תנאי החינוך הנורמטיבי- מוסר-ערכי-דתי / ראובן הכהן אוריה
. IX מסקנות ליקראת ישום : החינוך ותנאיו
לצורך הדיון אנקוט באחד האפיונים של החינוך המסייעים בידי לעת עתה לבטא את מגמתי. החינוך הוא הכרעה להתערבות בניסיון העברה (של דבר מה שייש בו מסירה,השתתפות והוספה גםאם זו יצירת סביבה מאפשרת טעונה או נייטרלית ) מדור לדור ומאדם לאדם. (בתיאור זה לא תיכלל השפעה מקרית של אדם על אדם ).
חינוך מוסרי/ערכי /דתי הוא ניסיון הנחלה/העברה/מסירה /הנעה להיות המתחנך מכריע הכרעות מוסריות/ערכיות /דתיות ( הכרעות אלה מבקשות תמיד את המעשה הראוי כתנאי הכרחי.)
החינוך המוסרי/ערכי/דתי מעצם "טיבעו " (הפנומנולוגי ) דורש מלבד הידע אודות המוסרי ושאינו מוסרי ומלבד ההבחנה והשיקול בין ערכים סותרים , גם את הפרוצדורה לשיפוט ולהכרעה ("סולם ערכים"). זהו תנאי הכרחי ולא מספיק . תנאי נוסף הכרחי להצלחתו של החינוך המוסרי/ערכי/דתי הוא בהנעתו של החניך שיבוא לכלל המעשה הנורמטיבי הראוי. משמע יש להציב סביבה ותנאים שיביאוהו להפנמה , להכשרה וליכולת מתממשת לביצוע הראוי ביותר בסיטואציה הנורמטיבית .לזה אני קורא הניעה נורמטיבית ראויה.
אפיון זה הולם עולם שבו קיים "מוסר" /"ערכים" /"דת " כשהאדם בעולם זה מבקש לקיימם ומאמין בהיתכנותם. לאור הנאמר עד כה כיצד הדבר באפשר ?
ה"בעיה" אותה ביקשנו לבחון הנה בעיית ההנעה בתחום הנורמות הראויות. ניסיתי להראות כי "מקורות " ההנעה של הנורמות המוסריות , ערכיות והדתיות ביסודן ובבסיסן הנן א- רציונאליות.
טענתי כי השיח השליט בהתרחשות ובמעשה החינוכי הינו שיח רציונאלי (ע"פ המאפיינים שפיזרתי במהלך הדיון). הצבעתי על הסכנות הקיימות בהגמוניה של "אתוס רציונאלי " ותוצריו התרבותיים בתחומים הנורמטיביים ובעיקר בתרומתו של זה בעידן הנוכחי לניכורו של האדם ולעיקור ההנעה הנורמטיבית שלו.
ציינתי את הקשיים והאתגרים המכבידים בתחום החינוכי הנורמטיבי עמן מתמודדת מדינת ישראל כמדינה מודרנית מערבית בכלל ומערכת החינוך בפרט.
הצעתי להגדיר את ה"בעיה" של מערכת החינוך בתחום צר זה של הנורמות הראויות כבעיית הנעה. (אין בהגדרת בעיה זו כדי להדיר הגדרות בעיה נוספות באותו תחום ואף מעבר לו המשפיעות על התחום. קביעתי באה לחייב הכרה , התחשבות והתייחסות לממד זה במכלול ההתיחסויות בתחום הנורמטיבי.)
ממבנה זה עולה כך : אם ה"בעיה" הנה בעיית הניעה ,
ואם השיח החינוכי השליט הנו "שיח רציונאלי"
ואם אכן השיח הרצינאלי בעידן זה מעקר הניעה
אזי נובע מכך: כי הרוצה בהצלחה בחינוך לנורמות ראויות עליו לצמצם ,את האמפריאליזם הרציונאלי .
ואולם לא די בכך. טיעון נוסף עולה מדברי עד כה.
אם מקורות הנורמות הראויות (מוסר, ערכים ודת )הנן א-רציונאליים,
אזי יש לזהות את בהן את מקורות ההנעה לנורמות אלו.
ואם מקורות ההנעה הנן א- רציונאליות אזי המבקש ליצור הנעה לנורמות ראויות
צריך לפנות אליהן כל אימת שהוא מבקש לחנך חינוך ערכי- מוסרי- דתי.
השאלה הגדולה היא בשלב זה היא מה יש בה בפניה זו? כיצד נעשית פניה זו?
ואולם תחילה הרהור . מהי הבעיה אותה יש בכוונתנו לפתור? באמצעות התבוננות במושג "הבעיה" הריני מבקש להגיע אל הדגם המוצע על ידי .
נתבונן לרגע במושג "הבעיה ". היכן היא נמצאת ? כיצד אזהה אותה ? הלא כדי לדעת מהי ה"בעיה" יש להפעיל את הפתרון שלכאורה אמור לאמת את האבחנה ואת הפתרון שניתנו לבעיה. האם הצלחת הפתרון מעידה על אבחון נכון של הבעיה והאם כישלון מעיד על אי נכונותה. הרי בין הרעיון של ה"בעיה" לבין היישום של הפתרון במציאות יכולים ל"היכנס" משתנים כל כך רבים המשפיעים באופן שלא ניתן לבדוק אם אכן מה שזוהה כבעיה זכה לפתרון ההולם. ואף אם קיימים בידנו המשתנים לעולם איננו יכולים לבחון את קריטריוני ההחלה שלהם.
משום כך אפשר שהבעיה אינה מונחת "שם" (במציאות) אלא במוחנו . בעיה כמצב שדורש פתרון מונחת במוחנו ולא במציאות. " בעיות" המצמיחות תיאוריות ושיטות הנן היטלי המחשבה שלנו על המציאות האדישה לכאורה כלפיהן ואף להתערבותנו בה.
הקושי שיש לבני אדם בעניין זה נובע מהעתקה של מושג "הבעיה" ממערכות פשוטות וסגורות הפועלות במונחים סיבתיים חד ערכיים בד"כ אל מערכות מסובכות שהאדם כסובייקט משתתף בהם.
דבר זה חושף מבנה עומק בהתכוונות של האדם אל המציאות ואל עצמו. מהו א"כ מקור ה"בעיה"?
. IX מסקנות ליקראת ישום : החינוך ותנאיו
לצורך הדיון אנקוט באחד האפיונים של החינוך המסייעים בידי לעת עתה לבטא את מגמתי. החינוך הוא הכרעה להתערבות בניסיון העברה (של דבר מה שייש בו מסירה,השתתפות והוספה גםאם זו יצירת סביבה מאפשרת טעונה או נייטרלית ) מדור לדור ומאדם לאדם. (בתיאור זה לא תיכלל השפעה מקרית של אדם על אדם ).
חינוך מוסרי/ערכי /דתי הוא ניסיון הנחלה/העברה/מסירה /הנעה להיות המתחנך מכריע הכרעות מוסריות/ערכיות /דתיות ( הכרעות אלה מבקשות תמיד את המעשה הראוי כתנאי הכרחי.)
החינוך המוסרי/ערכי/דתי מעצם "טיבעו " (הפנומנולוגי ) דורש מלבד הידע אודות המוסרי ושאינו מוסרי ומלבד ההבחנה והשיקול בין ערכים סותרים , גם את הפרוצדורה לשיפוט ולהכרעה ("סולם ערכים"). זהו תנאי הכרחי ולא מספיק . תנאי נוסף הכרחי להצלחתו של החינוך המוסרי/ערכי/דתי הוא בהנעתו של החניך שיבוא לכלל המעשה הנורמטיבי הראוי. משמע יש להציב סביבה ותנאים שיביאוהו להפנמה , להכשרה וליכולת מתממשת לביצוע הראוי ביותר בסיטואציה הנורמטיבית .לזה אני קורא הניעה נורמטיבית ראויה.
אפיון זה הולם עולם שבו קיים "מוסר" /"ערכים" /"דת " כשהאדם בעולם זה מבקש לקיימם ומאמין בהיתכנותם. לאור הנאמר עד כה כיצד הדבר באפשר ?
ה"בעיה" אותה ביקשנו לבחון הנה בעיית ההנעה בתחום הנורמות הראויות. ניסיתי להראות כי "מקורות " ההנעה של הנורמות המוסריות , ערכיות והדתיות ביסודן ובבסיסן הנן א- רציונאליות.
טענתי כי השיח השליט בהתרחשות ובמעשה החינוכי הינו שיח רציונאלי (ע"פ המאפיינים שפיזרתי במהלך הדיון). הצבעתי על הסכנות הקיימות בהגמוניה של "אתוס רציונאלי " ותוצריו התרבותיים בתחומים הנורמטיביים ובעיקר בתרומתו של זה בעידן הנוכחי לניכורו של האדם ולעיקור ההנעה הנורמטיבית שלו.
ציינתי את הקשיים והאתגרים המכבידים בתחום החינוכי הנורמטיבי עמן מתמודדת מדינת ישראל כמדינה מודרנית מערבית בכלל ומערכת החינוך בפרט.
הצעתי להגדיר את ה"בעיה" של מערכת החינוך בתחום צר זה של הנורמות הראויות כבעיית הנעה. (אין בהגדרת בעיה זו כדי להדיר הגדרות בעיה נוספות באותו תחום ואף מעבר לו המשפיעות על התחום. קביעתי באה לחייב הכרה , התחשבות והתייחסות לממד זה במכלול ההתיחסויות בתחום הנורמטיבי.)
ממבנה זה עולה כך : אם ה"בעיה" הנה בעיית הניעה ,
ואם השיח החינוכי השליט הנו "שיח רציונאלי"
ואם אכן השיח הרצינאלי בעידן זה מעקר הניעה
אזי נובע מכך: כי הרוצה בהצלחה בחינוך לנורמות ראויות עליו לצמצם ,את האמפריאליזם הרציונאלי .
ואולם לא די בכך. טיעון נוסף עולה מדברי עד כה.
אם מקורות הנורמות הראויות (מוסר, ערכים ודת )הנן א-רציונאליים,
אזי יש לזהות את בהן את מקורות ההנעה לנורמות אלו.
ואם מקורות ההנעה הנן א- רציונאליות אזי המבקש ליצור הנעה לנורמות ראויות
צריך לפנות אליהן כל אימת שהוא מבקש לחנך חינוך ערכי- מוסרי- דתי.
השאלה הגדולה היא בשלב זה היא מה יש בה בפניה זו? כיצד נעשית פניה זו?
ואולם תחילה הרהור . מהי הבעיה אותה יש בכוונתנו לפתור? באמצעות התבוננות במושג "הבעיה" הריני מבקש להגיע אל הדגם המוצע על ידי .
נתבונן לרגע במושג "הבעיה ". היכן היא נמצאת ? כיצד אזהה אותה ? הלא כדי לדעת מהי ה"בעיה" יש להפעיל את הפתרון שלכאורה אמור לאמת את האבחנה ואת הפתרון שניתנו לבעיה. האם הצלחת הפתרון מעידה על אבחון נכון של הבעיה והאם כישלון מעיד על אי נכונותה. הרי בין הרעיון של ה"בעיה" לבין היישום של הפתרון במציאות יכולים ל"היכנס" משתנים כל כך רבים המשפיעים באופן שלא ניתן לבדוק אם אכן מה שזוהה כבעיה זכה לפתרון ההולם. ואף אם קיימים בידנו המשתנים לעולם איננו יכולים לבחון את קריטריוני ההחלה שלהם.
משום כך אפשר שהבעיה אינה מונחת "שם" (במציאות) אלא במוחנו . בעיה כמצב שדורש פתרון מונחת במוחנו ולא במציאות. " בעיות" המצמיחות תיאוריות ושיטות הנן היטלי המחשבה שלנו על המציאות האדישה לכאורה כלפיהן ואף להתערבותנו בה.
הקושי שיש לבני אדם בעניין זה נובע מהעתקה של מושג "הבעיה" ממערכות פשוטות וסגורות הפועלות במונחים סיבתיים חד ערכיים בד"כ אל מערכות מסובכות שהאדם כסובייקט משתתף בהם.
דבר זה חושף מבנה עומק בהתכוונות של האדם אל המציאות ואל עצמו. מהו א"כ מקור ה"בעיה"?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה