ובהעלות הענן ...עזב צדיק את הארץ - פטירת מו"ר הרצי"ה /ראובן הכהן אוריה ל.

ובהעלות הענן ...עזב צדיק את הארץ -  פטירת מו"ר הרצי"ה זצ"ל.

אותו יום מר  וחמרמר היה יד' אדר.  בזמן איילת השחר שלו   העביר האדם המיוחד את נשמתו לבוראו ובאורח פלא הייתי שם בהעלותו .

עד היום לא בא איש מתלמידיו , מכריו ומוקיריו  לשאול על רגעי חייו האחרונים של גדול הדעה ורבן של כל בני הארץ המתיישבת והנגאלת . עתה אספר מה היה.

בלילו של השחר ההוא חישבתי פעמי מהישיבה אל ביתי שבשכונת עיר גנים בירושלים . בדרכי החוצה פנה אלי אחד המשמשים של "הרב" להחליפו במשמרת . וגם אני במשמשים .

בחודשיו האחרונים בחלד היה מורנו זקוק לליווי ולטיפול בכל שעות היממה. ר' יוסי בדיחי שהיה נאמן ביתו, עוזרו ומשמשו הקבוע נישא לאפרת והיה צריך לעזר . רבנו רגלו האחת  קטועה  מנמק הסכרת הצריך סעד בכל צרכיו.  העמדתי עצמי לשירותו עם חברים נוספים . קיבלתי על עצמי שירות ומסירות לנאדר בקודש ארוך הימים בנו של הרואה בערפילים  . שניים שניים באנו אליו. הפעם, האחד היה מיכאל בריס החברותא שלי  והשני אמרנו כבר, פינה לי מקומו.

גדול דעה היה עבורי הסב הישיש והאלמן שלא זכה לבנים ובני בנים באורך ימיו. הוד קדומים חרוט היה בקמטי פניו ובלובן זקנו הארוך . קולו המנסר  הגם שהיה אומר  וחוזר , משלש וחוזר טלטלני כקול ששמע שמואל  מעולם אחר .

עובדת היותו ממצע בינינו לבין אביו הראי"ה קוק היא שהעניקה לרושמו העז את תוקף השפעתו עלינו. היה מתקפל כולו  כגמול עלי אמו בדברו על אביו ותמיד המו מעיו לו. אף שהיה בצ"ב שנותיו הרבה אחר ע' שנה  של אביו ע"ה, היה זה מראה שכיח ובלתי נשכח.

ימי השירות והלילות בבית שברח' עובדיה 30 היו לי זמני רחמים . שהיתי בביתו הצנוע והדל כברחם אם . בכל נקבוביות חושי ספגתי את  אקלים תורת הארץ ממבועו . עטפתני קרינתו ורישומו בארונות הספרים , בריהוט הדל והמיושן , בריחות הבית ובשובל שהותיר אחריו במעברים מחדר לחדר ומכסא הגלגלים למיטה.

התמלאתי רחמים על ייחוד גורלו. אף שהאריך ימיו ושנותיו האחרונות היו ימי זוהרו. ימים בהם הבליחה תורתו ועשתה תנועת אמונים רחבת היקף ורבת תנופה. ובכל זאת ... הייתי עומד ותוהה   מול תמונת אהבתו  חווה לאה אשתו , שהזמן עצר בה מלכת . היא אינה, ימי דור ובן אין לו. והוא מוקף תלמידים והוא ערירי גם מקרוביו. לבד, לבד נושא בעול ההדלייה מתורת אביו והדור הישן הרקתה והשקיית הדור הצעיר והחדש.

בימים הללו התדרדר מצבו  והובא ב"שערי צדק" – בית החולים . משמרת ערב היוצאת  ברכה את משמרת הלילה ואנו באנו  החדרה . הרב שכב במיטת חוליו ומכשיר חמצן לאפו. עתותיו היו מתחלפות פעמים בערות פעמים בשינה . פעמים בהכרה  פעמים בערפול . בין לבין היינו משוחחים עמו . בין לבין היינו נדרכים להוציא ליחתו לבל ייחנק .

לשם ההוצאה אמור הייתי לכופפו לפניו ולהכות קלות על גבו . כל חילופי המגע, המבט והנשימה יצרו מרחב אחד של יחד בינינו. כך הייתי חווה את הגשת אל הקודש , את האינטימיות שבמרחק ואת ההעפלה בהר בנגעי לא רק בקצהו.

דבריו של הרב היו קצרים , פעמים הרבה היה שואל: מה היא העת הזאת? . לילה או יום ? מהו הזמן פורים או אחר חגי פסח ?ומה המצב ? מה קורה בארץ הזאת ? ואנו כתלמידים יראי קודש משיבים וחוזרים ומשיבים בסבלנות אין קץ . שעתה ליל פורים דפרזין ועל כך שהימים ימי סיכון ימית וסיני ביד המצרים . והוא בלילה ההוא נדדה שנתו  .    והוא שואל לפרטים ואנו כקוראי זיכרונות מעלים  ובכל פעם לשמע תשובתנו באה הסיומת "נו" מתמשך בהרמת גבה וכמין פליאה ואז המסך יורד בעצימת עיניים .

הוא שנהם כארי בפרקים ובנתיבות הרי גורל לישראל , הוא שמחא והנחה שומעי לקחו וגדודיו למפעל התחייה, החינוך וההתיישבות מוטל עתה.  מוטל בעיניים כלות באין כוח ובלב דואב. רוחש ודומם. ואנו לו הזרע שהותיר ,הנבט שהגדיל למולו שואבים מרוחו בשניים שמא להמשיכו , להנציחו למשוך מעיניו את אהבתו.

 דעת הרב אם יש או אין ממשלה בישראל ? אם לקבל את דינה של המלכות ?ואם שטחי ימית מצדיקים התנגדות אקטיבית ? היא שאלה שעשתה פלגנות והתנצחות. בכאן גם נטמן זרעם  של ה"ממלכתיים" בישיבות הקו מול הניצים האקטיביסטים. ואעפי"כ יראתי מניצול עדינות מצבו ולהעמידו כנתבע לשאלת "ילמדנו רבינו". 

פעמים הרבה מבלי לשאול וכמעט בהתרסה היה מסיר את מסכת החמצן מפניו. דורשי רשומות סיפרו מכבר כי הרב סלד מהצמדת כל דבר מלאכותי לגופו. ושמא לא נוח היה לו הדבר ולא העריך נכונה את נחיצותה. אנו תפקידנו היה להשיב מסכה למקומה ומבלי להרגיז.

היה מאבק . אנו ניצחנו.

בין לבין התפנה כל אחד ללימודו ולתהיליו. והיה ביני לבין מיכאל  דיון על מצבו של הרב עד כמה חולה הוא כשאר בני תמותה. עד כמה זה רק מה שנדמה מן השפה ולחוץ אבל בחדרי החדרים הכל נותר מואר וצלול מאורה של דעת הנשמה.  היו לו לרב ביטויים שונים שהיה פולטם לרגל המלאכה שלנו אתו .(ואין כאן המקום לפורטם ) והיו מחברנו שפנקסם בידם והיו רושמים כל תג, והגה וכל מחווה. סודות עליונים קיוו למצוא בם .

 שאלנו  עצמנו אם נכון לשאול  על היום שלאחרי. מה יהיה ??? ומי יהיה??  ב"מרכז" שסביבנו איש לא העז לבטא בשפתיו מיניה ואף  לא מקצתיה . אפילו הרהור כמדומה שלא היה שלא לפתוח למקטרגים . כמדומה שהכול הדחיקו ומיאנו  לגמור בדעתם שיש ויהיה מצב שלא יהיה בו רבינו על אף הגיל המופלג. 

והוא עצמו, תהיתי ביני לבין מיכאל  האם מינה את יורשו? ידענו , היטב ידענו כי אעפ"י  שנהגו כבוד זה בזה הרצי"ה והרב אברהם שפירא וכביכול השלימו זה את זה היו שונים מאוד זה מזה .  בנו ממשיכו של הרוא"ה הגדול, ענק הרוח והמחשבה שכוחו בשנותינו אלו רב היה לו בהנהגת דור  אמונים והטמעת המהפכה הקוק ניקית. לעומתו  הרב אברהם שפירא כאיש העיון התלמודי-הלכתי וכראש רבני א"י לא הוכר דיו כבן בית בנבכי הבשורה האמונית מבית מדרשם  של האב והבן . האם אפשר שבראש הישיבה המרכזית העולמית לתורה ולמחשבת הדור יעמוד לבדו חניך ישיבת חברון? או שמא ייטול במושכות בכיר תלמידיו האמוניים  ?

לרב טאו צבי ולנאמניו  התשובה הייתה ברורה.  אבל הוא הישיש הטוב מה הוא   חשב ? כיצד הניח את צאנו לבלי הצבעה   על הרועה  ? כיצד הניחם להתגרות זה בזה , בישיבת האחדות העולמית ? האם ייתם חזונם של האב והבן בפיצול המרכז?  ומה על האחדות לשמה ובשמה חשקתי בתורת הרבנים "קוק" ?  אלה היו תהיותיי  .  אפשר ואף בזה מצבו "אשם" שכן לא הניחוהו ייסוריו להתבונן בבא אחריו ולא יכול היה להשמיענו את אשר יקרה לנו, לישיבתו באחרית הימים .

עלות השחר. מיכאל ואני ראינו מחלונות שערי צדק את גאולתן של ישראל כשהיא עולה עלינו קימעא  קימעא . הזדרז מיכאל לצאת אל תפילת "הנץ  החמה"  ואני טוב היה לי עוד מעט שימוש צדיקים מתפילת וותיקין . וברגעים אלו ממש שזהורית נראתה ברקיע השמיים שב רבנו להשתעל כמעשהו בכל הלילה.  ואני מתורגל לכופפו ולהוציא ליחתו אחר התדפקות על גבו.

ואם בכל פעם העלינו ליחה שקופה – לבנה הרי הפעם דם יצא מלשונו הזהורית . דם פרץ על בגדיו הלבנים . והוא בעיניו הרחמיות מביט בי וזועק : הצל! עשה והסר את מר המוות !  אני מכהו על גבו ואין עוזר .   נבהלה נפשי רצתי אל מיכאל לשלחו לאחיות : דם ! דם  פרץ החוצה!  זה יצא ואני שבתי לעמדתי . 

קראתי "הרב"! "הרב"! והוא נעצמו עיניו ונאנק תחת הדם שמילא את לועו ומנע נשימתו. ואני אוחזו בידיי כבן לאב  וקורא "הרב הרב" לא ידעתי על מה הקריאה :אם שיתאמץ ויפלוט , אם כקולות פרידה שלא יעזוב ואם לעורר מהומה שתהיה סערה ולא יעלה השמימה.

תיכף צבאו ונכנסו המלאכים הלבנים וצוות החייאה ותפסו פיקוד על גופו הטהור . ואני עמדתי מהצד רוצה להתפלל :"אל נא אלוקי " ולא יכולתי להתייחד בשל מחשבות הלכה שפקדוני . הרב כהן ואני כהן ואין אני והוא יכולין  לעמוד במחיצה אחת  לעת צאת הנשמה. בכוח נשאתי רגלי שלא היו קלות ללכת ויצאתי .  

. בעת יציאתי  מביה"ח נתבשרתי כי הרב יצא עמי . התבוננתי היטב בתכול שמי יד אדר שמעל ל"שערי צדק" . עקבתי אחר מסלול העלותו השמימה  לראות עננת שמים ודמעות מטר. יום רגיל היה בתחילתו. וכולם סביבי אצו בשגרת יומם אל חג סוף כל הניסים .

לא קרעתי! לא נהגתי בעצמי סלסול של "רבי המובהק" הנחתי זאת לגידוליו הגדולים ממני. אבל יחיד הוצגתי לפניו לפני "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" – לא דרמטי, לא סוער  והומה אלא, תוהה ובוכה במסתרים: מה עלתה לי מיום שומעי שמו ושמעו בסניף בנ"ע ק. יובל ואחר בישיבת כפר הרוא"ה עד קיימי מצוות ליווי ביציאתו מן הארץ הזו.

לוויית הרב הייתה  בו ביום יד' פורים דפרזין , יום מימוש "לך כנוס את כל היהודים ", בו ביום היה כינוס  בחצר הישיבה הספד מבלי שבעה, קבורה גשומה , ומשם בלל ה' את כל הארץ.....