ב"ה על תלמידי רבי עקיבא ומקצת חכמי בית שני שלא הרבו שלום בעולם /

 ב"ה            על תלמידי רבי עקיבא  ומקצת חכמי בית שני שלא הרבו שלום בעולם /

 ראובן הכהן אוריה

אם מעמידים הרב אי"ה קוק מורה דרכנו וממשיכי  נתיבו את משפטו ""...ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם" (אורות הקודש ג שכד). " כתנאי הכרחי , תמה אני אם לא הרחיק את גאולתנו לעולם שלעתיד יתמהמה ומתי יבוא.

ויהיה זה עוד אחד מהאמיתות הפסוקות הממלכדות את תנועתנו הדתית בדיסוננס בלתי פתיר. דיסוננס הדן אותנו בתנועת מטוטלת בכף קלע בין אמיתות המוציאות והדוחקות  זו את זו ומותירות אותנו בסבך בלתי ממומש  .

בכך ובכך שנותיי עלי אדמות למדתי כי האיווי הזה של אחדות המחנה ויתירה מכך אהבת חינם בתוכו וביותר במחנה הדתי התורני  נראה לי לעת עתה בלתי אפשרי.

דיבורי האחדות הנשמעים בשער בת הדרשנים לוקים בתום ובמשאלת נעורים . דווקא אלה במופעם זה שמים  מסווה על ההבטה נכוחה. יתירה מכך ככאלה הם מונעים עמידה מול הככות שרק דרכה כולי האי ואולי יש מוצא . ובכך כבתנועת סחרחרת שוב ושוב נשאים דיבורים ואיוויים שמציאות החיים  חותרת תחתם ומפריכה אותם . ויפה הוא המיתוס של סיזיפוס לתיאור עובדת חיים זו . וכמדומה שלא נכתב משל זה אלא על עניין זה עצמו.

היה הייתי נער תמים "מרכז הרב " והעמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין קידמני בברכה – ב"הקדמתו לתורה ".

הקדמתו – הייתה בעיני רבותי ואף בעיני מפתח לחידת גלותנו ומינה וביה לסוד גאולתנו.

הנצי"ב שעוד ארחיב דברי בו – לימדני כי הפעם הזאת בסיכומם של דברים היו הם, החכמים נושאי התורה בבית שני, האחראים העקיפים לחורבן התורה שהביא לחורבן הבית ולגלותנו. "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.. אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך, ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עברות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (בבלי, יומא, ט' ע"ב(.

אמרתו  של הרב קוק הנ"ל הייתה אך הערת שוליים לדברי מורו ורבו הנצי"ב.

פקחתי את עיני היה אז חודש שבט וראיתי כי גם אחרי אלפיים שנה ובעצם ימי הגאולה הציוניים , כאן על פני אדמת א"י איש את אחיו יתקוטטו.

הימים היו אז ימי הרב שך זצ"ל והרבי מלובביץ' זצ"ל, הרב גורן זצ"ל והרב עובדיה יוסף יבל"א והרב אליהו מרדכי זצ"ל , ועם מות מו"ר הרצי"ה הפרץ הראשון של רבני הר המור והרב שפירא אברהם זצ"ל, בד"ץ העדה החרדית מול בד"ץ קהל מחזיקי הדת בעלזא ועוד ועוד.

והייתי תמה  והולך היאך אני מתפלל בכל יום "....תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר.....וגו " ואין הדברים נראים בעיני הבשר קצרי הראות שלי שהעיזו להציץ  אל בין ההרים הרמים הללו?

 תמהתי: כיצד הם מתפללים אותה או לכל הפחות כיצד יפרשוה?

 השתוממתי ולא רפו ידי. אזרתי עוז ועשיתי מעשה . כאן החל מסע הרבנים  שלי . המסע שעשיתי אני אל אותם רבנים . לשאול , להקשות ושמא לאחות. ושמא מאתערותא דלתתא תרד האחדות יחד עם המקדש מהשמיים ..

וכך מצוייד בנצי"ב והרבה תנא דמסייע  התייצבתי מול ה"גדול" הראשון מנהיג קהילה גדולה. הבאתי בפניו את תחושותיי ושאלותיי :

מפני מה נראה כי תלמידי חכמים מנהיגי הרבים  מקיימים מחלוקת  בעולם? הלא יש גרמא לכך שמעכבים  משיח , מקדש , גאולה וקיבוץ הגליות?

לאחר דקת שתיקה ארוכה ומהורהרת הרב  נענה לי בעיניו הגדולות שננעצו בי:

" אכן חרב המקדש . ואכן גלה עמנו מארצו וסבל בשנות גלותו . אבל, מרכיב אחד שרד , נשאר ועודנו זהה  ויותר מכול שמר על עם ישראל:   התורה . התורה הזו שנתנה במדבר ושאינה תלויה בארץ גלתה עמנו בכל ההיסטוריה שלנו והיא עימנו גם כאן. למה ? למה גם בלי ארץ גם בלי מקדש , גם בלי שנהיה ביחד עם אחד ולמרות פזורינו ושפותינו השונות  יש לנו תורה אחת ?

התשובה : בגלל הקנאות המחלוקתית הזו ! אותה אכפתיות שהביאה למאבק על דבר ה' ועל האמת ושאכן גרמה למחלוקת, ולכל מה שאמר הנצי"ב  – זה עצמו גרם שנשמור את התורה יותר מכל.  היא החזירה לנו ששמרה עלינו. " עכתד"ק.

דבריו  היכו בי בתדהמה. אכן נודע הדבר ! הוא לא ניסה להצטדק הוא אישר את הדברים אבל, בראיה מפוכחת הצביע על ההכרעה ועל מחירים. כאן לפתע התנוצצה בי המחשבה שעם ישראל מילכד את עצמו . שמא תמורת התורה הוא ויתר על גאולתו .  יותר נכון הפך את הגאולה , האחווה  והשלום לצפייה  שלא תתממש לעולם . וכך נותרנו עם "ציפית לישועה???"

כאן גם הסתיים עקרונית מסע הרבנים שלי והחלה תובנתי :

דברי הנצי"ב (ר' נפתלי צבי יהודה ברלין ראש ישיבה בוואלאז'ין 1817-1893, בהקדמה לפירושו 'העמק דבר') הידועים  באים להסביר מדוע ספר בראשית נקרא 'ספר הישר'.
"...והעניין שנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פועלו ... צדיק וישר הוא". ששבח 'ישר', הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאילו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות אף על גב שהוא לשם שמים שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ. "
הנצי"ב מתאר את תרבות המחלוקת בימי בית שני ככזו שאינה נשענת על מאוויים אישים , שיקולי כוח, כבוד והתנשאות ואף לא על  השחתת המידות . הגורם הוא - המנגנון של תנועת הדיאלוג הדתי – המביאה  למחלוקת מדירה ולא מכילה . בזה מקופל המובן של "שנאת חינם" .

במפתיע במנגנון זה התשתית החינוכית-דתית היא הענווה , ההתבטלות והמסירות לשם שמים: "צדיקים , חסידים ועמלי תורה ". דווקא משעה שהתודעה מתמלאת כביכול ממלוא הנוכחות האלוקית ומקבלת עול ללא סייג להיות כלי לדברו, הסיכון לפתח רובץ.

דווקא ההתמסרות הטוטאלית הופכת לרועץ . שכן  במיצוי הדתי נעשים  האדם , דעתו ותודעתו מזוהים  עם האל עצמו.

כך דבר הא-ל שבהתגלות  זוכה לתוקף  מוחלט ומכוחה מוכרע האדם לפעול על פי הרצון האובייקטיבי העליון.

והנה המחלוקת מאיימת על ההתגלות . "שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' " היא מערערת על תקפותה ואפשרותה . "חשדו ... (שהוא ) צדוקי ואפיקורוס !"  הלא כך לימדנו הרמב"ן שחומרת עונש   מיתתו  של "זקן ממרא" נעוצה בעובדה שמחלוקתו עושה את התורה לשתי תורות  והלא אחת דיבר אלוקים .

המחלוקת מפנה את מודעות החכם  הדתי להיותו קורא שלא באופן תמים את הטכסט. היא מציגה אותו בעיני עצמו כפרשן, כבעל מסורת קריאה חלקית  בתוך מגוון צורות קריאה שונות ואפשריות. עד שלא באה המחלוקת "אל קריאתו","בטל " הוא כביכול אל הכתוב ומקבלו כהתגלות עצמה כדבר האל כשלעצמו ממש –(הגם שיש תוספות חידושים ושינויים הבאים במסורת אל תוך קריאתו). משעה שהוא נעשה ער למחלוקת לא די שנטשטש הכתוב בעיניו ואין הוא יודע מהו הכתוב ומהו דבר האל, עוד נכח הוא בתהום שנפערה בינו כאדם לבין האל. המחלוקת מציגה את הסוביקטיביזציה בפעילותו של האדם מול האל ואת המוגבלות האנושית למול המוחלט. עד שעתה של המחלוקת מתהלך הוא  כמי שחי  ברשות האל בהתגלות מתמדת המשוכה מסיני. ואילו משעה שזו צפה ועולה נסתרים השמים מפניו.

"בראשונה לא היו מחלוקות בישראל. מלשכת הגזית יצאה תורה אחת לכל ישראל , אבל משבטל הסנהדרין , משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם הרבו מחלוקות בישראל (תוספתא סנהדרין פ"ח ה"א )"...ונעשתה תורה כשתי תורות " (סוטה פי"ד ה"ט)

מה אם כן יעשה החכם בעל החלום הדתי  המבקש להכחיש את המוגבלות האנושית היחסית ע"י זכייה בחותם הסמכותי והמוחץ של הטראנסצדנטי, הנצחי והמוחלט כשניסיונו מושם לאל   באין בי"ד מכריע ?    שהרי אם : "הללו מטמאים והללו מטהרים הללו אוסרים והללו מתירים הללו פוסלים והללו מכשירים, א"כ יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה "( ירושלמי, סנהדרין פ"י ה"א)

הן עבורו לא קיימת האופציה להכרזה "אלו ואלו דברי אלוקים חיים " . לא לחינם יצא מאמר זה מפי הבת קול . ואעפי"כ עדיין רק משום שהלכה כבית הלל עוד היה אפשר להכיל את "אלו אלו" .

חכם זה באין מוצא יישא מחלוקות בגבולות הנסבל ומשם והלאה יהיה בעל מחלוקת מדירה . בכך יישמר דימוי תורתו מן השמים ותורת המודרים מן ההדיוט. יידרך להגן על מבצרו ולהסיר את מסית המחלוקת מעליו.

   החולק על  קריאתו "הבילעדית"  אינו מפתח יריבות בין אישית –בתחום שבין אדם לחבירו- אלא,  זו הופכת לקריאת תיגר על האלוקות וההתגלות עצמה. בין אדם "למקום".   

מרגלא בפומא דליצני הדור : " כל מחלוקת שהיא לשם שמים,  סופה להתקיים! וכל מחלוקת שאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים!

פירוש: איזו היא מחלוקת ההולכת ומתעצמת , מגבהת מחיצות , מדירה ומנציחה עצמה? הווה אומר : זו שנעשית בשם שמים ולשם שמיים . כי כשהמאבק הוא על דברו וזהותו של מקום הריהו טואטלי עד כדי הדרה והפקעה של החולק והיריב מאנושיותו המואצלת מצלם האל . אשר על כן אין הוא מאנ"ש ולא יחולו עליו כללי מוסר ומצווה שכן אין הוא עוד  אחי במצוות . שהרי אין הוא חולק עלי אלא על "קודשא בריך הוא " בכבודו ובעצמו. ומכאן שמצווה לרדפו כ"צדוקי ואפיקורוס" ו"לשפוך דמיו בדרך הפלגה ".

ואילו מחלוקת שאינה לשם שמיים היריבים לא מתעצמים ששמיים דוברים מגרונם  . אדרבא מכירים בחלקיותם , במוגבלותם וביחסיותם האנושית. ממילא הדעות המתחלפות נתונות ברובד של דיאלוג בין אישי העורג אל הנצח. מחלוקת שכזו ככל הנראה אין סופה להתמיד , לקטב ולשסע כדי שנאה והדרה .

והנה  סופה של ענוותנות המדירה  כמו זו של בן אבקולס  שהיא מחרבת בתינו , ושורפת היכלנו ומגלתנו מארצנו.  אם כי  משמרת תורתנו - אמיתתנו  הנעדרת לעדרים עדרים .

 ענווה זו הנחשפת כסוג של יוהרה מעודנת  " אני ואלוקים ואין עוד" היא "עקמומית, עיקשת ופתלתלה" בלשון הנצי"ב.  

הידע התורני מתגלה בה כסוג של ניהול כוח ושליטה באמצעות תוקפו של הא-ל. הרצון לעוצמה  מוסווה על ידי" הא-ל". לא לחינם שם הנצי"ב בפי בלעם – "יודע דעת עליון" – את המודעות לניגודיות המצטיירת בדמות האבות הישרים , הסובלניים והמכילים טרם מתן תורה.    

יתירה מכך כמעט אפשר שהדימוי על דבר מחשבת האלוקים כ"דעת עליון", מלהיטה את נחרצות העמדה הדתית דווקא בשל האנתרופומורפיות שבה . העובדה שאלוקים כביכול "חושב –פוסק" כדעה האחת שהיא דעתי מציגה אותו כבבואתי. היותי בצלמו הופכתו לצל שלי.  ובכך מולהטת, מועצמת   ומותססת אמונתי- ועמדתי לכדי  מחויבות ומסירות עמוקה.

מאידך הדימוי  הדמוקרטי של הידע שאין לו את התביעה לבעלות על מצב הדברים האלוקיים משקף ענווה מסדר שני. מתוך הכרה בחלקיות האנושית  אין בה  הגבלה של האינסופיות . אדרבא הריבוי הוא תיאור הולם יותר שלו.  "שבעים פנים .. וגו'"    

בעולם שאין בו מנגנון הכרעה כמו בי"ד ו"אחרי רבים להטות " קרוב יותר שהאלוקים נמצא בריבוי. " אמר ר' ינאי תורה שנתן הקב"ה למשה ניתנה מ'ט פנים טהור ומ'ט פנים טמא"(פס"ר פכ'א, ד' ).  האמת היא כי   בחז"ל  וב"ראשונים" יש הסוברים שאף במצבי מנגנוני הכרעה (לישכת הגזית –סנהדרין – ובי"ד של הסכמה) אלוקים נמצא בריבוי :"... וכפטיש יפוצץ סלע ". ההכרעה שהיא רצון הרוב- רצון העם היא  מינה וביה רצון ה'. "אמר לפניו (משה רע"ה  - ר.ה. ) ריבונו של עולם הודיענו היאך היא הלכה? אמר לו : אחרי רבים להטות !".(ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב )

תפיסה כזו לעת עתה היא כנראה המבוא היחידי להפגשה ולהאחדה של ברי הפלוגתא . היא גם כנראה התנאי הארצי לאפשרות יצירת מנגנון ההכרעה (ביה"ד הגדול- כנסת ישראל) בין הדעות , השיטות והמחלוקות  להלכה המתבקשת למעשה.   

אעפי"כ הויתור הזה בעייתי מאוד . כדברי המנהיג הגדול ההוא!    שכן הוא  יוצר מתינות , קרירות , ריבוי קולות  וסובלנות הנמתחת ללא גבולות... , ואם כן תוקפה של תורה מה תהיה עליה?  הוא אשר אמרו חכמי בית שני, תלמידי רבי עקיבא וממשיכיהם שהרבו מחלוקת (ולא כל כך שלום ) דווקא מתוך הרצון להגן על התורה מפני המחלוקת .

השיח הרציונאלי- דמוקרטי של הידע  הדתי הוא הפחות רע מעולמות השיח האפשריים לעניין הורדת מפלס המחלוקות . אף  חז"ל שהיו נתונים בעולם של מחלוקת ללא הכרעה והרבו  דברים בשבח המחלוקת והתאמת  הריבוי  למדה האלוקית , לא מנעה קביעתם התיאולוגית הזו את הצורך הפסיכולוגי להשטחה חד ערכית של המחשב האלוקי.

ואפילו במחיר גאולתנו?