.
ב"ה
ראיון עם הרב ראובן הכהןכפר מימון
א: דתל"ש הוא מונח מערבי
ש: במסגרת עבודתך החינוכית נתקלת בתופעת הדתל"שים. אתה רואה הבדל בין הדתל"ש המזרחי לאשכנזי? ואם כן, מה מייחד את הדתל"ש המזרחי?
ת. במהלך העבודה החינוכית שלי ובתחנות שעברתי בחיי, וכיום בעבודתי כראש הישיבה בכפר מימון , נחשפתי למאות דתל"שים, אשכנזים ומזרחים כאחד.
אין ספק כי מה שייאמר כאן לוקה בסטריאוטיפיזציה שיש לה הרבה יוצאים מן הכלל בתוך התהליכים המטשטשים ואעפי"כ ראויה ההבחנה . ועדיין יש מקום לתיקון .
בתהליכי החילון בארץ, אפשר לזהות בהכללה גסה דפוסי תגובה שונים אצל דתל"שים מזרחים ואשכנזים. ההבדלים ככל הנראה, נובעים מכך שהתודעה הדתית של אלה שונה מאלה. כאשר אשכנזי בוגר מערכת החינוך היישיבתית של הציונות הדתית יחליט לעזוב את הדת ויוריד את הכיפה, הוא לרוב יתרחק גם ממוקדי החוויה הדתית, כמו למשל בית הכנסת. הניתוק שלו יהיה חד יותר, דיכוטומי יותר ומבוסס על תודעת שבר בין העולם הדתי לחילוני – בנוסח, 'או שאני דתי או שאני חילוני. אין באמצע'.
אצל המזרחים, לעומת זאת, על פי רוב קיים דפוס תגובה ממותן יותר . החילון המזרחי כתופעה חברתית-תרבותית הוא כזה שאינו מתבסס על קרע וניתוק צורם בין דתיות לחילוניות, אלא, ניתן לראותו כנע על רצף. הוא תהליך יותר סינתטי ופחות אנליטי. "המתחלן" המזרחי לרוב לא ירצה להתנתק ממוקדי החוויה הדתית כמו: מסורת המשפחה , חגים ובית הכנסת . הוא לא יוותר בהכרח על תשתיות האמונה הדתית, כולל אמונה באלוקים.
מוזר אבל, נראה שלא תהיה כאן טעות גדולה אם נצרף את הקהילה האתיופית אל הכותרת "מזרחיים ".
ש: איך אתה מסביר את ההבדלים הללו?
ת. המקור לכך יש לשער, הוא היסטורי –תרבותי. אפשר והוא נעוץ בהבדלים בין תצורות החברה האשכנזית בת ארצות הנצרות המערבית, שעברה במאתיים השנים האחרונות באירופה תהליכי עומק של חילון וניתוק הדת מהמדינה , לבין החברה המזרחית יוצאת עמי האסלאם המזרחים שנשארה מסורתית, מבלי שעברה וחוותה חילון אידיאולוגי - עקרוני.
גם כיום התשתית הדתית – מעמדית - חברתית –תרבותית יוצרת תמהיל דתי המשפיע גם על אופן ואופי הנטישה הדתית .
ולכן זאת הסיבה שגם היום בדור השלישי נמשיך לראות בחתך רחב דפוסי מעבר שונים .
ההבדל בין התודעה הדתית האשכנזית הטיפוסית לזו המזרחית הטיפוסית יכול להתפרש לחיוב או לשלילה, תלוי בעיני המתבונן. מכל מקום הוא המאפשר את תופעת המזרחי ה'מסורתי' – זה המחלל שבת ואינו חובש כיפה, ובו בזמן מנשק מזוזה, אוכל כשר, ומבקר בחגים בבית הכנסת. המסורתיות הזו אינה סובלת מתודעה משברית למרות מה שנראה כאורח חיים סתירתי. יהיה מי שיאמר כי המסורתיות הזו המאפיינת בעיקר מזרחים, מעידה על רדידות דתית ודיסוננס קוגנטיבי. אם האמונה אינה מבוססת ומעמיקה דיה אזי גם העזיבה סובלת מחוסר קוהרנטיות ועקביות. מאידך, יש הרואים זאת לחיוב . אמונה חמה לפנינו שאינה לכודה בצבת ההיגיון ! מחוברת ולא מנוכרת .
מה שבטוח, ההבדלים הללו מלמדים שמשהו בדימוי הדתי של האשכנזי לא מאפשר כ"כ את הגמישות שמגלה המזרחי המסורתי.
אם כי חייבים לסייג ולומר שבמציאות הציונית דתית הולכים הדברים ומיטשטשים. הן בשל העירוב באמצעות נישואי תערובת והן בשל העירוב התרבותי החשוף לאותם מוקדי השפעה והתנסות .
את בולטות היחס ה"אשכנזי" אל החילון ניתן לראות בדפוס התגובה של החברה החרדית האשכנזית לחילון הבנים. שם התגובה בד"כ מלווה בתחושת שבר, קריעה והתנתקות , שאלמנטים ממנה היו קיימים גם בציונות הדתית . לעומת זאת, בחברה המזרחית הממ"ד שהיא ברובה דתית -מסורתית , חילון הבן מתקבל לרוב בסובלנות, המעברים מודרגים ולא מלווים בניתוק רגשי –משפחתי. החברה המזרחית מסורתית יותר ופלורליסטית – לא מבחינה עקרונית, אלא במבנה שלה, בפועל. –הזהות הדתית בה נמצאת על רצף. בבתי הכנסת הספרדיים, למשל, קיים מגוון גדול של מתפללים. דתל"ש מזרחי יכול למצוא מקום במגוון הזה, ולחוש מוכל מבלי להצטרך לקבל החלטה של 'הכל או כלום'.
פעמים אנו מבחינים בתלמיד שלנו בד"כ מזרחי, ההולך בלי כיפה . לשאלתי: האם 'החלטת להפסיק להיות דתי?' הוא עונה: 'חס וחלילה, מה פתאום?' מתברר שללכת בלי כיפה עבורו וכנראה גם עבור אביו זהו שיקול חברתי, לא סממן שמגדי ר את הזהות הדתית שלו. מבחינתו, גם כשהוא בלי כיפה האמונה הדתית שלו נשמרת בטהרתה. לעומת זאת, בחברה הדתית האשכנזית כיפה היא לרוב סממן שמגדי ר את הזהות הדתית.
ש: בעצם אתה אומר שדתל"ש מזרחי לא יוכל להפוך באמת לדתל"ש. האלמנט של ה'לשעבר' פחות קיים אצלו כי הוא לא התנתק לחלוטין מהמסורת, וממשיך להאמין, ולקיים פה ושם פרקטיקות דתיות.
ת. זה נכון ברוב המקרים. גם האופן בו דתל"ש מזרחי ואשכנזי יגדי רו את עצמם יהיה שונה . דתל"ש אשכנזי יוכל בקלות יחסית לשים את האצבע ולמפות את הרגע שבו עבר מ'כאן' ל'שם'. לעומת זאת, בחברה המזרחית, צעיר שעוזב יתקשה למפות איפה היה רגע השבר, כי האופן בו הוא חווה מלכתחילה את דתיותו מטשטש יותר את הגבולות בין דתיות לחילוניות. זו גם הסיבה שבהרבה מקרים, מזרחי שעזב כלל לא יגדי ר את עצמו כדתל"ש. עצם המונח 'דתל"ש' והעיסוק בו הוא יצירה מההווי האשכנזי מערבי.
מצד שני, צריך לסייג ולומר שמאז ובייחוד בשנים האחרונות החברה הציונית דתית האשכנזית עוברת תהליך דומה לזו המזרחית, ואפשר למצוא בה יותר פתיחות למגוון ומידרג דתי. בדיחה ישנה של המגזר אומרת שהכיפה בה סרוגה כי אפשר לפרום אותה כל הזמן. היום בבית כנסת ציוני דתי אשכנזי אפשר למצוא יחד סוגי דתיים שונים, בוגרי רוח ישיבת "מרכז הרב" לצד אנשים ש"דתיותם" חברתית .
ב: מרכז מול שוליים ומערביות מול מזרחיות בציונות הדתית
ש: בוא נגדי ר על מי אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים 'מזרחים' ו'אשכנזים': האם המאפיין הוא רק עדתי, או מושפע מפרמטרים כמו אזור המגורים ומוסדות הלימוד?
ת. ראשית, צריך לסייג ולומר שברמת האינטגרציה שקימת היום, מתבגרים מזרחים ואשכנזים נחשפים לאותן השפעות שמקורן בחברה החילונית ובתרבותה הפופוליסטית בעיתונות , באינטרנט ובטלוויזיה. בכל זאת ניתן לאפיין חתך מובהק של ישיבות שמאכלסות ציבור אשכנזי ברובו , לעומת חתך מובהק של ישיבות ובתי ספר מקיפים שמאכלסים ציבור שהוא מזרחי ברובו.
בסוג הראשון אנחנו מדברים על ישיבות העילית של הציונות הדתית, הנמצאות במרכז ההגמוני והקולטות בנים ממשפחות מבוססות המתאפיינות במוטיבציה לחינוך תורני ו/או השכלתי גבוהה. הישיבות הללו יתהדרו במורים ורבנים מהבולטים והמובילים בזרם, יזכו לביקוש גבוה ויגבו דמי לימוד גבוהים יותר.
לעומת זאת, הסוג השני של הישיבות, נמצא לרוב בפריפריה, ולא מצליח להתהדר ברבנים ומורים בעלי מעמד בציונות הדתית. לסוג זה לרוב יש ביקוש מופחת, וקליטת תלמידים תהיה בעיקר מהסביבה הפריפריאלית כשדמי הלימוד נמוכים יותר ואף זוכים לסבסוד. בקטגוריה הזו נמצאים גם בתי הספר המקיפים השייכים לחינוך הממ"ד.
כמובן שלכל המרכיבים הללו השפעה עמוקה על עיצוב הזהות הדתית והציונית דתית של התלמיד .
ש: בעצם קיים כאן מרכיב כלכלי שמעביר קו חד בין שני סוגי הישיבות האלה, ומגדי ר מראש איזה תלמידים יוכלו ללמוד איפה. בעוד הישיבות האליטיסטיות, מהסוג הראשון, מתאפיינות בסלקטיביות ובמנגנוני קבלה מחמירים, וכרוכות בתשלום שנתי של כ- 14,000-18,000 שקלים, הישיבות מהסוג השני גובות כמחצית מהסכום, וגם שם ישנו קושי עצום בגבייה מאלה שלא זוכים לסבסוד.
ת. אין ספק שגם האלמנט הכספי מכתיב הבדל. בהכללה אפשר לומר שככל שהמוסד נתמך ומסובסד בידי 'עליית הנוער', כך הוא יותר שייך לסוג השני. ומה שמעיד על מצבן הכלכלי של המשפחות מעיד בד"כ לא פחות על מצבן המעמדי –חברתי-תרבותי , על סולם הערכים וסדרי העדיפויות בהם הן נתונות.
ש: אז בוא ונבהיר: 'מזרחים' לצורך הדיון שלנו לא יהיו בהכרח כל מי שמוצא הוריו מארצות המזרח, אלא רק אלה מהם שגדלו בפריפריה והתחנכו במוסדות מהסוג השני. לצורך העניין, מזרחי שהוריו עברו לגור בהתנחלות עפרה בשנות השבעים, והתחנך במיטב הישיבות, לרוב לא יענה על התיאור של מזרחי לצורך הדיון שלנו.
עכשיו, השאלה המתבקשת היא איך קרה שבתוככי הציונות הדתית נוצרו לפחות שתי צורות של מסגרות חינוך , אחת עם רוב אשכנזי, והשנייה עם רוב מזרחי, שההבדלים ביניהן כל כך מובהקים?
ת. קשה להתעלם מהניתוב הזה אלא, שצריך לציין כי בשום פנים אין המדובר בסלקציה עפ"י מוצא ומעמד . בוועדות הקבלה לא מחליטים לפי הקריטריון העדתי. אני מדבר על תהליך לא מכוון ואולי גם לא מודע של הדרה. ההדרה נעשית מאליה. סוג הדרישות שם הוא כזה שמדיר את המשפחות המזרחיות, בשל הדרישות האיכותיות , ובשל תרבות השיח וסדר היום המוסדי-תרבותי ובשל דרישות התשלום. כך יוצא שרבים מהמזרחים פשוט מודרים מלהתקבל לישיבות מהסוג הראשון, מיעוט מהמנסים מתקבלים.
ברגע שבמוסד חינוכי מצטייר במובהקות עדתית מזרחית, מה שלצערי לרוב הולך עם אפיון של שכבות חלשות, תלמידים ממוצא אשכנזי וממשפחות מבוססות ידירו עצמם משם. מובן שדמויות תורניות בולטות ומשפיעות בציונות הדתית לא ישלחו לשם את בניהן לכתחילה.
כאן אני מוכרח להעיר ולומר כי יש לי הבנה למצב הסבוך הזה המובנה בחבירה האינטגרטיבית . קשה מאוד, במיוחד לנו ההורים, לקחת אחריות לחינוכו של ילד כשהוא מאותגר רבות בהשתלבותו עם חברה שאינה מזוהה עם ערכי הציונות התורנית. אדרבא יש וסגנונם ה"מסורתי" של חברות כאלה שהוא מוטה למוחצנות ולחומרנות-נהנתנית. ויש אף מקומות בהם מתועל הסגנון לדפוסי התנהגות ירודים ושליליים . כיצד פותרים את הסוגיא הזו ? כיצד מחנכים באחת לניטרול ההשפעות הבעייתיות ומשיגים מוליכות ודומיננטיות של הערכיות התרבותית הציונית –דתית זו אחת הבעיות החינוכיות הקשות ביותר בעולמה של הציונות הדתית..
מכל מקום, לקח הרבה זמן עד שהמזרחים השתלבו בישיבות האליטיסטיות, ועדיין, בישיבות היותר איכותיות ואליטיסטיות, מספרם קטן. ויש לציין כי כמעט אין הדבר נעשה ללא תמורה זהותית והטמעות תרבותית. לעובדה הזאת יש משמעות רבה, כיוון שהמוסדות הללו –כדוגמת קו הישיבות ברוחה של "מרכז הרב" או ברוח ישיבת "הר עציון" , ישיבות העילית של בנ"ע או של צבי"ה וכד' הן ספינות הדגל האידיאולוגיות והערכיות של הציונות הדתית ובהן מתעצבות הדמויות הבולטות ורבני העתיד. האם זה ההסבר לכך שכשבוחנים היום את ההנהגה הרוחנית הגותית של הציונות הדתית, כמו גם את ראשי הישיבות החשובות, לא מוצאים שם כמעט מזרחים שלהם בנוסף גם אג'נדה תרבותית חברתית מזרחית?
(3) ההסבר: איך קרה הפער, איך הפכו המזרחים בציונות הדתית ממסה מספרית לשוליים.
ש: המצב שאתה מתאר חושף בעיה קשה. מצד אחד, לכל אורך הדרך הציונות הדתית דיברה במושגים של 'עם ישראל', תיקון החברה, העגלה המלאה והעגלה הריקה. מצד שני, היא ייסדה במו ידיה מערכת חינוך שמדירה מתוכה את המזרחים, ובכך דנה אותם להיות בשולי העשייה, בניגוד גמור למטרות המוצהרות שלה.
ח. אין ספק שיש כאן בעיה מורכבת, ששורשיה עמוקים, ונובעים מההבדלים ההיסטוריים בין שתי האוכלוסיות. באופן כללי אפשר לומר שהציונות הדתית דווקא בשל היותה ממלכתית לא עשתה די כדי להכיל את הציבור המזרחי, ומאידך, גם הציבור המזרחי עצמו לא הפנים, מסיבותיו הוא , את הערכים הבסיסיים של הציונות הדתית. כל זאת למרות שהציונות הדתית אולי יותר מכל זרם אחר במדינה השקיע בעשייה ובתרומה חינוכית בפריפריה ובציבור המזרחיים.
להבנת העניין יש לשאול תחילה של מי היא הציונות הדתית (להלן הצ"ד)? של מי השיח הזה ? את מי היא משרתת? מי מסוגל לדבר בשפתה ומי מודר ממנה ?
ובכלל, היש צידוק לשאלות הללו? האם יתכן כי השאלות שיצרו את הצ"ד שרתו וממשיכות לשרת את מוקדי הכוח והתרבות (קרי מערבית- אשכנזית ) שבתוכם עלו ועולות השאלות הללו?
הנחתי היא כי לשאלות אלה יש השלכה על השאלות המהותיות כמו : מה היא הצ"ד ? ומה הם אתגריה ?
יכול המשיב לפטרני בתשובה פשוטה. הציונות הדתית היא זו של כל המכיר בה ורוצה להצטרף אליה. היא עומדת שם כשלעצמה על מכלול מורכבויותיה וכל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.
ובכן, תשובה זו בדיוק חושפת את תוקף טענתי.
המשיב הנטוע במרחב ההגמוני (השליט) מלמדני כי אין הוא מתמרן בין זהויות ואין הוא מודע וחשוף דיו לסתירות המתקיימות בציונות הדתית ובייחוד בין מרכיביה. כך שאין היא זמינה ונגישה לקבוצות אוכלוסיה בחברה הישראלית .
על אף ריבוי זהויות המוצא בצ"ד, "הרוב" ההגמוני המרכזי והדומיננטי המוביל ומעצב את התרבות הציונית דתית הנו מערבי- אשכנזי ואילו "המיעוט" בו הנו מזרחי- ספרדי.
למצער , יהיו דווקא אלה המיעוטים שיצביעו על המאפיינים הייחודיים של התרבות הציונית דתית השלטת בעוד שמוביליה הדומיננטים פטורים מלתמרן בין הזהות הייחודית לדומיננטית . כמיעוט יחושו זרות המהלכת בשולי התרבות .
זרותם כאנשי שוליים אינה בגין מאפייני הדרה מוסדיים או מנהליים או חוקיים . היא מתקיימת במקום שהשווית החיים והשיח מעוצבים ע"פ התרבות השלטת ואין בה מקום של הצפה ולגיטימציה לתרבות המיעוט.
דחיקה זו בעיקרה אינה מכוונת והיא תולדה של התנהגות בלתי מודעת שהעילית הדומיננטית אינה מודעת לה. אף המגע ההדוק בתנועות הנוער במוסדות הלימוד ובצבא אינו מבטל את תחושת הזרות. המגע הזה מבליט את העובדה שיש קבוצה אחת שבעיניה התרבות הדומיננטית מובנת מאליה כשהיא אינה מסוגלת לראות את הפן המגביל והמנכר החבוי בה.
הקושי של הההגמוניה השלטת הוא לראות במסגרת הפוליטית והחינוכית - נורמטיבית המעוצבת בדמותה – שהיא פרטיקולרית (יחודית) מגזרית . כל בניה של הציונות הדתית שווים אם רק ישתדלו להיות כמונו- כמו אנשי ההגמוניה.
"סדר יומה" כביכול עולה מעצמו מהמציאות הנתונה כמות שהיא בפנינו. ההקשר התרבותי -האתני -מגזרי נדמה כלא רלוונטי. ולא היא ! הצ"ד עדיין רואה בעיניה הממלכתיות מצרף זהותי-אידאולוגי-תרבותי אחד וזהה של הישראלי החדש.
זו אחת הטעויות העמוקות ביותר שהמשנה הציונית דתית צריכה לתקן.
ש: האמירה הזאת שלך אינה מובנת מאליה. למראית עין נדמה שהמזרחים השתלבו היטב בזרם הזה, ומהווים לפחות 60 אחוזים ממנו, כולל ח"כים בולטים במפד"ל, רבנים חשובים ולא מעט נציגים במפעל הדגל הגדול של הציונות הדתית, ההתנחלות ביש"ע. יכול להיות שהתסריט שלך נכון ללפני 20 שנה?
ת. נכון שהמזרחים מהווים רוב בציונות הדתית, מ"מ באוכלוסיית החמ"ד , אבל הם מיעוט ביצירת "סדר היום", בתכניו ובעמדות ההובלה הרוחנית והאידיאולוגית. באופן יחסי מעט מאוד מזרחים השתלבו בטבעיות בהנהגת תנועת ההתיישבות , בישיבות , בבתי המדרש היוצרים , במוקדי הרוח האקדמיים ולצערי מיעוט קטן הצליח להשתלב בהתיישבות ביש"ע.
ההזמנה הכנה להצטרפות כרוכה בקשיי מיתון זהותו הייחודית של המיעוט תוך התמודדות עם תחושת הזרות .
מסעם של המזרחים אל המרכז הצ"ד אינו מאפשר להם לשכוח את זהותם . ובשל כך שאלת ההצלחה או הכשלון של השתלבותם לא יכולה להיות נידונת במנותק מהשאלה של הזהות הפרטיקולרית .
אין בדברי קריאת תיגר על מושגי הטוב הצ"ד ועל הישגיה הכבירים של התנועה אלא, השאלה: מדוע לא יהיו אלה גם ובנוסף נחלת הרוב המזרחי במדינת ישראל?
במה הדברים אמורים .
זה זמן רב שאני מוטרד מהשאלה הפשוטה : מפני מה אין הרוב המזרחי ציוני -דתי? על פניו ציבור זה יותר מכל ציבור אחר היה ראוי שיראה בבית הציוני דתי את ביתו. ולא כך הוא . השאלה קשה שבעתיים בהיות רובו של ציבור זה גידול של מערכת החמ"ד והממסד הצ"ד.
יוצאי ארצות האיסלאם עצבו את תודעתם העצמית נוכח המדינה אליה הגיעו. והפלא ופלא דווקא מתוך "מדיניות כור ההיתוך " של הצ"ד ומיזוג גלויות במדינת ישראל התגבשה הווייתם כמזרחיים. זו מסרבת להיעלם וממאנת להשתלב בצ"ד . אדרבא, אם הליכוד וש"ס יכולים לשמש אבן בוחן לזיקה ולהשתייכות הרי שרוב המסורתיים והדתיים המזרחיים שלא כמו בעבר מתחלקים לקבוצות קצה ולא מהלכים בדרך הביניים הצ"ד : גם דת וגם ציונות.
מדוע ? מדוע הצ"ד היא לא גם של המזרחיים ?
ואם אמור יאמר המשיב: ראה את כל גידולי מוסדות החמ"ד, בתנועות הנוער ,בישיבות המגזר וההשכלה הגבוהה ובהתיישבות והנה בתוכם רבים וטובים מזרחים.
אענה בתמצות : מעט הם ביחסם המספרי נוכח מספרם בכלל האוכלוסיה , מועטת היא התודעה והזהות הציונית דתית בקרבם ועוד פחותה בולטותם והשפעתם בקביעת "סדר היום" החינוכי- הפוליטי-התרבותי-והחברתי. ושוב מקרה ש"ס והליכוד-קדימה יוכיחו.
כמי שעוקב אחר השיח הצ"ד מטרידה אותי שאלה נוספת: מדוע כמעט ואין דיון בשאלה הזו בבמות הדיון השונות במחוזות הצ"ד ?
מה עושה לצ"ד עובדת היותה של מדינת ישראל מכילה כ 60% ציבור יהודי- מסורתי - דתי- מזרחי בעל מכוונות ציונית - לאומית וכ 70% במוסדות החמ"ד? האם הדיון מסתיים בתשובה : או שהם פשוט מצטרפים ! או שלא! ?
אי הנוכחות של המזרחים (כזהות וכתרבות) בציונות הדתית ואי הניראות של הבעיה היא מוקדה של השאלה.
ש: אז אתה בעצם אומר שלמרות שהמזרחים היוו את המסה, הם נותרו עד היום בשוליים. איך זה קרה?
ת. למרות שבציונות הדתית היה רצון להשפיע על כלל עם ישראל ולתקן את החברה, הרי זו לא דיברה בשפה המצליחה לשלב את הציבור המזרחי בתוכה. היא לא הצליחה לתת מענה לצרכים שלו, שהיו נוספים ושונים מהצרכים של הציבור הדתי האשכנזי. התוצאה היא שרבים מהמזרחים לא הפנימו את ערכי הציונות הדתית. אמנם במקרים רבים אנו נוכחים בהצלחות של יחידים להשתלב במרחב ההגמוני ולטפס בסולמותיו, אבל עדיין, רבים מהמזרחים בציונות הדתית נמצאים בשוליים. אחרים, שמבחינה היסטורית השתייכו בעבר ל'המזרחי' והמפד"ל, עברו בינתיים לזרמים אחרים – לזרם החילוני הכללי, כדתל"שים, או לזרם המזרחי חרדי של ש"ס ולתנועת התשובה הברסלבית – חבדי"ת.
למעשה, אפשר לומר שהציונות הדתית היא המקום היחיד שעדיין חושב במונחי כור היתוך – הרבה יותר מהחילונים ומהחרדים. וזו לא השכילה לשלב בתוכה את הציבור המזרחי, למרות השיח הממלכתי שלה ואולי דווקא בשל כך . ד
ש: כלומר, אתה אומר שדווקא במסווה של אולטרה ממלכתיות ודיבורים על 'עם ישראל', הציונות הדתית הכפיפה את המזרחים לשפה השלטת שלה, ובכך השאירה אותם מאחור ולא הצליחה לגייס אותם לפרויקטים התרבותיים המרכזיים שלה. למשל, מפעל ההתנחלות ביש"ע. זה מתקשר גם למאמר שפרסמת ב"זרעים" אחרי ההתנתקות, ושם מחית על ההתגייסות החלשה של תלמידיך למאבק.
ת. בימי המאבק נגד ההתנתקות, הפכה ישיבת שחרי"ת –בית יהודה בכפר מימון , שהיא ישיבת בנ"ע למוקד עליה לרגל לנוער מכל קצוות הציונות הדתית, שהגיעו אליה וממנה הובילו את המחאה, ביטוי לנחישות וללהט האידיאולוגי. במאמר טענתי, שדווקא בזמן המאבק, ישיבת כפר מימון נותרה ריקה מתלמידיה, תושבי נתיבות ומושבי הסביבה, שהעדיפו ללוות את המאבק מהבית, מול מקלט הטלוויזיה. הם אמנם אהדו ותמכו, אך כציבור נשארו במקומותיהם, לא התגייסו ולא לקחו חלק פעיל כך, גם הוריהם .
אבל המאבק בהתנתקות והתגייסות המזרחים החלשה אליו, הוא רק דוגמא קטנה שמצביעה על בעיה מהותית יותר: השיח הציוני דתי על מורכבותו האידיאולוגית, אינו מצליח ללכוד ולהניע לפעולה את רוב הציבור המזרחי. יש משהו בסיסי בשיח הזה, שכבר שישים שנה אינו נותן מענה לנושאים שמטרידים את המזרחי בן השכונות, וגורם לו לא להתחבר אליו ולחוש כלפיו ניכור.
ש: אתה מדבר על ניכור וזרות שהמזרחי חש כלפי השפה הדומיננטית של הציונות הדתית. ממה זה נובע? ומה היא השפה היכולה לתקן זאת ?
ת. ככל הנראה זה נעוץ בגורמים שונים גלויים וסמויים . לענייננו אצביע רק על אחדים מהם.
א. ביהודי ארצות המזרח בוגרי כור ההיתוך הישראלי דבק דימוי המזרחי-דתי- מסורתי שהוא תוצר המפגש שלהם עם החילון (המערבי- אשכנזי) במדינת ישראל.
מדיניות הקליטה וכור ההיתוך עוד העניקה לאבחנה בין אשכנזים לספרדים עיבוי מעמדי גיאוגרפי. כך יצא שהשכבות הסוציו אקונומיות החלשות באזורי הפריפריה הן ברובן יוצאי ארצות האיסלאם לעדותיהם השונות . בשל כך "נקבע" להם סדר יום שונה. מחד, מאבק על זהותם ותרבותם הם ומאידך, מאבק על ההשתלבות בחברה הישראלית תוך מאבק הישרדות על ובתוך המעמד הכלכלי - חברתי .
לעומת זאת תולדות הפולמוס התרבותי והזהותי של הצ"ד נקבע על ידי סדר היום ה"ציוני" לפלגיו ומתנגדיו. כל ה"מתחים" ילידי הדיכוטומיות (מנוגדות ) המקטבות שבין חילוני לדתי, בין יהודי לדמוקרטי, בין מודרני לשמרני, בין מדע לאמונה ובין תורה לעבודה הנם תוצר של השיח הזה. והוא עצמו הורתו במערב הסוער במאות ה-19-20.
כך יוצא שבין כך ובין כך נתהווה המעמד הדתי-מסורתי מזרחי שלא זכה להכרה, ליחס ולטיפול הראוי לו בהגות הציונית דתית .
למצער מכורח הנסיבות לא נדונו אלה למשל , בכתבי הוגי הציונות הדתית כמו הרב קוק , הרב סולבייציק ואחרים. אדרבא , נדמה כי שאלות היסוד שנדונו בכתביהם לא ריחפו בחלל המזרחי. אי אפשר להתעלם מהעובדה כי לא נתנו דעתם על כך כי ישנה ו/או עתידה להיות עוד מחצית של העם היהודי , יוצאת ארצות האסלאם שתתגבש לקבוצת זהות ייחודית . מחצית העם היושב בציון ואשר יצר ויוצר תגובה אחרת ותוצר אחר של תרבות יהודית - במפגשו עם המודרנה ועם הלאומיות.
התעלמות תמימה זו הביאה להשלטת שיח חינוכי –דתי הניזון במידה רבה מהעמדה הרואה בבעיות "הדור" בעיה תודעתית- קוגנטיבית (שכלית) . משמעה הבנת הדת כשיטה רציונאלית (הגיונית ) שהיא תנאי להזדהות ולהתחייבות דתית. מה שאינו מכיל בהכרח את רוב צרכיו של רוב הציבור המזרחי.
ב. ההתמודדות החינוכית דתית עם המודרנה ואידאולוגיות ה"זמן החדש " נעשית באופן כללי בשפה הנדמית כרציונאלית מושגית . שפה מנהירה העוסקת בלכידה של הגדרות בשיח הדתי- מודרני. כאלה הם למשל לימודי "מחשבת ישראל " ותנ"ך - (פילולוגי- היסטורי) שבאקדמיה ובבתי הספר . זהו שיח שצמח על המצע של האפשרות הרעיונית של ניתוק הדת מהמדינה, ניתוק אלוקים מהחיים הארציים, ניתוק הדת מהמדע והפיכת האמונה הדתית לאופציה הנתונה לבחירה.
השונות של בעיית החילון אצל המזרחים ותופעת המסורתיות לצד שאלות המעמד הסוציו אקונומי-תרבותי חייב לא רק הגדרת בעיה שונה אלא גם פתרון נוסף ושונה .
זו הסיבה לאי נכונות החלוקה בין בתי ספר של הממ"ד והממלכתי כללי אשר אינה הולמת כלל את הציבור הזה ואינה נלכדת בדיכוטומיה זו. חלוקה שפגעה קשות בכלל במזרחים .
ד. בהמשך למגמה זו קשה להתעלם מהדרה הלא מכווונת ושמא לא מודעת במוסדות החינוך הצ"ד בשל התשתית התרבותית - חברתית המצויה בהם . הדרה הנעשית מאליה והיוצרת במרבית המוסדות מובהקות אתנית . תנאי השיח ואפיוניו מכתיבים את תנאי ההצטרפות . בכך נוצר הצביון הקובע את אופי השיח.
הנה למשל אופי לימודי הקודש בישיבות הצ"ד. לימוד תלמוד בעיון למדני כהמשך וכחיקוי ישיבות ליטא האשכנזיות . מצבו של המזרחי בגיל העשרה מראש נחות. לרוב אין הוא מגיע ממורשת לימוד גמרא, והסגנון הלא תכליתי של העיון - האינטלקטואלי בלימוד התלמוד רחוק ביחס למנטליות הפרגמטית(מעשית ) -תכליתית של הלכה וחווית המדרש שהכיר במחוזותיו. מה גם שלמצער אין הוא פוגש במדף הביבליוגרפי של לימודיו את ספריית גדולי ההלכה, ההגות , המדרש, השירה והמיסטיקה של המזרח. מה עם גאוות היחידה שלו?!
וכך רוב שעות הקודש שנועדו לשכנע את המתבגר באמיתות התורה וברלוונטיות (במשמעות הקיומית) שלה לגביו מחמיצות לגביו עיקר זה . ככלל הדברים נכונים גם לתלמידים מרקע אשכנזי אלא שפגיעתם קשה יותר בציבור התלמידים המזרחי.
הדברים נכונים גם במערך השיעורים בבתי הכנסת, בבתי המדרש הפתוחים ובבימות הדיון שבקהילות מעורבות בישובים ובערים.
באלה ניתנת עדיפות ללימוד שיעורי עיון או בקיאות בתלמוד כ "דף יומי" , או שיעור עיוני נושאי כלשהו על פני לימוד הלכה למעשה ו/או דרשה עם הנחיות למעשה. ברור שמערך לימודים שכזה משרת את האקלים הצ"ד האשכנזי יותר משהוא משרת את הצורך המזרחי.
ש"ס חוללה את המהפכה התרבותית שלה באמצעות שיח נראטיבי (סיפורי) -נורמטיבי (סדר התנהגותי) כשהשפה ההלכתית של הגר"ע יוסף מהלכת כחלוצת המחנה.
בו בזמן אחת הבעיות החינוכיות הקשות ביותר הרובצת לפתחה של הצ"ד היא השאלה: כיצד מחנכים באחת לנטרול ההשפעות הבעייתיות של דפוסי מוחצנות ורדידות תרבותית ומשיגים מוליכות ודומיננטיות של הערכיות התרבותית הצ"ד . ועוד מכשול אחד קטן כיצד עושים זאת ללא תמורה זהותית והטמעות תרבותית הפוגעת ומשכיחה את תרבות המוצא אלא אדרבא מסייעת בשיקומה ופיתוחה בתוך המכלול הצ"ד .
ה. למרות שהצ"ד, אולי יותר מכל זרם אחר במדינה השקיעה בעשייה ובתרומה חינוכית בפריפריה ובקרב ציבור המזרחיים לא השכילה זו להכיל את הציבור המזרחי . הצמחתם של קהילות אורגניות נדחק מפני "גרעינים" מיובאים, וגם אלה מעט. לא היית העצמת הקהילה והמנהיגות המקומית לכדי מסוגלות להתמודדות עם אתגריה ולהשתלבות בהנהגה הצ"ד .
ו. גורם נוסף להדרה הוא העיסוק בשאלת הציונות והלאומיות המשיחית שנותבה למאבק על א"י ולא עסקה בבעיות הקיום. הנה גורם הזרות נתון הוא בסד המעמדי ובהעדר אונות אידיאולוגית .
הטרדה בבעיות פרנסה, ההתרוצצות בסבכי הקליטה , משבר הקהילה והמשפחה, בעיות החינוך , הפרימה החברתית , האבטלה והעוני הקשו על שמיעת "קול התור" והכבידו על ההיענות לקול דודי הדופק. דין עניי "שיקום שכונות" קדם לעניי ההתיישבות .
המאבק על ארץ ישראל השלמה, שהיה למרכזי באידיאולוגיה הצ"ד דחק הצידה שאלות של קיום. השיח הצ"ד לא ענה למצוקות היומיומיות ולשאלות של צדק חברתי . השיח הלאומי היה כללי ומהותני ולא גם פרטי וקיומי.
אירועי ההתנתקות וההזכרות במפגשי "פנים אל פנים" יוכיחו. שוב הליכוד הכריע. חבל , היה מאוחר .
זה מתחיל כבר בשיח ההגותי המהווה את הבסיס הרעיוני של הציונות הדתית, ונדבך מרכזי בלימודים בישיבות החשובות. מושגים כמו לימוד מחשבה –מחשבת ישראל , שלמות ארץ ישראל, לאומיות, דתיות ומודרניות , התיישבות ומשיחיות, זרים במובנים רבים לשפה המזרחית השגורה . כשתלמידים מזרחים בפריפריה נחשפים אליהם כמו שהם מוצגים , הם עלולים לחוש זרות גדולה, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית.
ההסברים לזרות הזאת בין השאר יכולים להיות: ראשית, הריחוק הגיאוגרפי בין המזרחים לבין מקור הכתבים האלה, היוצר תחושה של 'לא משלנו! לא ממקומותינו'. בישיבות התיכוניות והגבוהות כמעט ולא לומדים כלל כתבים של חכמים מהמזרח, מסיבות הראויות לבחינה בדיון נפרד. שנית , ההגות הזאת, שצמחה כאמור במערב, נותנת מענה לבעיות ושאלות אמוניות שהעסיקו את האדם הדתי במערב ולא לסוג הבעיות והשאלות שחווה המזרחי.
ש: כתבי "מחשבת ישראל" עוסקים בבעיות אמוניות ובפתרונות להם. המזרחים והאשכנזים הדתיים במדינת ישראל מאמינים באותו אל ומקיימים אותן מצוות. למה זה צריך להיות שונה? האם אמונה אינה דבר אוניברסלי?
ת. אני טוען שההגות שעליה מתבססת הציונות הדתית, וחלק גדול ממחשבת ישראל, היא במובן מסוים זרה לתודעה הדתית של המזרחי. צריך לזכור שההגות הזאת נולדה כתגובה לתהליכי חילון ומודרנה, סוציאליזם, אנטישמיות מודרנית ולאומיות , שעברו על היהודים באירופה ובאמריקה . הוגי התקופה נדרשו להסביר את היהדות באמצעות הגות מושגית -שיטתית ובד"כ רציונאלית – אפולוגטית כדי לתת מענה לאתגרים הללו.
ומכיוון שמתוך ההגות הזאת צמחה כל המשנה הציונית-דתית והתנסחה במבנה חשיבה מערבי, היא "מדברת" בעיקר אל הציבור האשכנזי בשפה שנהירה ומוכרת לו, ותוך שימוש במושגים שרווחים בשיח שלו. זהו שיח שצמח על המצע של האפשרות הרעיונית של ניתוק הדת מהמדינה, ניתוק אלוקים מהחיים הארציים וניתוק אלוקים מהמדע.
אלא, שמרבית המושגים והערכים האלה זרים לעולמו של המזרחי המאמין . מטבע הדברים,
המזרחי ה"סטריאוטיפי" בארצות האסלאם לא עבר תהליכי עומק של חילון ומודרנה, שהפכו את האמונה הדתית לאופציה הנתונה לבחירה. החברה המזרחית נשארה אמונית-מסורתית ברובה. שני ערכי היסוד שהציונות הדתית מושתתת עליהם, המודרניזם והלאומיות ושילובם בדת ישראל, שבני אשכנז מכירים מארצות מוצאם, לא נספגו דיים בעולם התוכן המזרחי המסורתי. כך קרה שההגות הציונית דתית זרה לתודעה הדתית של המזרחי, אינה חלק מהיומיום שלו, ואינה נותנת מענה לשאלות הדתיות שמטרידות אותו, שהן אחרות.
אמנם גם המזרחי-הישראלי כמו האשכנזי-ישראלי מחויב להכיל בסופו של תהליך את המטען והאמונה התרבותית הזו אלא שמדובר כאן בשאלת סדר הקדימויות ואופן העיצוב וההבניה.
על כל אלה יש להוסיף עוד את המקף המנכר.
ז. הצ"ד בנויה על המקף המחבר כדברי י. בורג. המקף מבקש לחבר בין שני קצוות דיכוטומיים הנראים סותרים זה את זה . תורה הכוללת מחד, את הקודש , המסורת והפרטיקולריות (יחודיות תרבותית) ומאידך המודרנה הכוללת את החול, הציונות , מדע , אוניברסליות , דמוקרטיה , וכדו' . דרכה של התנועה וסדר יומה החינוכי- ערכי של הצ"ד בנוי על ניסיון המיזוג ועל האמונה כי הדבר אפשרי .
עד כמה שהכרתי הדתית והפילוסופית מגעת החיבור הלזה אינו באפשר כפי שהוא נתפס כחיבור של זה וזה מקפי. גם וגם . מודל הישיבה התיכונית המורכב מ"ישיבה" -קודש ו"תיכונית"- מדע, טבע וחול,
יוצר דמות בוגר בעל תודעה מפוצלת . מחד עולם דתי ששיחו נראה "דימיוני" במונחי הריאליה המדעית מאידך, עולם של טבע חולי - רציונאלי נעדר נוכחות אלוקית .
הפיצול התודעתי הזה לבד מכך שהוא יוצר דתיות מנוכרת עוד הוא מקשה עד מאוד על המוכרעות הדתית והמחויבות הנורמטיבית - הלכתית . בשל ההתנגשות הזו מתקשה הצ"ד בעיקרון הנחילות , בעבירות הבין דורית ובהורשה של אורח חיים דתי ומלא. השילוב הבורגאי טוב למאוויים אידיאיים אך אינו טוב דיו לנחילות , למחויבות ולמוכרעות דתית .
מקום החולשה החינוכי הזה חושף את בעיית המיזוג . מה שנכון לכלל בניה של הצ"ד נכון שבעתיים לבני הציבור המזרחי.
השיח הפסחני הזה של הצ"ד אינו שיח מניע וכובש , אינו אותנטי ואין בכוחו לגבור על כוחות ההסחה וההסטה הנושבים מהרחוב והמרחב החילוני ומשום כך נפגעת אף אוכלוסיית ה"מקיפים".
בשל סתירה זו אנו מוצאים ניסיונות פרימה של ה"שילוב-הקדוש". התחרדלו"ת מכאן וסוגי דתלשי"ם מכאן . בעולם שכזה הרגרסיה של המזרחים הנבוכים אל ש"ס ודומיה , היא אך טבעית . אם דמיון אזי עדיפה החזרת העטרה ליושנה של הישיבות קדושות והלהט הברסלבי. שם הדמיון חזק יותר, פועל יותר ומבצר יותר ובעיקר נחיל יותר .
אני רוצה לספר כאן על אנקדוטה שתטיב לתאר את הטענה : לפני היכנסי לתפקיד ראש הישיבה בכפר מימון התייעצתי עם אחד רבותי המובהקים הרב שג"ר זצ"ל . ההתלבטות הייתה בין עבודה סזיפית כמעט העוסקת בשפיר ושליה חברתיים בישיבה לבין עיסוק בעולם רוח המאפשר מימוש יכולות אינטלקטואליים וביטוי צרכים רגשיים בהוראה גבוהה יותר .
האם לעסוק בשפתו של השונה ממני או להתגדר בשפה שבה ועל ידה אני מכונן כיום את זהותי .
השיחה נסבה בין היתר על ספרו של הרב שג"ר "כלים שבורים "העוסק במשמעות הדתיות בשיח הפוסט מודרני . בתוך כך אמרתי לו: קובל אני עליך שבספרך שהוא מעצב רוחני-מוסרי- דתי אין כל התייחסות לכמחצית מהעם זה הפריפריאלי- המזרחי . מחצית שהיא מסורתית-דתית הנתונה בסבך קיומי כלכלי עם מצוקת פרימה חברתית . והלא תיאולוגיה בזמן הזה , רבינו, חייבת בהגדרה להיות בעלת רגישות מוסרית ומחוייבות חברתית . היא חייבת לכלול בתוכה את הרחבת הצו " וחי אחיך עימך ". אין היא יכולה לראות את חייה ואת אושרה מבלעדי אושר ם של אלה שאינם בני שפתה.
עוד הוספתי . כמדומה שאין בתיאולוגיה ציונית דתית ממין זה אף את ההנעה של התלמידים שומעי לקחך לפעול בהצלחה במחזות שכאלה . הזיקה החברתית – האלטרואיסטית מעומעמת בה והיא בעיקרה עומדת על בסיס של התפתלות אינדיבידואלית .
לא אגזים אם אומר שהשפה עצמה על מושגיה ועל ותכניה יוצרת הזרה והדרה של אוכלוסיות שכאלה מהשתלבות בשיח ובנושאיו. היום , שלא כאז אי אתה יכול לפתור עצמך בטענת "לתומי אני הולך" . המודעות החברתית – מוסרית לבעלי יושרה אינטלקטואלית וחשיבה ביקורתית כמו זו שלך אינה מאפשרת היתממות ממין זה."
תשובתו אלי לוותה בהסכמה עקרונית , בהצטדקות חלקית שלא היית לו היומרה לכלול הכל ובצמצום מזמין הפטיר : "הנה יש לך בקעה להתגדר בה"!
הביקורת הזו נכונה בכללותה גם על המשנה הציונית דתית לאומית מהסוג הקוקניקי הגם שזו משנה אידאולוגית- לאומית שהעם עומד בה במרכז .
ש: אתה מצביע כאן על שוני תרבותי בין האדם המאמין המזרחי לאשכנזי. שוני שמוליד צרכים אמוניים ודתיים שונים. האם לא היה בציונות הדתית – היא הזרם שקלט בשנות ה-50 את רוב המזרחים – ניסיון לזהות את השוני הזה ולתת לו מענה?
ת. אמנם כן, היה ניסיון לקחת את הציבור המזרחי ולחולל בו תמורה, 'לקרב' אותו, ולהטמיע אותו בקרביה של הציונות הדתית . אלא שהגישה הרווחת בציונות הדתית בד"כ הייתה שמי שאכן הצליח לדבר בשפתינו, להתלבש כמונו ולשיר שירי ארץ ישראל, בהחלט מוזמן להשתלב. ואכן יש הרבה דמויות שהצליחו להשתלב בציונות הדתית ולהטביע בה חותם. אבל לא היה ניסיון להגיע למקומות שבהם יושבים המזרחים, לשכונות ולערי הפיתוח, להכיל אותם ולהעניק לגיטימציה להצפה תרבותית שלהם.
הציונות הדתית עדיין רואה בעיניה הממלכתיות מצרף אידאולוגי אחד וזהה של הישראלי החדש.
ש: אחת הדוגמאות המובהקות לממלכתיות הזאת היא 'הנוסח האחיד' לתפילה, שהנהיג ב-1963 הרב הראשי שלמה גורן. לכאורה, נוסח ללא צבע ומאפיינים עדתיים, אך למעשה מקורו מתרבות אשכנז, ש'בלע' את הנוסח הספרדי, והמזרחים נדרשו להצטרף אליו.
ת. אכן, מטבע התפילה וערבות הסגנון המוזיקלי היו בין השאר מגורמי הניכור לציבור המזרחי שלא זכה להדי הגעגוע והכמיהות שהורגל לו מבית .
הדיון בנוסח האחיד הוא זניח מחד, ומחמיץ מאידך . כיום בהרבה יישובים יש מניינים נפרדים לאשכנזים ולספרדים, ועדיין, מדובר בפיתרון מחמיץ וחלקי, כיוון שאין בו הזנה הדדית של הנוסחים , הסגנונות והאורחות . באותה מידה גם אין זה משנה בעיניי אם בראש ישיבה חשובה יעמוד רב אשכנזי או מזרחי, העיקר שיהיה מודע וער לבעייתיות ולמאפייניה של האוכלוסייה המזרחית , שיוכל להכילה, לתת דין וחשבון חינוכי לצרכיה וידאג להבניה הדדית של התרבויות בתוך המרקם המשותף.
ש: אבל הנוסח האחיד הוא סימפטום לשיח הממלכתי של הציונות הדתית, שהצליח 'לבלוע' את השונות המזרחית. מה בהליך הקליטה של המזרחים בציונות הדתית גרם לכך שלמרות יתרונם המספרי הם נקלטו בזרם הזה באופן פסיבי, לא השפיעו אלא הושפעו?
ת. מבחינה היסטורית מדובר בשתי תרבויות שונות שצמחו בנפרד ובארץ ישראל נוצר המפגש ביניהן. מצד אחד היו האשכנזים הקולטים, שבנו את מערכת החינוך הממ"ד, שלטו במוסדות ועיצבו אותם לאור החזון החדש של הציונות הדתית. ומהצד השני היו העולים המזרחיים, שהיו דתיים -מסורתיים ברובם, ולכן נקלטו דווקא בזרם הזה. ומכיוון שהגיעו מארצות פחות מפותחות ומתרבות פחות אסרטיבית ועוצמתית ביחס למרחב , ידם לא הייתה על העליונה במפגש התרבותי הזה.
ש: כלומר, קליטתם של המזרחים בציונות הדתית הוא בעצם רק עוד מקרה פרטי של כור ההיתוך בישראל בראשית ימיה – כלומר אותה התנגשות בינתרבותית, אותו מפץ בין מזרח למערב – רק שהפעם הוא התרחש יותר בקטן? וזו גם הסיבה שיחסי הכוחות בין התרבות הדומיננטית לתרבות החלשה שכפלו את עצמם באותו אופן?
ולמעשה, אתה טוען שהאידיאולוגיה השלטת מעדה בדרך, ולא התנחלה בלבבות המזרחיים. שיעורים שהיו אמורים לחזק אותו – בעצם החלישו לעתים את אמונתו.
ת. אני מדבר על ניכור נוכח הטקסטים המרכזיים של ההגות המעצבת ושמהווים את מרכז הכובד ההגותי של הציונות הדתית. כך, למשל, טקסט יסוד כמו 'איש האמונה הבודד' של הרב סולובייצ'יק, לא מצליח לגעת בשאלות שמטרידות את ה"ארכיטיפוס" של מאמין מזרחי.
כזכור, המאמר עוסק בבדידותו של האדם המאמין נוכח העולם המודרני. אלא שכדי לחוש את סוג הבדידות שחווה איש האמונה הבודד, צריך התלמיד קודם להתבגר בעולם מושגים מערבי, עולם שהמסורת כבר אינה חלק הכרחי ממנו, להיחשף לפילוסופיה המערבית ולעבור מאה שנות חילון ומודרנה. רק אז, כפי שטענתי במאמר שפרסמתי בנושא, יוכל להזדהות עם סוג הבדידות שמתואר שם. עבור המזרחי, שכאמור גדל בחברה מסורתית ולא התמודד עם המודרנה, סוג הבדידות המסוים הזה פשוט אינו קיים. אלה בעיות שאינו מכיר.
כך גם לגבי שאלות יסוד במחשבת ישראל, כגון 'האם יש אלוקים'? 'מה ההוכחות לקיום האל'? ואפילו "מה משמעות החיים"? ו"בעיית הרוע ". אלה שאלות שעפי"ר אינן רלוונטיות עבור תלמיד הישיבה שגדל בחברה מזרחית מסורתית. עבורו, אלוקים הוא נתון, והמציאות רוויה דתיות . מכיוון שהחברה המזרחית מעולם לא עברה תהליכי חילון עמוקים, בוגריה לרוב חווים את קיום האל כעובדה שאינה זקוקה לאישוש. זה לא אומר שבהכרח יבחר להיות דתי – אבל החילון שלו לא יתחיל מספקנות בנוסח : "האם יש אלוקים"?.
מהבחינה הזאת לרוב , האמונה של המזרחי באלוקים עדיין תמימה ובלתי אמצעית. ואילו כל התחום של "מחשבת ישראל" בא ושובר את הבלתי אמצעיות הזאת. שאלות כמו 'מה תפיסת האל אצל הרמב"ם' הופכות את אמונתו התמימה באלוקים למשהו מנוכר ורלטיביסטי. בניגוד למה שהוא מכיר מהבית, פתאום מתברר ש"אלוקים" הוא רק מושג, שכל אחד יכול לפרשו כרצונו, והאמונה נתונה לבחירה. הרי עצם המונח 'תפיסת האמונה', מנקודת המבט של המאמין התמים, הוא מושג מחלן ומנוכר.
'איש האמונה הבודד' אינו הדוגמא היחידה. אפילו 'מאמר הדור' של הרב קוק, אחד המאמרים סוללי הדרך בהגות של הציונות הדתית, המגדי ר את בעיות האמונה של דור החלוצים המערבים האשכנזים במונחים רציונאליים שאינם רלוונטיים לגבי רוב המזרחיים. אלא שבאופן מוזר , עד היום, בזרם "מרכז הרב" ממשיכים להחיל את 'מאמר הדור' על כל הדורות ועל כל האוכלוסיות.
צריך לזכור שהרב כתב אותו ב-1906, כשגלי עליית המזרחים לא היו כלל בטווח הארץ . הדור שהרב דיבר עליו הוכפל בגודלו יותר מפי עשר , ולפחות לגבי מחציתו הבעיות שהוא תיאר פחות רלוונטיות'.
הרב קוק מסביר את החילון ההמוני, בכך שהדור הצעיר תופש את הדת כאנכרוניסטית וחסרת פשר משמעותי. לכן, הפיתרון יהיה בהעמקת הידע ההגותי ובהסברה רציונאלית . אלא, שמטבע הדברים, תהליך החילון אצל מזרחים שונה מאשר אצל אשכנזי בן ההשכלה בתחילת המאה. קשה לאפיין את החילון אצלם כנובע מחולשת השכל, אדרבא נראה שהוא יותר מחולשת הרצון. כשמזרחי מפסיק לקיים מצוות, זה בד"כ לא נובע מקשיי אמונה, אלא מכניעה לפיתויי הרחוב החילוני, ולזה צריך תוספת תשובה אחרת מאשר זו המוצעת במאמר "הדור" .
ראי את תנועת התשובה הברסלבית , החבדי"ת השסניקי"ת והחרדית . המוני דתלשי"ם מזרחים הם חזבתל"שניקים ( חוזרים בתשובה שהיו דתל"שים ) אלא שהפעם הם חוזרים לתנועות הנ"ל ולא לציונות הדתית. תנועות אלה בעיקרן אינן תנועות דתיות שהרציונאליות היא המוליך המנטלי.
מאידך , חשוב לציין כי לש"ס כמו לחברה החרדית מלכתחילה אין יומרה לשילוב מודרנה ותורה , עירוב היוצר בעייתיות כשלעצמה ומועצמת בפנותה לאוכלוסיה המזרחית. הציונות הדתית חרתה על חזונה שילוב בעייתי של דת ומודרנה , תורה ומדע, יהדות ודמוקרטיה, דתיות ולאומיות , קודש וחול שסינתיזה יישומית ביניהם הוא עניין סבוך בפני עצמו. הניסיון לחנך אליה ולהנחילה בתוך הקהילה הטבעית שבו צמחה הופכת קשה עד מאוד. קשה שבעתיים המורכבות הזו בפנותה אל אוכלוסיות יוצאי ארצות האיסלאם.
ש: בעצם אתה אומר שהמזרחי המאמין צריך לעבור, במהלך שיעור מחשבת ישראל אחד, מאה שנות חילון והשכלה. הוא צריך לנחות מעולם הערכים המסורתי, הישר אל התודעה המערבית והכבר מחולנת של הציונות הדתית.
ת. חשוב לציין, הבעייתיות שבלימודי מחשבת ישראל – על הרציונליזציה של האמונה, הקרירות, הקיפאון והניכור שהם מעוררים – נכון עקרונית גם לגבי רבים מהתלמידים האשכנזים. גם שם קיימת הסכנה שאמונתם הבלתי אמצעית תיפגע, אם כי, עבורם השיח הזה פחות מנוכר, כיוון שבאו מחברה שכבר הפנימה חשיבה מערבית. ואגב, לא לחינם גם בעולם החרדי והחרדל"י מתנגדי ם ללימודי תנ"ך כפשוטו ומחשבת ישראל, בטענה שהדבר פוגע באותנטיות של החוויה הדתית. מכיוון שכמו אצל המזרחי, כך אצל החסיד, הקיום הדתי הוא בזיקה סובייקטיבית, חיה וממשית ולא מושגית ומופשטת . את הדברים הללו אני חש היטב בסוגי הדרשות השונים שלי בפני הציבורים השונים.
וכאן עלי להציג תובנה חשובה נוספת .
הצ"ד בחרה בגאולה דרך הטבע . ואולם , בית המדרש הצ"ד בעיקרו ממשיך להיות בועה "ניסית-דמיונית " המנותקת מ"דרך הטבע". הקודש לא נגאל והוא נותר גלותי. האופציה לתחייה ציונית דתית המצויה בהפיכה אבולוציונית של הקודש - של התורה שבבית מדרשנו כך שהיא מטפלת בבניין המדיני -גאולי שבדרך הטבע, מתמהמהת. תורת בית המדרש הצ"ד מתקשה להיות משמעותית לחיים הציוניים ולמונחי החול המדיני -חברתי . החול לא התקדש משום שהקודש לא חולל הפיכה ראויה של ההוויה והמחשבה הדתית במציאותינו המתחדשת . בעולם שכזה הגם שהוא דורש תעוזה של חידוש ויצירה נו8צרת אפשרות והזדמנות מלהיבה לאותנטיות דתית פרגמטית המעורבת ויוצרת בחיים . בבימ"ד שכזה יעסקו אף המזרחים בתיקון להלכה ולמעשה של החברה בה הם חיים . בעולם שכזה שבו הנוכחות האלוקית מתפרשת מעבר לד' אמות של תנ"ך ,מחשבה וחסידות והלכות אורח חיים , עשויה להיות מסגרת חיים דתית אותנטית גם לציבור המזרחי.
ש: מה שאתה אומר כאן הוא דבר מרחיק לכת: לא רק שלימודי מחשבת ישראל, שאמורים לעזור לתלמידים ולחזק את אמונתם, יתקשו לעשות זאת אצל התלמיד המזרחי. יותר מזה: אתה אומר שהם עלולים להרחיק אותו מהדת, לפגוע באמונתו, להסתיר לו את אלוקים. ובמקרים קיצוניים, אף לגרום לחילון – לייצר עוד דתל"שים בעולם.
כן, המזרחי עלול לשבת בשיעורי "מחשבת ישראל" לדוגמא ולשמוע את המהלכים המופשטים וההוכחות הרציונליות לקיום האל ו/או להתאמת התומ"צ לטבע הנפשי ולהגיע למסקנה ש'אין אלוקים בלבב בעלי השיח'. שהרי אצלו אלוקים נוכח בשפה שלו משחר ימיו, בעיקר כי מעולם לא הפרידו אותו משם כמו במערב. מאז ילדותו הוא שמע בבית הכנסת פיוטים ובקשות , ו'שיר השירים אשר לשלמה', ועל כל צעד ושעל אמרו לו 'השם ישמור אותך, בעזרת השם, ישתבח שמו'. וכשתלמיד כזה מתבונן במרבית השיח החינוכי-תרבותי במחוזות הציונות הדתית, אמנם לא בישיבות כדוגמת "מרכז הרב" ושלוחותיה, - הוא יגלה שאלוקים בד"כ כממשות חיה, לא נוכח בשפה שלהם. במובן הזה יראתם לא נוכחת בחכמתם. גם אם הם יצהירו על אמונתם – יהיה לו קשה לו לראות את זה בשפתם. שכן השפה המדוברת היא זו הרציונאלית- מדעית –חולית שבעיקרה אינה זקוקה לאלוקים בניהול ענייניה . במובן הזה, לציונות הדתית יש בעיה עם האותנטית הדתית שלה. היא לא מנכיחה את אלוקים בשפה , הוא מצוי בה כמושג , ולכן בתוכה היא קרועה, פרומה ושסועה, מה שיוצר בעיה אצל האשכנזי והוא מועצם אצל המזרחי.
עוד דבר שמרחיק את המזרחי מהווי הישיבות הציוני דתי, זה לימוד גמרא בדרך העיונית - למדנית . אמנם זה נחשב לבון טון של הלימוד הישיבתי בימינו, אבל המזרחי בגיל העשרה נמצא שם מראש בעמדת נחיתות. בניגוד לתלמיד אשכנזי, הוא לרוב לא מגיע ממורשת של לימוד גמרא, בעיקר מפני שבמזרח אצל ההמונים לימוד הגמרא בסגנון העיוני היה פחות רווח מלימודי הלכה.
העיון הלמדני-אינטלקטואלי שאינו תכליתי, "תורה לשמה" נוסח הישיבות הליטאיות ששלט עד כה אינו הולם בגיל הזה את ההוויה המנטלית – תרבותית של הנוער המזרחי. זאת מעבר לבעייתיות הכללית של לימוד גמרא הקיימת בלאו הכי בדורות האחרונים . כך יוצא שמרבית שעות הקודש המוקדשות ללימוד גמרא ולניסיון לשכנע באמצעותה את הצעיר המתבגר באמיתות התורה, בנכונותה וברלוונטיות שלה לגביו מחמיצות עיקר זה .
כאן כמו בדברים אחרים שציינתי הדברים נכונים גם לתלמידים מרקע אשכנזי אלא שפגיעתם קשה יותר בציבור התלמידים המזרחי.
הדברים נכונים גם במערך השיעורים בבתי הכנסת שבקהילות מעורבות בישובים ובערים.
באלה ניתנת עדיפות ללימוד "דף יומי" , שיעור עיון או בקיאות בתלמוד או שיעור עיוני נושאי כלשהו על פני לימוד הלכה למעשה ו/או דרשה עם הנחיות למעשה. ברור שמערך לימודים שכזה משרת את האקלים האשכנזי יותר משהוא משרת את הצורך המזרחי.
ש"ס אמנם החזירה את לימודי ההלכה לראש הפירמידה, במסגרת המהפכה התרבותית שלה, אבל זה עדיין קיים רק בישיבות ובבתי הכנסת שלה .
דוגמא נוספת ניתן ליראות בלימוד תנ"ך כפשוטו- או "בגובה העניים" שהוא לימוד הרווח בציונות הדתית . הלימוד הזה במובן מסוים הנו חתרני עבור אנשים שמבקשים לדעת מה אלוקים רוצה מהם כאן ועכשיו ולא מה כתוב בתנ"ך כך כפשוטו ללא תיווך. הפרשנות הספרותית המסגירה את האלוקים בקונטכסט פילולוגי- היסטורי כשהוא גיבורה של יצירה ספרותית היא פרשנות מנכרת הגם שהיא יפה ומרתקת . ושוב זה נכון ככלל לציבור אמוני ועוד יותר למזרחי .
ש: גם אם נניח שהיו כשלים היסטוריים שהשאירו את המזרחים בשולי הציונות הדתית, מה המצב כיום?
ת. העובדה המצערת היא שגם היום, למרות שהם מהווים בה רוב, המזרחים לא נלקחים בחשבון בחשיבה החינוכית של הציונות הדתית. מערכת החינוך פשוט לא מכירה במזרחים כחברה וכתרבות שצריכה התייחסות נוספת ואחרת, מבחינה אידיאולוגית ורוחנית. איני אומר 'הייתה תרבות מזרחית והשכיחו אותה בכוונה'. אבל, עובדה היא שעד היום, כשהציונות הדתית מנהלת את השיח שלה בידי מחנכים ורבנים בולטים בימי עיון, כנסים , אסופות וספרי ציונות דתית למיניהן – התלמידים והקהילות המזרחיים בפריפריה נפקדים מהם , הם לא נראים . הביטוי הרווח לעניין הוא 'מחדרה עד גדרה'. כלומר, המערכת רואה מול עיניה בעיקר את המרכז ההגמוני.
: שיח כללי ולאומי מול שיח פרטי.
ש: אולי צריך לחפש את הסיבות לנתק הזה דווקא בהסבר מעמדי.
אולי רוב המזרחים לא הפנימו את האידיאולוגיה השלטת ולא השתלבו במהפכה ה"קוקניקית" הגדולה, פשוט מפני שהם היו טרודים בבעיות פרנסה. האידיאולוגיה לא יכלה להתנחל בלבבות שלהם, כי הם היו מלאים צרות, מגורים בערי פיתוח, חינוך , אבטלה ועוני.
הרי המהפכה הציונית דתית ומפעל ההתנחלות הניחו מראש תנאי חיים סבירים ומציאות חיים בורגנית. המתנחלים הראשונים שעלו לסבסטיה ביקשו למרוד בדור ההורים הבורגני. אלא שכל השיח הזה, ערב המהפך הפוליטי ב-77, התנהל מעל ראשיהם של המזרחים תושבי השכונות וערי הפיתוח, שהיו קצת אחרי הפנתרים השחורים ולפני שיקום שכונות.
ת. אין ספק שהמאבק על ארץ ישראל השלמה, שתפס מקום מרכזי באידיאולוגיה של הציונות הדתית, דחק הצידה שאלות של קיום. הרי בחיי היומיום שלה טרודה האוכלוסייה המזרחית בבעיות חינוך, פרנסה, זהות ותרבות עוני. עבורם "ארץ ישראל השלמה" זה עיסוק פנאי. השפה של הציונות הדתית לא נתנה מענה למצוקות היומיומיות שלהם, ולכן לא הצליחה להתנחל באמת בלבבות המזרחיים.
הנה ראי את מהפך היחס שהתרחש ערב הגירוש במפגשי "פנים אל פנים". הנה ברגע הנחת החרב על הצוואר נתמלאו רחמים ונזכרו שהאחים מנתיבות ושדרות נשארו מאחור . חבל , זה היה מאוחר.
ש: אפשר לומר שההוויה מעצבת את התודעה גם הפעם. בינתיים הפכו ההתנחלויות למפעל בורגני ושבע, אולי למעט כמה גבעות. מה שעלול לגרום להעדר חמלה כלפי אוכלוסיות חלשות, גם אלה שחיות בתוך הציונות הדתית עצמה.
ת. צריך להדגיש שאמנם, לאורך השנים, עשתה מערכת החינוך הציונית דתית ניסיונות לקרב את המזרחים. אבל עדיין אפשר לומר כי לא היו שם מספיק בדאגה להצמחתם של קהילות אורגניות ולא להסתפק ב"גרעינים" מיובאים. לא היית העצמת הקהילה והמנהיגות המקומית לכדי מסוגלות להתמודדות עם אתגריה ולהשתלבות בהנהגה הציונית דתית .
ש: ובכל זאת, בשנות ה-80 הייתה מגמה לשלוח עשרות מבוגרי "מרכז הרב" ומר"ץ לערי הפיתוח, שם חיזקו סניפי בני עקיבא, ושימשו מחנכים ורבנים בבתי הספר המקיפים. אלא שהם לא נחלו הצלחה רבה. למה?
באמצע שנות השמונים אכן היה גל של מחנכים ורבנים בוגרי "מרכז הרב" מר"ץ שהקימו גרעינים בפריפריה. אך כעבור כמה שנים התברר שההצלחה מינורית . . הם לא הצליחו להתנחל בלבבות ולא הצליחו לסחוף את האנשים, בין השאר מהסיבות שהזכרנו – השפה והתכנים שבהם הם דיברו לא התאימו למזרחי בשכונות.
וכשרב כזה הגיע בשבת לבית הכנסת הספרדי בשכונה, והיה מדבר בדיבורים המופשטים כמו 'האידיאליות הישראליות כשהיא נושאת את השאיפה האלוקית', עבור המזרחי זה היה סינית ממש. גם כשהקימו סניף בני עקיבא בדימונה או בצפת, הם נשארו נאמנים לתפיסה צנטרליסטית שאומרת 'אני המרכז, בואו אלי'. הם לא עסקו בסוגיות שבאמת הטרידו את האנשים שם, נושאים כמו שיקום תרבותי, אבטלה , שיקום המשפחה , קיום של כבוד בתרבות עוני וכד'.
כדי להיות מסוגל לדבר לציבורים נוספים, ולהנחיל להם את האידיאולוגיה, צריך להיות 'רב אומן, מדבר שפות הרבה'. את היכולת הזאת לא רכשו שם . דיברו בשפה אחת שהאמינו שהיא היחידה. וזאת הסיבה שהדתיות המזרחית בכללה לא מצאה בית בציונות הדתית.
ואולם , מה נאמר ומה נדבר מן ההכרח כי המזרחי-הישראלי כמו האשכנזי-ישראלי מחויב להיות בן בית בשתי הבתים הבונים את בית ישראל . זה כמו זה יצטרכו להכיל בסופו של תהליך את המטען התרבותי הצ"ד זה שנוצר וזה שעתיד להיווצר.
ובכך עולה השאלות :
האם יתכן חינוך מצליח של מזרחים הנעשה תוך שליטה בשפת התרבות המערבית ומנגנוני הכוח שלו ויחד עם זאת הוא משמר את הזהות והתרבות המזרחית הקודמת . ? אם כן כיצד עושים זאת ? השאלה הזו אף ניתנת להתנסח כך: האם ניתן לחנך לדתיות מודרניות יוצאי ארצות האסלאם ובו זמנית לשמר ולשפר את תרבות המוצא הדתית והעדתית שלהן ? ש"ס הכריעה ב"החזרת העטרה ליושנה" - רק דתיות , וע"כ היא יכולה להיות מזרחית במובהק.
האם נכון לשתי סוגי האוכלוסיות אותו סדר יום ? האם בכלל נכון הוא המאמץ לשמר זהות מזרחית בחינוך שרוב בניינו הוא חינוך כללי, ממלכתי ולאמתו של דבר מערבי אשכנזי ? מהי בכלל אותה מזרחיות שכדאי ונכון לשמרה ולטפחה ? האם לא נכון הדבר כי מצרף הזהויות הללו המזרחי והמערבי צריכים להיות אף נחלתו של תלמיד מערבי? כל אלה ועוד חוברים לשאלה מסכמת :
כיצד אם כן מחנכים לניעות חברתית במצרף זהויות ותרבויות .?
ולכן האופציה לתחייה היא בהצפה תרבותית ויצירת תרבות על הכוללת ולוקחת בחשבון את גוני הציבור שהיא אמורה להכיל ואת צרכיו.
לשם כך יש להכיר בבעיה בהתפרשותה לגבולותיה. להיוודע לאי נוכחותה של התרבות המזרחיות על מאפייניה ותוצריה בזהות הצ"ד . מסגרות בעלות מובהקות מזרחית מתאפיינים בבעיות נורמטיביות- דתיות שהם עניין לענות בו בשונה ובנוסף לשיח שבו דנים במוסדות בעלי מובהקות אשכנזית .
לחולל באחת שתי תמורות . האחת להקנות שליטה בשפה המערבית המשתלבת במרחב המודרני. ומאידך לחזק את הזהות התרבותית-דתית כבעלת לגיטימציה וכשוות ערך ביצירת התרבות הישראלית המתחדשת .
שימוש בשפות שיח שונות . לצד השפה הרציונאלית לשלב בה שפה נראטיבית- נורמטיבית . הטיה במקצועות הקודש מלימוד תלמודי – עיוני להסללה בקיאותי/ אגדי - מדרשי/ רמבמ"י- הלכתי / נושאי / תנכ"י וכדו' . כשמרכזם נושאי חברה , תרבות , צדק חברתי ומוסר , ובסוגיות בעלי משמעות קיומית בשאלות יחיד, משפחה , קהילה ,עם ומדינה - עיון והלכה למציאות .
טובי בניה של הצ"ד יראו בפריפריה אידיאל דתי- חברתי- מוסרי עליון בתוך המשנה הציונית . מסגרות ההסמכה של רבנים ומחנכים תעסוקנה ברקמת החברה והתרבות הישראלית . תעמקנה את הידרשותם לספרות חכמי מזרח ולפילוסופית ההלכה והלימוד שלהם. תתמחנה בשאלות הלכתיות ועיוניות של הטבה וצדק חברתי- (אבטלה, זיקנה , רפואה , סטיות חברתיות , משפחה וכדו'. תכשרנה בכלי עבודה סוציאלית ובמיומנויות מנהיגותיות – חברתיות – מערכתיות . ועוד תפתחנה יכולות רטוריות מידרגיות המותאמות לאוכלוסיות שונות.
יש לעשות מאמץ מכוון ומוטה להמליל ולהמשיג יצירות מאוצרות הרוח התרבות של העולם המזרחי. יש לדאוג להיותם קומוניקטיביים לבן דורנו ולהפכם לנושאי תוכן במסגרות הלימוד השונות .
להגדיל את הגרעינים התורניים ואת הצעדים המשמעותיים בתחום ההחזרה בתשובה בעולם הצ"ד . את המגמה הזו יש להרחיב ולשכלל אל הסגנון המסורס"י (מסורתי –רגרסי) המצוי בקרב התיכונים המקיפים ובחלק ניכר מהישיבות התיכוניות. ובכן " איך עושים חזרה בתשובה ציונית דתית שבה שיקום חברתי-תרבותי לצד שיקום כלכלי- מעמדי?"
כציוני דתי , הייתי רוצה לראות בצ"ד את האופציה הרוחנית הדתית האולטימטיבית של מדינת ישראל. אופציה שהיא לא ספרדית ולא אשכנזית, אלא מעבר לשתיהן. הרי לא נגאלנו כדי שכל עדה תתפלל במניין משלה. לא באנו רק לשמר – אלא גם לייצר. לייצר משהו חדש גאולי, דתיות ארץ -ישראלית שנותנת ביטוי, גאווה ולגיטימציה לשתי התרבויות ומתנשאת מעבר להן. דתיות לא מגזרית כי אם כלל ישראלית, והפעם באמת .
אמנם, בשנים האחרונות גוברת המודעות בחברה הדתית למושגים של צדק חברתי. יש ניסיונות להסית את הדגש האידיאולוגי מהנושא של ארץ ישראל גם אל הנושא של עם ישראל, למשל "הגרעינים" התורניים המחודשים ופעילות ארגונים כמו "שעלי תורה," "מזרח שמש" ו''מעגלי צדק''.
אבל זה עדיין מעט מאוד. ביום שבו נראה את חובשי הכיפות הסרוגות יוצאים להפגין באלפיהם לא רק למען הארץ אלא גם נגד האבטלה בירוחם, רק אז נדע שבאמת חל מפנה בציונות הדתית, ושהיא לוקחת בחשבון גם את האוכלוסיות החלשות יותר שלה. לצערי, זה עדיין לא קורה.
ש: עד עכשיו הזכרת את התכנים, שלא מדברים אל המזרחי בן השכונות. אבל זה לא רק התכנים, אתה מזכיר גם את השפה. אתה אומר שעצם השפה ש"מרכז הרב" והציונות הדתית (אוני' בר-אילן כדוגמא) משתמשים בה אינה מצליחה לגייס ולהניע את הציבור המזרחי.
ת. אני עצמי בוגר "מרכז הרב", מצוי בכתבי הרב קוק, ובכל זאת, כשאני מרצה לתלמידי בישיבה, אני רואה שהשפה הזאת לא מעוררת אותם ולא נוגעת בהם. לעומת זאת, קשה לפספס את ההשפעה המתרחבת של רבנים ומטיפים כאמנון יצחק והרב ראובן אלבז מצד אחד, ושל חסידי ברסלב מצד שני, על הציבור המזרחי. הם מצליחים להחזיר אלפי אנשים אל הדת, מפני שבשפה שלהם יש משהו שכן עובד, מניע, מעורר ונוגע – ולצערי, מצליח דווקא במקום שהציונות הדתית נכשלה.
מדובר בהבדלים גם מבחינת השפה עצמה. הרבנים והמטיפים החרדים מדברים בשפה שהיא נראטיבית -סיפורית , שפה אישית, מצווה, רגשית ומניעה. במקום להרצות בשפה מופשטת וקרירה על 'האידיאליות של עם ישראל', הם פונים אל האדם עצמו, 'אחי עשה כך ואל תעשה כך, זה לא טוב לך, בוא, תתחזק ביראת השם'. " אם אתה לא מאמין בה' אז תתפלל אליו. תתפלל אליו שיפקח עינך , שתאמין בו " . השפה היא שפה סיפורית הנעה מ'הגנות אל השבח' , שפה הפונה אל מחוזות הרגש והדמיון, אל מוקדי החוויה, ולכן היא שפה מרפאה, שנותנת תקווה ועוצמה, לצד חיזוקים מידיים ועצות לחיים. לא לחינם הצליחו הרב אלבז ותלמידיו להחזיר אלפים בתשובה וביניהם עבריינים רבים. מדובר בדיבור סוחף, מרגש, שפונה אל האדם בלשון נורמטיבית - הלכתית, מתובל במדרשים ובמימד חוויתי חזק. כך גם השפה הברסלבית, שהיא בפירוש שפה של עצות, שנותנת מענה למצוקות השעה, ולא לעניינים תיאורטיים אפי' הם נוגעים לכלל ישראל. אף שהשפה הזו בד"כ אינה פותרת את המצב היא מאפשרת יחס אחר איליו. יחס מהיין , מחייב, מקווה, וחזק. זו אולי אינה משקמת שכונות אבל היא משקמת תרבות ודימוי אישי-זהותי.
בסוג הדרשות הזה – של ש"ס, ברסלב והמטיפים החרדים – עמדתו של האדם שונה לחלוטין מבדרשה הציונית –דתית . המאזין מועמד נוכח אלוקים הממצע והמתווך בינו לבין התכנים. משום כך הוא נתבע לקבל על עצמו, לעשות שינוי. עמדת המוצא היא מה אלוקים מחייב אותי מה הוא רוצה שאעשה ?. גם המטיף שם כדי לשנות ולהשפיע, לא כדי לדון איתו בסוגיות מופשטות על הגדרת האלוקות או בעיית הזהות . בניגוד לשפה הציונית דתית, שבמחוזות רבים שלה משאירה את האדם מתבונן מבחוץ ולא מניעה אותו לפעולה – כי הוא רואה שהדברים מורכבים, שיש דעות לכאן ולכאן, שאיכשהו הכל יחסי – השפה המטיפנית גורמת לאדם מימוש מיידי וקבלת עול. בסוף האירוע ייצא משם, אחרי שקיבל על עצמו דברים, חווה התרוממות רוח, וקיבל טיפים מעשיים לשלום בית, לאמונה ולהתמודדות עם יצר הרע.
אבל במרבית הישיבות ה"קוקניקיות" ו"הסולבייצ'יקיות" לא רוצים להתמודד עם יצר הרע. שפתן בד"כ בוחלת בכך.
ש: כי עבורם, לקרוא לאלוקים 'אבא' כמו אצל הברסלבים, או לדבר על נשמות החילונים שידונו בגיהנום כמו אצל אמנון יצחק – זה מעורר סלידה . השפה הזאת נתפסת כמשהו נמוך, נלעג, רגשי, אי-רציונלי. למעשה, זה מקפל בתוכו את מה ששונה ומנוגד בין החשיבה המערבית למזרחית. כל הדיכוטומיות בין אוטונומי להטרונומי, רציונלי ואי-רציונלי, כללי לעומת פרטי.
ת. אחד המושגים החשובים בהגות זרם "מרכז הרב", הוא המושג "פרטי". השיח המרכזניקי הוא בהגדרה שיח כללי, לאומי ואידיאולוגי, שמדבר על המצוקות של כלל עם ישראל. הוא לא רואה את הפרט כפרט, על הבעיות שלו, אלא שואף לכוון גבוה, אל הכלליות וההנהגה של עם ישראל. התחושה היא שאנחנו מדברים על מערכות, תנועות עולמיות, נצח, עם ישראל, בעוד ה'פרטי' מצומצם ומוגבל. בין השאר, זה מפני שאצל הרב קוק כמו להבדיל אצל היגל, הפרטים הם רק מקרים אפשריים , חלק ממהות היסטורית יותר גדולה. כמובן, אפשר לגייס את הפרט לשירות העם והאידיאולוגיה – לעלות לישראל, להקים יישובים – אבל השיח הממשיך שלו לצערי לא מתעניין מאוד בבעיות הפרטיות, עבודת האדם ומידותיו, משמעת ושליטה עצמית , ניהול הרגש ותיקון הרצון , ניהול העוני ומשברי משפחה , בניית עצמאות כלכלית וטיפול בפשיעה ובמניעתה .
ש: אבל הדיבור הזה עומד בסתירה לצורך הבסיסי של מזרחים רבים, שדווקא כן מתמודדים ביומיום עם בעיות 'פרטיות' לחלוטין.
ת. כן. שם נמצאים רבים מהמזרחים, לטוב ולרע, ושם גם פגשה אותם הציונות. והציונות הדתית לא השכילה להכיל אותם. אני חושב שבזרמי "מרכז הרב" כמו גם "הר עציון" יש משהו שבאופן מובנה לא יוצר מגע עם הרחוב, לא רוצה לגעת ביצר הרע או בבעיות הקיום הבסיסיות , אלא נושא עיניו אל מעבר לזה. לא עשו שם את תיקון החשיבה המתבקש, וכאן אפשר למצוא, לדעתי, חלק מהסיבות מדוע הציונות הדתית איבדה רבים מבניה, בין שהפכו לדתל"שים, ובין שהפכו לש"סניקים.
(4) ש"ס
ש: הציונות הדתית אולי כשלה כאן, אבל יש מי שכן ידעו לדבר בשפה הפרטית, ואכן הצליחו לסחוף רבבות מזרחים. וזו : תנועת ש"ס.
ש"ס לא רק ידעה לתת מענה תוכני ואמוני לבעיות שמטרידות את המזרחי, בלי להגיד שזה 'פרטי', אלא גם הגדי לה לעשות והקימה רשת מסועפת של סיוע ועזרה.
ת. כן. מי שידעה לדבר אל המזרחים בשפתם ובאמת הצליחה להחזיר בעשור האחרון אלפי אנשים לחיק הדת הייתה ש"ס. הם לא אמרו 'לא נרד אל הרמות האלה של יצר הרע'. הם ירדו אל מעמקי הדיבור הפרטי, והצליחו. ההוכחה הסופית ניתנה בבחירות ב-1999, כשרבבות אנשים, ביניהם רבים שגדלו במחוזות הציונות הדתית וקיבלו חינוך מודרני, דמוקרטי ומערבי לכל דבר, הפכו ל-17 מנדטים של ש"ס. ורבים בציונות הדתית תהו, איך זה קרה? זה קרה בגלל כל מה שמניתי כאן, בגלל הזרות והניכור של השפה, שלא נתנה להם מה שמצאו בש"ס – מענה למצוקות שבאמת מטרידות אותם, תכנים רלוונטיים, שפה פרטית, בית ושייכות.
באופן פרדוכסלי צריך לומר שש"ס שיקמה את תרבות העוני המזרחי אבל למצער היא ממשיכה ליצור אוכלוסיות עוני תלותיות ע"י הוצאתן ממעגל היצירה המפרנס בסירוב להעניק חינוך אקדמי-מדעי-טכנולוגי. הדרך הדתית המשקמת מחד, חוזרת ומחבלת במצב הכלכלי-חברתי מאידך. ראי עד כמה העניין סבוך.
. ש"ס הציעה פתרון ה"חזרת עטרה ליושנה". – ש"ס ראתה בדיכוטומיה שבין ציונות מודרנית לבין דת התורה קרע שאינו ניתן לאיחוי ולכן אמרה ניתנה ראש ונשובה לשפה הדתית – הגלותית . כך אכן נוכל ליצור הוויה דתית שלימה יותר ומחוייבת יותר . במובן הזה הפקירה ש"ס את המרחב הציוני- המודרני- הארצי- והנציחה בנאמניה חברת עוני גדולה וזאת מבחירה . אין לימודי חול, אין צבא , אין מדע וכו'. הדאגה לעניים הגדלים והולכים תיעשה באמצעות פוליטיקה של נדכאים . השלוחים הפוליטיים של חברת העוני הספרדית-חרדית הזו יהפכו את המדינה על קצבאותיה קרדום לצמצום הפערים .
לא רק מהמקרה של ש"ס אני למד כי השפה הציונית –דתית היא שפה אנדרוגנית המתקשה ליילד דתיות מחוייבת . הדבר נכון לכלל בניה של הציונות הדתית והוא נכון שבעתיים למזרחיים שהם תוצרי תרבות שאינה מכירה באבחנה בין דת ומדינה בין אלוקים והטבע (המדע ).
ש: רבים ממצביעי ש"ס הם פליטי הציונות הדתית ומצביעי מפד"ל בפוטנציה שהתחרדו, כמו למשל משפחתו של אריה דרעי. ואילו אחרים עשו מסלול שונה – התחלנו והפכו לדתל"שים, ובהמשך התחרדו והצטרפו לש"ס. מה שחושף תופעה מרתקת: גם כשהדתל"שים המזרחים מחליטים לחזור אל הדת, הם לרוב לא חוזרים אל חיק הציונות הדתית.
ת. נכון. זו בעיה מאוד חמורה של הציונות הדתית: אלפים שעזבו את הזרם הזה, אך ביקשו לחזור אל הדת בהמשך חייהם, לא חזרו לשם, אלא לש"ס ולחסידות ברסלב וחב"ד לזרם הזה חוזרים בתשובה. כל הזרם האדיר של הציונות הדתית לא העמיד די רבנים כריזמטיים שיכולים לסחוף את הנוער בשכונות, להקים ישיבות בערי פיתוח, להביא את האנשים מהרחוב לשמוע שיעור בבית הכנסת. והנה, מה מסתבר? שרבי נחמן המת הצליח להחזיר יותר אנשים בתשובה, ובוודאי יותר מזרחים, מאשר "מרכז הרב" בכל גלגוליה.
(הגם שאפשר להציג את הציונות הדתית וכמו גם את תנועות הנוער שלה כתנועת תשובה אלא שזהו דיון אחר. )
הדבר הזה מקומם שבעתיים מפני שדווקא אנחנו, הציונות הדתית, היינו אלה שחרתנו על דגלנו להחזיר את עם ישראל בתשובה. החרדים בכלל לא חשבו על זה. להפך, אנחנו היינו אלה שהאשמנו אותם בהתבדלות ובהסתגרות, והנה קרה בדיוק ההפך. הם מצליחים להגיע לשכבות החלשות ואנחנו לא.
אם זיכרוני אינו מטעני עד היום הציונות הדתית לא העמידה מוסדות לחוזרים בתשובה, מעבר ל'מכון מאיר' ועוד אולי שניים שלושה מקומות קטנים. (איני מכליל את המדרשות והמכינות שהנם חלק מחינוך הדתי- הפנימי). "מכון מאיר" הפועל באוריינטציה "מרכזניקית" לוקה לענ"ד באותם כשלים שהזכרנו. זה כשלושה עשורים שהוא מתקשה להתרומם ולהסתעף , לא מפני שאין אנשים שרוצים להתחזק, אלא מפני שהמתחזקים – בעיקר המזרחים – בוחרים ללכת למסגרות תשובה של "ערכים" , ש"ס , חב"ד וברסלב .
שוב עלי להדגיש שבשנים האחרונות ישנה תסיסה גדולה ומעוררת תקווה, וארגונים שונים כמו "ראש יהודי " "ומעייני הישועה" וכדו' פועלים בכיוון הנכון . חבל שזה באיחור, עם ישראל הפסיד הרבה בינתיים כמו למשל את העקירה מגוש קטיף .
סיבה אחרת היא שהחרדים למדו מזמן מה שהציונות הדתית מתקשה לעכל: שיש כאן שני ציבורי מוצא שונים זה מזה, שמטרידות אותן בעיות נוספות ושונות, ולכן צריך בשלבי העיצוב לדבר בהתאם בשפה הרלוונטית לגביו. אפילו בארגון החזרה בתשובה "ערכים", מהגדולים בעולם, הבינו זאת, והקימו שני אגפים נפרדים: אשכנזי ומזרחי. כך, למשל, לאשכנזים המתחזקים נערכים סביב הוכחות ל"קיום האל והתגלויותיו", ואילו למזרחים מביאים רבנים המתחרים בפיתויי הרחוב ומחזקים את הרצון והמחוייבות הנורמטיבית .ויש תוצאות מוצלחות. אבל, בציונות הדתית יש בוז לחרדים ובוז לשיטה, וזאת הסיבה שיש לנו מעט חוזרים בתשובה למרות החיכוך עמם בכל שדרות העשייה.
(5} שיקום התרבות המזרחית. הבשורה. התיקון. החזון.
מצד שני, אנחנו תמיד חכמים לאחר מעשה. אין ספק שנעשו שגיאות, ומזרחים רבים שהתחלנו יכולים להעיד עליהן. אבל אולי כדי ללמוד להכיל את הציבור הזה וליצור סינתזה אמיתית, גם אם באיחור, צריכה הציונות הדתית לעשות תיקון חשיבה, לא רק בשביל המזרחים – אלא גם בשביל עצמה. היום אני מאמין שיכולה להיות הזנה הדדית אמיתית בינינו. אני רוצה שתיווצר הפתיחות בחברה האשכנזית – אצל המזרחית היא כבר קיימת, כי כפו אותה עליה – לאפשרות של תרכובת, לא רק בנוסח האחיד של התפילה, אלא בכל תחומי ההוויה הדתית, כולל בפסיקה, בפיוט, בטקסים, בניגונים , בלימוד הלכה וקבלה ובאורחות התרבות .
כמי שבא מתוך הציונות הדתית, הייתי רוצה לראות בזרם הזה את האופציה הרוחנית הדתית האולטימטיבית של מדינת ישראל. אופציה שהיא לא ספרדית ולא אשכנזית, אלא מעבר לשתיהן. הרי לא הגענו לכאן כדי שכל עדה תתפלל במניין משלה. לא באנו רק לשמר – אלא גם לייצר. לייצר משהו חדש, ישראליות שנותנת ביטוי, גאווה ולגיטימציה לשתי התרבויות ומתנשאת מעבר להן.
6. אז לסיכום דבריך אנא ממך הצע מס' צעדים מהעולה בדבריך בהם יש לנקוט על מנת לקדם את החזון הזה !
ובכן כל האמור להלן לא בא להוציא אלא להוסיף על החיובי שכבר נעשה .
. עוד ברור כי הדברים האמורים כאן לגבי בנים נכונים בתרגום המקביל לבנות .
1. כמו בכל התמודדות של מיעוט מול רוב הגמוני צעד ראשון הוא הכרה בבעיה . בעיית ההשתלבות של העולם המזרחי- מסורתי –דתי סובל מאי ניראות ומשקיפות . בד"כ אין מכירים בבעיה בטענה שהיא לא קיימת . מאחר והאתוס הממלכתי-דתי הוא זה שלא קיימת אפליה ואין דחייה , ובוודאי שאין העדפה על רקע מוצא אשר על כן נדמה שאין בעיה . אם נוסיף את נישואי התערובת ההולכים וגדלים ואת המצב במוסדות החינוך בהם נבחן אדם על המאמץ , היכולת והכישרון האישי הרי שהשורות פתוחים וכולם מוזמנים ליטול בהם חלק . בד"כ אין מודעות מספיקה לעובדת היותה של השפה הציונית דתית שפה מדירה . אין מודעות לסדר יום הקובע את נושאי המשנה הציונית דתית ואת עולם האידיאות המעצבות ציבור זה באופן התומך ומייצר מחדש בעיקר את גידולי ה"בית ". אין מודעות לאי נוכחותה של התרבות המזרחית על מאפייניה, גדוליה ומוריה בזהות הציונית –דתית . בד"כ אין מודעות לעובדה כי מוסדות בעלי מובהקות מזרחית מתאפיינים בבעיות נורמטיביות- דתיות שהם עניין לענות בו בשונה ובנוסף לשיח שבו דנים במוסדות בעלי מובהקות אשכנזית .
אם כן צעד ראשון יש להכיר בבעיה ולציין את התפרשותה וגבולותיה.
2. יש צורך לעמוד באומץ על הרקע לבעיותיות עליה אנו מדברים , על מקורותיה כמו גם על העובדה שלמפגש בין יוצאי ארצות האיסלם לבין יוצאי ארצות הנצרות והמערב הייתה ועדיין יש דינמיקה מסויימת של התנהלות כפי שאנו מכירים אותה .
3 . כציונים דתיים אנו מבקשים באחת לחולל שתי תמורות . האחת להקנות שליטה בשפה המערבית המשתלבת במרחב במודרני. ומאידך לחזק את הזהות התרבותית-דתית כבעלת לגיטימציה וכשוות ערך ביצירת התרבות הישראלית המתחדשת .
אשר על כן הצעד השלישי הוא להיות מודע לשפה הציונית דתית ולבעייתיותה בהיותה רציונאלית - מושגית ובשל כך מנכרת. שפה אמצעית המגבירה מודעות ומקטינה מחוייבות . שפה אנליטית החושפת ומטפחת סתירות ודיכוטומיות. פגיעה במוכרעות בשל הרפלקטיביות המתנה . ומשום כך לשלב בה שפה נראטיבית- נורמטיבית . . הדבר משליך על מקצועות הלימוד במוסדות החינוך הן בשלב היסודי והתיכוני והן במסגרות ההמשך העל תיכוניים . כמו כן בשיעורי הלימוד בישובים , בכנסים שונים וכדו'. לשם דוגמא (הטיה במקצועות הקודש מלימוד תלמודי – עיוני להסללה בקיאותי/ אגדי - מדרשי/ רמבמ"י- הלכתי / נושאי / תנכ"י וכדו' . ואף אלה ידונו בנושאים ובסוגיות בעלי משמעות קיומית בשאלות משפחה , קהילה חברה ומדינה במוקדים המשפיעים על עולמם .
כששפת הלימוד מאופיינת אף בשיח נראטיבי מחייב , מחזק , מקדש ומחבר.)
5. לא די בכך שניתן האשראי למניינים ספרדים כך שספרדים יוכלו להתפלל כמנהגם . האם יינתן האות לערב תפילות .? כל ספרדי ציוני-דתי שולט בד"כ במנהגו שלו וב"ידע העם" ובמורשתו של חברו האשכנזי .(כך על כל פנים הוא מתחנך ). ולא כך הוא אצל עמיתו האשכנזי- הציוני-דתי. כל אימת שכך יהיה תימשך הבעייתיות של אי הניראות .
אשר על כן הצעד הבא הוא לחרוג מדעת מהמייצר התרבותי-מנטלי - המוצאי ולהיות בן שתי התרבויות, שולט לפחות בשתי השפות , מכיר את הארחות , ונע ביניהן כבן בית שלישי . להגיע למקום שהזהות התרבותית- דתית שלו נבנית משתי הגדות ומשני ה"בתים" ונמצאת אף ממעל להן. זהו התנאי לשיקום התרבותי כנה .
המשנה הציונית דתית למרות היותה פתוחה ורחבה צריכה בכל זאת לעבור "תיקון" או "תיקונים" . תיקון באופן הנותן דעת על כך שהעולם המזרחי על היבטיו השונים מוסיף משקל סגולי המחדד רגישויות מוסריות , מעשיר ומוסיף לשיח ההגמוני הרציונאלי, מצריך עיסוק עיוני ומקצועי בשאלות של צדק חברתי .
4. "הטובים לטייס"- יש להטות את ההרגל המוכר בה טובי בניה ומנהיגיה של הציונות הדתית- "מתברגים" במוסדות ה"עילית" של הציונות הדתית . הטיה זו צריכה להצביע גם על הפריפריה כאידיאל דתי- חברתי- מוסרי עליון בתוך המשנה הציונית . בשל סעיף 3. אסור שהצטדקות מהסוג "אני לא כל כך מכיר ולכן יתעסקו אלה ש.... " תהיה קבילה . על "סדר היום" יש להניח את הצו שהטובים הולכים למקומות שנדרשים בהם לפחות שתי שפות . "ללמד לנער על פי דרכו" ו"במקום שליבו חפץ " ו"לדון אותו בהגעה למקומו " דורש שנהיה ב"מקום" הזה וב"דרך" הזו עוד קודם ולא שנבחר את תלמידנו על פי דרכינו או במקום שליבנו חפץ . מסגרות ההסמכה של רבנים תהיינה מחוייבות לייחד עיסוק ברקמת החברה הישראלית . בתוך כך להעמיק את הידרשותם לספרות חכמי מזרח ולפילוסופית ההלכה והלימוד שלהם , להתמחות בשאלות הלכתיות ועיוניות של הטבה וצדק חברתי- (אבטלה, זיקנה , רפואה , סטיות חברתיות , משפחה וכדו'), להתכשר בכלים של עבודה סוציאלית ובמיומנויות מנהיגותיות – חברתיות – מערכתיות . זאת בנוסף לפיתוח יכולות רטוריות מידרגיות המותאמות לאוכלוסיות שונות.
5. בשל הכרה במצב הבעייתי הקיים היום יש לעשות מאמץ מכוון ומוטה להמליל ולהמשיג יצירות מאוצרות הרוח התרבות של העולם המזרחי. יש לדאוג להיותם קומוניקטיביים לבן דורנו ולהפכם לנושאי תוכן במסגרות הלימוד השונות . ( גם אם נדמה שאין להם יחוד רדיקאלי או עומק אינטלקטואלי מזהיר). דבר זה שוב צריך להיות מונח לפתחם של בעלי אמירה בעולם הציונות הדתית : ראשי ישיבות "גבוהות" "הסדר" "מדרשות "מכינות" "תיכוניות" וכדו' וכן הוגים , מרצים אקדמאיים וכותבי מאמרים.
6. יש לציין בסיפוק כי נעשים צעדים משמעותיים בתחום ההחזרה בתשובה בעולם הצ"ד . את המגמה הזו יש להרחיב ולשכלל אל הסגנון המסורס"י (מסורתי – ערסי ) המצוי בקרב התיכונים המקיפים ובחלק ניכר מהישיבות התיכוניות (כמובן גם למקבילות הנקביות ) . בהמשך לסעיף 4 יש להעמיד מסגרות הכשרה המצמיחות "תואמי אמנון יצחק" צ"ד. יש לעמול ללא לאות ולתור אחר התנאים הנדרשים להפוך את הסגנון המסורס"י למחויב דתי- ציוני . " איך עושים חזרה בתשובה ציונית דתית שבה שיקום חברתי-תרבותי לצד שיקום כלכלי- מעמדי?" נושא זה צריך לעמוד בשורה אחת עם נושאים אחרים של הציונות הדתית המצויים תדיר בכותרות כנסי עיון ואסופות מאמרים בעולמה של הציונות הדתית .
7. יש להמשיך את המגמה המבורכת של פתיחת מסגרות המשך ישיבתיות, מדרשיות , מכינתיות הערוכות בשפה , בתוכן ובסדר היום לקליטתם של אוכלוסיות אלו. ההכשרה אמורה להיות כפולה לכל הפחות : הן העצמה זהותית תרבותית ספרדית – אשכנזית והן שליטה בשפה במערבית המודרנית ובמיומנויות שינוי חברתי. גם המסגרות הקיימות נדרשות לעשות שינוי במיצוב יתדות התוכן ועוגני הפעולה בכיוון זה .
8. הגרעינים תורניים עושים עבודה נפלאה וההתפתחות החיובית שלהם מותנית באימוץ העקרונות המוצעים עד כאן .
9. בניגוד למגמת הסגרגציה לה אנו זוכים במחוזות הציונות המתחרדל"ת יש להרים על נס ישיבות שילוב תיכוניות . ישיבת שילוב המכילות כיתות תורניות בעלות מוטיבציה ערכית וחדורות שליחות חברתית כמרכז הלמידה שלהן יהיה מכוון למגמות סביבתיות- חברתיות .
ולבסוף אני מבקש לסגור את רשימת ההמלצות הנ"ל באמירה אישית .
חברים טובים רבים יש לי מהם אנשי אקדמיה מובילים בתחומי ההגות הרוח , מהם רבנים ראשי ישיבות של מסגרות ומוסדות אליטסטיים הן בגיל התיכוני והן בגיל העל תיכוני. פעמים רבות במפגשנו האקראיים אנו מתעדכנים הדדית לגבי עיסוקנו הנוכחי. אנו מחליפים עוד כמה מילים על העשייה ועל היחס לעבודה . לרוב אני זוכה מבן שיחי למשפט מפטיר ומסכם מעין זה : " תשמע ! כל הכבוד! זה הדבר הכי חשוב ! (לעומת עיסוקי ) מה שאתה עושה זאת העשייה ! זאת חזית החינוך היום ! ממש כל הכבוד"! ואני למרות דברי השבח הנחמדים איני מניח לבן שיחי ואני שואל- קובל : "מדוע אם כן אתה ("בעל הכשרונות") אינך נמצא שם ואילו אני כן ? מדוע אותי זה אמור להטריד ולחייב בעיסוק "שפיר ושליה" ואותך לא ? בד"כ אני זוכה למענה מגומגם בנוסח של "אי התאמה". לא אכחד, כשאני נפרד מהחבר התורן, אני ממלמל לעצמי : "ואני מה אני ? אני מתאים ?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה