התשובה לשאלת התשובה / ראובן הכהן אוריה
מרגלה בפי הדרשנים בימים הנוראים להכביר במעלת התשובה על ידי
מדרש פלא האומר בחידה :
"שאלו
לחכמה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם:"חטאים תרדף רעה" (משלי יג כא); שאלו
לנבואה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחז' יח ד); שאלו
לתורה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר; שאלו להקב"ה: חוטא מהו
עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב (תה' כה ח) "טוב וישר ה',
על כן יורה חטאים בדרך" - יורה לחטאים לעשות תשובה. ( ירוש', מכות ב )
השאלה
הנה מעלת התשובה וכוחה מגיע עד לכסא הכבוד הרחק מעבר לתורה ,
לחכמה ולנביאים . מדרש מופלא זה האם בא לומר כי התשובה שהיא מיסודות הדת והעבודה
הדתית אין זיכרונה בא בקורפוס המכונן של השפה הדתית ?
ואם אין מידי דלא רמיז באורייתא איך נבין כי אין תשובה בתורה ?
והיכן הוא הקב"ה אם אינו בתורה ואם לא שם דברו בפי עבדיו הנביאים ? מהיכן הוא
ומהיכן דברו זה שאינו בתורה , בנביאים ואף לא בסברת השכל שאינה צריכה לקרא?
(ומה מוזר שדברי ה' אלה הלא כתובים הם על ספרי הכתובים – בתהילים
שהיא מזמן הנביאים .)
ומה נענה לרבנו יונה בספרו הנפלא
"שערי תשובה " המצהיר כי ". ... הוזהרנו על התשובה בכמה מקומות בתורה,
והתבאר, כי התשובה מקובלת גם כי ישוב החוטא מרוב צרותיו, כל שכן אם ישוב מיראת השם
ואהבתו, שנאמר (דברים ד, ל): "בצר
לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו".
והתבאר בתורה, כי יעזור ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח
טהורה להשיג מעלת אהבתו, שנאמר (דברים ל, ב): "ושבת
עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך".
ואומר בגוף הענין (דברים ל, ו): "ומל
ה' את לבבך ואת לבב זרעך" - להשיג אהבתו. והנביאים והכתובים
דברו תמיד על דבר התשובה, עד כי באו עקרי התשובה כלם מפורשים בדבריהם כאשר יתבאר"
אף הרמב"ן בפירושו לכתוב (דברים לא יא) "כי המצוה הזאת... לא
בשמים היא" .... מכריע שהכוונה היא למצוות התשובה שהיא לפי הרמב"ן אחת
מתרי"ג המצוות.
"...על התשובה הנזכרת (בדברי הכתוב:
'והשבות אל לבבך' או הכתוב: 'ושבת עד ה' אלקיך') שהיא מצוה שיצווה אותנו
לעשות".
הנה מובאים הפסוקים בעניין התשובה ולא רק בתורה אלא, מלאי רב יש בנביאים כמופיע בתחילת דבריו ובפסוקי
התשובה של יום הכיפורים :
." מן הטובות
אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח
פשעיהם, לחשוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו, ולמדם והזהירם לשוב אליו כי יחטאו
לו, לרוב טובו וישרו כי הוא ידע יצרם, שנאמר (תהלים כה, ח): "טוב
וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך", ואם הרבו לפשוע ולמרוד ובגד
בוגדים בגדו, לא סגר בעדם דלתי תשובה, שנאמר (ישעיה לא, ו): "שובו
לאשר העמיקו סרה". ונאמר (ירמיה ג, כב): "שובו
בנים שובבים ארפה משובותיכם." (שם שם )
ואיך לא ראה הירושלמי העלום הזה את פסוקי (ישעיה מד כב): "מחיתי כעב פשעיך וכענן
חטאותיך, שובה אלי כי גאלתיך". ואת פסוקי יחזקאל :
כג הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה
הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה: כד וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת
אֲשֶׁר-עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי כָּל-(צִדְקֹתָו)
[צִדְקֹתָיו] אֲשֶׁר-עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר-מָעַל
וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר-חָטָא בָּם יָמוּת: כה וַאֲמַרְתֶּם לֹא
יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי שִׁמְעוּ-נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל
הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ: כו בְּשׁוּב-צַדִּיק
מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם בְּעַוְלוֹ
אֲשֶׁר-עָשָׂה יָמוּת: כז וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט
וּצְדָקָה הוּא אֶת-נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה: כח וַיִּרְאֶה
(וַיָּשָׁוב) [וַיָּשָׁב] מִכָּל-פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ
יִחְיֶה לֹא יָמוּת: כט וְאָמְרוּ בֵּית
יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי הַדְּרָכַי
לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן: ל לָכֵן- אִישׁ
כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם
אֲדֹנָי יֱהֹוִה שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל-פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא-יִהְיֶה
לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן: לא הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר
פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ
חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל:
לב כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ:
לב כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ:
ועוד כהנה רבים וטובים כחבריו הנביאים .?
תשובת הרמב"ם
שמא יש בכוח הרמב"ם המונה מצוות
זכויותיהם של ישראל למקד את עיקר עיגונה של מצוות התשובה ? הבה ונראה !
הרמב"ם (הלכות תשובה פז',
הל' ה') קבע את התנאי המקדים לגאולה העתידית, באומרו: "כל הנביאים כולן
צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה
שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין. שנאמר: והיה כי יבואו
עליך וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'" (דברים, ל',א-
האם מצוות עשה של תשובה יש כאן ? ובכן אין .
מניין ? מדברי הרמב"ם עצמו בהלכות תשובה פ"א ה"א .
"
כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה- אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין
בשגגה--כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא:
שנאמר "איש או אישה כי יעשו מכל חטאת האדם . . . והתוודו, את חטאתם
אשר עשו" (במדבר
ה,ו-ז), זה וידוי דברים. ווידוי זה מצות עשה."
לרמב"ם התשובה עצמה אינה מצווה אלא רק הוידוי, כמו שכתב
בספר המצוות (עשה עג):
"הוא הצווי שנצטוינו להודות בחטאים
שחטאנו לפניו בדיבור כשנשוב מהם – וזהו הוידוי".
וכן
בהלכות תשובה אין הרמב"ם כותב שיש מצווה לעשות תשובה אלא כתב: "כשיעשה
תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא". הנה כי כן מצוות
עשה של וידוי יש מצוות עשה של תשובה אין. מדוע אין הרמב"ם מונה את התשובה
עצמה כמצווה? .[1]
הרמב"ם כמו מדרשנו אכן חיפש בכל
התורה מצוות תשובה ולא מצא.
ואל יקשה המקשה ממצוות הוידוי הנדמית לו כעיקר תהליך התשובה שכן
הוידוי הנו הרצאת דברים וביטוי בשפתיים של זיכרון החטאים ואין בו דמיון לתהליך
התשובה . ועוד ..נשוב, נסביר וניישב.
אף אם הרמב"ם מצטרף להשקפתו של מדרשנו על
התורה שאין בה תשובה כיצד זה נסביר שהעיקר
חסר מן הספר?
ובכן הגיע העת לתעות :
האיש אשר יזיד לעשות כנגד התורה הזאת מות ימות
"..." והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע ... - ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל. וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד." חד וחלק .
כך בכל הלאווים שזדונם מיתה ! ואם מלאו לבו של
החוטא לאחר שראה כי לא יראה אור יום עם פסק דינו –לחזור בתשובה האם ימחל לו עונשו
שבארץ? אף לא רמזה התורה לכך במצוות לא
תעשה שזדונם מלקות או מיתה בידי שמיים . וחוטא בשגגה מה עונשו ? אמר המדרש אמרה
התורה "יביא קורבן ויתכפר לו " . יש כפרה – מחיקת חוב העננה המאיימת של
חטא השגגה. והיכן היא התשובה ? אמר הרמב"ן יביא קורבן ויראה עצמו כאילו הוא
מוקרב ויתמלא הכרה, בושה חרטה וקבלה לעתיד. ואין הדברים יוצאים מגדר דרישת טעמא
דקרא שאינה עומדת בהכרח על עיקרו של דבר רק לסבר את האוזן.
ואם ישוב החוטא בשוגג הלא
לא יפטר מן הקורבן . ואל יאמר האומר כי בזמן המקדש קורבן ותשובה מכפרים ועתה משחרב
אין לנו אלא תשובה . כמו שכתוב במפורש
ובהדגש בדברי קודשו של הרמב"ם עצמו :
" ח [ג] בזמן שאין בית המקדש
קיים, ואין לנו מזבח כפרה--אין שם אלא תשובה. תשובה מכפרת על כל
העבירות: אפילו רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה--אין מזכירין לו שם רשעו,
שנאמר "ורשעת הרשע לא ייכשל בה, ביום שובו מרשעו" (יחזקאל לג,יב).
ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים, שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז,ל).
ועוד יכביד השואל ויאמר שכל דברי אלה נוגדים את ההלכות הנקובות
ברמב"ם :
ג וכן
בעלי חטאות ואשמות--בעת שמביאין קרבנותיהם על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן
בקרבנם, עד שיעשו תשובה, ויתוודו וידוי דברים: שנאמר
"והתוודה--אשר חטא, עליה" (ויקרא ה,ה).
ד וכן
כל מחוייבי מיתות בית דין, ומחוייבי מלקות--אין מתכפר להם במיתתם או בלקייתם, עד
שיעשו תשובה ויתוודו. וכן החובל בחברו או המזיק ממונו--אף על פי ששילם לו מה
שהוא חייב לו--אין מתכפר לו, עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם:
שנאמר "מכל חטאות האדם" (במדבר ה,ו).
ה [ב]
שעיר המשתלח--לפי שהוא כפרה לכל ישראל, כוהן גדול מתוודה עליו על לשון כל
ישראל: שנאמר "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל" (ויקרא טז,כא).
ו שעיר
המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה,
בין שהודע לו בין שלא הודע לו--הכול מתכפר בשעיר המשתלח: והוא, שעשה
תשובה; אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות.
הנה מודגש ומפורש כי התשובה הגם שאינה מצווה היא שם לעולם והיא תנאי הכרחי למעשה הכפרה בין
בעונשי מיתה ובין בעונשי מלקות וקורבנות חטאת ואשם . ואם כן מה נענה על כך ?
עד שדברינו מותקפים מהנשר הגדול נשאל עליו עצמו זאת מניין לו? מה
מקורו ומקורותיו ? 'תשובה' זאת מן התורה מניין ? ובל נשכח סעד לנו ממדרש ירושלמי הנ"ל שבנתיבו אנו דורכים .
הגע בעצמך שעיר המשתלח דורש
ווידוי לכפרה ויש לרמב"ם סמך מהפסוק "והתוודה...". ברם, להוספתו
"והוא שעשה תשובה .." אין מקור !
ושמא ראה בווידוי מרכיב מרכזי בהליך התשובה ומכך
הסיק כי יש להרחיב את מושג התשובה לכלל הכפרות ? או אז נשיב מדוע אם כן לא ילמד
מכך מצוות עשה של תשובה ? ועוד , ומה אם הווידוי אינו "תשובה" כנרמז לעיל ?
תשובת חכמים :
שמא
תאמר מקורו של הרמב"ם בחז"ל של
יום הכיפורים . במשנה במסכת יומא חכמים דורשים תשובה כתנאי
הכרחי אם כי לא מספיק לכפרה:
"חטאת ואשם ודאי מכפרין מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה; תשובה מכפרת על עבירות קלות: על עשה ועל לא
תעשה; ועל החמורות הוא תולה עד שיבא יום הכיפורים ויכפר;"
וזאת בשונה מדעת רבי שדי לו בעיצומו של יום העומד תחת שעיר המשתלח לכפרת
כל עבירות שבתורה חוץ ...
"....דתניא: רבי אומר: על כל
עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ,
מהלועג על חבירו, ומגלה פנים בתורה, ומיפר ברית בשר, שאם עשה תשובה יום הכיפורים
מכפר, ואם לא עשה תשובה אין יום הכיפורים מכפר"
ובכן
עדיין תתגלגל שאלת המקור לפתחם של חכמים
עצמם זאת מניין ? ומכאן גם פתח להבנת בר מחלוקתם , רב"י האומר : "שעיצומו של יום מכפר לשבים ושאינם שבים [2]"....
ומדוע ?
יאמר
רב"י מדוע שלא ?! הלא כתוב "כי ביום
הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" . והטהרה הזו היא תוצאה שאינה מצריכה תשובה
. ביום הזה אלוקים מכפר ומטהר ואין צריך יותר . נקודה. דבר זה הקשה לעיכול ולהבנה זוכה לסעד מרבי
עקיבא במשנה שאפשר ורבי בעצם מייצג את
עמדתו . דברי ר"ע הם עמדה החולקת על חכמים המצריכים תשובה ומסברת את האוזן
כיצד זה כפרת יום הכיפורים ללא תשובה .
"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל! לפני
מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם? - אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים
וּטְהַרְתֶּם [מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם],
ואומר (ירמיהו יז יג) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' [כָּל עֹזְבֶיךָ
יֵבֹשׁוּ יסורי וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים
אֶת ה’] מה מקוה מטהר את הטמאים - אף הקב"ה מטהר את ישראל."
ובכן רבי עקיבא מדמה את הטבילה ביום
הכיפורים כטבילה פיזית במקווה . הטבילה בהוויה הכיפורית של העבודה הפולחנית , בשם
הקדוש היוצא מפי כה"ג ובנוכחות האנרגטית האלוקית במקדש, הרי היא כטבילה מטהרת
במקווה. טהרה שהיא פועל יוצא של נוכחות ושריה ותו לא.
כל שעשינו
עד כה לא עשינו אלא להראות כי אכן קשה למצוא תשובה בתורה .
פסוקי
הגאולה שהביא רבינו יונה ואף הרמב"ם ציטטם – עוסקים בשיבת העם אל חיי דת
מלאים ממצב של גלות פיזית ורוחנית . תנועת השיבה הזו שהיא סוג של בשורה , חיזוי
והבטחה לאומיים. יש לה עם מושג התשובה
שלנו שיתוף השם ודמיון צורה אבל הגדרה שונה . ושבת עד ה' אלוקיך " היא חזרה
לאחר עזיבה .
תשובת הנביאים :
ואולם מה
בדבר הנביאים
?! כיצד מאפיין הירושלמי את עמדת הנבואה בפסוק "הנפש
החוטאת היא תמות" שהוא פסוק מיחזקאל ( יח', 4).? הלא הקשרו של זה הוא הניגוד שעושים בין כתוב זה ובין הנאמר -
"פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי" (שמות, כ', 4),
"מה לכם אתם מושלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמר אבות אכלו בסר ושני הבנים
תקהינה" (פסוק ב) פסוק ד' - "הן
כל הנפשות לי הנה כנפש האב, וכנפש הבן לי הנה, הנפש החוטאת היא תמות!!" כיצד המדרש נוטל פסוק מהקשרו ונוטע בו דימוי
שהוא הפוך למרקם שלם של פסוקי תשובה וסליחה ביחזקאל עצמו ? כיצד נסביר זאת ?
ובכן
, הרושם מרוב הנביאים כי הם ממשיכים את
הקו של התורה כי האיש החוטא נושא את עוונו. אמנם בחשבון התורה הטומאה והחוב עלולים
לפגוע גם בקרוב של החוטא. לזה באו נביאים כיחזקאל וצמצמו זאת לחוטא עצמו בלבד. ועדיין בנביאים עצמם
שהיו רובם ככולם בזמן שהמקדש קיים נהג עול התורה ושלטונה כמסגרת האורח הדתי. כך
שאותה תשובה שלא נהגה בתורה לא נהגה בנביאים .
אכן קיימת תשובה ביחזקאל ובשאר נביאים העוסקים באדם הפרטי כמו גם בעם ישראל. לזה יש לומר כי התשובה בנביאים היא הפיכה . חזרה אל ה' כדרך חיים ממצב של ריחוק
המוגדר באמצעות אי שמירת מצוות כללית למצב של מחויבות וקבלת עול מלכות ומצוות –
מעין המושג של חזרה בתשובה המוכר בימינו .
התשובה
החזלי"ת
אבל לא כך הוא מושג התשובה החז"לי.
מה הוא מושג התשובה ?
כדאי לענות על השאלה הזו באמצעות השאלה למה
צריך תשובה ?
האדם היהודי הלא מצווה הוא ועומד בכל עת בפני
אלוקיו ומחויב בברית לקיים בכל רגע את דברי הברית . ואם חטא האדם , הרי הוא מצווה
ועומד עתה כמו ברגע החטא . נפילתו אינה מצריכה שיבה . לשם מה אם כן תשובה ? חובת
תיקון האדם עליו ושיפורו המתמיד מתבטאת
בשורה של צווים כמו " ויראת מה' אלוקיך ..." ..".. והלכת בדרכיו " ועשית הישר והטוב " וכדו' .
ותשובה לשאלה זו – התשובה נצרכת לטיפול בחוב .
החטא יוצר חוב . החטא בורא כוח שלילי – טומאה
המאיימת על האדם . הטומאה הדבקה באדם , בארץ ובעיקר במקדש הופכת לכוח פוגעני
חורבני . את האיום הזה, העלול לייאש את האדם ולהרחיקו ובנוסף אף לסכן אותו בענישה, – התשובה מסירה .
הסרה שכזו נעשית בתורה בשתי דרכים: האחת
עונשים (מיתה ומלקות ) והשנית קורבנות חטאת ואשם . משום כך אין תשובה בתורה.
משום
כך גם הנביאים לא יכלו להעמידו כעיקר עצמאי שהרי בימיהם מקדש עומד על מכונו
ותהליכי הכפרה אי אפשר שיעשו אלא באמצעות המקדש . הגם שהנביאים ביקרו את המכניזציה
של הכפרה באמצעות הקורבנות . בימי הבית הראשון עדיין האמצעי הניסי שהיה נקוט בידם
כאמצעי ענישה איפשר להמית את החוטאים כפי שראינו בשמואל , באליהו ובאלישע ,
ובישעיה וכדו' ..
ברור אם כן כי מושג התשובה כתנועה של כפרה עולה
במקום שאין מקדש ואין קורבן שעיר המשתלח או קורבנות שגגה ובאין הוויה ניסית –
נבואית או אפילו אין סנהדרין מעניש ב מיתה ומלקה
על חטאים . משמע משעה שמתבטלים אמצעי הענישה לזדונות והקורבנות לשגגות שהם עצמם צורה של כפרה. כנגד "ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו
" עולה התשובה כאופציית כפרה . כמו
שהתפילה באה ועולה במקום קורבנות . תהליך רוחני – פסיכולוגי פנימי במקום תהליך
טכסי – פיזי חיצוני.
התשובה החזלי"ת היא חזרה לאחור .
חזרה לזמן , למקום ולמעשה שיצר את החטא
שיצר את קרינת האימה הרודפת אחר האדם ולנטרלה . אמנם מה שהיה היה אבל שובל הרושם השלילי נשאר . התשובה היא
הזמנה של החטאים מהעבר לצעוד אל מכבסת האל השוכן באדם. ההזמנה עצמה היא הווידוי. בזמן המשכן והמקדש זומנו החטאים
בווידוי להיערם על ראש השעיר ובזמן שאין מקדש מזומנים אלה לתודעת השב.
יום הכיפורים ללא עבודת כהן גדול , ללא שעיר
המשתלח , ללא כניסה לפני ולפנים להקטרת קטורת כיצד יכפר ? מה נשאר ממנו ?
לחכמים - תשובה ותפילה . לרבי –עדיין עיצומו
של יום בתפילה. ומשעה שיש לחכמים בעולמם מושג של תשובה כתהליך מנטלי
פנימי הרי הוא שב ומועמס על התהליך המקדשי
– הפיזי – טכסי.
זו הסיבה שהקב"ה עונה דרך הכתובים .
הכתובים מיוחסים לעולם שאין בו נבואה , עולם שאין נוכחות שכינה ניסית כבתורה. קולו
של אלוקים צף ועולה ומורה לנו דרך התשובה
דווקא משעה שמסגרות הדת המסורתיות נחסמו בעבורנו על מנגנוני הסליחה והכפרה
שלהם . קולו של אלוקים המבאר את דרך התשובה עולה מתוך עולם נעדר את מסגרות ההופעה
וההתגלות האלוקית הקונבנציונאלית . משעה
שצריך לתור אחר האלוקים שלא הוקבע בדפוסים ובתבניות הממסדיות .
"התשובה" היא יכולת ההתחדשות הדתית למצות את העיקר השורד לאחר
חורבן חומות הדת הבצורה במקדש ובנבואה . יש אלוקים אחר חורבן ביתו . העוצמה הזו
שנמסרה ביד חכמים להעביר את האלוקים ממשכנו בהיכל הארץ וממלכותו שעל פני האדמה
למשכן הלב ולמזג את רוח האל ברוח האדם היא בשורתה הגדולה של התשובה . מעתה לא
הקורבנות מכפרים כי האלוקים עצמו . השיבה לאלוקים
היא העלאה עצמית אל ובתוך האלוקים . האלוקות הנמצאת בתוך ומסביב לתהליך
התשובה היא היא הכפרה וההיטהרות לפני ה'.
עבודת יום הכיפורים היא תהליך של עשייה רוויה פעילויות
חיצוניות. פעילות זו מלווה בצפייה
ויזואלית ופאסיבית של ההמון שהצליח להגיע למשכן . שאר העם ליווה בהמיית הלב מרחוק
את העצרת המרכזית בבמה המרכזית .
ביום הכיפורים התרחש אירוע לאומי הבא לכפר על
טומאת המקדש – טומאת בני ישראל.
היה זה יום כיבוס כללי של הלכלוך הלאומי בו ניצב
העם כעדה וכקהילה ערבה לנכללים בה לפני ה' . תודעה קוקלטיבית דתית אפיינה את
האקלים המקדשי מה שלא איפשר תהליכים מנטליים פרטניים בהתייצבות אישית
אינדיבידואלית לפני ה'.
וידויו של הכהן הגדול אינו תהליך של תשובה .
הווידוי הוא ביטוי שפתיים ומנייה של החטאים. כמי שקורא להם לחטאים להתנתק מהמקדש ולבוא לחול
על ראש השעיר המשתלח .
כך גם הכניסה עצמה של הכהן הגדול להקטיר קטורת
שהיא כניסת המייצג הלאומי לאינטימיות של נוכחות וראיה בערפל את פני ה'. היכללות
בענן כבהר סיני של אלוקים ובחיר עמו. ההיות עם ה' היא הכור המצרף היא חומר החיטוי המאדה
כתמי החברה .
מכוח הנוכחות הזו הוצאת שם ה' המפורש מפי כהן
גדול היא שחרור ופזור האנרגיה האלוקית והפיכת מתחם המקדש והארץ בכלל לשדה קרינה
אלוהי . השריה בשדה זה וההיקרנות ממנה מלהטת את הנשמה והתודעה הקיבוצית לכלל הינקות והיזדככות .
בכל אלה ארעה כפרה ללא תשובה חזלי"ת הגם
שהעדה כולה חוותה היטהרות .
אשר על כן על פי הירושלמי כל ניסיון להצמיד
לתהליך המקדשי את התשובה שאינה כתובה בתורה בנביאים ובמקדש כפי שקבעו חז"ל
וכפי שעשה הרב ישראל אריאל במחזור המקדש הוא
מעשה אנכרוניסטי . תודעת התשובה הוציאה את תודעת המקדש הגם שהיא תרגמה את עיקרו מן
החוץ אל הפנים , מן הכללי אל הפרטי , מן המעשה אל התודעה , מן המשכן הארצי אל לב
האדם ורוחו.
מכאן ניתן האות לשירת ההלל לתשובה כעיקרון דינאמי
ומחולל בהתחדשות הדתית .
התשובה קדמה לבריאת העולם,
כאמור בגמ' (פסחים, נד.) על הפסוק: בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד
עולם אתה אל. תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (תהלים צ"א, ב'-
|
וכן "אמר רבי לוי גדולה
תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. שנאמר: שובה ישראל עד ה' אלהיך" (יומא, פו.),
"אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות. שנאמר שובה ישראל עד ה'
אלהיך כי כשלת בעונך" (יומא, פו:).
ולכשיבנה בית המקדש במהרה בימנו חוטא שאין ה'
חפץ במיתתו כי אם בשובו מה ייעשה בתשובתו אם בחטאו חילל בזדון את שבתו?
[1] מדוע אין הרמב"ם מונה את
התשובה עצמה כמצווה? מסביר את הדבר רבי מאיר שמחה מדוינסק בספרו "משך
חכמה" (וילך, עמ' שכב) והוא שואל: איך אפשר להחשיב את התשובה למצווה, שהרי התשובה
היא שהחוטא לא יוסיף לחטוא עוד, והדרישה הזו קיימת גם בלא מצוות התשובה, שהרי האדם
מצווה ועומד שלא לעבור על מצוות ה' יתברך – האם בשביל שעבר פעם אחת הותר לו, הרי
האזהרה הראשונה המונעת אותו שלא לחטוא קודם החטא היא המונעת אותו מלחטוא גם אחרי
החטא, ואם כך מה חידשה לנו התורה במצוות התשובה? ואכן באיסור לחטוא אין הבדל בין
לפני החטא לאחרי החטא, ההבדל הוא שאחרי החטא נוספה לו מצווה נוספת והיא להכיר
בחטאו, להתוודות עליו ולבקש מחילה וזהו הוידוי. הראי"ה קוק בספרו "משפט
כהן" (עמ' רפח) מסביר שלרמב"ם "התשובה אינה מצוות עשה כי אם עצה של
חיבה מאת אבינו שבשמים שידו פשוטה לקבל שבים". ולא שאין מצווה לעשות תשובה,
אלא "שהיא כללית וגדולה מאד ולכן אין לה שייכות לתוכן של מצוות עשה"
וכוונתו שהרמב"ם בהקדמתו לספר המצוות מביא ארבעה עשר כללים למניין המצוות,
והכלל הרביעי שם הוא: "שאין למנות ציווים הנוגעים לכל מצוות התורה
כולה", וכיון שהתשובה נוגעת לכל מצוות התורה כולה, אין למנות אותה כמצווה
מתרי"ג מצוות. ולכן אין הרמב"ם מונה את התשובה כמצוות עשה אלא רק את
הווידוי.
[2] יומא פ"ה עמוד ב'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה