איך אלוקים עוזר בבעיית האלימות /ראובן הכהאוריה

ב"ה    

איך אלוקים עוזר בבעיית האלימות . / ראובן הכהן אוריה

 

אחת האפשרויות היא כזו : בעיית האלימות היא בעיה מוסרית . אדם אלים הוא בראש ובראשונה אדם לא מוסרי . אי מוסריות פירושה ביטול היחס ההומאני לאדם . לא להכיר בו כי אם להתנכר אליו. לראות בו חפץ, אינסטרומנט ולהסיר ממנו את אנושיותו. אנושיות של אדם היא אותו דבר שבגינו הוא חביב כאדם ולא כבעל חי או חפץ. " חביב אדם שנברא בצלם"  צלם אפשר לו לשמש כ "פטיש"- טליסמא  ואפשר לו להיראות כ"צלם אלוקים" . השאלה איך אתה מתייחס לאדם האם כגוויה  מהלכת בצורת אדם , או שמא אדם שנברא בצלם אל .

"צלם" זה הוא המימד האנושי – אלוקי, הרוח שבו המפקיעה אותו מהיותו לגמרי בעולם החי. הוא לא מכאן הוא משם . הוא מה שזר להוויה הטבעית .

 צלם אלוקים מנכיח בחבר את האלוקים . הפניה אל פני החבר הניבט אליך כצלם מוסיפה על החובות שמקורן בהדדיות של "ואהבתה לרעך כמוך " אחריות גדולה יותר, שהרי "זה ספר תולדות אדם וגו'" הוא כלל גדול יותר.  להיות הומאני  ומוסרי  משמע לראות בפני הזולת את אלוקים ..." "...כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותירצני".  ההבטה בפני הזולת כשיקוף של האלוקות הנוכחת בו כרוח נתונה ובו בזמן חורגת מעבר לו, היא כוח מעדן לרצות את האדם " ותירצני ".

חיבור האדם ויחוסו אל מעבר לו, אל המופלא , הלא נודע החומק  אל שמיו האינסופיים הבלתי נתפסים היא בעלת מטען אמוציונאלי רב. העמידה מול האדם שבכאן נחשפת כעמידה מול מי ששורשיו משוכים הרחק מכאן . הטוב הוא ליראות באנושי אלוקי , ליראות באנושי מצב חלקי המוצב ארצה אבל ראשו בשמיים האלוקיים , בקודש.

 היראה מגשת אל קודש זה היא יסוד הרתיעה המוסרית . הפחד מן הקודש המובחן מן החול השונה והמופרש .  הפגיעה באדם היא הפגיעה בקוסמי האינסופי. פגיעה בצלם אל .

 

בצלם אלוקים מתאחד ה"מקום" ו"חבירו".  בכך אנו פונים  לזיקה הדתית העמוקה, לדמות האלוקים כמכריעה לפעולה נורמטיבית כלשהי .. ה"אני" אינו חי וגדור בתוך עצמו כיחידה אוטונומית ואינדיבידואלית אלא האני והעצמי הוא יעודיי – מופנה "החוצה " הוא הרחבה אל מעבר לו.  הרחבה למקורותיו המטאפיזיים הפנימיים והרחבה אל החברה העשויה בצלם המקור המטפיזי.  

 

במקרא החובה לטיפול בחלש וליחס אנושי לזולת עוברת באל . מאידך הדרך לדת ולגאולה דתית עוברת בזולת . אלוקים תובע – יחס אנושי – צודק ומלא חסד כלפי הזולת מתוך התביעה הדתית להידמות אליו – הבסיס לדמיון הוא כדמותו וכתבניתו – בצלמו ובדמותו. ההידמות אליו היא ההתראות והפניה האנושית לזולת לפניו.

רוח זו היא הרוח המאפשרת את הבחירה בהתירה את האדם מהיותו צרור בעולם הדטרמינסטי-סיבתי ומינה וביה היא הרוח המחוללת של המוסר.

רוח זו היא המתנה ומאפשרת את המבט בזולת כתכלית ולא כאמצעי, כככות שווה  ולא ככלי וכמכשיר .  האדם האלים חדל מלהכיר בזולת  כשווה ומושווה ליסוד הרוח האמפטית השוכנת בו ובזולתו יחדיו.

אסור לי להרוג את הזולת מפני שהוא לא מכאן. כל המציאות הנתונה מסורה לכיבושי אותה מלבד אלה שאין הם בכללה של המציאות ואשר אף להם נמסרה זו לכיבוש. את החרדה הזו אנו עוטפים במטבעות לשון של מוסר ובמוסרות  של "לא תעשה".

 

לבקש מאדם להיות טוב משמע לבקש ממנו להיות חלק . או נכון יותר להיות חלק שזוכה לשלימותו בהצטרפו לחלק הנוסף – הזולת והחברה . "ואהבת לרעך כמוך- אני ה' "  כאילו אמרנו אם "והצטרפת לרעך" אזי "כמותך" . אזי תראה את שניכם "כמוך "וזה כי: "אני ה'" אני ה' בסיסה של האפשרות הזו. אני ה' נוכח בצלמי בשניכם .   

לבקש מאדם להיות טוב משמע שלא יוכל לראות את אושרו שלא בתוך אושר חבירו או שכנו.  להיות טוב משמע אין מימושך ואין תודעתך מכוננת אלא באמצעות הפניה לזולת . להיות טוב פירושו לראות בעצמך חלק המושלם על ידי חברך שאף הוא חלק הנכלל ומושלם באלוקים .

 

דבר זה עצמו נלמד מהאלוקים ומטובו. טובו של האל מתבטא בבריאה שעל ידה מתממש טוב זה . " וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" . העולם ובו האדם מסייעים בעד מימוש הטוב האלוקי ויצירת השלטון האלוקי .(אין מלך בלא עם)

הדיבורים המושגיים אודות הרעיון עדיין אין בהם כשלעצמם הכוח לעידון מוסרי.  על מנת שאלה יהפכו לבעלי כוח אפקטיבי מניע ופועל צריך להתפלל על זה . צריך לתרגל את הרצון ואת הרגש על זה . צריך לחוות בכנות ובאותנטיות את הנוכחות , את נוכחות אלוקים . צריך למצוא דרכים שונות ,בשפה ,במחווה הגופני ובעשייה את הדרך להצביע על כך , על הנוכחות האלוקית .

 

כשאנו מדברים על נוכחות אלוקים אנו מתוודעים ראשית לעמידתנו על סיפה של תהום, כך שהכרותינו ותפיסותינו את עצמנו ואת המציאות תלויה על בלימה . הכרתנו מוגבלת , חלקית , נזילה משום שהיא קורסת בביקורתיות וברלפכסייה אל מעבר לה. הכרתנו מחליקה אל התהום האינסופית המשתרעת לפניה כל אימת שהיא באה להעמיד עצמה אפיסטמולוגית  באיזו  שהיא נקודה ארכימדית. כך לימדתנו אף הביקורת המודרנית והפוסט מודרנית .

נוכחות אלוקית נחווית  כשתודעתנו המבחינה והמנתחת  מתפרקת  ונזרית אל הרוח המרחפת על ומתחת לתהום זו . לרגע תידמה התודעה כשטה על פני המים לרגע האבחנה המודעת אבל, היא עצמה מימית מתמוססת וצוללת אל התהום.

טבילות אלו של התודעה מטהרות אותה מהיקבעות המחשבה , מלכידות ברשת הרציונאלית בעלת היומרה היהירה  וה"היבריסאית" ללכידת המציאות.  חווית הנוכחות האלוקית מסייעת בעד פירוק  היצירה מהניסיון להקפיא את זרם החיים מהתחדשות ומזינה את התמשכותה של היצירה .לאמר היא מחוללתה של היצירתיות. חוויה זו  היא ההתרוצצות האינסופית בין הרצוא ושוב, בין הכינוס וההתפשטות, בין היישות והאינות .

התנסות זו כשלעצמה מלמדת ענווה , עידון, יראת כבוד ויראת שמיים ואולם, כשהתנסות זו נעשית למול הנוכחות האלוקית המהדהדת בי ובזולת הרי היא ממלאה אותי אהבה וחסד, חמלה ורחמים . יסודם של אלו הוא המכנה האלוקי אמפטי המשותף   שעה שאנו חווים בתוכנו את הרוח האלוקית .

 

 חווית הנוכחות האלוקית  מסיטה את המבט פנימה אל תהומות הנפש ומעניקה צלילות לראיה שלי את הזולת . אלוקים "מסייע" בעד המבט התכליתי ויוצר זיקת אני- אתה ישירה . אלוקים מרכך.

המשמעות הדתית של התנועה הזו היא כפולה . ראשית להניע את  האדם למקורותיו פנימה . להתבוננות בעצמו כצל האל  .להניעו  למקורות המוסר והדת הנמצאות  בתוכו ויוצאות אל מעבר לו. שנית , להניע את האדם אל ההרחבה האנושית של צלמו, אל החברה שבתיקונה ובאושרה יממש את ייעודו כאדם העשוי בצלם אל. 

הטענות הללו הם תיאור של מה שאמור להוות רגש. אין לעשות בהם שימוש רציונאלי.   

יש לעורר את היראה הזו , את ההרכנה והכבוד , את המיית האנושיות המרטיטה , את הרגישות וניפלאותה  היוצרים  ממבוע זה את הטוב שהוא בסיס הרגש המוסרי .

המוסר כשלעצמו אומר: "אסור לעשות " ו"יש לעשות" . עכשיו תור ההסברות .  הסברות תועלתיות מותירות את השיח המוסרי בתפיסות הפונקציונאליות של האדם . רק השיח הדתי פורץ את הככות של ההינתנות המוסרית ומעמיד אותו על בסיס הרוח . רק השיח הדתי  מוציא את מצב האדם ואת מצב היחס אליו אל מעבר למציאות הנתונה בפנינו. הוא חושף אותה אל הרוח. והוא גם אפקטיבי.

תלמיד אלים, פעמים כעסו וזעמו הם  המציפים אותו לאובדן שליטה , פעמים הקנאה מעבירה אותו על דעתו ופעמים התאווה – בכל מקרה הסכרים הנורמטיביים  הבולמים קורסים בפני היצף רגשי זה. שימורם ועמידותם של סכרים אלו תלוי מאוד במבט היחס לזולת התלוי מאוד במבט האדם על ובעצמו התלוי מאוד במבט האלוקים.  "מבט אנושי-אלוקי" זה, צריך להיות רגש, כוח ועוצמה . סכר של רגש בפני היצף רגש האלימות .

יש להציף תודעה זו בשפה , בהתרחשות החינוכית , בעבודה הדתית , בטכסים , בלימודים , בתפילות ובשיחות .

קשה להגדיר התנהגות מוסרית וטובה אבל הפלא ופלא :  רואים זאת . הסביבה אכן מעידה על כך . עלינו להתנהג כך שסביבתנו תעיד עלינו ותחזור ותשפיע על סביבתנו החינוכית  ." איזו דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לו לעושיה ותפארת לו מן האדם"  על שמואל נאמר משפט מדהים : " ושמואל הולך וגדל וטוב עם האלוקים וגם עם האנשים ." ראשית, הסביבה מעידה על המוסריות של אדם שנית, היא מעידה שמוסריות זו היא עולה ופורחת עם אלוקים. מוסריות שאלוקים נוכח בה. היא מביטה בו את פניו של אלוקים.

 

מחד, בדברנו על אלוקים כמקור המוסר  אין הכוונה שמקור המוסר הוא בצווים של אלוקים "לא תרצח" וכד'  . הגם שאלה אכן מבטאים זאת . מאידך , חלילה מלומר כי אלוקים קיים בשביל המוסר . אבל אלוקים בורא עולם העדיף לברוא את העולם והאדם תוך תיאור קיצוני בביטויים אנתרופומורפיים כמו "צלם אלוקים" בבריאת האדם . השימוש הזה מכל צורות השפה האפשריות  נועד לשרת את המוסר . מדהים הוא הרעיון היהודי המקורי כי האל האינסופי  ש"לית מחשבה תפיסה בו כלל" מציג עצמו כתואם צלם אדם ,  כטוב  וכרחום וחנון על מנת לשמש מופת של דוגמא אישית לשם הנעת האדם להיות מוסרי , טוב ומלא רחמים.

כביכול מחל אלוקים על אינסופיותו המופשטת  לאמר: "אדם נברא בצלם אל על מנת שאדם יתייחס לאדם כאל . על מנת שפגיעה באדם תחשב חלילה כפגיעה באלוקים ". איסור "עץ הדעת" בין השאר מתפרש כמנגנון שמוביל לאלימות קיין והבל. מנגנון שתחילתו בחטא הגאווה הרציונאלי  והאימפריאליסטי "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע".  משעה שנסתרים השמיים בעננת השליטה במציאות והזרת האדם ככלי לכיבוש, באה אלימות לעולם.

אנו הצענו כיוון אחד לתיקון וישנן עוד אפשרויות  .