ה חידת האיש משה רבנו באמונתו / ראובן הכהן אוריה
פתיח
איך קורה כדבר הזה ? איך נבין זאת ?
משה רבנו – גדול הנביאים , גואל ישראל ממצריים ונותן התורה האיש עליו העיד הקב"ה בכל ביתי נאמן הוא "פה אל פה אדבר בו" , משה אבי אמונת שם הוי-ה "לבעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם" .
כיצד זה שהוא הוא יאמר עליו אלוהיו "יען לא האמנתם בי", "מריתם פי", "מעלתם בי ". האם אמירות אלה הן ביטוי לנפילה " ו / או מכשלה מקומית? הלא העונש שכנגד חמור הוא למשה מכל ? חמור עד כדי שכל תחינותיו של סנגורם של ישראל להעביר רוע גזירה לא הועילו. הלא דבר הוא .
המקרא כשלעצמו אינו עוסק בגלוי בשאלה . האם מותר לנו ?
הגם שמשה מעלה את עניינו זה בספר דברים במקומות שונים הרי הוא נענה כי עליו לקבל את הגזירה ולשתוק. האם גם אנו מצווים לשתוק על כך ?
על פניו חטאו של משה נעשה במי מריבה ושם גם נקבע עונשו . מה היה חטאו? ומדוע זה עונשו ? היש יחס ביניהם כדי כך שהעונש יעיד על החטא ויאיר את הולמותו?
מה היה בחטא שראוי היה להכתירו באי אמונה: " לא האמנתם בי ".
כיצד זה נכשל משה בחטא שכזה וחטא שזהו עונשו ? האם אך במי מריבה היה הליקוי ואך עליו לקה או שמא מי מריבה הוא רק אחד הביטויים ושמא הבולט או האחרון שבהם למורכבות אמונת משה ?
ואם אכן יש במקרא עצמו הערות רבות המלמדות כי "מי מריבה " אינו כל הסיפור אזי ראוי להשיב את ההערות הללו זה על זה ולצרפם לתמונה מלאה יותר .
עמימות החטא כפי שהדבר מתנסח הובילה לעיסוק בהיבטיו השונים של דמות משה כמנהיג. העמימות הוציאה את הדיון מהאירוע המקומי אל המרחב ואל זירת כלל ההתרחשויות של משה וישראל בנדודיהם .
המדרש מציג את בקשתו של משה לכתוב במפורש את "סורחנו" כדי שלא יתלו את הענשתו בדברים אחרים ונוספים . באופן אירוני האופן העמום כל כך שבו נכתבו הדברים עם רמזים עבים לעבר דברים נוספים ובכלל זה אמירותיו של משה עצמו בס' דברים הובילו לפרישת היריעה הרבה מעבר לתקלה המקומית .
אבל לא רק העמימות עשתה זאת אלא, גם הדיספרופורציה בין גודל החטא לעוצמת הענישה . המידתיות הטרידה מאוד את חז"ל . המדרש אינו יכול להסתפק בטענה שעם צדיקים הקב"ה מדקדק כחוט השערה . משה אינו צדיק רגיל כדי שיהיה די לו במעידה קלה ע"מ להפוך עבורו את תורת הגמול לעניין שרירותי כמעט. כאן נחלצו חכמי המדרש ופרשני המקרא לעשות צדק עם הגזירה . במילים אחרות ללמד כי משה היה ראוי לדין זה .
מאידך מדרשים רבים שמים בפי משה את אחד הדיונים הנוקבים והעזים ביותר בבעיית צידוק האל ותורת הגמול. משה כמייצג את המקרה שלו עומד בביקורת הזו נוכח האלוקים . הנך תופס אותי על מה "שממך למדתי"!
סופו הטראגי של משה הוא מן החידות הגדולות בסיפור אמונת היהדות אף כישלון מאבקו העיקש לזכות לסוף ראוי וטוב יותר זכה לניסוח החריף בבעיית התיאודיצאה "מדוע צדיק ורע לו"?
שאלה זו זיכתה את משה בכתיבת ספר איוב ואף הפכה לתוכן של שאלת החיץ בין האדם לאלוקים "הראיני נא את כבודך " , שאלה עליה נענה בשלילה. כך במסורת חז"ל. מדרשי מות משה חושפים עד כמה ה"פצע המדמם" הזה משליך על מורכבות אמונת משה ועד כמה היא ניבטת דרכו .
אפשר שהמדרש הקורא בין שורות המקרא יסייע בידנו לארוג ולעמוד על חידת אמונתו של משה !
אף ההגות והפרשנות המאוחרת למדרש עסקה רבות בדמותו של משה ובכישלון מנהיגותו .
אמונת משה אינה אמונתו שלו בלבד הלא היא כרוכה באמונת כל יהודי.
יש בדברים הללו כדי להעיד על איפיוני עומק בתהליך עיצוב אמונת היהדות המונותאיסטית .
הדרך בה נלך במאמרנו היא בתנועה צנטריפטאלית . מהמרכז החוצה. מרכז זה יהיה פרשת "מי מריבה" מפני שסוף סוף שם הוכרה בעיית האמונה ושם נגזר והוצהר ענשה.
אחר שנבחן את המגמות השונות בפרשנות לחטא נצעד להרחבה של הפרשנויות הרואות בחטא זה ביטוי למגמה ולעיקרון כללי יותר באשר למעמדו ולדרכו של משה .
בשלב השלישי נסקור את כלל המופעים העוסקים בהתנהלותו האמונית של משה נוכח ה' ומערכת היחסים עימו .
יש בחז"ל הממעיטים בערך החטא וממקדים אותו בחטא מי מריבה כמו המדרש הבא :
ספרי במדבר פיסקא קלז : משה אמר יכתב סורחני , שנאמר : על אשר מריתם פי במדבר סין ...' משל למה הדבר דומה לשתי נשים שהיו לוקות בבית דין , אחת לוקה על שקלקלה ואחת לוקה על שגנבה פגי שביעית . זו שגנבה ...אומרת : בבקשה מכם הודיעו סורחני שלא יהיו העומדים סבורים לומר כשם שזו קלקלה אף זו קלקלה. תלו לה הפגים בצווארה והיה הכרוז מכריז לפניה : על הפגים לוקה .(בנוסח אחר ויקרא רבה לא . אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כתוב בתורתך מפני מה איני נכנס לארץ , שלא יהיו ישראל אומרין דומה שזייף משה את התורה ואמר דבר שלא נצטווה. אמר לו הקב"ה חייך שאני כותבה שלא הייתה אלא על המים")
כמדומה שבקשה זו לא עמדה לו למשה ואנו כמו כל גדולי הפרשנים והדורות לא מילאנו אחריה . משום כך
בפרשת מי מריבה כמצופה רבו הפירושים. גם בשל חוסר הבהירות של החטא וגם בשל ההפתעה באשר לעונש וממדיו הבלתי מדתיים לכאורה .
אם נבחן את במדבר, כ', ב-יג בעין קפדנית ובלתי משוחדת נמצא כי אין בכל ההשתלשלות רמז כלשהו לחטא . מה בכל ההשתלשלות סובל את הביטויים "יען לא האמנתם בי להקדישני" "...כאשר מריתם פי במדבר צן במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם הם מי מריבת קדש מדבר צן" (במדבר, כ"ז, יד) או ""על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צן על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל" (דברים, ל"ב, נא); ? מה בכל ההשתלשלות יכול להסביר את העונש למשה ולאהרון?.
בעל עקידת יצחק..., מקדים נננ
בעל עקידת יצחק (ר' יצחק עראמה ) מקדים לבירור זה את המילים הבאות על משה רבנו וענשו.: "... ש"הרי שולחן והרי בשר והרי סכין לפנינו ואין לנו פה לאכול" (קדושין מ"ו א') וזה: כי מצות ה' למשה כתובה לפנינו, והמעשה אשר עשה לא נעלם מנגד עינינו, ומחרון אף ה' ישתומם לבנו, ואין אתנו פירוש ישכך את האוזן בחטא וביישוב."
עמימות הפסוקים הביאה לפרשנות רחבה ומגוונת הבה ונבחן את העיקריים שבהם ונחלקם לפי קטגוריות שונות :
א. החטא מתייחס אל יחסו ,דיבורו, והתנהגותו של משה נוכח תלונות בנ"י . אופיו של משה מוצג ע"י: א. מזגו הסוער והנמהר ;רמב"ם- חטאו של משה בכעסו ובביטוי שכינה אתם "המורים " ב. פחדנותו; ג. קשיחותו ואכזריותו.(התמקדות באבל מרים במקום צרכי העם ) דבריו: א. שימוש בשאלה כהבעת ספק באלהים; ."המן הסלע נוציא לכם מים"?. ב. כינוי ישראל "מורים"; ג. השמוש במלה "נוציא "כמייחסת גם להם ולו רק לרגע, כוח ניסי.
ב. החטא מתייחס אל מעשהו של משה נוכח הציווי של ה' אליו. 1. פעולת משה – הכאת הסלע: במקום לדבר אלי; 2.. בחירה שרירותית, בניגוד לרצון העם שבחר בסלע אחר; 3. הכאה פעמיים ולא פעם אחת.
ג. החטא מתייחס אל מנהיגותו הכללית של משה כשמי מריבה הוא ביטוי לכך . בעיית ההנהגה היא בכך שהדור החדש העומד להיכנס לארץ בנוי באופיו אחרת מזה שיצא ממצרים ולכן ראוי להנהגה מדינית-דתית שונה ואין ראוי למשה להמשיך בחילופי המשמרות –דורות .
הרמב"ן והאברבנל ופרשנים אחרים כבר דחו בראיות נגדיות כל היתלות באחד המרכיבים כעילה לחטא וכסיבה לעונש ואף דעותיהם עצמם נכללים בקטגוריה הלזו . ר' יוסף אבן כספי מעיר " בזה יש פירושים לאין מספר. אין אחד מהם נכון אצלי..".
גם בעל אור החיים, מביא עשר דעות שונות בשאלתנו ומסכם: הפירושים אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת וצא ולמד מה שטען הרמב"ן על מהם ודחם, ומה שטען ראב"ע על ג' אחרים ודחם ואני טוען על השאר... " . גם שד"ל, האריך מאוד בפירושו לענייננו ואף הוא הביא דעות שונות ומתווכח איתם. אך מעניינים ביותר דבריו הבאים: משה רבנו חטא חטא אחד והמפרשים העמיסו עליו שלשה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש... אשר על כן נמנעתי מהעמק החקירה בדבר זה, מיראה שמא יצא לי חטא חדש ונמצאתי גם אני מוסיף עוון חדש על משה רבנו.
ממי מריבה אל חטא המרגלים .
ובכן הפרשנות המקומית מתקשה לזהות את החטא ויתירה מכך ליישב את החטא עם ההכרזה עליו וההגדרה שלו בקטגוריות של אי אמונה , מעילה. עוד נוסיף את קושי ההלימה בין החטא לבין העונש על פי כל אחת מההצעות .היכן כאן המידתיות של הענישה ?
הקושי לזהות את חטאו של משה בתוך סיפור מי מריבה עולה גם מתוך המקורות האחרים בהם משה עצמו מתייחס לחטאו ולעונשו בשל חטא זה . במקורות הללו מייחס משה את החטא ואת העונש לדברים אחרים . כמו לחטא המרגלים .
הבה ונראה : בדברים א זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י יְדוָֽד׃ לז גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְדוָ֔ד בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם׃
הכיצד כורך משה את אי כניסתו לארץ בחטא מרגלים ולא בחטא מי מריבה ?
פירושים שונים נתנו לעניין .
הרמב"ן: "יאמר, הנה חטאתיכם אשר עשיתם בעת ההיא במרגלים מנעו מכם הארץ הטובה, ועוד הוספתם לחטוא בפעם אחרת עד שמנעתם גם אותי מלעבור".
אולם על פניו אין זה פשטות הדברים ומשמע כאן כי חטא המרגלים עצמו הוא אשר גרם למשה שלא יכנס לארץ.
אברבנאל מסביר: כי משה אכן חטא גם בחטא המרגלים וחטאו היה בכך שהציג להם שאלות, מהם נמשך חטאם של המרגלים. אולם הוא מסביר כי חטא זה כשלעצמו לא היה מונע ממנו את הכניסה לארץ, אך לא יתכן שהוא יכנס לארץ כשהוא בעצם גרם בעקיפין לחטא של העם ומנע מהם את הכניסה לארץ.
המדרש מציע כיוון דומה : משה הוא המנהיג של דור המדבר ולא יתכן שהדור כולו יישאר קבור במדבר ומשה מנהיגו יכנס לארץ. נראה כי זוהי כוונת משה בדבריו כאן, כאשר הוא מאשים את העם בעובדה שהוא לא נכנס לארץ ומקשר את זה לחטא המרגלים.
"רבי אלעזר ברבי שמעון : ויתעבר בי ה' למענכם...שמא תאמר בגיני ת"ל למענכם בגינכם ולא בגיני , אתם גרמתם לי שלא אכנס לארץ" ויאמר ה' אלי רב לך – אמר לו דייך עד כאן" (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דעמלק בשלח פרשה ב' )
ובחז"ל במדרש על פרשת 'מי מריבה':
"אמר לו הקב"ה למשה: באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ? משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן. ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, אמר לו המלך אם אתה נכנס עכשיו, מה יאמרו הבריות שאתה השבית הצאן. אף כאן אמר לו הקב"ה למשה שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר ואת מכניס דור אחר?" (במדבר רבה יט: יג).
אולם מהלך זה אינו פותר את הבעיה כי בפרשת 'מי מריבה' נאמר במפורש כי דווקא חטא זה גרם לאי כניסתו של משה לארץ!
כאן נשוב לדברי האברבנאל שמבאר יפה מדוע התורה תלתה את אי הכניסה בחטא מי מריבה - "כדי לשמור על כבודם, ושלא לערבם בכלל פושעי ישראל". אברבנאל מסביר כי ה' תלה את עונשם של משה ואהרון בחטא קל יחסית על מנת שלא יאמרו כי הם נטלו חלק בעצת המרגלים.
מכל מקום האם משה מבאר כאן בפני בנ"י כי חטא מי מריבה לא היה בו כדי לגזור על משה את אי הכניסה לארץ . שמא מוסיף כאן משה שהגזירה על דור המדבר גרמה בעקיפין שאף הוא ימנה על אלה שאינם נכנסים מסיבות שונות : א. לא ראוי שהם ישארו והוא יכנס . ב. כמנהיג צריך הוא להישאר עימם . ג. אפשר שעל ידו נתגלגל חטא המרגלים והוא זה שגרם בעקיפין לחטאם בזה שהסכים לשליחת המרגלים כמו שמתואר כאן בדברים: " וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן׃ כג וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט׃ ד. אפשר שבשליחת המרגלים על ידי משה הייתה בעיה של העדר ביטחון . כמו שאומר רש"י " שלח לך" לך דווקא ! לכך כתוב בתהילים "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה עבורם"
ואולם נראה כי אפשר ובניסיון לחלץ את חטאו של משה ככרוך בארץ ישראל בא מתוך הניסיון לתהות על העונש – כעונש אי הכניסה לארץ .הפסוקים הבאים מלמדים לכאורה "וראית אתה ונאספת אל עמיך" (במדבר, כ"ז, יג); "כי לא תעבר את הירדן הזה" (דברים, ג', כז); מתיאור משה את עונשו לעם ישראל: "גם אתה לא תבא שם" (דברים, א', לז); "וישבע לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ" (שם, ד', כא); ומדברי משה בתחינתו המפורסמת: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" (שם, ג', כה).
. יש אפוא השוואה בין חטאו של משה במי מריבה לבין חטאם של ישראל בעניין המרגלים המוזכר לפני פסוק זה.
האברבנל טען כי " עונש משה ומיתתו היה בעוון דורו שלא היו ראויים להכנס לארץ על ידו" וממשיך לומר כי משה נענש בחטאו , אך זה אכן בא ב"עניין המרגלים " וזאת משום שהוסיף מעמצמו בשליחות מה שישראל לא שאלו עליהם והקב"ה לא צווה בם ..." , מה שהוביל לבסוף לאסון , " ולפי שמשה רבינו עליו השלום היה סבה למקרה כזה לכן היה מהצדק האלוקי שגם הוא שסבב שימותו הדור ההוא במדבר ולא יכנסו , לא יבוא שמה .... " (פירוש לתורה , חוקת פרק כ' )[1]
חטא המרגלים אכן מסביר את העונש מידה כנגד מידה גם ברמת גרימת העוון וגם ברמת התלות של המנהיג במונהגיו. אם אין אתה נכנס לארץ צריך מנהיג שיכניסם לארץ .
נימוק זה מסביר לנו מה פירוש "ויתעבר ה' בי למענכם", שהוראתו – לטובתכם בעתיד, כמו "למען ירבו ימיכם" או "למען ייטב לי בעבורך" וכן רבים. בדרך אחרת קשה להבין את הביטוי הזה.
יוצא אפוא שמניעת הכניסה לארץ היא רק תוצאה משנית של הגזרה המקורית: ביטול מנהיגותם בכיבוש הארץ.
הוגים רבים ניצלו את חטא מי מריבה לבטא דרכו את בעיית מנהיגותו של משה רבנו את הדור החדש הנכנס לארץ .
רבי נחמן מברסלב – פירש באופן סימבולי את ההכאה על הסלע כהנהגה קשוחה בשבט בדרך של אילוף כיאה לקטינים תלותיים מצב עמ"י ביציאתו (וכפי שהתרחש במסה )ולא בדרך של חינוך לבוגרים עצמאיים מצב הנכנסים לארץ (כפי שהתרחש במי מריבה ) .
בעלי תפיסה ציונית ראו את הניסיון להכות בסלע כניסיון לחולל נס באמצעיים מאגיים כהמשך להנהגה הניסית המתאימה למדבר ולא הנהגה טבעית כיאה לכובשי הארץ האמורים להתנהל בדרך הארץ והטבע. ולכן משה שלא הוכשר להנהגה שכזו לא הלם מנהגות שכזו והיה צריך לפנות מקומו ליהושע הכובש והלוחם. .בפרשנות מעין זו נראה לדמות את חטא משה לחטא המרגלים שעל פי פרשנות שכזו ביקשו להמשיך את המצב הניסי שבמדבר ולא להזדקק לעבודת האדמה והארץ .
ואולם לא די בהרחבה אל ספר דברים ואל אמירותיו והתייחסותו של משה אל חטאו . יש המוצאים מקורות נוספים לחטאו של משה ובזה מרחיבים את הטעות למקומות ואירועים נוספים .
כך ניתן לראות בפרשת השליו שבמדבר:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי...מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר י"א, י"א - ט"ו)
"...כיון ששמע משה ששאלו בשר, הלך אצל הקב"ה, אמר ליה רבונו של עולם בשר הן מבקשין, אמר לו הקב"ה תן להם, אמר לו מאין לי בשר...מיד חרה לו הקב"ה, שנאמר ויקציפו על מי מריבה (תהלים קו לב)..." (מדרש תהלים מזמור כג ד"ה [ג] דבר אחר).
בתגובתו של משה לבקשת הבשר על ידי העם רואה בעל המדרש קשר בינה לבין חטא מי מריבה . חטא מי מריבה הוא המשך ותוצאה ענישתית לסירובו של משה להיענות לבקשת הבשר .
מה היה בתגובת משה המסמנת בעיית מנהיגות ויותר מכך בעיית אמונה.
. בעיית השליו הופכת לבעיית מנהיגותו וסמכותו של משה. כמדומה שהדרישה הבנאלית והאנושית לבשר (אם מותר להתבטא כך) מביאתו לאמירה אנושית כל כך ומעבירתו ממידת מנהיגותו עד שבא לכלל הדיבורים:
יא) למה הרעותה לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעינך לשום את משא כל העם הזה עלי
יב) האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו
יג) לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני
טו) ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעינך ואל אראה ברעתי
ספק אם ישנה עוד אמירה רגישה כל כך של משה המתפרצת ממעמקיו כזו הבוקעת במעמד הזה. תרעומת שהגיחה באיפוק רב בסדק שיצר 'שליו ראשון' "ונחנו מה וגו'" בשמות פר "בשלח" הנה היא באה כפרץ בשליו שני לשיא כמוה לא הכרנו.
תלונת השליו יוצרת משבר מנהיגות. הרתעות משה מכבדותה של מנהיגות תובענית כל כך גרמה לנסיגה שלו ממנה מה שהביא להאצלת סמכויות על שבעים הזקנים והרחבת מעגל המנהיגות הנבואית.
זאת הסיבה לכך שה' כורך את מתן השליו בהאצלת הרוח על שבעים מזקני ישראל. שמא התכוון הכתוב לומר הרוח הא-להית שהואצלה ממשה על הזקנים הביאה לרוח שהסיטה את השלוים ממסלולם בפקודה הא-להית להסתער על מחנה בני"י. וכשם שנחה "עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספר" כך נחת השליו פעם אחת ולא יסף.[2]
ועוד, הסיומת הזו "על האדמה אשר נשבעת לאבותיו" בדברי משה אפשר והיא מעין הרהור חרטה ראשון של משה באשר לשליחותו כמביא בנ"י להנחילם ארץ אבותם. שמא בכך ביטא סירוב להמשיך בתפקידו ולמלא אחר השליחות עד להבאתם לארץ . אם השליחות התחלקה לשניים יציאה ממצרים וכניסה לארץ הרי משה מסתפק בחלק הראשון .יתירה מכך משה אף מבקש את מותו במידה והאלוקים לא ייעתר לבקשתו. שמא בהיענות ה' לחלקה הראשון של בקשתו לחלק את משא ההנהגה מינה וביה נחלק תפקיד השליחות "משה מוציא ויהושע מכניס". כך שכאן באדמת קברות התאווה נטמן הזרע שהושקה ע"י "מי מריבה" ואשר גידוליו ימנעו ממשה בואו אל האדמה "אשר נשבעת לאבותיו" והיא היא מקורה של נבואת אלדד ומידד.
ויתנבאו במחנה" - ומה נבואה נתנבאו?
אמרו משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ. אבא חנין אומר משום רבי אליעזר על עסקי שליו הן מתנבאין עלי שליו עלי שליו (סנהדרין יז ע"א) ודוק. מעניין יהיה לקשור את פרשת מרים הסמוכה לענייננו במסגרת שאלת המנהיגות.
הנה על פי פרשנות זו משה גוזר על עצמו את סיום תפקידו ואת "עונשו" לבל יכנס לארץ . משה מכיר במגבלות מנהיגותו את העם הזה בכך שאין הוא יכול לבדו לשאת טורחם ומשאם הילדותי. אין הוא יכול לשאת תביעות לבשר ותלונות קטנוניות בדומה להן.
פרשת מי מריבה חזרה והציפה את אותה בעיה ואת המוגבלות הזו . משום כך אך טבעי הוא שאלוקים מאשר סופית וקובע את הפסקת מנהיגותו של משה ואת אי כניסתו והכנסתו של עמ"י לארץ .
הקושי הקיים בפרשנות זו הוא בשאלת הקביעה "יען לא האמנתם בי"? גם אם אנו רואים בעיה תפקודית מנהיגותי שמשה עצמו מודע לה מפני מה זו מוגדרת "יען לא האמנתם בי" או "מעלתם בי" ?
כאן כדאי שנברר את הביטוי "לא האמנתם" . האם הכוונה היא לכך שמשה רבנו ואהרון לא האמינו ? אם כך מה משמעות המשך הביטוי להקדישני.?
ושמא "לא האמנתם בי להקדישני" פירושו לא גרמתם להאמנה בי כדי שאתקדש , או לא גרמתם להקדישני , . בפירוש שכזה אין בעיית האמונה נופלת על משה ואהרון אלא על המצב בו נמצאים בני ישראל- הדור החדש נוכח מה שנעשה למול הסלע. הביטוי מעלתם בי מחזק כיוון זה שבו עושים משה ואהרון שימוש לא נכון בקודש למשל בצוו האלוקי , או במטה המקודש של אהרון או של משה הנמצא לפני אלוקים, או בהתנהגות שאינה ראויה למנהיגים הפועלים בשלמות מול האלוקים כשכאן במי מריבה היו הם דוגמא לכאלה שאין אלוקים מפעיל אותם (אם בשל הפחד , הכעס, הביטויים הקשים , ההוספה באמירה , התמיהה והספק, הייחוס העצמי , הביצוע השונה וכדו' ) .
למרות ההסתברות הפרשנית השנייה שהוצעה יש במדרשי חז"ל פרשנויות שונות המצביעות על מורכבות האמונה של משה ביחס ליכולות האלוקיות ולהתנהלות האלוקית במציאות . דבר שצף ועלה שוב במי מריבה וככל הנראה היה השיא בהשתלשלות הלזו ושם אף נקבע סופית יחסו של ה' לעמדה זו .
פרק ה' – מידת הדין של משה
כיוון פרשני שכזה עולה מאוד במדרשי חז"ל המסרבים לראות בחטא מי מריבה את הסיבה שבשלה נגזרת על משה הפסקת ההנהגה גזירת אי הכניסה וגזירה על מותו.
"ר' אלעזר בן ערך אומר וכי מפני מה נגלה הקב"ה משמי מרום והיה מדבר עם משה בסנה ?.... לפיכך כבש הקב"ה את משה ששה ימים ובשביעי אמר לו " שלח נא ביד תשלח"(שמות ב' יג' ) משל.... למלך שהיה לו עבד והיה אוהבו אהבה גמורה בקש המלך לעשותו אפוטרופוס שלו להיות מפרנס בני פלטין של מלך . מה עשה ...? תפס העבד בידו והכניסו לבית גנזיו .... לאחר מכן כבש העבד את ידו ואמר איני יכול ליעשות אפוטרופוס להיות מפרנס בני פלטין של מלך . אמר לו המלך ....למה הטרחטני כל הטורח הזה ? וכעס עליו המלך וגזר עליו שלא יכנס לפלטין שלו . כך כבש הקב"ה למשה ששה ימים ובשביעי אמר לו : שלח נא ביד תשלחף . נשבע לו הקב"ה שלא יכנס לארץ ישראל, שנאמר " לכן לא תביאו וגו' (במדבר כ, יב )
כאן העונש אי הכניסה לארץ של משה הבא בשבועת ה' הוא תוצר של כעס ה' בעקבות חטאו. אם אינך רוצה להוציא לא תוכל להיכנס . אם אינך מאמין לא תהיה ראוי לאמון . אמנם לבסוף משה מקבל את השליחות והוא אכן מוציא את העם אבל הקב"ה כבר "קפץ" ונשבע – מה שמתבטא בלשון "לכן
במי מריבה . "
תנחומא וישב ד' : ויוסף הורד מצרימה,.. זש"ה לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (תהלים כה) א"ר יהושע בן קרחה אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן! ....
וכן אתה מוצא שא"ל הקדוש ברוך הוא למשה (דברים א) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה וגו', איש זה משה דכתיב (במדבר יב) והאיש משה ענו. האיש המסויים באנשים, .....
, וכן הוא אומר (שמות ו) "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים, וכיון שאמר להם שמעו נא המורים (במדבר כ) א"ל הקב"ה לכן לא תביאו את הקהל הזה, הוי נורא עלילה!
ממדרש זה עולה כי משה נכלל בגזירה שנגזרה על בני דור המדבר שימותו במדבר ולא יכנסו לארץ בעקבות חטא המרגלים .יתירה מכך בתגובת ה' למשה על דבריו "עתה תראה" מביעה-רומזת התורה כי כבר עתה עוד טרם היציאה ממצריים נענש משה את העונש שיוכרז עליו במי מריבה . ולכן החטא במי מריבה אינו אלא גורם מזמן לסגירת החשבון ולהודעה עליו או שמא לחשיפתו וזוהי משמעות הביטוי של ריב"ק "הוי נורא עלילה ."
"וישב משה אל ה' ויאמר ה' למה הרעותה לעם הזה" באותה שעה בא משה והשיב דברים לפני הקדוש ברוך הוא. אמר לו: למה הרעות וגו'... מהו "ה' למה הרעות"? בנוהג שבעולם בשר ודם האומר לחבירו למה אתה עושה כן הוא כועס עליו! ומשה אמר לפני הקדוש ברוך הוא למה הרעותה לעם הזה?! אלא, כך אמר לפני הקדוש ברוך נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהן של דור המבול היאך נדונו? מדת הדין היתה! ומעשה דור הפלגה של סדומיים היאך נדונו? ומדת הדין היתה! העם הזה מה עשו שנשתעבדו מכל הדורות שעברו? ואם בשביל שאמר אברהם אבינו (בראשית טו ח) במה אדע כי אירשנה ואמרת לו (שם, יג) ידוע תדע כי גר יהיה זרעך אם כן הרי עשו וישמעאל מבניו והן צריכין להשתעבד כמו הם? ואפילו כן, היה לו להשתעבד דורו של יצחק או דורו של יעקב לא לעם הזה שהוא בדורי? ואם תאמר מה איכפת לי? אם כן, למה זה שלחתני... ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע וגו'? אמר רבי פנחס הכהן בן חמא: אמר לפניו שמך הגדול גבור ונורא הוא וכל העולם כולו מתייראין ממנו ופרעה הרשע שמע שמעך והזיד: מהו והצל לא הצלת? רבי ישמעאל אומר: "והצל לא הצלת"! ודאי! רבי עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם אלא, מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין! באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה. וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין.
ועל דבר זה נענש משה רבינו שנא' (שמות ה, כג) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה." אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הרהרו על מדותי ולא אמרו לי מה שמך.....
ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה ועכשיו אתה אומר לי (שמות ה, כג) והצל לא הצלת את עמך (שמות ו, א) עתה תראה (את) אשר אעשה לפרעה במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים (שמות לד, ח) וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו מה ראה משה ר' חנינא בן גמלא אמר ארך אפים ראה ורבנן אמרי אמת ראה:
כבר מראשית שליחותו של משה נגזרת עליו הגזירה של אי ההנהגה של העם בכניסתם לארץ .
כבר אז מתגלה במשה תכונה של הרהור במדותיו של הקב"ה . יש במשה את תביעה להבנה של דרכי ההתנהלות והצדק וההשגחה האלוקית במציאות וביחס לעמו. משה מעמיד דבריו על הדין ועל הצדק כפי שזה נראה בעיניו . משה מתייצב מול הקב"ה כאברהם שלפני העקידה בשעתו ותובע :" השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?! .
משה אינו כאבותיו אברהם יצחק ויעקב שהשלימו עם מה שנראה כביכול אי צדק אלוקי . אין בו אותה מידה של התבטלות וקבלת הדין .
משה המתקומם כנגד העוול שנעשה ע"י המצרי והישראלי כלפי היהודי הוא משה המתקומם מול ה' כלפי העוול שנעשה לעם ישראל.
ואפשר ודווקא בשל תכונות אלו פונה ה' אל משה לבקשו להנהיג את עמו אעפ"י שיודע הוא כי תכונה זו בהיותה מופנית כלפי ה' היא בעייתית . אפשר והקב"ה מוכן להלך עם משה רק את מחצית הדרך – הוצאת העם מצריים ואילו בחציה השני ההכנסה לארץ , כאן לא!
מדרשים אלה חושפים בדמותו ובאישיותו של משה קושי ב"עבודה של משה לצד ה'". משה מתנהל כעצמאי ריבוני המנהל משא ומתן עם הקב"ה (למרות שאפשר היה לייחס זאת לצניעותו וענוותנותו כפי שעושים זאת מדרשים אחרים ) על השליחות . הוא שופט ומבקר את הצדק האלוקי ומערער על הסדר, ההשגחה והניהול של המציאות על ידי ה'.
גילויים אלה מצביעים על ייחוד ומורכבות בגישתו האמונית של משה וביחסו לה'. אמנם כל אלה אירעו לפני גילוי שם ה' . נראה היה לומר כי לאחר ההתגלות בשם ה' המפורש השתנה העניין ואף עמדה תקיפה זו התרככה. ידועות ההן ההכרזות של ה' בתורה " והאיש משה ענו....אם יהיה נביאכם ,,,,, פה אל פה אדבר בו המראה ולא בחידות ", ולא היא .
פרשת השליו בספר במדבר בה עסקנו קודם חושפת בעייתיות זו בחריפות יתירה .
הקב"ה משיב למשה כי הוא נענה לתביעת הבשר בנוסח מפתיע ואף תמוה במקצת .
"יט) לא יום אחד תאכלון ולא יומיים ולא חמישה ימים ולא עשה ימים ולא עשרים יום
כ) עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא "
הפירוט מוזר מאוד ולכאורה מיותר. אא"כ נניח שההדגשה מהווה תזכורת לאפשרויות שאירעו קודם בעבר ע"מ להשוותם עם האירוע העתידי יוצא הדופן. לומר לך שלא כפעם הקודמת בספר שמות פר' בשלח , הפעם הזאת. בקודמת ניתנה כמות ליום, יומיים, אולי חמשה או עשרה (שהיא כמות סבירה שאינה לזרא), הפעם תינתן כמות מופרזת במתן אחד לשלושים יום!
וכאן באה פליאתו של משה.
כב) "ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקירבו ואתה אמרת בשר אתן להם ויאכלו חודש ימים "
פליאתו אינה על מתן כמות המספיקה לחמשה, עשרה או עשרים יום את זאת הוא כנראה מכיר מכבר. אבל, כמות המספיקה לחודש הוא דבר נפלא - הנראה כמשימה בלתי אפשרית. ניסיותו היומיומית של המן מתגמדת לנוכח המבצע הלא יאמן של מתן שליו לחודש אחד בלבד. לחם משמים בכמות שכזו, לשש מאות אלף במשך כ- ארבע מאות ושמונים חודשים זה דבר נתפס, לעומת זאת שליו למספר שכזה במשך כ- חודש אחד זה, בלתי נתפס לחלוטין.[3]*
וע"כ נתפס משה בדברי ה' אליו: (כג) ויאמר ה' אל משה: היד ה' תיקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא"” כמדומה שהערה זו היא ביקורת מהחריפים שהוטחו במשה.
על דברים אלו שוב רבי עקיבא שופטו במדרש : "רבי עקיבא אומר "שש מאות אלף רגלי ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים. הצאן ובקר "... הכל כמשמעו, מי מספיק להם... ואיזו קשה זו או שמעו נא המורים"?(במדבר כ,י). אלא לפי שלא אמר ברבים חוסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי לפיכך לא חוסך לו הכתוב". כך (ברש"י יא,כב). ולשון התוספתא "אלא שמחלל שם שמים בסתר מחסכין עליו בגלוי נפרעין ממנו זה שבסתר חוסך עליו המקום..." (תוספתא סוטה פ"ו,ה"ז)[4] **
וכאילו להוכיח את דברינו מאריכה התורה בפירוט יתר בתיאור הכמות שסופקה והטיפול בכמות זו. "השליו ניטש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתיים על פני הארץ".[5] והפירוט אף הוא בא להוכיח למשה כי "ארוכה ידו של ה", וכי שליו ראשון שהעיד בפני בנ"י כאות ומופת "כי ה' הוציא אתכם מארץ מצריים" ליתן תוקף ומנהיגות משה, הנה הוא בא בשנית להוכיח לישראל ולמשה על יכולת ה'. - כאילו ביקש משה בעת הזאת "הראיני נא את יכולתך", ונענה לו. נענה לו אך לא ליפני שפתר את בעיית המנהיגות באמצעות ביזור התפקיד . נענה לו אך לא לפני שפתר את בעיית האמונה באמצעות קיצור התפקיד עד לכניסה לארץ ולא עד בכלל. ראוי לחזור ולהזכיר כי עונש אי הכניסה כאן לדעת רבי עקיבא עולה גם מתביעתו של משה עצמו בפרשיה זו שאין הוא רוצה להכניסם אל הארץ במצב דברים שכזה .
אפשר לראות בדברי משה תהיה על הראשונות וחזרה לסירוב הראשוני במעמד הסנה , התנכרות כלפי העם , אי מוכנות לשאת נטל ההנהגה של העם על שכמו וסירוב להמשיך את מפעל הגאולה עד תומה – עד הכניסה לארץ . אם מוסיפים לכך את דברי הפליאה והתהייה של משה בדבר היכולת של ה' הרי לנו פקפוק גם ביכולת ההנהגה האלוקית את העם הזה אל יעדו. נימה הדומה לזו שעלתה החטא המרגלים .
כיצד נסביר את התנהגות משה זו שאלה מסדר אחר ברם , מאפייניה עולים כאן במובהק . בעיני רבי עקיבא אין ספק כי בעיית האמונה פה היא החמורה מכל האחרות ועל זו נגזר העונש הכבד על משה ורק על זו ראוי הביטוי "יען לא האמנתם בי ". מי מריבה רק חזר וחשף את הבעייתיות הזו המלווה את משה מתחילת דרכו. כביכול, מי מריבה הנו עוד מקרה המוכיח כי צדק ה' באומרו " עתה תראה היקרך דברי " . עתה תראה בירידת השליו ולא תראה בכניסתם לארץ . וביטוי מוכר זה חוזר בעצם על הביטוי משמות "עתה תראה את אשר אעשה לפרעה " וממילא חזרה על אותה גזירה ענישתית .[6]
לפי ראיה זו של רבי עקיבא אין פלא על מדרש חז"ל באשר לנבואת אלדד ומידד:
"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ... וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה...וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם - לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ" (שם, פסוק כ"ו עד כ"ח).
היו שרצו ללמוד כי מערכת יחסיו של משה עם עם ישראל בעיקרה בנויה הייתה על מידת הדין . ומדה זו הביאה את משה למערכת יחסים שכזו עם הקב"ה.
המקרים השונים : "הם לא יאמינו" , "שלח נא ביד תשלח", "שמעו נא המורים" , "ובעיני משה רע" ,כל אלה מלמדים כי הנהגת משה את עם ישראל אינה ראויה לעם החדש העומד בשערי א"י.
" אמר לפניו, כל הכעס הזה עלי למה. אמר לו, על אשר לא קדשתם אותי. אמר לפניו, עם כל הבריות אתה מתנהג במדת רחמים שנים ושלשה פעמים, שנאמר, הן כל אלה יפעל אל, פעמים שלש עם גבר (שם לג כט). ואני, עון אחד אין אתה מוחל לי. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, משה, הרי אתה עשית ששה עונות ולא גליתי לך אחד מהם. בתחלה אמרת, שלח נא ביד תשלח (שמו' ד יג). שניה, והצל לא הצלת (שם ה כג). שלישית, הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם (במד' יא כב). רביעית, לא ה' שלחני (שם טז כט). חמישית, שמעו נא המורים (שם כ י). ששית, והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים (שם לב יד). וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך. אמר לפניו, רבון העולמים, ממך למדתי, שאמרת, (ו) את מחתות החטאים האלה (שם יז ג). אמר ליה הקדוש ברוך הוא, אני אמרתי, בנפשותם (שם), תנחומא ואתחנן ו')
המדרש בא במפורש להפקיע מההבנה כאילו חטא מי מריבה היה כישלון חד פעמי ומקומי . בעל המדרש שם בפי ה' כי מי מריבה הוא דוגמא לששה מקרים אחרים . ואפשר לומר כי יש יותר וכבר הראינו זאת בעיוננו. ) אירועים אלה אשר התרחשו בשלבים שונים של נדודי ישראל מאפיינים ככל הנראה את סגנונו של משה .יש מהם הנוגעים ליחסו המחמיר ויש לסגנון דיבורו הבוטה , יש מהם המתייחסים לחששותיו ופחדיו, לאמונתו ולביטחונו ויש השייכים למנהיגותו.
כללו של דבר ניתן לומר כי מכלול הפירושים שניתנו על ידי פרשני המקרא השונים לחטא משה במי מריבה חוזרים ונתמכים על ידי אירועים שונים שהמדרש רואה בהם במפורש כישלון מצטבר ומתמשך של משה כאיש , כמנהיג וכמאמין.
נראה כי המוטיבציה של הקטגורים מבעלי המדרש ובראשם ר' עקיבא באה כרעי איוב ללמד סנגוריה על הקב"ה. אם משה הוא אבי הנביאים ולא קם כמותו כפי שהתורה והקב"ה אכן מעידים עליו כיצד זה לא נעשה צדק בדינו של נותן התורה ומייסד תורת הגמול.
האם משה הוא הדוגמא הקלאסית והמובהקת לצדיק ורע לו . תחינותיו של משה למחילה ותגובת ה' "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה " מעצימים את התחושה של משה כי נעשה לו עוול .
מדרשים רבים נותנים מקום וביטוי לתסכול זה של משה .
רבי עקיבא וחביריו – מלמדים כי התייצבותו של משה כעצמאי לנוכח האלוקים ולנוכח עמו תוך התעקשות על הפשר האלוקי – "הראני נא את כבודך!" , "הודיעני נא את דרכיך"! , "האיש אחד יחטא וגו'" "למה הרעות..וגו' " ועוד כהנה וכהנה, הוא שעמד לרועץ והיה מקור הכישלון. ועל כך נתן את הדין . האיש שמדתו הייתה דין ובכל מאודו ביקש לעשותה שקופה זוכה כאן לשיקוף ולדין על עצם התנהלותו.
האיש העניו מכל אדם על פני האדמה היה לו כוח עמידה שעלה לו לבסוף בתפקידו ובחייו.
מוטיבציה נוספת עומדת ככל הנראה בבסיס ההאשמות והיא להציג את משה איש האלוקים כאיש ולא כאלוקים . ר"ע וחבריו מזהים כי כתיבת התורה את מצרף חטאי משה באה ללמד כי למרות העפלתו אל האלוקים עדיין הפער בינו לבין האלוקות נותר בעינו . אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם אכן כאחד אדם תמותון ....
לשם הרחקת כל האלהה של משה זוכה משה עצמו , גואל העם ונותן תורתו , לניתוח המפרקו מכל מוחלטות על אנושית ובכלל זה מותו ככל האדם . "בשגם (גימט' משה ) בשר והיו ימיו 120 שנה .".
[1] . גם אור החיים בפירוש הכתוב ואתחנן אל ה'...בעת ההיא " אומר : בעת ההיא' הוא זמן שנשבע ה' על דור המדבר שלא ירראו את הארץ .... וכללו משה בכלל שבועת הגזירה כמו שאמר :" גם בי התאנף ה' בגללכם ", בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו ולהתיר השבועה .
דבר זה עומד לכאורה כנגד הכתוב בתהילים " ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם "
[2] הסיומת הזו "על האדמה אשר נשבעתה לאבותיו" אפשר והיא מעין הרהור חרטה ראשון של משה באשר לשליחותו כמביא בנ"י להנחילם ארץ אבותם. שמא בהענות ה' לחלקה הראשון של בקשתו לחלק את משא ההנהגה מינה וביה נחלק תפקיד השליחות "משה מוציא ויהושע מכניס". כך שכאן באדמת קברות התאוה נטמן הזרע שהושקה ע"י "מי מריבה" ואשר גידוליו ימנעו ממשה בואו אל האדמה "אשר נשבעת לאבותיו" והיא היא מקורה של נבואת אלדד ומידד.
"ויתנבאו במחנה" - ומה נבואה נתנבאו? אמרו משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ. אבא חנין אומר משום רבי אליעזר על עסקי שליו הן מתנבאין עלי שליו עלי שליו (סנהדרין יז ע"א) ודוק. מענין יהיה ליקשור את פרשת מרים הסמוכה לעינייננו במסגרת שאלת המנהיגות.
[3] בס' "אמונות ודעות" ענין המן נפלא מכל שאר הניסים כי דבר המתמיד יותר נפלא מהנפסק, כי לא יעלה בדעת תחבולה שתכלכל עם מספרם קרוב לאלף אלפים אדם ארבעים שנה לא מדבר, כי אם ממזון מחודש יחדשהו הבוראה להם באויר ואילו היה שום פנים לתחבולה לקצת מזה היו מקדימים אלה הפילוסופיים הקדמונים והיו מכלכלים תלמידיהם בו וגם לא יעלה על הדעת שיהיו המון בני ישראל מסכימים לבדות מלבם העניין הזה ולהוריש לבניהם הסיפור הזה אם לא היה כן באמת" (רס"ג בהקדמה).
וראה בפ"י הקצר לאבע"ז: "ופלא המן גדול מכל פלא בעבור זה הפלא ארבעים שנה כי רובי הפלאים
הם לעתם. ועשרה ניסים יש בו .... וגו'. וראה שדל עה"ת שמות טז,כו פילון "חיי משה".
[4] . ר' ישמעאל החולק על ר' עקיבא מסרב לקרוא פסוק זה כמשמעו והסברו לתמיהה הוא האם הכמות הזו תספק את העם ותרצה אותם עד כי יפסיקו את תלונתם . לפי ר' ישמעאל משה חש כי אין סוף לתלונות ישראל והבעיה אינה בחסרון זה או אחר של צרכים פיזיים ולכן מענה השליו לא יפתור את הבעיה.
[5] . קוטרו של השטח המוצף בשלוים כ- 30 ק"מ לפחות בגובה של כמטר. צא וחשוב כמה עופות ביצעו "נחיתת אונס" במחנה וסביבותיו. העם עט על השליו "הממעיט אסף עשרה חמרים" אפשר להניח שהמרבה הצליח לאסוף כשלשים חמרים לשלושים יום. אין השליו מבאיש מהיום למחר כדרך המן הוא מבאיש בדרך הטבע מחום וריקבון. ע"מ לשמרו "לשלושים יום" יש לשטוח וליבש בשמש "וישטחו להם שטוח סביבות המחנה".
[6] . "בזיהרא עילאה דאדם הראשון היה אורו של משה ואורו של משיח כלול כאחד כי באמת נשמה אחת היא... הקדושה של דור המדבר תבעה את האחדות של זיהרא דאדה"ר, ורצו שמשה דווקא יאכילם בשר ושיכנס להאיר בתוך החוצפא, ומשה אמר "האנכי הריתי את כל העם הזה (במדבר י"א י"ב) כלומר בתוך החוצפא אי אפשר לי להאיר, ונשאר קץ משיח סתום ולא נתפרש בתורה..." (שם י"ב ג'). (מאורות הראייה הגדה של פסח).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה