרוויח במסחר פתוח לעת קיום שני חלקי הברית . כאן היא הופרה . ואעפי"כ נבזזים אנשי שכם המתים . עוד הגדילו עשה " וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם, שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ; וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת." מדוע שבו שמעון ולוי להיות כאנשי שכם וכשכם עצמו וחטפו את נשיהם ואת טפם .?

הקנאה על חילול הקודש אפשר ודורשת נקמה בלהט ובסערה להשבית את המחלל כפי שעשה פנחס צאצא לוי לצאצא שמעון. ואם אחר רוח הקנאות מתפנה המקנא לאסוף רכוש ולשלול שלל ואף חוזר וחוטף נשים להיותן שביותיו –פילגשותיו מה הדבר אומר ? מה הוא מלמד על כל הקנאה הזו מעיקרה. 

האם ביקשו בכך לממש את ה"ברית " בהיותם הם הצד החזק ומכתיב התנאים ?

אין זאת אלא, שבפני יעקב נחשף פן מכוער שלא רצה להכיר ולראות בצאצאיו פן שהזכיר מאוד את עשיו ממנו הרחיק לנדוד ואת לבן ממנו ברח . על כן באה חריפות תגובתו.

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.  לא וַיֹּאמְרוּ:  הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ.  {פ}

עכרתם אותי ! קביעה ראשונה . אין זה אני ואין זו דרכי . אשר על כן מאוחר יותר נראה כי יבקש להרחיקם מדרכו. "בסודם אל ייחד כבודי ובקהלם אל תבוא נפשי" . הכעס והחימה "אפם כי עז ועברתם כי קשתה " הנם מדרכו של עשיו עליו נאמר "על חרבך תחיה " לא אני ! לא אצלי! כל הזעם המתפרץ הזה על  טומאת דינה אינו ראוי כל כמה שמקרה דינה קשה . אין משיבים לאויב בשפתו. לא נעשים כמוהו כדי למצות הדין עימו.

לא יעקב הציע את העיסקא ואם הצענו אזי יש למלא אחריה . למה המרמה[14]?  ואם יש רצון להתחרט ולהפר  למה המוצא הוא ברצח כוללני[15]. ואם ההרג הסיטונאי הלזה היה תוצר של מאבק והתנגדות מדוע באים על החללים ובוזזים אותם? ואם רוצים להקפיד על טהרת המיניות היהודית למה לחטוף נשים גויות ? אם רוצים להצטייר כבעלי גאווה לאומית למה להיראות ביושבי הארץ כחמדנים בעלי זימה וחסרי לב ? 

זהו שאמר להם "... להבאישני ביושב הארץ "

יעקב הציב ב"חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ," זו אשר קנה אותה " מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם--בְּמֵאָה, קְשִׂיטָה", מזבח "וַיִּקְרָא-לוֹ--אֵל, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. "

יעקב כסבו אברהם בונה בשכם מזבח וקורא בשם ה' כ-אלוקי "ישראל" . הוא החל בייסוד תרבות דתית "ישראלית" חדשה עם חזרתו . הראשונים להיחשף לה היו שכם ובני עירו . האם דמות האלוקים שהוא קורא להצטרף אליו ולעבדו היא של אל מלחמה ובעל חרב נוקמת ? האם זו בשורת ישראל ישר –אל להרוג באין הבחנה ?  ואם עדיין אין בניו של אברהם יורשים את הארץ "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה " האם נזכה אנו לירש כשאנו עושים מעשה האמורי ? ועוד טענה :

" וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי"  זה עתה ניצלתי מיד אחי מיד עשיו. את פחדי הלא מכירים אתם , את חששי להיכנס לקרב יודעים אתם מצליעתי שאך נרפאה בהגיענו לשכם . נכון ששונה שמי לישראל כדי שאוכל להיות שורר ותקיף מול אוייבי ובכל זאת לאורך כל הסיפור הזה שמי יעקב . כי עדיין מתי מספר אנוכי וביתי. עדיין אין בנו הכוח להגן מפני מתקפה צודקת או לא צודקת . סיכנתם את כולנו. מה שעשיו לא הצליח לעשות , מה שלבן לא הספיק לעשות באתם אתם ובאחת העמדתם את כל המשפחה הזאת ואת כל ההבטחות אליה ועליה באבחת השמדה . "וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". הריעותם לנו יותר מהגרועים שבאוייבי.

"וַיֹּאמְרוּ:  הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ."  שמעון ולוי עונים . עונים את כל הנאום שהצענו לעיל . הם יודעים ומכירים בכל הטענות ההגיוניות , הדתיות , המוסריות והפוליטיות של יעקב  . אבל , הם פעלו ממקום אחר . "הכזונה יעשה את אחותנו ". בת אחת והיא אחותנו. חוקית רשמית היא ביתך . אבל אנו פעלנו מתוך האחווה מתוך הפגיעות העמוקה של ההזדהות עם זו שננטשה לזנות . זו שמצאה עצמה מחוץ לבית , מצאה עצמה בבית זרים ונאנסה. זו ששתק אביה על הדבר ולא מחה על חילולה , ולא אסף אותה אל ביתו . מחינו על היותה של זו כחלק מאחיה בני לאה הנאבקים על הזכות להיות מוכרים כילדים לגיטימיים של אבא יעקב עם כל הבעייתיות שהוא רואה באמנו ובנו . עשינו זאת כי לא יכולנו לשאת את היות אחותנו נתונה למקח ולממכר .[16]

עשינו את שעשינו כי אבא "לא לקח פיקוד" על ביתו והוא הותיר אותה "אחותנו". כי אבא היה צריך להיות כבר ישראל ולא יעקב . ואם אבא לא, אז אנחנו [17]. ואם זה מזכיר את עשיו אז יש לזכור גם כי המרמה הזו היא חלק ממרמה קודמת ש"זכתה בברכת ה"ידיים ידי עשיו". ואי אפשר שנהיה עוד דחויים בשל ה"למה רימתני " מבוסר סבינו.  המזבח שבשכם הנקרא "אל אלוקי ישראל " אינו יכול לדבר רק מקול יעקב צריך שיהיה בו מידי עשיו.

משפט המחץ של אחי דינה מותירים  כאן את יעקב ללא תגובה.

 מי צודק ?. האם התורה מצדקת את האחים ולכן אינה מוסיפה דבר[18]? האם התורה מצדקת את יעקב מאוחר יותר בקבלה את ברכתו – קללתו[19] " שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועֶברתם כי קשָתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל (בראשית מט, ה-ז. "?   האם התורה אינה מכריעה בדבר ומותירה את העניין פתוח לפרשנים ?שמא הותירה זאת למבחן התנהלות עתידי , מעין הזדמנות שניה  הפתוח לכאן ולכאן , מעין זה שהיה בעגל ובשיטים.?

יעקב נשתהה מלשוב אל אביו ולבקש את סליחתו. יעקב נשתהה מלממש לאביו ולאמו את הורותם המלאה גם כסבים. יצחק אביו ביקש לאחד את המשפחה ולא לדחות ילד מפני ילד .יעקב לא חזר לסגור את המעגל הזה יחד עם עשיו והוריו. ועשיו לא היה בסביבה. שמא בכל זאת התורה מלמדתנו כי  יעקב אבינו לומד בדרך הקשה מה היא הורות מבחינה ומה תוצאה אפשרית לאהבה מודרגת ומתחלקת .  

דבר אחד ברור פרשה זו שהיא עצמה המשך ישיר של הפרשיות הקודמות לה היא הסיבה לפרשיות הבאות אחריה כמו פרשת ראובן, ופרשת יוסף ואחיו ופרשת יהודה .  האם גם פרשת מות רחל ?

---

[1] . חז"ל שמו לב לדמיון שבין פתיחת סיפור מעשה דינה, "ותצא דינה בת לאה" (בראשית, ל"ד, 1) לבין הפסוק המספר "ותצא לאה לקראתו" (ל', 15). ראו בזה לא רק ייחוס הבת לאם, אלא גם קשר משמעותי בין מעשיהן ובין קורותיהן. יש מחכמינו שדרשו את "יציאת" לאה לקראת יעקב לגנאי, ואף ראו בכך חוסר צניעות כמו רש"י. י: "בת לאה - ולא בת יעקב? אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר: ותצא לאה לקראתו, ועליה משלו המשל - כאמה בתה" לעומת זאת , חז"ל סיפרו בשבחה של אשתו של אבא חלקיה, שנהגה לצאת מקושטת ומבושמת לקראת אישה בעת שובו הביתה בסוף היום, וראו בזה התנהגות נאותה ואף צנועה (ראו בבלי תענית כ"ג, ע"ב ) וכן שואל האברבנאל: "וסיפר הכתוב שיצאה דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב - לא לספר בגנותה שהיתה יצאנית בת יצאנית, כי הנה לאה צנועה היתה עד שלצניעותה לא הכירה יעקב כשבא אליה. ומה שיצאה ליעקב לאמר אלי תבא וגו' - אל פתח ביתה יצאה ולשם שמים נתכונה. אבל הכתוב הזה בא לספר שבחה של דינה שלא קרה לה זה להיותה יצאנית בטבעה, כי היא היתה בת לאה המלומדת לשבת בית, כי רחל היתה רועה את הצאן ולאה לא היתה יוצאת החוצה (כפי שאומר הרמב"ן: "וטעם כי רועה היא - להגיד כי אין לצאן לבן רועה אחר זולתה, כי לה לבדה מסר אביה העדר והיא לבדה רועה אותם כל הימים, לא תלך בהם לאה אחותה כלל"  בראשית כ"ט, ט')... וזה מורה שלא יצאה לכוונה רעה חלילה אלא לראות בבנות הארץ, לא אמר באנשי העיר וגם לא בבני העיר אלא בבנות העיר במלבושיהן ובתכשיטיהן יען לא היתה בבית יעקב שום נערה בלתה והיא רצתה ללמוד מבנות העיר כדרך הנערות הבתולות" וישלח, פרק ל"ג .   מכל מקום השוואה בין "יציאת" דינה ל"יציאת" אמה לאה מלמדת  כי במקרה של לאה, היא צריכה לשכור ולעשות מאמץ לפתות  את יעקב אישה, "אלי תבוא, כי שכר שכרתיך", ויעקב נענה: "וישכב עמה בלילה הוא" (ל', 16/(   וכי  בשני המצבים נכפו היחסים. אפשר כי חז"ל רצו ללמדנו כי בשל מערכת היחסים ההיא שבין לאה ליעקב נגרם ובא התדרדרותה של דינה לכלל המעשה שלה.

[2] . לפי מדרש אחד, בשעה שיעקב ובניו ישבו בבית המדרש, והיו עוסקים בתורה, יצאה דינה לראות בבנות הארץ (ששכר שכם בן חמור כדי לפתותה), כשהן מרקדות ומשחקות  : "וכשבא יעקב לארץ אחוזתו שבארץ כנען נשכו הנחש, ואי זה הוא הנחש? זה שכם בן חמור, שהיתה בתו של יעקב יושבת אוהלים, ולא היתה יוצאה לחוץ, מה עשה שכם בן חמור? הביא נערות משחקות חוצה לו מתופפות, ויצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, ושללה..." מובא בפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ז (ובהוצאת ווארשא פרק ל"ח).  (ל' גינצברג, אגדות היהודים (המהדורה האנגלית), עמ' 395. וראה: אבות דרבי נתן, נוסחה ב, פרק ג.)

[3] .  כאשר חצה יעקב את מעבר יבוק, לקראת המפגש המאיים עם עשיו אחיו, מסופר שהעביר "את נשיו ואת אחד עשר ילדיו" (בראשית, ל"ב, 23). דינה, אשר כבר הייתה בעולם, אינה נספרת כאן, כאילו אינה קיימת! הדבר עורר את בעלי המדרש לתהות, "ודינה היכן הייתה?" ולהשיב: "נתנה בתיבה ונעל בפני הרשע הזה (=עשיו), כדי שלא יתלה עיניו בה וייקח אותה" (בראשית רבה פרשה ע"ו, ט;   

[4] . . לפי רש"י, נעשה בה מעשה סדום. לפי אבן עזרא, היו אלה יחסים כדרך הטבע, אך זה היה בגדר עינוי משום שהייתה בתולה. הרמב"ן מתייחס  לדבריהם ואומר: "ואין צורך, כי כל ביאה באונסה תקרא ענוי... לספר בשבחה". דינה לא רצתה בכך, היא נאנסה, וכל אונס הוא עינוי.  "...כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה"

 ויש אפילו מי שאומר שהסכימה למעשה, אך האחים האשימו את שכם בגלל שפגע בערכה וגרם נזק לאביהם. ושמא זהו הרקע לדברי השבועה, אשר השביע לבן את יעקב, כחלק מדברי הברית עמו: "אם תענה את בנתי, ואם תקח נשים על בנתי – אין איש עמנו; ראה אלהים עד ביני ובינך" (בראשית ל"א, 3). המדרש רואה ב"עינוי" זה רמז למניעת יחסי אישות (בבלי יומא ע"ז, ע"ב; וראה רש"י לתורה). למרות הטענות ראב"ע כנגד פירוש זה (שהוא מייחס לרב סעדיה גאון), שזה אינו פשט, דומה שדווקא המדרש תופס את רוח הדברים.  אפשר אולי לראות באונס דינה, המנוסח "וישכב אותה – ויענה" (ל"ד, 2), תגובה סמויה לעובדה שלאה צריכה היית לשכור את יעקב ליחסי אישות ..

[5] . הרש"ר הירש על הפסוקים: "וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם" -מה פשר שתיקתו של יעקב? מדוע היה צורך לכתוב זאת במפורש? אומר הרש"ר הירש: "שתיקתו של יעקב מגלה את כל המצב. יעקב היה ישיש, אולי כבר בן תשעים ושבע שנה. אילו אפשר היה לעשות דבר בדרך הצדק, בתבונה ובתוכחה, ודאי לא היה שותק. אם האב הישיש הולך אל הנשיא ומבקש את ביתו שנטמאה - כל עוד יש אוזן קשבת לקול הצדק - היה הרושם ודאי יותר גדול מזה שהושג בידי האחים הצעירים. שתיקתו של יעקב מגלה שלא היה אפשר לצפות לדבר בדרך הצדק, רק דרך הכוח היתה פתוחה, והיא היתה זקוקה לכוחות צעירים".

[6] . קשה להתעלם מהרמיזה העוקצנית  לעבר הביטוי ,"לא יעשה כן במקומנו, לתת הצעירה לפני הבכירה" (כ"ט, 26), שפירשוהו: ייתכן שבמקומותיכם הכול מופקר, ואפשר לזלזל כך סתם במעמד של בכור וצעיר; אצלנו לא נהוג כך. אנחנו שומרי חוק.

[7].   מפתיע לראות כי חמור נוהג על פי הצו המקראי , "כי ימְצא איש נערָ בתולה אשר לא ארשה ותפשה ושכב עמה, ונמצָאו", עונשו הוא לתת "לאבי הנערָ חמישים כָּסף, ולו תהיה לאשה תחת אשר עִנהּ לא יוכל שַׁלחהּ כל ימיו"⁸. הסיבה לעונש זה היא שבטמאו את האישה, "מזיק" האנס את רכוש אביה, ומפחית מערך הבת ב"שוק הכלות", ולכן הוא חייב לפצותו פיצוי כספי ולשחררו מן הנטל לדאוג לנישואיה אחר שפחתו סיכוייה להינשא⁹. מכל מקום, באופן פרדוקסלי, לפי התורה, האנס חייב לשאתה וגם להיענש, כיוון ש"עינה"¹⁰ את האישה.    ושמא רצה חמור לסלק את הבושה הזו באמצעות החיתון .

[8] . אומר הרש"ר הירש בפירושו: "שכם פונה אל האב ואל האחים: הרבו עלי מאד מהר ומתן, התחייבות כספית של הבעל כלפי אשתו, ומתנות למשפחה - עד כאן הצעה הוגנת למדי. אך יועיל נא בטובו האדון רב החסד להחזיר את הבת אל חיק משפחתה ורק אחר- כך יבקש את ידה במעמד חפשי!!! מעשה זה כמות שהוא - לשאת ולתת עם האב והאחים בעוד האחות בצינוק - כל עצמו אינו אלא נסיון להוציא דרך מרמה הסכמה פורמלית למעשה אלימות שכבר בוצע...!"

[9] . בעל הכתב והקבלה "ואפשר לומר דמילת 'מרמה' היא בעצמה מה שענו בני יעקב אל שכם וחמור, אמרו אליהם: 'במרמה כל מדברותיכם!!' אתם תציגו לפנינו דברי ריצוי ופיוס להשיג התרצות מצדנו לתת אותה לכם לאשה, כאילו הנערה מרצונה הטוב באה אל ביתך וחפצה להתדבק בכם, לכן לא תבוא אל בית אביה, ומרצונה הטוב תשאר בביתכם ואינכם חסרים רק הסכמת רצוננו. אמנם לא כך היא עמנו! ידענו כי שפתותיכם מרמה תדברנה, בחזקה לקחתם אותה אל ביתכם, וביד חזקה תעכבו בה ולא תשלחו אותה לנפשה... ונפש המשכיל תבין כי בהיות האחים בעצבות גדולה על הנבלה הנעשה באחותם והיו מלאים חרון אף וחמה, ובמעמד כזה אין האדם שליט ברוחו להרבות דברים כי המה עליו למשא, לכן יעזוב במאמרו כל התיבות והמילות הטפליות במאמר, כי מעצמם יובנו, ולא יוציא מפיו רק תיבה אחת הראשית, ובהתפעלות קראו אליהם תיבת: במרמה!!!  והוסיפו לדבר אליהם: אשר טמא את דינה אחותם - הודיעו אליהם: ידענו כי נבלה עשיתם לטמאה אותה, ואף שמעשה הטומאה עצמה היה בלי ספק במקום מוצנע אין רואה, מכל מקום דנו על סוף המעשה מתחילתו מאשר החציף פניו להרשיע לקחת אותה ביד חזקה מן הרחוב אל ביתו...". (ספר דברים פרק כ"ב, כ"ו)

הדו-פרצופיות שהם מגלים בדבריהם. מצד אחד הם פונים ליעקב ובניו בתחינה אישית: "שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה", ומאידך - בנאומם לאנשי שכם, הדורש מהם למול את עצמם בניתוח, ואשר בו לא מוזכרת שום נימה אישית, הכל מוצג במסוה של אינטרסים לאומיים - "האנשים האלה שלמים הם אתנו וישבו בארץ ויסחרו אתה והארץ הנה רחבת ידים לפניהם את בנתם נקח לנו לנשים ואת בנתינו נתן להם וכו'  מקנהם וקנינם וכל בהמתם הלוא לנו הם[10] .

[11] . הרמב"ן: "הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו, אבל הזקן לא ענה אותם דבר, כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו, כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל"[15].   

• [12] . המהר"ל - בדעה כי "מותרים ליקח נקמתם מהם". נכון כי במלחמות בין עם לעם, יש לפנות תחילה בדרכי שלום, אבל לא כאשר קדם לכך "מעשה נבלה".
• אור החיים - מעורר את השאלה: למה "...וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר"(כ"ה). למה יהרגו מי שלא חטא ? הוא מפרש כי בני העיר התנגדו למות של נשיאם ולכן "הרגום מדין רודף". הם גם עזרו בגזל דינה ועל גזל בני נח חייבים מיתה. זה גם מסביר למה בני יעקב בזזו את העיר:"אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ.וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (כ"ח,כ"ט) - הם גבו דמי בושת על מה שנעשה למשפחתם.

13. "גמר 'קיחה' 'קיחה' מעפרון " (מסכת קידושין ) – קניין הקידושין בכסף נלמד מדרכי הקניין במקח וממכר של עולם המסחר.

[14] . אמנם מעלה הרמב"ן שאלה גדולה: "ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו, כי לפניו היו, והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס? ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם". עונה הרמב"ן: "והתשובה - כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים -יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר.

ויתכן, שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו וזהו מה שאמר הכתוב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם, כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה להם". "

[15] . רמב"ן "אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים, רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם. ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני, ושם ארור אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל". ליעקב חרה על  ששמעון ולוי הרגו גם אנשים שהיו חפים מפשע כלפיהם, אנשים שלא הרעו להם, ובכך אף מנעו מהם אפשרות של תשובה

[16] . האחים שזעמו על הפיכת אחותם ל"סחורה" נהגו כן כלפי אחיהם יוסף, כשמכרו אותו לעבד.

[17].התורה  מנסה להגן על מכה נפש בשגגה מפני תאוות הנקם המובנת של גואל הדם, כשהיא מתירה לו למצוא מקלט במקום מרוחק לזמן מסוים: ואם יעזוב את עיר מקלטו, ומצאו גואל הדם והרגו, אין לגואל הדם "דמים", היינו: לא תיתלה בו כל אשמה. המקרא מכיר בעובדה שגואל הדם שהרג את הרוצח בשעה ש"חם לבבו" אינו בר אשמה כמי שרצח את חברו בדם קר (דברים יט, ו).

[18] .  בהמשך מתואר: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אלקים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב"[22]. ולכאורה, על פניו נראה ששמעון ולוי צדקו, כאילו ישנה הסכמה וגיבוי אלקי למעשה שנעשה! ואולם במדרש: "ולא היה אבינו יעקב רוצה שיעשו בניו אותו המעשה. וכיון שעשו בניו אותו מעשה אמר: מה אני מניח את בני ליפול ביד אומות העולם?! מה עשה? -נטל חרבו וקשתו ועמד לו על פתחה של שכם ואמר: אם יבואו אומות העולם להזדווג להם לבני אני נלחם כנגדן!"

[19] . ". הרמב"ן לפרשת ויחי מוסיף: "ועוד חרה לו, שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חלול השם. שיעשה הנביא חמס ושוד, וזה טעם בסודם אל תבא נפשי - התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום, ולכן יקלל אפם".