יום חמישי, 7 ביוני 2012

פרשת בהעלותך - מן ושליו ומשה בינהם / ראובן הכהן אוריה

מן ושליו ומשה שביניהם / ראובן הכהן אוריה



בחמשה עשר יום לחודש השני לצאתם מארץ מצרים" (שמות טז,א) במדבר סין, תלונה שנייה. הראשונה במרה הייתה, כמה ימים קודם. תלונה ראשונה על המים הייתה, מצוקה מוצדקת, צעקה אל ה' - ומענה מיד.י אלא, שהמענה מוצג כניסיון - "ושם ניסהו". זה בא לשם לקח "אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך..... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך" (שם טו,כו).



תלונה שנייה על לחם ובשר "בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע". תשובתו הסופית של ה' גם היא היענות : "שמעתי את תלונות בני ישראל דבר אליהם לאמר: בין הערביים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם" (שם טז, יב).

והמענה: "ויהי בערב ותעל שכבת השליו ותכס את המחנה ובבוקר היתה שכבת הטל סביב למחנה" מן ושליו כנגד לחם ובשר זה בבוקר וזה בערב.



שנה חלפה. באותו חודש שני לאחר העשרים ושלוש בו שוב תלונה. החל מהאספסוף וכלה בבני ישראל התאוו ו/או בכו "מי יאכילנו בשר". אמנם אפשר ומתנחמים היו כלפי חוץ בדגים ובקישואים וגו', מ"מ עיקרה של טענה: "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עיננו" (במדבר יא,ו) מן יש (וכרש"י שם, "מן בשחר מן בערב") בשר-(שליו) אין? משה מבין טענתם "לאמר תנה לנו בשר ונאכלה" (שם טו,יג) עליה משיב ה': "אל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר...." ומהו הבשר שניתן: "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים". ועתה אם נניח כי השליו הראשון (בשמות טז) ניתן "דבר יום ביומו" לצד המן, זה בערב וזה בבוקר, - יקשה מאוד להסביר את תלונת ישראל "בקברות התאווה" על העדר בשר, כן תקשה פליאת משה והענות ה' שוב – בשליו?

בפתרון הקושי נחלקו הראשונים לשלש מחנות:

א. התלונה השנייה לשליו שני (במדבר יא) הייתה התאוות לתוספת. כך סוברים רש"י, (בערכין ט"ו עא' ד"ה בשליו ראשון "ולאחר זמן מרובה התאוו יותר") רמב"ן ( שמות טז,ג') וכן דעת פילון "בחיי משה".

ב. התלונה בשליו השני - באה מפני שהמתן ב"שליו הראשון" היה לשעה. כך סובר ר' יוסף קרא (מובא בתו"ס שם ד"ה התאוו) וכן דעת החיזקוני. ("מתנת השליו לא הייתה אלא באותה שעה ולפיכך לקמן בפרשת בהעלותך: התאוו תאווה ויאמרו מי יאכילנו בשר ונתן להם בשנית" שמות טז,יג).

ג. ניסיון אחד היה בשליו, ומתן אחד היה. כך שהתיאור במדבר י"א הוא פרטו של הכלל בשמות ט"ז, וזו דעת ר' יוסף בכור שור. "כמדומה אני שזה שליו של בהעלותך אלא שאגב שדיבר במן, דיבר בשליו. תדע דאי ראה משה שבא להם שליו פעם אחת והספיקם היאך יאמר "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם" (שמות טז,יג, ד"ה ויהי בערב).



הקושי המשותף לשלשת ההצעות הללו הוא שניסיון הפיתרון אינו מעוגן ונסמך על ההקשר המקראי הרחב, וליתר דיוק אינו נתמך במלאי הנתונים בפשוטו של מקרא.

נבחן כל שיטה בפני עצמה.

א. 1. לשיטת רש"י ומחנהו הקשיים הם: רק על המן נאמר "ולקטו דבר יום ביומו" . 2. התורה מאריכה בתיאור ירידת המן, לקיטתו ומצוותיו ליום ביומו, ורק עליו נאמר "ששת ימים תלקטוהו ביום השביעי שבת לא יהיה בו". 3. רק על המן נאמר מפורשות (בשמות ט"ז,לה) כי "בני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת".4. בספר יהושע נאמר "וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן .... וגו'. אין כל התייחסות לשליו. (ביקורת זו נכונה אף לדברי האומר כי משליו שני החלה הספקה יומיומית של שליו).

בספר דברים (ח,טז) אין התורה מזכירה את השליו לצד המן כחלק מהגיבוש החינוכי דתי במתן מזון במדבר בכל שנות נדידתו של עם ישראל. ניסיונו של הרמב"ן לישב קשיים הללו בטענה כי נתייחד הדיבור בתיאור המן מפני מופלאותו, כך שהשליו נדחק לשוליו הטפלים של "לחם אבירים משמים", אינו עומד במבחן הביקורת כפי שתובא להלן.



ראשית, בבמדבר י"א - לא רק האספסוף גם בני ישראל טוענים כי נפשם יבשה "אין כל בלתי אם אל המן עינינו לא נמצאה כל הכחשה מאת ה' או ממשה).

שנית, משה מתרעם ויוצא מגדרו על מבוקשם המוגזם "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה".

שלש, משה הרגיל במן היורד משמים יום ביומו, מביע פליאה לנוכח האפשרות של ה' לספק בשר לכל העם. אדרבא, מדבריו (במדבר יא,כא) משמע כי סיפוק בשר לכל העם במשך ארבעים שנה הנו נס גדול לאין ערוך מהספקה של מן בתקופה שכזו.*



ב. לשיטת ר' יוסף קרא - הקושי העיקרי: נראה מפשוטן של מקראות (בשמות טז) כי המענה של האל לבקשת ישראל הוא מתן לחם ובשר בבוקר ובערב מידי יום. הלחם משמש לשביעה והבשר "לאכילה". ואין כל פסוק המגביל זאת לשעה! לדעת הרמב"ן אף ההיגיון הפשוט שולל לכאורה הגבלה זו. "דעת רבותינו שהיה השליו עימהם מהיום ההוא והלאה, כמו המן וכן נראה כי על שני הדברים ניתלוננו ובשניהם שמע את תלונתם ותאוותם יביא להם, כי מה ייתן ומה יוסיף להם בשר ליום אחד או לשניים" (שמות טז,ג).



ג. לשיטת "בכור שור" - דעתו מנוגדת לדעת הגמ' בערכין (ט"ו עא'), כי שתי ניסיונות היו כמפורש בפשוטי מקראות - שליו שני היה בשנה השנית בחודש השני לאחר עזיבתם את הר ה'. אמנם יש לדעה זו תימוכין מתיאורו של אסף (בתהילים ע"ח,כד) "וימטר עליהם מן לאכל ודגן השמים נתן למו...: (כח) וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף (כט') ויאכלו וישבעו מאוד ותאוותם יביא להם: (ל).... לא זרו מתאוותם ועד אכלם בפיהם: (לא) ואף אליהם עלה בהם ויהרוג במשמניהם ובחורי ישראל הכריע".

מ"מ קשה הדבר.

עפ"י אסף בתהילים ועפ"י התיאור בבמדבר י"א קדם המן לשליו ואילו בשמות ט"ז קדם השליו.

הטענה בשליו שני שונה מהטענה בשליו ראשון. בראשון הם מבקשים בשר יחד עם לחם כחלק מסעודות היום. בשליו שני הם מתאווים אך לבשר משום סלידתם מהמאכל החד-גוני והרוטיני. הם תובעים גיוון, בשר תאווה ועידון משמנים. בזה מונחת מעין הצדקה לענישתם בהמשך ואילו בשמות ט"ז אין בקשה לבשר תאווה ומשום כך אין ציפייה לענישה.



הפירוש אותו אציע כדלהלן אמור לתת ביאור לקשיים שהועלו באופן ההולם את מצאי הנתונים במקרא. יהיה בו הכושר להנהיר מעט מהערפול לכאורה בקשיי יתור, כפילות ועירוב פרשיות בענייננו.

פירוש זה הוא עיבוד ופיתוח לפירושו השני של הרמב"ן: "ע"ד הפשט היו כל מעשה השליו לעיתים (גם הראשון' וגם 'השני' -ר.ה.א) והמן שהיה חייתם היה להם תמיד, כי עיקר תלונתם על כי "הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברע (בשמות טז,ג). וזה תמצית הביאור. "



המן אם כן ניתן לישראל מידי יום - במשך ארבעים שנה עד הגיעם אל ארץ נושבת. 'השלו הראשון' - ניתן כמתן חד פעמי ליום, יומיים או אפילו קצת יותר עד שבועיים - כמענה לתלונתם הראשונה.

שליו שני - שניתן כמענה לתלונתם השנייה - אף הוא חד פעמי היה אלא שהפעם בכמות המספיקה לחודש ימים.

ארבע הנחות מנחות את היחס לדרישת בשר והספקתו - בשתי פרשיות אלה.

א. אכילת בשר יום יום באופן תמידי - נפשו של אדם קצה בו.

ב. הדרישה ללחם במדבר מוצדקת, לבשר לא! בתנאי הנדודים במדבר לא ניתן לגדל תבואה לעומת זאת ניתן לצרוך בשר מצאן ובקר ההולכים עימם.

ג. אין דעת המקום נוחה מאכילת בשר יומיומית.

ד. גם אם ניתן לספק מן לארבעים שנה "יום ביומו" - אספקה של שליו-בשר בכמות שכזו היא משימה הנראית כבלתי אפשרית.



ועתה לפירוש עצמו:

התלונה הראשונה על משה היא בדבר המצרך הבסיסי והקיומי ביותר - המים. הוא ניתן במערך ניסיוני כבוחן למידת התלות בה' ובהשמעות למצוותיו. אין כל תרעומת של משה או של הקב"ה, אדרבא, ההיענות היא מידית לאחר הפניה-הצעקה.

התלונה השנייה על משה ואהרון "שיבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע". גם כאן חלקה של הטענה נראה מוצדק. החשש ממוות ברעב בלא לחם לשובע שאף הוא מצרך בסיסי קיומי.



ומיד בהתגלות ה' - מובטחת המטרה יומיומית של לחם בלבד משמים. * אף מתן זה הוא במסגרת המערך הניסיוני "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא"(שם,שם,ד).

המטרה: חיים יומיומיים של אמונה ובטחון כי "מי שברא יום ברא פרנסתו" **.

והנה משה ואהרון בדברם אל כל בני עמם - מוסרים תשובה הנראית על פניה - שונה במקצת. "ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים: ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו: ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבוע בשמוע ה' את תלונותיכם שמות טז פסוקים ו,ז,ח).

'בשר לאכל בערב' - זאת מנין? ולא עוד, אלא שלקחו יהיה הדעה "כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים". קשה לומר כי קיצר הכתוב בדבר ה' והניח לנביאו כאומר "ואידך, פירושא הוא זיל גמור" הלא הלחם ניתן כניסיון ולשם חינוך לעמידה בניסיון "למען אנסנו". גם במים וגם במן אין מתן ללא ניסיון, ומה ניסיון יש בשליו? לא כאן ולא במקום אחר נשמע אודות מטרתו החינוכית-אמונית של השליו, מעבר לעדות על יכולת ה', אשר אף היא כאמור תוספת של משה ואהרון. תוספת נוספת היא ההגדה בדבר שמיעת ה' את תלונתם. שלש פעמים חוזרים משה ואהרון על היגד זה. פסוק אחר פסוק. פעמיים נעשה הדבר בהקשר לדחיית הביקורת מעליהם תוך הטחת ונחנו מה כי תלונו עלינו" (וגם זה פעמיים). לו רצה הקב"ה יכול היה לפתוח כך: "וידבר ה' אל משה לאמור: שמעתי את תלונות בני ישראל... וגו'" הלא כך דיבר בהתגלותו השניה (שם, יא,יב). משמע נמנע מכך בהתגלות הראשונה. מהתגלותו בשנית נלמד כי גם נמנע מלהיענות לדרישת הבשר בהתגלות הראשונה. ואלה דבריו "... לאמר בין הערביים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתכם כי אני ה' אלהיכם" (שם,שם) כמעט בניסוח שהציעו משה ואהרון. מה ארע אם כך?

מה הייתה כוונתו של ה' בתחילה? ומה כוונת התערבותם של משה ואהרון האם כצדיקים גוזרים עד שלבסוף מקיים ה' את קביעתם?



לו סוף המעשה היה עפ"י כוונת ה' בתחילה, או אז היה זה סדר הפסוקים:

א.) וילונו כל עדת בנ"י על משה ואהרון

ב.) ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשיבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע... וגו'

ג.) ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן שמים ויצאו העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הולך בתורתי אם לא

ד ) והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום

ט) ויאמר משה אל אהרון אמור אל כל עדת בני ישראל קירבו ליפני ה'...

י) ויהי כדבר אהרון אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה'נראה בענן

יד) ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס דק ככפור על הארץ

ומשם והלאה כסדר התיאור העיסוק במן עד פסוק ל"ה "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה...וגו'"



הצגה שכזו נעדרת כפילויות ואינה מייתרת משפט כלשהו בשלשלת האירועים העקיבה לפי סדר זה: תלונה על משה ואהרון בדרישה להצלה ממוות ברעב. התגלות ה' למשה, והענות ללחם בלבד. משה מעביר את המסר לאהרון ע"מ שיעבירו לבנ"י. ובדבר אהרון אל בנ"י לנוכח המדבר יורד המן במדבר מחוץ למחנה.

יש לציין לאורך כל ההתרחשות אין אלקים מתרעם על ישראל ואף משה ואהרון המציינים בסתמיות כי שמע ה' את תלונתם אין עושים זאת כמתקפת נגד. בהמשך ל"ונחנו מה... וגו'". התערבותם של משה ואהרון מוצאת הסברתה בניסיונם להעביר את התלונה המוטחת לעברם על מנהיגותם לתחומו של אלקים. "ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם כי על ה'.*

הם מוצאים עצמם בעיצומה של מתקפה על סמכותם "וילנו כל עדת בנ"י על משה ועל אהרון" "ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה . הרעב גרם לבנ"י להכחשת יציאת מצרים כהתרחשות אלהית. משה ואהרון מבינים את התלונה כפיקפוק בשליחותם האלהית בהוצאת העם ממצרים.**

ע"כ הם מתריסים כנגד בנ"י כי בקשת הבשר היא "תלונה", ודין הוא שזו תופנה אל ה' והוא יגיד פיתרונה. בפניה זו הם מבקשים מאת ה' כי השליו ישמש כאות ומופת ליציאתם מארץ מצרים ע"י ה' ושלא ע"מ להמיתם במדבר, ולאשר בכך את סמכותם הנבואית ולתקף את שליחותם. וזה הלא רק בידי האל.

"ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים" מתן השליו שימש כהוכחה שיצא"מ היא פועל ה' בתיווכם של משה ואהרון.

בשלב זה נענה הקב"ה להצעת משה ואהרון (יב): "שמעתי את תלונות בנ"י דבר אליהם לאמר בין הערביים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם".

א"כ תינתן תוספת בשר לבנ"י להשיבם "מתלונתם" ולהשקיטם מתאוותם מחד, וכביטוי לעצמת ה' המסורה בידי משה ואהרון להעצמת סמכותם מאידך.

ברם, כנגד הבקשה המוצדקת ללחם שובע - המציל ממות - תינתן הספקה סדירה ארבעים שנה. ואילו כנגד הדרישה הלא מוצדקת - תלונה "לבשר לאכל" - יינתן מתן חד פעמי להרגעה.* העיסוק הרב בתיאור המן אינו אך בשל מוזרותו ופלאיותו כלחם נס משמים אלא, מפני הרצון להציגו כלחם ניסיון. המן הוא לחם משמים מפני שבסגולותיו הוא מרגיל ומחנך את ישראל לתלותם בשמים - לחם לשמים.

במסגרת זו הוא אף מבנה את השבת לתוך עולמם ואורח חייהם של בנ"י, בניסיון לבחון את אמונם, בהשגחת ה' וביטחונם בו. המן משמש כאות - להשגחת ה' "ובוקר וראיתם את כבוד ה'" משום כך הוא ילווה את ישראל כ40 שנה. לשליו אין תכונות אלה ומשום כך לא יעודים שכאלה. בעוד שהמן הוא חסד ה' השליו הוא ויתור, ויתור להתאוות האנושית, ויתור לכמיהה בלתי מוצדקת לדבר בלתי נחוץ. ויתור חד פעמי.**

כל המהלך הזה נתמך, מתאשר ומוצא השלמתו בסיפור השליו השני בבמדבר פי"א.

תיאור טענת בנ"י והאספסוף בבכיים "מי יאכילנו בשר" כמדומה שהוא תיאור שלילי. משיחים היו בינם לבין עצמם, בוכים למשפחותם ושלא מתוך מצוקת רעב. לא חשש למוות במדבר אלא אדרבא "מי יאכילנו בשר כי טוב לנו במצרים (שם,יח). מעדנות הם מבקשים - הרחבה ומותרות מתוך געגוע לחיים הטובים במצרים. למודים הם בלחם נס וניסיון אבל נפשם היבשה לא תימלא מחד- גוניותו.

ותלונה זו כלל אינה מוצדקת. יתר על כך אלקים רואה בטרוניה זו קריאת תיגר על עצם היציאה ממצריים "ותבכו לפניו לאמור למה זה יצאנו ממצרים..." כאן התלונה היא כלפי ה' ולכן המאיסה היא בו ובפועלו "יען כי מאסתם את ה' בקירבכם..."

משום כך מיד חורה אפו של ה' מאוד ואף "בעני משה רע". הלך מחשבה זה מסביר מדוע יענשו בנ"י בשליו שני משא"כ בשליו הראשון. מדוע לספק בשר תאוותם ובעודו בין שיניהם להמיתם. בשליו ראשון לא ערערו על סמכות ה' כי אם על סמכותו האלוקית של משה. מה גם שהתביעה למן מוצדקת היתה, אף שנלותה אליה - התביעה לבשר מ"מ מצוקת הרעב היתה המניע. דפוס דומה אנו מוצאים בבמדבר (כ"א,ה') "... ונפשנו קצה בלחם הקלוקל..." וגם שם מיד "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם...".



נפנה עתה לשיח האל עם משה בפסוקים יט-כג.



יט) לא יום אחד תאכלון ולא יומיים ולא חמישה ימים ולא עשה ימים ולא עשריםיום

כ) עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא

אנו למדים מכאן כי אכילת בשר "יום ביומו" - במשך חודש שלם נמאסת על אוכליה. ברי א"כ שבנ"י לא יכולים היו לאכל השליו ארבעים שנה כשם שאכלו את המן. לא יום ולא יומיים.. וגו'" הפירוט מוזר מאוד ולכאורה מיותר. אא"כ נניח שההדגשה מהווה תזכורת לאפשרויות שאירעו קודם בעבר ע"מ להשוותם עם האירוע העתידי יוצא הדופן. לומר לך שלא כפעם (או הפעמים) הקודמת הפעם הזאת. בקודמת ניתנה כמות ליום, יומיים, אולי חמשה או עשרה (שהיא כמות סבירה שאינה לזרא), הפעם תינתן כמות מופרזת במתן אחד.

לאישוש הטענה כי בפעם הראשונה לא קיבלו בנ"י שליו כמות שהיא יותר ממספר ימים - באה פליאתו של משה.

כב) ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקירבו ואתה אמרת בשר אתן להם ויאכלו חודש ימים

פליאתו אינה על מתן כמות המספיקה לחמשה, עשרה או עשרים יום את זאת הוא כנראה מכיר מכבר. אבל, כמות המספיקה לחודש הוא דבר נפלא - הנראה כמשימה בלתי אפשרית. ניסיותו היומיומית של המן מתגמדת לנוכח המבצע הלא יאמן של מתן שליו לחודש אחד בלבד. לחם משמים בכמות שכזו, לשש מאות אלף במשך כ- ארבע מאות ושמונים חודשים זה דבר נתפס, לעומת זאת שליו למספר שכזה במשך כ- חודש אחד זה, בלתי נתפס לחלוטין. *

וע"כ נתפס משה בדברי ה' אליו: (כג) ויאמר ה' אל משה: היד ה' תיקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא"” כמדומה שהם דברי ביקורת מהחריפים שהוטחו במשה. **

וכאילו להוכיח את דברינו מאריכה התורה בפירוט יתר בתיאור הכמות שסופקה והטיפול בכמות זו. "השליו ניטש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתיים על פני הארץ". קוטרו של השטח המוצף בשלווים כ- 30 ק"מ לפחות בגובה של כמטר. צא וחשוב כמה עופות ביצעו "נחיתת אונס" במחנה וסביבותיו. העם עט על השליו "הממעיט אסף עשרה חמרים" אפשר להניח שהמרבה הצליח לאסוף כשלשים חמרים לשלושים יום. אין השליו מבאיש מהיום למחר כדרך המן הוא מבאיש בדרך הטבע מחום וריקבון. ע"מ לשמרו "לשלושים יום" יש לשטוח וליבש בשמש "וישטחו להם שטוח סביבות המחנה".

והפירוט אף הוא בא להוכיח למשה כי "ארוכה ידו של ה", וכי שליו ראשון שהעיד בפני בנ"י כאות ומופת "כי ה' הוציא אתכם מארץ מצריים" ליתן תוקף ומנהיגות משה, הנה הוא בא בשנית להוכיח לישראל ולמשה על יכולת ה'. - כאילו ביקש משה בעת הזאת "הראיני נא את יכולתך", ונענה לו. נענה לו אך לא ליפני שפתר את בעיית המנהיגות.



גם בקברות התאווה בעיית השליו הופכת לבעיית מנהיגותו וסמכותו של משה. מה שהחל במדבר סין מקבל השלמתו בקברות התאווה. כמדומה שהדרישה הבנאלית והאנושית לבשר (אם מותר להתבטא כך) מביאתו לאמירה אנושית כל כך ומעבירתו ממידת מנהיגותו עד שבא לכלל הדיבורים:

יא) למה הרעותה לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעינך לשום את משא כל העם הזה עלי

יב) האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו

יג) לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני

טו) ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעינך ואל אראה ברעתי

ספק אם ישנה עוד אמירה רגישה כל כך של משה המתפרצת ממעמקיו כזו הבוקעת במעמד הזה. תרעומת שהגיחה באיפוק רב בסדק שיצר 'שליו ראשון' "ונחנו מה וגו'" הנה היא באה כפרץ בשליו שני לשיא כמוה לא הכרנו.

תלונת השליו יוצרת משבר מנהיגות. הרתעות משה מכבדותה של מנהיגות תובענית כל כך גרמה לנסיגה שהביאה להאצלת סמכויות והרחבת מעגל המנהיגות הנבואית.

זאת הסיבה לכך שה' כורך את מתן השליו בהאצלת הרוח על שבעים מזקני ישראל. שמא התכוון הכתוב לומר הרוח האלוקית שהואצלה ממשה על הזקנים הביאה לרוח שהסיטה את השלווים ממסלולם בפקודה האלוקית להסתער על מחנה בנ"י. וכשם שנחה "עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספר" כך נחת השליו פעם אחת ולא יסף.

למדנו א"כ - השליו הוא בשר-מעדן-מותרות ואינו רצוי. משום כך אינו בשר ניסיון ואין הוא אוכל לחינוך הנפש.** במיוחד לאור העובדה כי יש לבנ"י צאן ובקר המספק בשר לפרקים מזדמנים. כשהוא ניתן בא השליו כאות ומופת על יכולת בלתי רגילה של ה' המזוהה עם היכולת שנתגלתה ביציא"מ ע"י ה'.

בכל מקרה אין מתנו אלא לשעה. דרכה של תאווה שהיא ילידת הרגע וסיפוק לרגע עשוי לשככה. אולם בשעה שאלקים נזקק להראות את יכולתו לתלונה שאינה נצרכת ובתרעומת שאינה מוצדקת מיד הוא נפרע מקטני אמנה ושבויי תאווה.*** "ויך ה' בעם מכה רבה מאוד".

רק המן ניתן לארבעים שנה מיום ליום, משום היותי מצרך קיומי - המלמד אף את סוד הצמצום וההסתפקות במועט ומיניה וביה הופך ללחם אמונה - נס נסיון ובטחון.









אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה