. VII חינוך להניעה (מוטיבציה ) דתית / ראובן הכהן אוריה
דת וחינוך להנעה דתית נורמטיבית
כדאי לתת את הדעת על הקביעה הבאה: כל האפיונים באשר למקורות הנורמות הראויות במוסר ובערכים ומקורות ההנעה אליהן, וכל הקשיים העיוניים– עקרוניים והתרבותיים- סביבתיים שעימם יש להתמודד בחינוך חלות אף על הדת (לפחות לגבי אלה המצויים על התפר שבין דת ומודרנה: האורתודוכסיה המודרנית והציונות הדתית) . לכאורה למקורם של הנורמות הדתיות יש כתובת ברורה: ההתגלות האלוהית, ואופייה של זו הופך מינה וביה אף למקור המניע לעשייה . אעפי"כ יש קושי בעידן זה להפוך אמונה זו לגורם מניע בלבו של התלמיד המביאו לידי מעשה. כך שלא די בארגון הסיפור הדתי סביב אלוקים (ויהא זה אל רציונאלי והאמונה בו רציונאלית או אל א-רציונאלי המופיע בהתגלות) על מנת לארגן את המעשה ואורח החיים סביב ציוויו.
המקרה הדתי של ישראל המסורתית הוא הוכחה לכך כי לא רק שאין בכוחה של הכרה ושיפוט כדי להניע למעשה המתחייב כי גם אמונה של האדם במקור הערכים והנורמות שלו אין די בהם כדי להביאו לכלל המעשה הנדרש. שאלת השיח הרציונאלי בחינוך הדתי הנורמטיבי הופכת סבוכה לאין ערוך יותר מבחינוך למוסר ולערכים.
דת ההתגלות היהודית האורתודוכסית היא התחייבות לעקרונות פרטיקולריים יותר מאשר למוסר הכללי ולערכים הן האוניברסליים והן הפרטיקולריים. ההתחייבות למקור הטרונומי הופך לבעייתי ביותר בשיח הרציונאלי ולא פחות מזה בשיח החירויות . תחום החלות של הנורמות הדתיות רחב לאין ערוך יותר מאשר "המוסר" וה"ערכים" ואלה אכן מאוימות ומותקפות אף יותר על די אותן תוצרי תרבות ה"רציונאלית " מזה וה"הדוניסטית" מזה.
אנסה להדגים דברי ע"מ להמחישם היטב..
חינוך לדת הוא חינוך המושתת על ערכים ונורמות דתיים והבא בשם ולשם רעיון דתי.
לדת פנים רבות :1. קוגנטיביות – הידע " האמת" המשמעותית והרלוונטית אודות עולם ומלואו ומה שמעבר לו .2. חוויתיות 3. טכסיות .4 נורמטיביות – ההתנהגויות והסדירויות הנדרשות מהאדם והחברה הדתית. תיאורם של אלה מצוי בקבצי המשפט וההלכה וקביעתם מסור בידי המוסדות הדתיים.
5. חברתיות- אשר להן עניין בהנחלה של הידע , הערכים והנורמות ובהמשכיותם במסורת הדורות.
מכאן מתחייב הקשר העמוק וההדוק בין חינוך לדת.
קשר הדוק זה טומן בחובו מתיחות המובאת בעידננו לכדי קרע המחייב ארגון מחדש של היחסים ביניהם.
התמורות במושג החינוך נוכח המגמות הכלליות, החברתיות והתרבותיות והשפעתן על תפיסות החינוך, מעמידות קשר זה שבין חינוך לדת כבעייתי מאוד.
אם בין תפקידיו של החינוך ההכשרה לידע ולתפיסות של ידע הערכה וביקורת כלפיהן , הרי שהידע הרציונאליסטי – המדעי מאתגר לכל הפחות את הידע הדתי המצוי בכתבים ואף זה המונחל .
נכון הדבר במיוחד בדת התגלות כמו זו היהודית המקיימת בידה לכאורה אמיתות אפריוריות על הפיזי והמטאפיזי . ידוע מכבר המתח שבין תורה ומדע בתחומי הפיזיקה והגיאולוגיה (היווצרות העולם, התפתחותו התנאים והחוקים המקיימים אותו) , ההיסטוריה (הביקורת הפילולוגית-היסטורית על הכתבים המקודשים) , הפילוסופיה (היחס למטאפיזיקה כמציאות האל ,הנהגתו ומוסריותו), הביולוגיה (היווצרות החיים והתפתחותן) הארכיאולוגיה וכד' .
אם בין תפקידיו של החינוך הוא ההבניה הערכית והמוסרית של האדם הרי שערכיה של החברה המערבית המודרנית במידה רבה קוראים תיגר על הערכים הדתיים.
החילון המודרני מעמיד את הדת והאמונה באל כבחירה באופציה בלא שתועמד למבחן ולמשפט חיצוני אובייקטיבי. . ניתנת הלגיטימציה החברתית והתרבותית ליראות בחיים דתיים בחירה קהילתית ואישית ולא כמצב הכפוי על התודעה. זוהי בעיקרה התמורה המשמעותית שהביאה עמה המודרניות בשאלת הדת . מכאן ואילך פירוט הוא ואעפי"כ אני מבקש לשרטטן.
הריני הולך לחטוא באפיונים מכלילים ולא מדויקים של היסודות והמגמות היוצרות את המתח שבין הדת היהודית האורתודוכסית המוצהרת והמוסדית במופעה העכשווי לבין החילון המודרני המערבי כפי שהוא נגלה אלינו בעידן הנוכחי. אין בתיאור השוואתי זה כדי להגדיר ולקבע שתי מהויות סגורות המוגדרות ע"י המרכיבים המנויים להלן. אני מבקש להצביע בקירוב ראשוני על האידיאות והמגמות המקיימות והמשרתות שתי תופעות מובחנות בהינתנותן הנוכחית בספירה הציבורית .
א. הדת מעוגנת בד"כ סביב עמדה - תיאוצנטרית –בה האל הוא היוצר והמקיים הוא המרכז הממשמע את ההוויה וההתהוות. החילון המודרני בעיקרו נשען על העמדה האנתרופצנטרית –המעמידה את האדם במרכז "כמידת הדברים"(ויהא זה האדם החושב ,או היוצר, או המבניות, או האינטרטכסטואליות).
ב. בדת היהודית הטענה- למקור סמכות היא : בהתגלות האלוהית-ההיסטורית שעיקרה בסיני:" אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.." בעוד שבחילון המודרני מבקש האדם להיות ריבון לעצמו וכבעל תודעה אוטונומית בוחרת.
ג. ההידרשות הנורמטיבית בדת נתפסת במושגי : חובה, מחויבות , נאמנות , הצטוות, כניעה וציות : " ויענו כל העם יחדיו ויאמרו : כל אשר דיבר ה' נעשה " (נעשה ונשמע")." ויתייצבו בתחתית ההר" מלמד שכפה עליהם הר כגיגית, אמר רבה: מכאן מודעה רבה לאורייתא. (שבת פז)
אמנם ,למושג "בחירה "מקום חשוב ברם , הבחירה היא בציות או אי ציות לצו המוסרי וההלכתי הנתון בתורה . לא קיימת בחירה באשר לשיפוט ההלכתי. "הנני נותן לפניך את הטוב ואת הרע את החיים ואת המוות ובחרת בחיים".(דברים ). ב"טוב" זה כלולים הערכים והנורמות המוסריים, הדתיים, הפולחניים, הטכסיים, התרבותיים והפרטיקולריים.
לעומת זאת במודרניות קיימת אבחנה בין דת ,מוסר,ערכים ונוהגים פרטיקולריים. במקרה הטוב רק המוסר ההומניסטי זוכה למעמד בעל תוקף אוניברסלי הכפוי לכאורה על התודעה האנושית- הרציונאלית . בגישות פוסט מודרניות גם ה"מוסר" נדון לבחירה אינדיבידואלית ברמת השיפוט המוסרי כך שהיא מחליקה לתהום הרלטיביות . על אחת כמה וכמה נכונים הדברים באשר לערכים בעלי יומרה אוניברסלית ולאלה בעלי הייחוד תרבותי. אלה ובתוכם הדת מסורים לבחירה ולהעדפה האישית של הפרט או של הקולקטיב המבקש לאמצם מתוך חרות וחופש.
ד. הדת כמסורת מונחלת מאופיינת בשמרנות , בקידוש העבר , בזיכרון היסטורי קולקטיבי מחייב ומדריך בהווה . "זכר למעשה בראשית ", זכר ליציאת מצרים". " זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" " כי שאל נא לימים ראשונים ...."
ואילו בחילון המודרני מודגשים החידוש , הקידמה , הגילוי , והפניה אל העתיד כצופנים
בחובם "טוב" שהוא יותר מזה שהתקיים בעבר.
ה. בדת היהודית האכזוטרית והממוסדת , תפיסת הידע סגורה , היא נשענת על תודעת מוחלטות ונצחיות ("זאת התורה לא תשתנה .... ) .מושגי "אמת" , "קבלה","אמונה" "אמונת חכמים" ו"דעת תורה" משמשים בגבולות הגזרה שלה . "משה קיבל תורה מסיני " . יש בה חשיבה דוגמטית של טכסטים ועקרונות מקודשים. הידע אינו תכלית לעצמו אלא נבנה כידע מעצב ומדריך אמונות ונורמות "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה." בד"כ ידע זה הינו הירארכי "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל " אפי' יגידו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם" . הלמידה ביסודה הנה פרשנות משחזרת או עיבוד סינתטי של חומרים חדשים במקורות הישנים והמחייבים . " כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש נאמר למה בסיני". בד"כ הידע אינו עומד בתנאי אימות והפרכה אמפיריים. לעומת זאת ניכרת בחשיבה המודרנית תפיסת ידע פתוחה המבכרת חידוש והנתונה לביקורת ולחשיבה ביקורתית , לשינוי ולהתפתחות המבוססים על תנאי מבחן אמפיריים. בתחומים רבים מבחנם של תוצרי התרבות המודרנית היא היצירתיות , המקוריות והאותנטיות .
ו. תפיסת ה"יש" (האונטולוגיה ) הדתית מתבססת על נרטיב , סיפור הבריאה וההשגחה כשניהולו של "יש" זה הנו מטאפיזי- טראנסצדנטי . לעומת זאת תפיסת ה"יש" המודרנית נבנית על הבסיס המדעי אשר לו יומרה לאובייקטיביות ,ולתיאור רציונאלי באמצעות הסברים אימננטיים לתהליכים נצפים ומדידים.
ז. החברה בדת היהודית מתארגנת סביב תודעת זהות קולקטיבית ,הצומחת מתוך תודעת נבחרות (עם סגולה , ממלכת כוהנים וגוי קדוש). ברגיל ההגדרה של היחיד וזהותו נגזרים מהגדרתה של החברה הקולקטיבית אשר בה הוא נתון לתפיסת ה"טוב" של הכלל ונתבע לחתור להגשמתו של "טוב" זה. משום כך יהיו התוצרים התרבותיים של תפיסה זו מקדשים ערכים וקיום פרטיקולריים המיוחדים לחברה הדתית היהודית ולמסתפחים אליה : לא כך בתפיסה המודרנית הליברלית היחיד הוא התכלית להתארגנות המדינית והחברתית סביבו. הטוב מסור לבחירה ולמימוש של האינדיבידואל המכונן את זהותו בעצמו ומתוך עצמו. בתפיסה זו תבוכר גישה אוניברסלית לערכים כמו ההומניזם , המוסר , המימוש העצמי , השוויון והצדק.
ח. מאחר והטוב העליון של החברה הדתית נקבע על ידי האל והוא זה המארגן אף את המוסדות המישטריים האחראיים למימושו של טוב זה . בעיקרו זהו משטר תאוקרטי אלא שהוא מופיע בדפוסים ארציים- מוסדיים המשמשים כשליחיו וכנציגיו של האל כיודעי דברו וכעושים את המתבקש מכך. בעבר היו מוסדות אלה הכהונה , הנבואה הסנהדרין ואף המלוכה הרצויה. היום זהו בעיקרו שלטון החכמים. אופיו של משטר זה הנו היררכי-סמכותי וחלה כלפיו חובת ציות מתוך כניעה דתית וקבלת עול מלכות שמים. כשלעצמו הוא קונפורמי במובהק ואינו סובלני כלפי השונים ממנו וכלפי הסוטים ממנו במודע ובמוצהר. השיח בחברה הדתית הוא בעיקרו שיח חובות המעניק יחס דיפרנציאטיבי-מידרגי לנכללים בו .(לכוהנים לוויים ,לגברים ונשים , חכמים ועמי ארץ ,ילדים ומבוגרים , דתיים , מסורתיים וחילוניים, גרים וגויים וכד'). אחר הוא המשטר בחברה המודרנית המערבית ליברלית – זה ביסודו דמוקרטי ומושתת על עיקרון הצדק והשוויון ועל יומרה לנייטרליות ערכית או להעדפה מתקנת לקבוצות מיעוט. שיח הזכויות הוא מאבני היסוד של משטר זה . המדינה הדמוקרטית מאופיינת בסובלנות כלפי תפיסות הטוב של הקבוצות השונות בה והיא אף מסייעת בשימורן ופיתוחן. נוטה לקיים דפוס פלורליסטי כלפי התרבויות הפרטיקולריות ויש שהיא מבקשת אחר עיצוב רב תרבותי .
ט. פעמים הרבה ניכר בתיאוריה הדתית ובפרקטיקה שלה דפוס אדם שלו מהות "כצלם האל ", נשמה , נפש יהודית וכד' כזו הנשענת על ההבחנה בין הגוף והנפש כשהנפש בעלת התוכן היהודי היא הקובעת את צורת האדם הפנימי והחיצוני. אמנם ברגיל קיבלה המסורת הפילוסופית הגדרה "מהותנית" עבור האדם והשעינה זאת בד"כ על היותו יצור רציונאלי . ואולם על כך יש להוסיף תפיסות קיומיות הדנות את האדם לחירות , לקיום אוטונומי וליצירה עצמית פתוחה התלויה בהכרעותיו של היחיד או להשפעות הקונטכסטואליות להן הוא נתון .
י. החינוך הדתי הנו אינדוקטרינטיבי - הטפתי ברמות שונות "ושיננתם לבניך " חייב אדם ללמד את בנו תורה (קידושין כ"ט). . הוא מכוון לאקולטורציה ערכית ודתית המביאה לקונפורמיות חברתית במעשה ובאידיאולוגיה הגם שהאמצעים להצלחה במשימת החינוך הדתי רבים שונים ומגוונים. "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.". חינוך זה שמרני ביסודו ונוקט בסנקציות (ישירות ועקיפות ) כלפי הסוטים ממנו. חושך שבטו שונא בנו וכי יש לך אדם ששונא את בנו ? אלא מתוך שאינו מוכיחו ומייסרו נקרא שונא (מדרש משלי י"ב) וכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לידי תרבות רעה ושונאהו (ש"ר פכ"א)
המודל החיובי בחינוך נשען על חיקוי והזדהות של דמות המופת המשמש דוגמא אישית ." והיו עינך רואות את מוריך."" לעומתו החינוך המודרני (בארה"ב ובארץ ) : בעל מגמה פרוגרסיבית המכוונת לאינדיבידואציה של החניך האמון על ערכי הליברלידם הדמוקרטי. נראה כי הוא פתוח יותר, מאפשר יותר ולכאורה סובלני יותר .
על האפיונים הללו של המודרניות יש להוסיף את הלכי הרוח והמצבים הפוסט מודרניים הנושבים בעידן העכשווי . פלורליזם ורב תרבותיות , העדר פרוצדורת שיפוט והכרעה , העדר זהות ומהות קבועה , רלטיביות ערכית ומוסרית, אינדיבידואליזם אגוצנטרי, נהנתנות הדוניסטית. מות האידיאולוגיות . הגם שייש במגמות אלה דחייה של הרבה מעקרונות המודרניזם הקלאסי אין בהם כדי להקל על המתח שבין הדת לבין המודרניזם.
לסיכום: אין בהשוואה שלעיל בה כדי לקבוע מסמרות וכל אפיון מאלה המנויים לעיל עשויה להיתקל בדוגמאות נגדיות .בעיקרה באה זו כדי להצביע על כיווני התנועה האידיאיים והנפשיים וכיווני הארגון החברתי והתרבותי של הדת מחד ושל החילון המודרני והפוסט מודרני. דומני שהתיאור של הצלע הדתי במקבילה הולם במידה רבה את ההנחות והנרטיבים העומדים ברקעו של העולם הנורמטיבי -הלכתי בדת היהודית האורתוכסית.
מה מתחייב מההעמדה הזו ? לכאורה לא הרבה. המציאות בישראל ובעולם מלמדת כי יש אנשים הנותרים דתיים אדוקים למרות הימצאותם במרחב המודרני. ויש העוזבים את דתם "בשל התוודעותם" לעולם המודרני. יש המסיקים דווקא מהתוודעות זו שיש לחזור לעולם הדתי במתכונתו השמרנית. ויש לא מעטים הנותרים על הרצף שבין דתיות לחילוניות ומיקומם תלוי בבחירתם האישית שטיבה אינו נהיר. כך שמהמפגש דת - מודרנה לכאורה לא מתחייבת מסקנה הכרחית אחת. דבר המלמד על המורכבות הדתית כמו גם על הבעייתיות של החילון המודרני .
האופציות הקיימות בפני המחנך הדתי הן א. הסתגרות ודחייה וקיום במאבק שולל. ב. קבלה, הפנמה וקיום בצבת הסתירה . ג. סינתזה ושילוב וקיום בהרמנויטיקה מפשרת ומגשרת. וקיימת אופציה רביעית . הדתיות המודרנית מורכבת ומודרכת מהאמונה והצורך ליישב יחד שתי מרכיבים: א. האוניברסלי-הכללי והרציונאלי-מדעי ב הדתי . הגוונים השונים והמחנות בתוך הציונות הדתית הנם תוצר של איזון במינון שונה על הרצף שבין שתי המרכיבים הבסיסיים הללו.
הקו הננקט בידי החינוך הממלכתי דתי הוא תערובת זהירה ופרגמטית שאינה עקבית וקוהרנטית של האופציות השניה והשלישית .
לכל אופציה "מחיר". כאן בכוונתי להתעכב על מחיר אחד השייך לענייננו, באופציית השילוב הדתית- מודרנית . ספק רב אם ממוצה אופציה זו עד תומה ואם מוסקים ממנה העמדות המתחייבות ביושר אינטלקטואלי הנדרש ממבחן הסתירה. בחינה של אופציית השילוב לא רק ברמה ההצהרתית אלא, גם בכוחו הממשי של שילוב זה כדי להניע את המתחנכים בו לקיום הנורמות ההלכתיות המצופות ממנו, עשוי להאיר עיננו בדבר הקושי ו"המחיר" הנגבה .
בכל ניסיון סינתטי- פרשני המשלב ו/או מיישב בין "צדדי המחלוקת " יש לתת את הדעת על נטייתו של מרכז הכובד התודעתי הדתי . שהרי אפשר כי ממצב בו התודעה הדתית כביכול מוכרעת לגבי מקור הסמכות האלוהית תשתנה זו לכיוון של מצב תודעה אנושי בוחר. במצב זה שאלת ההנעה הדתית למחויבות לנורמות ולעשייתן משתנה מאוד ומתעורר הספק באיזה מובן זהו חינוך דתי ומה מובנה של דת ההתגלות? תמורות בתפיסה העיונית של הדת גורמות גם תמורות בתפיסתו ובתוכנו של החינוך הדתי ובעיקר משפיעות הן על ההנעה לעשייתן של הנורמות המחייבות. במידה מסוימת יש כאן שאלה פרגמטית איזו גישה תיאולוגית דתית מצליחה לגזור תורת חינוך ומעשה חינוכי שיש בכוחם להניע ציבור לשמירת תורה ומצוות בישראל של היום. קשה להימנע מהקביעה כי סינתזה זו אכן פוגעת בנאמנות הנורמטיבית- הלכתית בשל הפגיעה במקורות ההנעה שלהן: הסמכות ומקורות הסמכות.
הניסיון של הדתיות המודרנית לפנות למקורות התבונה (כהמשך מפעלו של הרמב"ם) לשם אישושה של דתיות זו (במסגרת לימודי ה"מחשבת " למיניהן ) אולי מרחיבה 'דעת יהודית' אך כפי הנראה לא מגדילה מחויבות ועשייה הלכתית. בציבור זה שחניכיו חובשים את ספסלי החמ"ד אחוז מסירי הכיפה (למחצה לשליש ולרביע ) גדול מאוד , ואף בין חובשי הכיפה המחויבות ההלכתית משתנה על הרצף שבין מסורתיות לדתיות-שמרנית. אף בין הבוגרים במערכת האליטיסטית של הישיבות התיכוניות וישיבות "ההסדר" חלקם של הדתיים המקדישים מזמנם ללימוד תורה זעום הוא ביחס לשנות הלימוד , השעות והתשומות הרבות שהושקעו במקצועות הקודש הן כאמצעי להשכלה דתית והן כאמצעי לעיצוב חינוכי דתי.
בתולדות היהדות הבתר חז"לית נסתמנו כשלוש מגמות מרכזיות בדבר טיבה של היהדות כדת . המגמה האחת אופיינה כבעלת אוריינטציה הכרתית – רציונאלית החותרת להשתית ברמות שונות את יסודות הדת על בסיס התבונה כפי שהוכרה בפילוסופיה הכללית . המגמה השנית בכרה להעמיד את היהדות על עקרונות ההתגלות והפלא הדתי שהם ביסודם א- רציונאליים . מגמה שלישית התפתחה בעקבות הקבלה והמיסטיקה הקבלית והחסידית וראתה בדת יסוד חוויתי אישי של גלוי אלוהות בנפש פנימה. גם בישראל ובעולם היהודי (ואף בכללי) יכולים אנו ליראות תנועות וזרמים המהווים המשך למגמות הללו או לאינטראקציה ביניהן.
אין לדון במגמות הללו כאילו לא למדנו מאום מתולדות ההיסטוריה של הרעיונות הללו ופעולתן וכאילו לא נתחדש מאומה בעולם הפילוסופי והתרבותי כדי כך שישמש בידנו הערכה לגבי המגמות השונות. מציאות החילון , האלטרנטיבות הדתיות בדמות הרפורמיות והקונסרבטיביות דורשים הערכה שונה מזו שעמדה לנגד הוגי ימי הביניים. שאלת ההנעה הדתית לנורמות דתיות מוסיפה ממד ייחודי לשאלה מעבר ללגיטימיות וליכולת להעמיד את הדת על יסודות רציונאליים או אירציונליים או חווייתיים.
בכל הדיון הזה צריך לזכור דבר חשוב נוסף . המפגש הזה שבין הדת היהודית והמודרניות המחולנת בתמהיל של לאומיות ציונית , בעיקרו הנו תוצר של מרחב גיאוגרפי- תרבותי זה המערבי -אשכנזי. לכל סיבותיו ותוצריו של המפגש הזה היו והשלכות מרחיקות לכת ומרובות השפעה באשר ליחסים שבין דת –מדינה –ומודרנה. ברם, אין להירתע מהקביעה כי אלה נעשו בספירה חברתית –תרבותית המיוחדת לכמחצית מאוכלוסיית היהודים בישראל. המחצית האחרת , המזרחים, במידה ונטלו בה חלק נגררו לסבכיו של המפגש מנקודות מוצא שונות כך שהשפעתו ורושמו של זה עליהם הייתה שונה מזו שבקרב האשכנזים. לשם דוגמא : הוכרה מכבר במחקר הסוציולוגי האבחנה בין החילוניותם של אשכנזים לבין חילוניותם של ספרדים. . אם כן לפחות שתי דפוסי תגובה קיימים למתח הזה והם נבנים מתוך ההוויה הדתית שנתרקמה באקלים התרבותי- דתי שבארצות המוצא : הנוצריות –מערביות מזה והמוסלמיות- מזרחיות מזה. האם לא מתחייב מכך כי תתקיימנה לפחות שתי צורות התמודדות חינוכית בהתאמה לשתי דפוסי התגובה למפגש? באופן ספציפי, בחינוך לנורמות דתיות, ניתן לדבר על לפחות שתי צורות של מוטיבציה לעניין הדתי וההלכתי ומימלא יש לנקוט לפחות בשתי שפות הנעה . כאן על לציין את העובדה כי בכללותה מערכת החינוך הממ"ד בנויה ומאורגנת על כל מערכותיה התוכניים, הדידקטיים והארגוניים במתכונת המודרנית, המערבית והרציונאלית בדומה למערכת החינוך הממלכתית הכללית. הדבר נכון אף באשר ל,צד הדתי' במערכת החינוכית. ויהיו הסיבות והנסיבות באשר יהיו. .
מה אם כן אני מציע? אני מבחין באופציה רביעית אותה אני מציע להוסיף לאפשרויות הנ"ל . אומר עליה כאן מס' מילים א"כ ליותר הרחבה תזכה זו בפיתוח הדגם בחלק השני של העבודה.
האופציה הרביעית, היא הכיוון המרומז על ידי בעבודה זו. (כמדומני שהוגים הלכתיים כדוגמת הראי"ה קוק, ר"ן מברסלב ואחרים הצביעו לעברה בתורתם האזוטרית. כמו כן הריני מזהה רבנים והוגים החותרים בעבודתם הרוחנית, האינטלקטואלית והדתית לרקמה ולשזרה. ) אופציה זו מבקשת לשים לאל את המתח הזה . השימה לאל לא תיתכן מבלי תודעת גובה או עומק דתי, רוחני ואינטלקטואלי הוליסטי (גופני רגשי ונפשי). אמנם, לצורכי עבודתי זו קראתיה :קיום בסוד ה"סובייקטיביות המוחלטת ". בקיום זה לא רק תאבד ה"סתירה " את "עוקצה" אלא תזכה להנהרתה כמסד וכשלב להוויה גבוהה יותר של דתיות ושלימות מוסרית וערכית. בהוויה זו לא תהיה מאוימות מפני איזה מרכיב שהוא בצבת הסתירה. תרומתה המשתלשלת של אופציה זו היא: א. בעיצוב מחנכים ודמויות מופת לחינוך הדתי אשר יהיה בכוחם ובדמותם כדי להתגבר על המכשלות הטמונים (והמנויים לעיל) במפגש שבין הדת היהודית לבין המודרניות הרציונאלית והמחולנת . מחנכים ודמויות מופת אשר מכורח הווית ההתרחשות החינוכית בתוכה יפעלו יצליחו אכן להניע טוב יותר את חניכיהם לקיום טוב יותר של הנורמות הדתיות ,המוסריות והערכיות. ב. בארגון של כל סביבת הלימוד הדתית וההתרחשות החינוכית –דתית באופן שהיא אכן מכוונת כלפי אופציה דתית זו . התכוונות זו וההתארגנות סביבה עשויה להעצים (לחדש, להחיות, להעמיק – נתון לבחירה) את הממד הדתי בתוך ההקשר הישראלי המודרני בו אנו חיים ולפעול בו טוב יותר כאזרחים דתיים ראויים
ג. בהיותה של אופציה זו הולמת יותר בדינמיקת היישום שלה את ההטרוגניות הדתית, מסורתית וחילונית .
לגווניה המזרחיים והאשכנזיים .
כמדומה לי שאופציה זו אינה זוכה להד ולתשומת הלב הראויה במערכת החינוך ואני מבקש כאן להציעה בתוך המכלול הרחב יותר של הקושי בחינוך והניעה למוסר וערכים .
לסיכום הסקירה הריני מבקש להציג
VIII איפיונים של השיח הרציונאלי כנגד השיח האינטנציונאלי ובהשתמעויותיו באשר להנעה הנורמטיבית
א. השפה ה"רציונאלית" הוכרה -כתנאים לאפשרות א-פריוירי " של ההכרה הרציונאלית של הממשות אצל קאנט.: כהשכנת סדר בתחושותינו באמצעות התבונה והודות לכך , בניה של קוהרנטיות כנהירות ולכידות אצל דיקארט . כחוויה המשחקית של הריבוי האינסופי - המוגדר והמסודר של עולמות אפשריים רציונלית, אצל הינטיקה . שפה רציונאלית זו חשופה לביקורתיות מתמדת מתוכה ואין לה נקודת עיגון ניצחת ובילתי ניתנת לערעור. נקודת עיגון ניצחת ואולטימטיבית, החסינה מפני ביקורת רציונאלית כוללת , היא מינה וביה בלתי ביקורתית ועל כן גם בילתי רציונאליות.
אם כן לא מתקיים בשפה הרציונאלית פרוצדורת הכרעה סופית . בוודאי לא בתחומי ההכרעה וההנעה הנורמטיביים של הראוי. (הן מפני הנסיון והן מפני אי האפשרות העקרונית.)
ב.... השפה הרציונאלית (במתודה המדעית) יומרתה אובייקטיביות. דהיינו במתודות המוקדמות שלה היא מוציאה את הסוביקטיביות מן התיאור. יתירה מכך בהפנותה את שפתה כלפי האדם עצמו (במדעי האדם ) לוכדת היא את הסובייקט לעשותו אובייקט . הנה למשל בשאלת החופש והדטרמיניזם הסיבתי הפסיכולוגי בעיית "גוף ונפש " ( הבעיה הפסיכופיזית) הרדוקציוניזם הקלאסי מביא לכלל יחס מכאניסטי כלפי האדם הנדון ביחסי סיבה ומסובב של "חוקים " פסיכולוגיים . כמו השליטה בטבע כן גם כאן השליטה באדם כמושא היא המניע האמיתי של ההכרה האובייקטיבית .
ג. הפעילות הרציונאלית משהה את המיידיות הבילתי אמצעית בהניעה הנורמטיבית האינטואיטיבית , ומשאין היא מספקת את הבטחתה ויומרתה הרי היא אף פוגעת בהנעה זו. (זו הופכת להנעה אמצעית מתנודדת (כטיבעה של הביקורתיות,- ושברירית).
ההכרה המדעית האובייקטיבית מעלימה את "האישיות "הן בחלוקתה למרכיבים חסרי-מידה -משותפת , והן בהראותה את הקביעות האובייקטיבית של כל אחד מהמרכיבים: זו של ההכרח הלוגי , או זו של הדטרמינזם הפסיכולוגי.
ד... . לעומת זאת השפה האינטנציונאלית מכוונת להתערבות הסובייקט בעולם האובייקטים.
באתיקה ,ובערכייות ובהויה הגרעינית של הדת המגמה היא שליטה עצמית ושחרור האדם הוא נושא. בשפתה מתקיימים מושגים כמו "הכרעה" "מצפון ", "טוב ורע " "ראוי ולא ראוי" ,"חטא ואשם " ואפילו "אותנטי ולא אותנטי " . מבחינה פנומנולוגית אנו מניחים "תודעת בחירה" וממילא "אחריות". מובנו של מושג "ההכרעה" הנה בתוך מובנותו של מושג ה "מחויבות".
במובן מסוים היא אף סובלת ממבנה פרדוכסלי . המונח "חירות " מכיל התכוונות של הסובייקט ממקור שאינו מאולץ אפריורי ואינו מובחן קטגורית . זוהי תנועה כלפי "העולם " , הויה ספונטנית ודינמית . כל תפיסה בה , הבחנה , הגדרה היא קיטוע חלקי ומגביל .כך שלעולם היא מאויימת להפרכתה על ידי תנועה חוזרת ודיאלקטית ( הדיאלקטיקה של התנועה רצוא ושוב). מאידך הבחירה דורשת הכרה ושיפוט של ה"מצב המוסרי" והכרעה המובאת לידי המעשה המוסרי הראוי. אין היא מותירה חופש לשיפוט הגם שנותרת הבחירה לפעול.
ה. האתיקה בתור ציווי המכוון , מנהל ומסדיר את ההתנהגות בממשות חייהן של חברות קיימות , אינה נובעת מן ההכרה הרציונאלית , מהסוג הפילוסופי-מדעי שמאפיין את החברה המערבית המודרנית. וחרף מאמציהם של פילוסופים רבים מאוד , היא לא יכלה להתבסס על הכרה זאת.
האתיקה אינה יכולה לבוא אלא ממקום אחר, והוא עברן המסורתי דתי של חברות . מהתחום המיתי , אם לא של המיסטי , אפילו אם במרוצת הזמן אותו משהו עצמו עובר תהליך של רציונאליזציה. . האתיקה של כל חברה נראית תמיד כאילו היא הייתה שם עוד ליפני שהחשיבה הפילוסופית השתלטה עליה.
גם אצל קאנט שניסה לבסס דת אוניברסלית על המוסר בהיותה מושתתת על התבונה , חוזר כבמקרה על שיפוטים ערכיים שמקורם בנצרות ושעברו חילון.
ו. הפניה אל החרג התודעתי או אל ההתגלות או כמקור ה"אלוהי" של ערכים אלה - מאפשרת להציב ערכים אלה כשלעצמם , לצד מה שיכולות ההכרה מלמדות אותנו. "האלוהי" או "האלים" כאן יכולים להיות האבות הקדמונים , או אליו של פנתיאון מיתולוגי או אל של תיאולוגיה מונותיאיסטית , או "אל" של חוויתו המיסטית של שמאן או נביא. כך או כך מופע הערכים , המוסר וכן הדת נודע במעשה ההכרעה של הסובייקט דמות המופת המחולל אותה . ביטויו נתעצב בסיפור המופת ה"נרטיב" המספר . במשפטי ציווי, חיווי ושיפוט שתוקפם וסמכותם הוא נקנה להם ממעמדו של הסובייקט בעל "הרוח" המחולל אותם. יהא זה הנביא או הצדיק " הענק היוצר" או " העל אדם", סיפורי אבות ואלים או זיכרון קולקטיבי ושמא ממשות קולקטיבית סוציו תרבותית. .המשוף להם תודעת "מקור הטרונומי "- מה שהוא למעלה מן האדם.
האתיקה נמצאת כממשות קולקטיבית שאינה מושתת על ההכרה . קאסטוריאדיס קובע שליצירות הקולקטיביות הללו היה תמיד אופי בעל תודעה "הטרונומית" כלומר מקור חיצוני לאנשיה של החברה המנכר את האוטונומיה שלהם.
ז. שפת השיח של ההנעה הנורמטיבית באה א"כ מ"שם" ומכוונת "לשם". לחיובו ,לחיזוקו ולהעצמתו האפקטבית ככוח מכריע לפעולה. " . דווקא מתוך הגיונה הפנימי של המוטיוציה הפוזטיביסטית -לוגית נוצר המרחב להתייחסות חוץ אמפירית. בה ועל ידה מתקיים האבחנה הברורה בין ידיעה לבין התייחסות ערכית, בין משמעות הכרתית לבין כאלה שאינן הכרתיות.
ויטגנשטיין : "מובנו של העולם חייב להימצא מחוץ לעולם . בעולם כל דבר הוא כפי שהוא והכל קורה כפי שהוא קורה .בתוכו שום ערך אינו קיים - ואילו היה קיים היה חסר ערך. אם יש ערך בעל ערך עליו להמצא מחוץ להתרחשות."
מעתה נפתחות בפנינו שתי אופציות : האחת היא "הרציונאליות רכה " המאפשרת טענות רציונאליות שונות ואף סותרות ובלבד שיקיימו רשתות צידוק סביב הסכמות. אין לה את היומרה הקודמת לרציונאליות חמורה . היא אכן מכירה במגבלותיה אבל בשל כך אין היא ניפתת ליפול לזרועות תחומים "ללא דעת" . בתחומי הנורמטיביות הראויה הדיון יהיה עד כמה שבאפשר ברמה של טיעונים ונימוקים ודי בזה כדי לפרנס את הרוח המוסרית ערכית ודתית. השנית , קיומה של "רציונאליות רכה" המודה בגבולותיה ומפנה מקום לכל הפחות למקורות הדת , המוסר והערכים הא- רצינאליים, יתירה מכך היא מחלצת מתוכה ומצביעה על הכיוון הנדרש.
האפשרות השניה נראית לנו גם מהטעם הפרגמטי : מהי התפיסה העשויה להתמודד טוב יותר עם חינוך מוסרי.? ובייחוד כתשובה לשאלה איזו גישה מאפשרת הניעה טובה יותר לקראת המעשה הנורמטיבי.?
השאלה הנכונה לדיוננו היא : מה הם התנאים ל"הנחלתו " של חינוך נורמטיבי ראוי (דתי , ערכי ואתי) לאדם שהנו בן "שתי עולמות –שתי שפות" התיאורית וההתכוונותית- ריגולטיבית ?.
האם הצלחתו של חינוך מוסרי , ערכי , דתי הוא בהיות המתחנך מוכרע בתודעתו וכתוצאה מכך במעשיו לערכים הדתיים המוסריים ?. אם כנגד מוכרעות זו עומדת חירות חסרת צורה ובחירה מתוך אוטונומיה כיצד באפשר להבטיח סדירות בהכרעה והעדר שרירותיותית ?. האם חינוך נורמטיבי ראוי (מוסרי, דתי, ערכי ) הוא באפשר?
דת וחינוך להנעה דתית נורמטיבית
כדאי לתת את הדעת על הקביעה הבאה: כל האפיונים באשר למקורות הנורמות הראויות במוסר ובערכים ומקורות ההנעה אליהן, וכל הקשיים העיוניים– עקרוניים והתרבותיים- סביבתיים שעימם יש להתמודד בחינוך חלות אף על הדת (לפחות לגבי אלה המצויים על התפר שבין דת ומודרנה: האורתודוכסיה המודרנית והציונות הדתית) . לכאורה למקורם של הנורמות הדתיות יש כתובת ברורה: ההתגלות האלוהית, ואופייה של זו הופך מינה וביה אף למקור המניע לעשייה . אעפי"כ יש קושי בעידן זה להפוך אמונה זו לגורם מניע בלבו של התלמיד המביאו לידי מעשה. כך שלא די בארגון הסיפור הדתי סביב אלוקים (ויהא זה אל רציונאלי והאמונה בו רציונאלית או אל א-רציונאלי המופיע בהתגלות) על מנת לארגן את המעשה ואורח החיים סביב ציוויו.
המקרה הדתי של ישראל המסורתית הוא הוכחה לכך כי לא רק שאין בכוחה של הכרה ושיפוט כדי להניע למעשה המתחייב כי גם אמונה של האדם במקור הערכים והנורמות שלו אין די בהם כדי להביאו לכלל המעשה הנדרש. שאלת השיח הרציונאלי בחינוך הדתי הנורמטיבי הופכת סבוכה לאין ערוך יותר מבחינוך למוסר ולערכים.
דת ההתגלות היהודית האורתודוכסית היא התחייבות לעקרונות פרטיקולריים יותר מאשר למוסר הכללי ולערכים הן האוניברסליים והן הפרטיקולריים. ההתחייבות למקור הטרונומי הופך לבעייתי ביותר בשיח הרציונאלי ולא פחות מזה בשיח החירויות . תחום החלות של הנורמות הדתיות רחב לאין ערוך יותר מאשר "המוסר" וה"ערכים" ואלה אכן מאוימות ומותקפות אף יותר על די אותן תוצרי תרבות ה"רציונאלית " מזה וה"הדוניסטית" מזה.
אנסה להדגים דברי ע"מ להמחישם היטב..
חינוך לדת הוא חינוך המושתת על ערכים ונורמות דתיים והבא בשם ולשם רעיון דתי.
לדת פנים רבות :1. קוגנטיביות – הידע " האמת" המשמעותית והרלוונטית אודות עולם ומלואו ומה שמעבר לו .2. חוויתיות 3. טכסיות .4 נורמטיביות – ההתנהגויות והסדירויות הנדרשות מהאדם והחברה הדתית. תיאורם של אלה מצוי בקבצי המשפט וההלכה וקביעתם מסור בידי המוסדות הדתיים.
5. חברתיות- אשר להן עניין בהנחלה של הידע , הערכים והנורמות ובהמשכיותם במסורת הדורות.
מכאן מתחייב הקשר העמוק וההדוק בין חינוך לדת.
קשר הדוק זה טומן בחובו מתיחות המובאת בעידננו לכדי קרע המחייב ארגון מחדש של היחסים ביניהם.
התמורות במושג החינוך נוכח המגמות הכלליות, החברתיות והתרבותיות והשפעתן על תפיסות החינוך, מעמידות קשר זה שבין חינוך לדת כבעייתי מאוד.
אם בין תפקידיו של החינוך ההכשרה לידע ולתפיסות של ידע הערכה וביקורת כלפיהן , הרי שהידע הרציונאליסטי – המדעי מאתגר לכל הפחות את הידע הדתי המצוי בכתבים ואף זה המונחל .
נכון הדבר במיוחד בדת התגלות כמו זו היהודית המקיימת בידה לכאורה אמיתות אפריוריות על הפיזי והמטאפיזי . ידוע מכבר המתח שבין תורה ומדע בתחומי הפיזיקה והגיאולוגיה (היווצרות העולם, התפתחותו התנאים והחוקים המקיימים אותו) , ההיסטוריה (הביקורת הפילולוגית-היסטורית על הכתבים המקודשים) , הפילוסופיה (היחס למטאפיזיקה כמציאות האל ,הנהגתו ומוסריותו), הביולוגיה (היווצרות החיים והתפתחותן) הארכיאולוגיה וכד' .
אם בין תפקידיו של החינוך הוא ההבניה הערכית והמוסרית של האדם הרי שערכיה של החברה המערבית המודרנית במידה רבה קוראים תיגר על הערכים הדתיים.
החילון המודרני מעמיד את הדת והאמונה באל כבחירה באופציה בלא שתועמד למבחן ולמשפט חיצוני אובייקטיבי. . ניתנת הלגיטימציה החברתית והתרבותית ליראות בחיים דתיים בחירה קהילתית ואישית ולא כמצב הכפוי על התודעה. זוהי בעיקרה התמורה המשמעותית שהביאה עמה המודרניות בשאלת הדת . מכאן ואילך פירוט הוא ואעפי"כ אני מבקש לשרטטן.
הריני הולך לחטוא באפיונים מכלילים ולא מדויקים של היסודות והמגמות היוצרות את המתח שבין הדת היהודית האורתודוכסית המוצהרת והמוסדית במופעה העכשווי לבין החילון המודרני המערבי כפי שהוא נגלה אלינו בעידן הנוכחי. אין בתיאור השוואתי זה כדי להגדיר ולקבע שתי מהויות סגורות המוגדרות ע"י המרכיבים המנויים להלן. אני מבקש להצביע בקירוב ראשוני על האידיאות והמגמות המקיימות והמשרתות שתי תופעות מובחנות בהינתנותן הנוכחית בספירה הציבורית .
א. הדת מעוגנת בד"כ סביב עמדה - תיאוצנטרית –בה האל הוא היוצר והמקיים הוא המרכז הממשמע את ההוויה וההתהוות. החילון המודרני בעיקרו נשען על העמדה האנתרופצנטרית –המעמידה את האדם במרכז "כמידת הדברים"(ויהא זה האדם החושב ,או היוצר, או המבניות, או האינטרטכסטואליות).
ב. בדת היהודית הטענה- למקור סמכות היא : בהתגלות האלוהית-ההיסטורית שעיקרה בסיני:" אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.." בעוד שבחילון המודרני מבקש האדם להיות ריבון לעצמו וכבעל תודעה אוטונומית בוחרת.
ג. ההידרשות הנורמטיבית בדת נתפסת במושגי : חובה, מחויבות , נאמנות , הצטוות, כניעה וציות : " ויענו כל העם יחדיו ויאמרו : כל אשר דיבר ה' נעשה " (נעשה ונשמע")." ויתייצבו בתחתית ההר" מלמד שכפה עליהם הר כגיגית, אמר רבה: מכאן מודעה רבה לאורייתא. (שבת פז)
אמנם ,למושג "בחירה "מקום חשוב ברם , הבחירה היא בציות או אי ציות לצו המוסרי וההלכתי הנתון בתורה . לא קיימת בחירה באשר לשיפוט ההלכתי. "הנני נותן לפניך את הטוב ואת הרע את החיים ואת המוות ובחרת בחיים".(דברים ). ב"טוב" זה כלולים הערכים והנורמות המוסריים, הדתיים, הפולחניים, הטכסיים, התרבותיים והפרטיקולריים.
לעומת זאת במודרניות קיימת אבחנה בין דת ,מוסר,ערכים ונוהגים פרטיקולריים. במקרה הטוב רק המוסר ההומניסטי זוכה למעמד בעל תוקף אוניברסלי הכפוי לכאורה על התודעה האנושית- הרציונאלית . בגישות פוסט מודרניות גם ה"מוסר" נדון לבחירה אינדיבידואלית ברמת השיפוט המוסרי כך שהיא מחליקה לתהום הרלטיביות . על אחת כמה וכמה נכונים הדברים באשר לערכים בעלי יומרה אוניברסלית ולאלה בעלי הייחוד תרבותי. אלה ובתוכם הדת מסורים לבחירה ולהעדפה האישית של הפרט או של הקולקטיב המבקש לאמצם מתוך חרות וחופש.
ד. הדת כמסורת מונחלת מאופיינת בשמרנות , בקידוש העבר , בזיכרון היסטורי קולקטיבי מחייב ומדריך בהווה . "זכר למעשה בראשית ", זכר ליציאת מצרים". " זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" " כי שאל נא לימים ראשונים ...."
ואילו בחילון המודרני מודגשים החידוש , הקידמה , הגילוי , והפניה אל העתיד כצופנים
בחובם "טוב" שהוא יותר מזה שהתקיים בעבר.
ה. בדת היהודית האכזוטרית והממוסדת , תפיסת הידע סגורה , היא נשענת על תודעת מוחלטות ונצחיות ("זאת התורה לא תשתנה .... ) .מושגי "אמת" , "קבלה","אמונה" "אמונת חכמים" ו"דעת תורה" משמשים בגבולות הגזרה שלה . "משה קיבל תורה מסיני " . יש בה חשיבה דוגמטית של טכסטים ועקרונות מקודשים. הידע אינו תכלית לעצמו אלא נבנה כידע מעצב ומדריך אמונות ונורמות "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה." בד"כ ידע זה הינו הירארכי "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל " אפי' יגידו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם" . הלמידה ביסודה הנה פרשנות משחזרת או עיבוד סינתטי של חומרים חדשים במקורות הישנים והמחייבים . " כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש נאמר למה בסיני". בד"כ הידע אינו עומד בתנאי אימות והפרכה אמפיריים. לעומת זאת ניכרת בחשיבה המודרנית תפיסת ידע פתוחה המבכרת חידוש והנתונה לביקורת ולחשיבה ביקורתית , לשינוי ולהתפתחות המבוססים על תנאי מבחן אמפיריים. בתחומים רבים מבחנם של תוצרי התרבות המודרנית היא היצירתיות , המקוריות והאותנטיות .
ו. תפיסת ה"יש" (האונטולוגיה ) הדתית מתבססת על נרטיב , סיפור הבריאה וההשגחה כשניהולו של "יש" זה הנו מטאפיזי- טראנסצדנטי . לעומת זאת תפיסת ה"יש" המודרנית נבנית על הבסיס המדעי אשר לו יומרה לאובייקטיביות ,ולתיאור רציונאלי באמצעות הסברים אימננטיים לתהליכים נצפים ומדידים.
ז. החברה בדת היהודית מתארגנת סביב תודעת זהות קולקטיבית ,הצומחת מתוך תודעת נבחרות (עם סגולה , ממלכת כוהנים וגוי קדוש). ברגיל ההגדרה של היחיד וזהותו נגזרים מהגדרתה של החברה הקולקטיבית אשר בה הוא נתון לתפיסת ה"טוב" של הכלל ונתבע לחתור להגשמתו של "טוב" זה. משום כך יהיו התוצרים התרבותיים של תפיסה זו מקדשים ערכים וקיום פרטיקולריים המיוחדים לחברה הדתית היהודית ולמסתפחים אליה : לא כך בתפיסה המודרנית הליברלית היחיד הוא התכלית להתארגנות המדינית והחברתית סביבו. הטוב מסור לבחירה ולמימוש של האינדיבידואל המכונן את זהותו בעצמו ומתוך עצמו. בתפיסה זו תבוכר גישה אוניברסלית לערכים כמו ההומניזם , המוסר , המימוש העצמי , השוויון והצדק.
ח. מאחר והטוב העליון של החברה הדתית נקבע על ידי האל והוא זה המארגן אף את המוסדות המישטריים האחראיים למימושו של טוב זה . בעיקרו זהו משטר תאוקרטי אלא שהוא מופיע בדפוסים ארציים- מוסדיים המשמשים כשליחיו וכנציגיו של האל כיודעי דברו וכעושים את המתבקש מכך. בעבר היו מוסדות אלה הכהונה , הנבואה הסנהדרין ואף המלוכה הרצויה. היום זהו בעיקרו שלטון החכמים. אופיו של משטר זה הנו היררכי-סמכותי וחלה כלפיו חובת ציות מתוך כניעה דתית וקבלת עול מלכות שמים. כשלעצמו הוא קונפורמי במובהק ואינו סובלני כלפי השונים ממנו וכלפי הסוטים ממנו במודע ובמוצהר. השיח בחברה הדתית הוא בעיקרו שיח חובות המעניק יחס דיפרנציאטיבי-מידרגי לנכללים בו .(לכוהנים לוויים ,לגברים ונשים , חכמים ועמי ארץ ,ילדים ומבוגרים , דתיים , מסורתיים וחילוניים, גרים וגויים וכד'). אחר הוא המשטר בחברה המודרנית המערבית ליברלית – זה ביסודו דמוקרטי ומושתת על עיקרון הצדק והשוויון ועל יומרה לנייטרליות ערכית או להעדפה מתקנת לקבוצות מיעוט. שיח הזכויות הוא מאבני היסוד של משטר זה . המדינה הדמוקרטית מאופיינת בסובלנות כלפי תפיסות הטוב של הקבוצות השונות בה והיא אף מסייעת בשימורן ופיתוחן. נוטה לקיים דפוס פלורליסטי כלפי התרבויות הפרטיקולריות ויש שהיא מבקשת אחר עיצוב רב תרבותי .
ט. פעמים הרבה ניכר בתיאוריה הדתית ובפרקטיקה שלה דפוס אדם שלו מהות "כצלם האל ", נשמה , נפש יהודית וכד' כזו הנשענת על ההבחנה בין הגוף והנפש כשהנפש בעלת התוכן היהודי היא הקובעת את צורת האדם הפנימי והחיצוני. אמנם ברגיל קיבלה המסורת הפילוסופית הגדרה "מהותנית" עבור האדם והשעינה זאת בד"כ על היותו יצור רציונאלי . ואולם על כך יש להוסיף תפיסות קיומיות הדנות את האדם לחירות , לקיום אוטונומי וליצירה עצמית פתוחה התלויה בהכרעותיו של היחיד או להשפעות הקונטכסטואליות להן הוא נתון .
י. החינוך הדתי הנו אינדוקטרינטיבי - הטפתי ברמות שונות "ושיננתם לבניך " חייב אדם ללמד את בנו תורה (קידושין כ"ט). . הוא מכוון לאקולטורציה ערכית ודתית המביאה לקונפורמיות חברתית במעשה ובאידיאולוגיה הגם שהאמצעים להצלחה במשימת החינוך הדתי רבים שונים ומגוונים. "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.". חינוך זה שמרני ביסודו ונוקט בסנקציות (ישירות ועקיפות ) כלפי הסוטים ממנו. חושך שבטו שונא בנו וכי יש לך אדם ששונא את בנו ? אלא מתוך שאינו מוכיחו ומייסרו נקרא שונא (מדרש משלי י"ב) וכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לידי תרבות רעה ושונאהו (ש"ר פכ"א)
המודל החיובי בחינוך נשען על חיקוי והזדהות של דמות המופת המשמש דוגמא אישית ." והיו עינך רואות את מוריך."" לעומתו החינוך המודרני (בארה"ב ובארץ ) : בעל מגמה פרוגרסיבית המכוונת לאינדיבידואציה של החניך האמון על ערכי הליברלידם הדמוקרטי. נראה כי הוא פתוח יותר, מאפשר יותר ולכאורה סובלני יותר .
על האפיונים הללו של המודרניות יש להוסיף את הלכי הרוח והמצבים הפוסט מודרניים הנושבים בעידן העכשווי . פלורליזם ורב תרבותיות , העדר פרוצדורת שיפוט והכרעה , העדר זהות ומהות קבועה , רלטיביות ערכית ומוסרית, אינדיבידואליזם אגוצנטרי, נהנתנות הדוניסטית. מות האידיאולוגיות . הגם שייש במגמות אלה דחייה של הרבה מעקרונות המודרניזם הקלאסי אין בהם כדי להקל על המתח שבין הדת לבין המודרניזם.
לסיכום: אין בהשוואה שלעיל בה כדי לקבוע מסמרות וכל אפיון מאלה המנויים לעיל עשויה להיתקל בדוגמאות נגדיות .בעיקרה באה זו כדי להצביע על כיווני התנועה האידיאיים והנפשיים וכיווני הארגון החברתי והתרבותי של הדת מחד ושל החילון המודרני והפוסט מודרני. דומני שהתיאור של הצלע הדתי במקבילה הולם במידה רבה את ההנחות והנרטיבים העומדים ברקעו של העולם הנורמטיבי -הלכתי בדת היהודית האורתוכסית.
מה מתחייב מההעמדה הזו ? לכאורה לא הרבה. המציאות בישראל ובעולם מלמדת כי יש אנשים הנותרים דתיים אדוקים למרות הימצאותם במרחב המודרני. ויש העוזבים את דתם "בשל התוודעותם" לעולם המודרני. יש המסיקים דווקא מהתוודעות זו שיש לחזור לעולם הדתי במתכונתו השמרנית. ויש לא מעטים הנותרים על הרצף שבין דתיות לחילוניות ומיקומם תלוי בבחירתם האישית שטיבה אינו נהיר. כך שמהמפגש דת - מודרנה לכאורה לא מתחייבת מסקנה הכרחית אחת. דבר המלמד על המורכבות הדתית כמו גם על הבעייתיות של החילון המודרני .
האופציות הקיימות בפני המחנך הדתי הן א. הסתגרות ודחייה וקיום במאבק שולל. ב. קבלה, הפנמה וקיום בצבת הסתירה . ג. סינתזה ושילוב וקיום בהרמנויטיקה מפשרת ומגשרת. וקיימת אופציה רביעית . הדתיות המודרנית מורכבת ומודרכת מהאמונה והצורך ליישב יחד שתי מרכיבים: א. האוניברסלי-הכללי והרציונאלי-מדעי ב הדתי . הגוונים השונים והמחנות בתוך הציונות הדתית הנם תוצר של איזון במינון שונה על הרצף שבין שתי המרכיבים הבסיסיים הללו.
הקו הננקט בידי החינוך הממלכתי דתי הוא תערובת זהירה ופרגמטית שאינה עקבית וקוהרנטית של האופציות השניה והשלישית .
לכל אופציה "מחיר". כאן בכוונתי להתעכב על מחיר אחד השייך לענייננו, באופציית השילוב הדתית- מודרנית . ספק רב אם ממוצה אופציה זו עד תומה ואם מוסקים ממנה העמדות המתחייבות ביושר אינטלקטואלי הנדרש ממבחן הסתירה. בחינה של אופציית השילוב לא רק ברמה ההצהרתית אלא, גם בכוחו הממשי של שילוב זה כדי להניע את המתחנכים בו לקיום הנורמות ההלכתיות המצופות ממנו, עשוי להאיר עיננו בדבר הקושי ו"המחיר" הנגבה .
בכל ניסיון סינתטי- פרשני המשלב ו/או מיישב בין "צדדי המחלוקת " יש לתת את הדעת על נטייתו של מרכז הכובד התודעתי הדתי . שהרי אפשר כי ממצב בו התודעה הדתית כביכול מוכרעת לגבי מקור הסמכות האלוהית תשתנה זו לכיוון של מצב תודעה אנושי בוחר. במצב זה שאלת ההנעה הדתית למחויבות לנורמות ולעשייתן משתנה מאוד ומתעורר הספק באיזה מובן זהו חינוך דתי ומה מובנה של דת ההתגלות? תמורות בתפיסה העיונית של הדת גורמות גם תמורות בתפיסתו ובתוכנו של החינוך הדתי ובעיקר משפיעות הן על ההנעה לעשייתן של הנורמות המחייבות. במידה מסוימת יש כאן שאלה פרגמטית איזו גישה תיאולוגית דתית מצליחה לגזור תורת חינוך ומעשה חינוכי שיש בכוחם להניע ציבור לשמירת תורה ומצוות בישראל של היום. קשה להימנע מהקביעה כי סינתזה זו אכן פוגעת בנאמנות הנורמטיבית- הלכתית בשל הפגיעה במקורות ההנעה שלהן: הסמכות ומקורות הסמכות.
הניסיון של הדתיות המודרנית לפנות למקורות התבונה (כהמשך מפעלו של הרמב"ם) לשם אישושה של דתיות זו (במסגרת לימודי ה"מחשבת " למיניהן ) אולי מרחיבה 'דעת יהודית' אך כפי הנראה לא מגדילה מחויבות ועשייה הלכתית. בציבור זה שחניכיו חובשים את ספסלי החמ"ד אחוז מסירי הכיפה (למחצה לשליש ולרביע ) גדול מאוד , ואף בין חובשי הכיפה המחויבות ההלכתית משתנה על הרצף שבין מסורתיות לדתיות-שמרנית. אף בין הבוגרים במערכת האליטיסטית של הישיבות התיכוניות וישיבות "ההסדר" חלקם של הדתיים המקדישים מזמנם ללימוד תורה זעום הוא ביחס לשנות הלימוד , השעות והתשומות הרבות שהושקעו במקצועות הקודש הן כאמצעי להשכלה דתית והן כאמצעי לעיצוב חינוכי דתי.
בתולדות היהדות הבתר חז"לית נסתמנו כשלוש מגמות מרכזיות בדבר טיבה של היהדות כדת . המגמה האחת אופיינה כבעלת אוריינטציה הכרתית – רציונאלית החותרת להשתית ברמות שונות את יסודות הדת על בסיס התבונה כפי שהוכרה בפילוסופיה הכללית . המגמה השנית בכרה להעמיד את היהדות על עקרונות ההתגלות והפלא הדתי שהם ביסודם א- רציונאליים . מגמה שלישית התפתחה בעקבות הקבלה והמיסטיקה הקבלית והחסידית וראתה בדת יסוד חוויתי אישי של גלוי אלוהות בנפש פנימה. גם בישראל ובעולם היהודי (ואף בכללי) יכולים אנו ליראות תנועות וזרמים המהווים המשך למגמות הללו או לאינטראקציה ביניהן.
אין לדון במגמות הללו כאילו לא למדנו מאום מתולדות ההיסטוריה של הרעיונות הללו ופעולתן וכאילו לא נתחדש מאומה בעולם הפילוסופי והתרבותי כדי כך שישמש בידנו הערכה לגבי המגמות השונות. מציאות החילון , האלטרנטיבות הדתיות בדמות הרפורמיות והקונסרבטיביות דורשים הערכה שונה מזו שעמדה לנגד הוגי ימי הביניים. שאלת ההנעה הדתית לנורמות דתיות מוסיפה ממד ייחודי לשאלה מעבר ללגיטימיות וליכולת להעמיד את הדת על יסודות רציונאליים או אירציונליים או חווייתיים.
בכל הדיון הזה צריך לזכור דבר חשוב נוסף . המפגש הזה שבין הדת היהודית והמודרניות המחולנת בתמהיל של לאומיות ציונית , בעיקרו הנו תוצר של מרחב גיאוגרפי- תרבותי זה המערבי -אשכנזי. לכל סיבותיו ותוצריו של המפגש הזה היו והשלכות מרחיקות לכת ומרובות השפעה באשר ליחסים שבין דת –מדינה –ומודרנה. ברם, אין להירתע מהקביעה כי אלה נעשו בספירה חברתית –תרבותית המיוחדת לכמחצית מאוכלוסיית היהודים בישראל. המחצית האחרת , המזרחים, במידה ונטלו בה חלק נגררו לסבכיו של המפגש מנקודות מוצא שונות כך שהשפעתו ורושמו של זה עליהם הייתה שונה מזו שבקרב האשכנזים. לשם דוגמא : הוכרה מכבר במחקר הסוציולוגי האבחנה בין החילוניותם של אשכנזים לבין חילוניותם של ספרדים. . אם כן לפחות שתי דפוסי תגובה קיימים למתח הזה והם נבנים מתוך ההוויה הדתית שנתרקמה באקלים התרבותי- דתי שבארצות המוצא : הנוצריות –מערביות מזה והמוסלמיות- מזרחיות מזה. האם לא מתחייב מכך כי תתקיימנה לפחות שתי צורות התמודדות חינוכית בהתאמה לשתי דפוסי התגובה למפגש? באופן ספציפי, בחינוך לנורמות דתיות, ניתן לדבר על לפחות שתי צורות של מוטיבציה לעניין הדתי וההלכתי ומימלא יש לנקוט לפחות בשתי שפות הנעה . כאן על לציין את העובדה כי בכללותה מערכת החינוך הממ"ד בנויה ומאורגנת על כל מערכותיה התוכניים, הדידקטיים והארגוניים במתכונת המודרנית, המערבית והרציונאלית בדומה למערכת החינוך הממלכתית הכללית. הדבר נכון אף באשר ל,צד הדתי' במערכת החינוכית. ויהיו הסיבות והנסיבות באשר יהיו. .
מה אם כן אני מציע? אני מבחין באופציה רביעית אותה אני מציע להוסיף לאפשרויות הנ"ל . אומר עליה כאן מס' מילים א"כ ליותר הרחבה תזכה זו בפיתוח הדגם בחלק השני של העבודה.
האופציה הרביעית, היא הכיוון המרומז על ידי בעבודה זו. (כמדומני שהוגים הלכתיים כדוגמת הראי"ה קוק, ר"ן מברסלב ואחרים הצביעו לעברה בתורתם האזוטרית. כמו כן הריני מזהה רבנים והוגים החותרים בעבודתם הרוחנית, האינטלקטואלית והדתית לרקמה ולשזרה. ) אופציה זו מבקשת לשים לאל את המתח הזה . השימה לאל לא תיתכן מבלי תודעת גובה או עומק דתי, רוחני ואינטלקטואלי הוליסטי (גופני רגשי ונפשי). אמנם, לצורכי עבודתי זו קראתיה :קיום בסוד ה"סובייקטיביות המוחלטת ". בקיום זה לא רק תאבד ה"סתירה " את "עוקצה" אלא תזכה להנהרתה כמסד וכשלב להוויה גבוהה יותר של דתיות ושלימות מוסרית וערכית. בהוויה זו לא תהיה מאוימות מפני איזה מרכיב שהוא בצבת הסתירה. תרומתה המשתלשלת של אופציה זו היא: א. בעיצוב מחנכים ודמויות מופת לחינוך הדתי אשר יהיה בכוחם ובדמותם כדי להתגבר על המכשלות הטמונים (והמנויים לעיל) במפגש שבין הדת היהודית לבין המודרניות הרציונאלית והמחולנת . מחנכים ודמויות מופת אשר מכורח הווית ההתרחשות החינוכית בתוכה יפעלו יצליחו אכן להניע טוב יותר את חניכיהם לקיום טוב יותר של הנורמות הדתיות ,המוסריות והערכיות. ב. בארגון של כל סביבת הלימוד הדתית וההתרחשות החינוכית –דתית באופן שהיא אכן מכוונת כלפי אופציה דתית זו . התכוונות זו וההתארגנות סביבה עשויה להעצים (לחדש, להחיות, להעמיק – נתון לבחירה) את הממד הדתי בתוך ההקשר הישראלי המודרני בו אנו חיים ולפעול בו טוב יותר כאזרחים דתיים ראויים
ג. בהיותה של אופציה זו הולמת יותר בדינמיקת היישום שלה את ההטרוגניות הדתית, מסורתית וחילונית .
לגווניה המזרחיים והאשכנזיים .
כמדומה לי שאופציה זו אינה זוכה להד ולתשומת הלב הראויה במערכת החינוך ואני מבקש כאן להציעה בתוך המכלול הרחב יותר של הקושי בחינוך והניעה למוסר וערכים .
לסיכום הסקירה הריני מבקש להציג
VIII איפיונים של השיח הרציונאלי כנגד השיח האינטנציונאלי ובהשתמעויותיו באשר להנעה הנורמטיבית
א. השפה ה"רציונאלית" הוכרה -כתנאים לאפשרות א-פריוירי " של ההכרה הרציונאלית של הממשות אצל קאנט.: כהשכנת סדר בתחושותינו באמצעות התבונה והודות לכך , בניה של קוהרנטיות כנהירות ולכידות אצל דיקארט . כחוויה המשחקית של הריבוי האינסופי - המוגדר והמסודר של עולמות אפשריים רציונלית, אצל הינטיקה . שפה רציונאלית זו חשופה לביקורתיות מתמדת מתוכה ואין לה נקודת עיגון ניצחת ובילתי ניתנת לערעור. נקודת עיגון ניצחת ואולטימטיבית, החסינה מפני ביקורת רציונאלית כוללת , היא מינה וביה בלתי ביקורתית ועל כן גם בילתי רציונאליות.
אם כן לא מתקיים בשפה הרציונאלית פרוצדורת הכרעה סופית . בוודאי לא בתחומי ההכרעה וההנעה הנורמטיביים של הראוי. (הן מפני הנסיון והן מפני אי האפשרות העקרונית.)
ב.... השפה הרציונאלית (במתודה המדעית) יומרתה אובייקטיביות. דהיינו במתודות המוקדמות שלה היא מוציאה את הסוביקטיביות מן התיאור. יתירה מכך בהפנותה את שפתה כלפי האדם עצמו (במדעי האדם ) לוכדת היא את הסובייקט לעשותו אובייקט . הנה למשל בשאלת החופש והדטרמיניזם הסיבתי הפסיכולוגי בעיית "גוף ונפש " ( הבעיה הפסיכופיזית) הרדוקציוניזם הקלאסי מביא לכלל יחס מכאניסטי כלפי האדם הנדון ביחסי סיבה ומסובב של "חוקים " פסיכולוגיים . כמו השליטה בטבע כן גם כאן השליטה באדם כמושא היא המניע האמיתי של ההכרה האובייקטיבית .
ג. הפעילות הרציונאלית משהה את המיידיות הבילתי אמצעית בהניעה הנורמטיבית האינטואיטיבית , ומשאין היא מספקת את הבטחתה ויומרתה הרי היא אף פוגעת בהנעה זו. (זו הופכת להנעה אמצעית מתנודדת (כטיבעה של הביקורתיות,- ושברירית).
ההכרה המדעית האובייקטיבית מעלימה את "האישיות "הן בחלוקתה למרכיבים חסרי-מידה -משותפת , והן בהראותה את הקביעות האובייקטיבית של כל אחד מהמרכיבים: זו של ההכרח הלוגי , או זו של הדטרמינזם הפסיכולוגי.
ד... . לעומת זאת השפה האינטנציונאלית מכוונת להתערבות הסובייקט בעולם האובייקטים.
באתיקה ,ובערכייות ובהויה הגרעינית של הדת המגמה היא שליטה עצמית ושחרור האדם הוא נושא. בשפתה מתקיימים מושגים כמו "הכרעה" "מצפון ", "טוב ורע " "ראוי ולא ראוי" ,"חטא ואשם " ואפילו "אותנטי ולא אותנטי " . מבחינה פנומנולוגית אנו מניחים "תודעת בחירה" וממילא "אחריות". מובנו של מושג "ההכרעה" הנה בתוך מובנותו של מושג ה "מחויבות".
במובן מסוים היא אף סובלת ממבנה פרדוכסלי . המונח "חירות " מכיל התכוונות של הסובייקט ממקור שאינו מאולץ אפריורי ואינו מובחן קטגורית . זוהי תנועה כלפי "העולם " , הויה ספונטנית ודינמית . כל תפיסה בה , הבחנה , הגדרה היא קיטוע חלקי ומגביל .כך שלעולם היא מאויימת להפרכתה על ידי תנועה חוזרת ודיאלקטית ( הדיאלקטיקה של התנועה רצוא ושוב). מאידך הבחירה דורשת הכרה ושיפוט של ה"מצב המוסרי" והכרעה המובאת לידי המעשה המוסרי הראוי. אין היא מותירה חופש לשיפוט הגם שנותרת הבחירה לפעול.
ה. האתיקה בתור ציווי המכוון , מנהל ומסדיר את ההתנהגות בממשות חייהן של חברות קיימות , אינה נובעת מן ההכרה הרציונאלית , מהסוג הפילוסופי-מדעי שמאפיין את החברה המערבית המודרנית. וחרף מאמציהם של פילוסופים רבים מאוד , היא לא יכלה להתבסס על הכרה זאת.
האתיקה אינה יכולה לבוא אלא ממקום אחר, והוא עברן המסורתי דתי של חברות . מהתחום המיתי , אם לא של המיסטי , אפילו אם במרוצת הזמן אותו משהו עצמו עובר תהליך של רציונאליזציה. . האתיקה של כל חברה נראית תמיד כאילו היא הייתה שם עוד ליפני שהחשיבה הפילוסופית השתלטה עליה.
גם אצל קאנט שניסה לבסס דת אוניברסלית על המוסר בהיותה מושתתת על התבונה , חוזר כבמקרה על שיפוטים ערכיים שמקורם בנצרות ושעברו חילון.
ו. הפניה אל החרג התודעתי או אל ההתגלות או כמקור ה"אלוהי" של ערכים אלה - מאפשרת להציב ערכים אלה כשלעצמם , לצד מה שיכולות ההכרה מלמדות אותנו. "האלוהי" או "האלים" כאן יכולים להיות האבות הקדמונים , או אליו של פנתיאון מיתולוגי או אל של תיאולוגיה מונותיאיסטית , או "אל" של חוויתו המיסטית של שמאן או נביא. כך או כך מופע הערכים , המוסר וכן הדת נודע במעשה ההכרעה של הסובייקט דמות המופת המחולל אותה . ביטויו נתעצב בסיפור המופת ה"נרטיב" המספר . במשפטי ציווי, חיווי ושיפוט שתוקפם וסמכותם הוא נקנה להם ממעמדו של הסובייקט בעל "הרוח" המחולל אותם. יהא זה הנביא או הצדיק " הענק היוצר" או " העל אדם", סיפורי אבות ואלים או זיכרון קולקטיבי ושמא ממשות קולקטיבית סוציו תרבותית. .המשוף להם תודעת "מקור הטרונומי "- מה שהוא למעלה מן האדם.
האתיקה נמצאת כממשות קולקטיבית שאינה מושתת על ההכרה . קאסטוריאדיס קובע שליצירות הקולקטיביות הללו היה תמיד אופי בעל תודעה "הטרונומית" כלומר מקור חיצוני לאנשיה של החברה המנכר את האוטונומיה שלהם.
ז. שפת השיח של ההנעה הנורמטיבית באה א"כ מ"שם" ומכוונת "לשם". לחיובו ,לחיזוקו ולהעצמתו האפקטבית ככוח מכריע לפעולה. " . דווקא מתוך הגיונה הפנימי של המוטיוציה הפוזטיביסטית -לוגית נוצר המרחב להתייחסות חוץ אמפירית. בה ועל ידה מתקיים האבחנה הברורה בין ידיעה לבין התייחסות ערכית, בין משמעות הכרתית לבין כאלה שאינן הכרתיות.
ויטגנשטיין : "מובנו של העולם חייב להימצא מחוץ לעולם . בעולם כל דבר הוא כפי שהוא והכל קורה כפי שהוא קורה .בתוכו שום ערך אינו קיים - ואילו היה קיים היה חסר ערך. אם יש ערך בעל ערך עליו להמצא מחוץ להתרחשות."
מעתה נפתחות בפנינו שתי אופציות : האחת היא "הרציונאליות רכה " המאפשרת טענות רציונאליות שונות ואף סותרות ובלבד שיקיימו רשתות צידוק סביב הסכמות. אין לה את היומרה הקודמת לרציונאליות חמורה . היא אכן מכירה במגבלותיה אבל בשל כך אין היא ניפתת ליפול לזרועות תחומים "ללא דעת" . בתחומי הנורמטיביות הראויה הדיון יהיה עד כמה שבאפשר ברמה של טיעונים ונימוקים ודי בזה כדי לפרנס את הרוח המוסרית ערכית ודתית. השנית , קיומה של "רציונאליות רכה" המודה בגבולותיה ומפנה מקום לכל הפחות למקורות הדת , המוסר והערכים הא- רצינאליים, יתירה מכך היא מחלצת מתוכה ומצביעה על הכיוון הנדרש.
האפשרות השניה נראית לנו גם מהטעם הפרגמטי : מהי התפיסה העשויה להתמודד טוב יותר עם חינוך מוסרי.? ובייחוד כתשובה לשאלה איזו גישה מאפשרת הניעה טובה יותר לקראת המעשה הנורמטיבי.?
השאלה הנכונה לדיוננו היא : מה הם התנאים ל"הנחלתו " של חינוך נורמטיבי ראוי (דתי , ערכי ואתי) לאדם שהנו בן "שתי עולמות –שתי שפות" התיאורית וההתכוונותית- ריגולטיבית ?.
האם הצלחתו של חינוך מוסרי , ערכי , דתי הוא בהיות המתחנך מוכרע בתודעתו וכתוצאה מכך במעשיו לערכים הדתיים המוסריים ?. אם כנגד מוכרעות זו עומדת חירות חסרת צורה ובחירה מתוך אוטונומיה כיצד באפשר להבטיח סדירות בהכרעה והעדר שרירותיותית ?. האם חינוך נורמטיבי ראוי (מוסרי, דתי, ערכי ) הוא באפשר?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה