ב"ה
מה נוכל להוציא מהאפיקומן?
אפיקומן שם לועזי ומוזר בלילה של חירות עברית . כידוע, מצת האפיקומן נאכלת כזכר לקרבן הפסח, שהיה נאכל על השובע, כלומר לאחר הארוחה המרכזית. והנה, נחלקו הראשונים האם אכילת מצת האפיקומן היא קיום של מצוות אכילת מצה שיש בליל הסדר - כמה שנאמר "בערב תאכלו מצות" - או שמא את מצות אכילת המצה כבר קיימנו בתחילת הארוחה, בקיום 'מוציא, מצה', ואכילת מצת האפיקומן היא אך ורק זכר לאכילת קרבן הפסח:[5]
דעת רש"י והרשב"ם (פסחים קיט:) היא שמצת האפיקומן היא המצה המרכזית בליל הסדר ובה אנו מקיימים את המצוה מדאורייתא של אכילת מצה בלילה הזה, ואילו הרא"ש (פסחים, פ"י סל"ד) והרמב"ם כתבו שעיקר אכילת מצה היא במצה הראשונה, שעליה אנו מברכים 'על אכילת מצה', ואילו מצת האפיקומן אינה אלא כזכר לקרבן הפסח שהיה נאכל בסוף הארוחה.
"מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר: 'בערב תאכלו מצות' (שמות י"ב) - בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה" (רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ו, הל' א (.
דעת רש"י והרשב"ם (פסחים קיט:) היא שמצת האפיקומן היא המצה המרכזית בליל הסדר ובה אנו מקיימים את המצוה מדאורייתא של אכילת מצה בלילה הזה, ואילו הרא"ש (פסחים, פ"י סל"ד) והרמב"ם כתבו שעיקר אכילת מצה היא במצה הראשונה, שעליה אנו מברכים 'על אכילת מצה', ואילו מצת האפיקומן אינה אלא כזכר לקרבן הפסח שהיה נאכל בסוף הארוחה.
"מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר: 'בערב תאכלו מצות' (שמות י"ב) - בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה" (רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ו, הל' א (.
מחלוקת זו עצמה כרוכה במחלוקת תנאים נוספת סביב שעת אכילת אפיקומן . שהיא עצמה תלויה בשאלה:
עד מתי זמן אכילת הפסח? ולמה ?
מחלוקת רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה :
בגמרא בברכות:
"הקטר חלבין ואיברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר: ואילו אכילת פסחים לא קתני, ורמינהי: ק"ש ערבית, והלל בלילי פסחים ואכילת פסח - מצותן עד שיעלה עמוד השחר! אמר רב יוסף: לא קשיא, הא רבי אלעזר בן עזריה, הא רבי עקיבא. דתניא: 'ואכלו את הבשר בלילה הזה' (שמות י"ב), רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן 'בלילה הזה', ונאמר להלן: 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה' (שמות י"ב) - מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. אמר ליה רבי עקיבא: והלא כבר נאמר: 'בחפזון' (שמות י"ב) - עד שעת חפזון! אם כן מה תלמוד לומר בלילה - יכול יהא נאכל כקדשים ביום, תלמוד לומר: בלילה, בלילה הוא נאכל, ולא ביום..." (ברכות ט.).
אם כן, דעת ר"ע היא שזמן אכילת קרבן הפסח הוא כל הלילה ואילו ראב"ע סבור שניתן לאוכלו עד חצות בלבד. הבה ננסה להבין את מחלוקתם .
ר' אלעזר כורך את שעת אכילת האפיקומן לזמן אכילת קורבן הפסח שהיה נאכל על השובע בסוף הארוחה ואשר זה התקיים בחצות . מקור לימודו הוא הצו לאכול את קורבן הפסח "בלילה הזה" כשבהמשכו נאמר: "ומצות על מרורים יאכלוהו" . ומכיוון ששעת אכילת הפסח נמדדת ונלמדת מזמן התגלות שכינה - בהכאת הבכורות שהיא שעת חצות אף עתה באכלנו מצת אפיקומן לבד יהיה זה עד חצות בלבד . ראוי לציין כי התורה עצמה בשמות יב , י' מסייגת את האכילה עד הבוקר " ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו".ולכאורה הדברים נוגדים את דברי ר' אלעזר בן עזריה .
חיפזון- ופישרו .
ר' עקיבא מבקש להבליט את ה"חפזון" . על איזה חפזון מדובר ? לכאורה רק במקום אחד מצויין החיפזון והוא באכילת בשר הפסח . "וככה תֹאכלו אֹתו מתניכם חגֻרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אֹתו בחפזון פסח הוא לה'" (שמ' יב:יא). הגמ' בפסחים (צו, א) דורשת מפסוק זה כי פסח מצרים נאכל בחיפזון, אך לא פסח דורות.[6] א. מה פשר החיפזון? מי נחפז ומדוע? מה הרעיון שמאחורי חיפזון זה? ב. אם אכן יש רעיון וסמל בחיפזון, מדוע אינו נוהג לדורות? המכילתא על-אתר נדרשת לשאלה על מי מוסבת המילה "בחיפזון", וזה לשונה:
"ואכלתם אותו בחפזון, זהו חפזון מצרים, אתה אומר כן או אינו אלא חפזון ישראל, כשהוא אומר (יא:ז) 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשֹנו', הרי חפזון ישראל אמור [1][1] הא מה אני מקיים ואכלתם אותו בחפזון, זהו חפזון דמצרים. רבי יהושע אומר... זהו חפזון דישראל... או אינו אלא חפזון דמצרים, כשהוא אומר (יב:לט) 'כי גֹרשו ממצרים', הרי חפזון מצרים אמור, מה תלמוד לומר בחפזון, חפזון ישראל. אבא חנן משום רבי אליעזר אומר, זה חפזון שכינה. אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, 'קול דודי הנה זה בא' (שה"ש ב:ח)... יכול אף לעתיד לבוא יהיה בחפזון, ת"ל (יש' נב:יב) 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הֹלך לפניכם ה''.
עבור ר' עקיבא כמו גם ר' יהושע החיפזון הזה אינו מציין את אופן האכילה אלא את שעת היציאה ואת אופן היציאה מהבתים. הרי פסוק מפורש הוא הנאמר על ידי מרע"ה " לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (שמות יב , כב' )[7] וכיוון שהיציאה היית רק בבוקר וזו הייתה במהירות ובחפזון "... כי גורשו ממצריים ולא יכלו להתמהמה"... או אז מתקיים "ואכלתם אותו בחפזון "- איכלוהו עד שתצאו בחפזון . והדבר מסתייע מהכתוב " ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו". לר' עקיבא ניתן להוסיף כי סופו של דבר המצות שהוכנו ע"י בני ישראל היו אלה שנעשו בבוקר היציאה שהרי נשא "העם את בצקו טרם יחמץ" ורק עם הזריחה " ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ ... וגו' " . נפריז ונאמר המצות שהיו צריכות להיאכל עם הפסח לא נאפו במצריים כי אם ביציאה ממנה. ולא בלילה אלא ביום .
ברור כי הפגיעה באלוהי מצריים ובבכוריהם הייתה בחצות הלילה. "ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' וגו' " (שמות יב מב' ) עוד ברור כי היציאה הפיזית והשחרור הסופי מעול מצריים היית בבוקרו של אותו לילה " ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצריים ." (שם יב מא).
מה אם כן התרחש בין חצות הלילה לבוקר ? אפשר ובנ"י נותרו בביתם עד הבוקר לראב"ע בצפיה דרוכה ואחר שסיימו את כל הארוחה . לר"ע התמשכה הארוחה כל הלילה. אפשר כי כל מי שסיים את הארוחה מחצות הלילה ועד הבוקר וה' כבר פסח על ביתו , החל לצאת לנקודת האיסוף . ואפשר שזה היה הזמן שבו התחזקו מצריים למהר לשלח את ישראל מן הארץ - תוך כדי שאילת כלי הכסף וכלי הזהב מהמצרים כתנאי ליציאה/
חצות הלילה או זריחת השחר ?
בין כך ובין כך אנו רואים כי לרבי אלעזר בן עזריה זמן חצות הלילה הוא המשמעותי בתהליך והוא הקובע את זמן הפסח ואת זמן אכילת האפיקומן . ואילו לר"ע דווקא זמן הזריחה של הבוקר הוא העיקר הקובע .
מה ביניהם? הבה ונראה כיצד הוכרעה המחלוקת להלכה ?
"אמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה - לא יצא ידי חובתו. פשיטא, דכיון דאיתקש לפסח - כפסח דמי! מהו דתימא, הא אפקיה קרא מהיקישא, קמשמע לן, דכי אהדריה קרא - למילתא קמייתא אהדריה" (פסחים קכ:).
למרות דברים אלו, הרמב"ם לא פסק כראב"ע, וכך הוא אומר:
"מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר: 'בערב תאכלו מצות' (שמות י"ב) - בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה" (הל' חמץ ומצה פ"ו, הל' א).
אם-כן, על-פי שיטת הרמב"ם, מצוות אכילת מצה הינה מצווה בפני עצמה, ואינה קשורה למצוות אכילת קרבן פסח.
לא כך סברו בעלי התוספות:
"לאתויי אכילת פסחים ודלא כרבי אלעזר ב"ע - מכל-מקום נראה דהלכה כר' אלעזר דהא איכא סתמא בערבי פסחים (פסחים קכ: ושם) דקאי כוותיה דתנן: 'הפסח אחר חצות מטמא את הידים', וכן משנה באיזהו מקומן (זבחים דף נו:), וסתמא בסוף פ"ק דברכות (דף ט.) גבי מעשה ובאו בניו של רבן גמליאל מבית המשתה וכו' אמר להם כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, ואילו אכילת פסחים לא קתני, ומוקי לה כראב"ע דאמר עד חצות. ואם-כן צריך למהר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות, ואפילו מצה של אפיקומן, שהרי חיוב מצה בזמן הזה הוה דאורייתא. אבל בהלל של אחר אפיקומן אין להחמיר כל כך שהרי מדרבנן הוא"
(מגילה כא. ד"ה לאתויי).
ואכן, השו"ע (או"ח, תע"ז, א) פסק לאכול אפיקומן עד חצות בלשון מתונה, ולא כהכרעה גמורה:
"לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע, ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו, ויהא זהיר לאכלו קודם חצות".[8]
הסבר המחלוקת עד חצות או עד עלות השחר .
אפשר היה להעמיד את מחלוקת ר"ע ורבי אלעזר בן עזריה בשאלה פסח על שום מה ? האם אכילתו מאפשרת את הניצחון הדתי של אלוקי ישראל כראב"ע או שמא אכילתו הביאה ליציאה ולשחרור הפיזי לאומי של ישראל כר"ע? האם ראשיתו הרוחני של התהליך עיקר או סופו החומרי ("וישאילום וינצלו את מצריים ) עיקר?
רבי אלעזר בן עזריה קושר את סיפור הפסח עם הפן הרוחני. חגיגת אכילת הפסח כמקבילה למכת בכורות. המכה הזו היא האחרונה ב"סדרת החינוך" שמעביר ה' לפרעה, ותכליתה להמליך את ה' אלוהי ישראל למלך על כל הארץ. מכת בכורות מסיימת תהליך ארוך של הוכחה למעמדו הנבדל והבלתי מושג של ה'. בחצי הלילה, בזמן שהעולם מגלה את ה' יושבים בניו וסועדים על שולחנו. הסיפור של החג קשור רק לזה. למחרת בבוקר יתעוררו אותם בנים ויחגגו חג מצות של שבעה ימים שבו הם יספרו על יציאת מצרים. הלילה הזה אינו אלא התקשרות רוחנית ושחרור משיעבוד לאלהים זרים. על פי הבנה זו מבקש ר' אלעזר לקבוע גם את הזמן שבו צריך לסיים את אכילת הבשר של הפסח. בדיוק בחצות, במקביל למכת בכורות. כשמסתיימת המכה מסתיימת גם הסעודה ובעצם אפשר לפזר את החגיגה.
כנגד שיטה זו קובע רבי עקיבא שהזמן של אכילת הפסח מוכרח להתחבר אל שעת היציאה ממצרים. היציאה הייתה בבוקר ולכן האכילה צריכה להימשך לפחות כאפשרות עד הבוקר. לשיטתו, מכת בכורות היא הרגע שמחולל את אות הפתיחה ליציאה, אך היא לא היציאה עצמה. היציאה לחרות, לפי שיטת רבי עקיבא, היא היציאה הפיזית של ישראל ממצרים ולא רק השחרור מעבדות פרעה לעבודת ה'. ר' עקיבא מבקש להרחיב את מושג החרות אל הפן הלאומי שבו. ה"סיפור" שלנו בלילה הזה הוא סיפור ההתהוות שלנו כעם.
דעת רבי אבא בהסברת המחלוקת בין ר"ע לראב"ע: גאולה רוחנית או גם לאומית ?
רב אבא מעמיד את מחלוקת ר"ע וראב"ע על השאלה מהו החפזון שהוא מרכזה של הדרמה הגאולית .
"הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב שנאמר הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה (דברים טז, א') וכשיצאו -לא יצאו אלא ביום , שנאמר "ממחרת הפסח יצאו ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים "( במדבר לג ,ג') . על מה נחלקו - על שעת חיפזון רבי אלעזר בן עזריה סבר מאי חיפזון חיפזון דמצרים . ורבי עקיבא סבר : מאיי חיפזון חיפזון דישראל . תניא נמי הכי : " הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה " וכי בלילה יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה " ! אלא מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב ." (ברכות דף ט' עמ' א)
ובכן על פי ר' אבא הדגש אצל ראב"ע הוא על התחלת הגאולה המתבטאת בשחרור המצרים את עבדיהם . ואילו אצל ר"ע הדגש הוא בהשתחררות בנ"י העבדים מאדוניהם . אפשר שר"ע שם דגש על הפעולה היוזמתית של ישראל בעוד ראב"ע מדגיש את המימד הפלאי- ניסי מכוחו של אלוקים הממיס ליבות מצריים הכבדים .
נראה שאין די בכך ואין ההסבר ממצה . וצריכים הדברים הרחבה .
מחלוקת רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה :
בגמרא בברכות:
"הקטר חלבין ואיברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר: ואילו אכילת פסחים לא קתני, ורמינהי: ק"ש ערבית, והלל בלילי פסחים ואכילת פסח - מצותן עד שיעלה עמוד השחר! אמר רב יוסף: לא קשיא, הא רבי אלעזר בן עזריה, הא רבי עקיבא. דתניא: 'ואכלו את הבשר בלילה הזה' (שמות י"ב), רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן 'בלילה הזה', ונאמר להלן: 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה' (שמות י"ב) - מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. אמר ליה רבי עקיבא: והלא כבר נאמר: 'בחפזון' (שמות י"ב) - עד שעת חפזון! אם כן מה תלמוד לומר בלילה - יכול יהא נאכל כקדשים ביום, תלמוד לומר: בלילה, בלילה הוא נאכל, ולא ביום..." (ברכות ט.).
אם כן, דעת ר"ע היא שזמן אכילת קרבן הפסח הוא כל הלילה ואילו ראב"ע סבור שניתן לאוכלו עד חצות בלבד. הבה ננסה להבין את מחלוקתם .
ר' אלעזר כורך את שעת אכילת האפיקומן לזמן אכילת קורבן הפסח שהיה נאכל על השובע בסוף הארוחה ואשר זה התקיים בחצות . מקור לימודו הוא הצו לאכול את קורבן הפסח "בלילה הזה" כשבהמשכו נאמר: "ומצות על מרורים יאכלוהו" . ומכיוון ששעת אכילת הפסח נמדדת ונלמדת מזמן התגלות שכינה - בהכאת הבכורות שהיא שעת חצות אף עתה באכלנו מצת אפיקומן לבד יהיה זה עד חצות בלבד . ראוי לציין כי התורה עצמה בשמות יב , י' מסייגת את האכילה עד הבוקר " ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו".ולכאורה הדברים נוגדים את דברי ר' אלעזר בן עזריה .
חיפזון- ופישרו .
ר' עקיבא מבקש להבליט את ה"חפזון" . על איזה חפזון מדובר ? לכאורה רק במקום אחד מצויין החיפזון והוא באכילת בשר הפסח . "וככה תֹאכלו אֹתו מתניכם חגֻרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אֹתו בחפזון פסח הוא לה'" (שמ' יב:יא). הגמ' בפסחים (צו, א) דורשת מפסוק זה כי פסח מצרים נאכל בחיפזון, אך לא פסח דורות.[6] א. מה פשר החיפזון? מי נחפז ומדוע? מה הרעיון שמאחורי חיפזון זה? ב. אם אכן יש רעיון וסמל בחיפזון, מדוע אינו נוהג לדורות? המכילתא על-אתר נדרשת לשאלה על מי מוסבת המילה "בחיפזון", וזה לשונה:
"ואכלתם אותו בחפזון, זהו חפזון מצרים, אתה אומר כן או אינו אלא חפזון ישראל, כשהוא אומר (יא:ז) 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשֹנו', הרי חפזון ישראל אמור [1][1] הא מה אני מקיים ואכלתם אותו בחפזון, זהו חפזון דמצרים. רבי יהושע אומר... זהו חפזון דישראל... או אינו אלא חפזון דמצרים, כשהוא אומר (יב:לט) 'כי גֹרשו ממצרים', הרי חפזון מצרים אמור, מה תלמוד לומר בחפזון, חפזון ישראל. אבא חנן משום רבי אליעזר אומר, זה חפזון שכינה. אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, 'קול דודי הנה זה בא' (שה"ש ב:ח)... יכול אף לעתיד לבוא יהיה בחפזון, ת"ל (יש' נב:יב) 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הֹלך לפניכם ה''.
עבור ר' עקיבא כמו גם ר' יהושע החיפזון הזה אינו מציין את אופן האכילה אלא את שעת היציאה ואת אופן היציאה מהבתים. הרי פסוק מפורש הוא הנאמר על ידי מרע"ה " לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (שמות יב , כב' )[7] וכיוון שהיציאה היית רק בבוקר וזו הייתה במהירות ובחפזון "... כי גורשו ממצריים ולא יכלו להתמהמה"... או אז מתקיים "ואכלתם אותו בחפזון "- איכלוהו עד שתצאו בחפזון . והדבר מסתייע מהכתוב " ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו". לר' עקיבא ניתן להוסיף כי סופו של דבר המצות שהוכנו ע"י בני ישראל היו אלה שנעשו בבוקר היציאה שהרי נשא "העם את בצקו טרם יחמץ" ורק עם הזריחה " ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ ... וגו' " . נפריז ונאמר המצות שהיו צריכות להיאכל עם הפסח לא נאפו במצריים כי אם ביציאה ממנה. ולא בלילה אלא ביום .
ברור כי הפגיעה באלוהי מצריים ובבכוריהם הייתה בחצות הלילה. "ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' וגו' " (שמות יב מב' ) עוד ברור כי היציאה הפיזית והשחרור הסופי מעול מצריים היית בבוקרו של אותו לילה " ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצריים ." (שם יב מא).
מה אם כן התרחש בין חצות הלילה לבוקר ? אפשר ובנ"י נותרו בביתם עד הבוקר לראב"ע בצפיה דרוכה ואחר שסיימו את כל הארוחה . לר"ע התמשכה הארוחה כל הלילה. אפשר כי כל מי שסיים את הארוחה מחצות הלילה ועד הבוקר וה' כבר פסח על ביתו , החל לצאת לנקודת האיסוף . ואפשר שזה היה הזמן שבו התחזקו מצריים למהר לשלח את ישראל מן הארץ - תוך כדי שאילת כלי הכסף וכלי הזהב מהמצרים כתנאי ליציאה/
חצות הלילה או זריחת השחר ?
בין כך ובין כך אנו רואים כי לרבי אלעזר בן עזריה זמן חצות הלילה הוא המשמעותי בתהליך והוא הקובע את זמן הפסח ואת זמן אכילת האפיקומן . ואילו לר"ע דווקא זמן הזריחה של הבוקר הוא העיקר הקובע .
מה ביניהם? הבה ונראה כיצד הוכרעה המחלוקת להלכה ?
"אמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה - לא יצא ידי חובתו. פשיטא, דכיון דאיתקש לפסח - כפסח דמי! מהו דתימא, הא אפקיה קרא מהיקישא, קמשמע לן, דכי אהדריה קרא - למילתא קמייתא אהדריה" (פסחים קכ:).
למרות דברים אלו, הרמב"ם לא פסק כראב"ע, וכך הוא אומר:
"מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר: 'בערב תאכלו מצות' (שמות י"ב) - בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה" (הל' חמץ ומצה פ"ו, הל' א).
אם-כן, על-פי שיטת הרמב"ם, מצוות אכילת מצה הינה מצווה בפני עצמה, ואינה קשורה למצוות אכילת קרבן פסח.
לא כך סברו בעלי התוספות:
"לאתויי אכילת פסחים ודלא כרבי אלעזר ב"ע - מכל-מקום נראה דהלכה כר' אלעזר דהא איכא סתמא בערבי פסחים (פסחים קכ: ושם) דקאי כוותיה דתנן: 'הפסח אחר חצות מטמא את הידים', וכן משנה באיזהו מקומן (זבחים דף נו:), וסתמא בסוף פ"ק דברכות (דף ט.) גבי מעשה ובאו בניו של רבן גמליאל מבית המשתה וכו' אמר להם כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, ואילו אכילת פסחים לא קתני, ומוקי לה כראב"ע דאמר עד חצות. ואם-כן צריך למהר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות, ואפילו מצה של אפיקומן, שהרי חיוב מצה בזמן הזה הוה דאורייתא. אבל בהלל של אחר אפיקומן אין להחמיר כל כך שהרי מדרבנן הוא"
(מגילה כא. ד"ה לאתויי).
ואכן, השו"ע (או"ח, תע"ז, א) פסק לאכול אפיקומן עד חצות בלשון מתונה, ולא כהכרעה גמורה:
"לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע, ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו, ויהא זהיר לאכלו קודם חצות".[8]
הסבר המחלוקת עד חצות או עד עלות השחר .
אפשר היה להעמיד את מחלוקת ר"ע ורבי אלעזר בן עזריה בשאלה פסח על שום מה ? האם אכילתו מאפשרת את הניצחון הדתי של אלוקי ישראל כראב"ע או שמא אכילתו הביאה ליציאה ולשחרור הפיזי לאומי של ישראל כר"ע? האם ראשיתו הרוחני של התהליך עיקר או סופו החומרי ("וישאילום וינצלו את מצריים ) עיקר?
רבי אלעזר בן עזריה קושר את סיפור הפסח עם הפן הרוחני. חגיגת אכילת הפסח כמקבילה למכת בכורות. המכה הזו היא האחרונה ב"סדרת החינוך" שמעביר ה' לפרעה, ותכליתה להמליך את ה' אלוהי ישראל למלך על כל הארץ. מכת בכורות מסיימת תהליך ארוך של הוכחה למעמדו הנבדל והבלתי מושג של ה'. בחצי הלילה, בזמן שהעולם מגלה את ה' יושבים בניו וסועדים על שולחנו. הסיפור של החג קשור רק לזה. למחרת בבוקר יתעוררו אותם בנים ויחגגו חג מצות של שבעה ימים שבו הם יספרו על יציאת מצרים. הלילה הזה אינו אלא התקשרות רוחנית ושחרור משיעבוד לאלהים זרים. על פי הבנה זו מבקש ר' אלעזר לקבוע גם את הזמן שבו צריך לסיים את אכילת הבשר של הפסח. בדיוק בחצות, במקביל למכת בכורות. כשמסתיימת המכה מסתיימת גם הסעודה ובעצם אפשר לפזר את החגיגה.
כנגד שיטה זו קובע רבי עקיבא שהזמן של אכילת הפסח מוכרח להתחבר אל שעת היציאה ממצרים. היציאה הייתה בבוקר ולכן האכילה צריכה להימשך לפחות כאפשרות עד הבוקר. לשיטתו, מכת בכורות היא הרגע שמחולל את אות הפתיחה ליציאה, אך היא לא היציאה עצמה. היציאה לחרות, לפי שיטת רבי עקיבא, היא היציאה הפיזית של ישראל ממצרים ולא רק השחרור מעבדות פרעה לעבודת ה'. ר' עקיבא מבקש להרחיב את מושג החרות אל הפן הלאומי שבו. ה"סיפור" שלנו בלילה הזה הוא סיפור ההתהוות שלנו כעם.
דעת רבי אבא בהסברת המחלוקת בין ר"ע לראב"ע: גאולה רוחנית או גם לאומית ?
רב אבא מעמיד את מחלוקת ר"ע וראב"ע על השאלה מהו החפזון שהוא מרכזה של הדרמה הגאולית .
"הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב שנאמר הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה (דברים טז, א') וכשיצאו -לא יצאו אלא ביום , שנאמר "ממחרת הפסח יצאו ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים "( במדבר לג ,ג') . על מה נחלקו - על שעת חיפזון רבי אלעזר בן עזריה סבר מאי חיפזון חיפזון דמצרים . ורבי עקיבא סבר : מאיי חיפזון חיפזון דישראל . תניא נמי הכי : " הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה " וכי בלילה יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה " ! אלא מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב ." (ברכות דף ט' עמ' א)
ובכן על פי ר' אבא הדגש אצל ראב"ע הוא על התחלת הגאולה המתבטאת בשחרור המצרים את עבדיהם . ואילו אצל ר"ע הדגש הוא בהשתחררות בנ"י העבדים מאדוניהם . אפשר שר"ע שם דגש על הפעולה היוזמתית של ישראל בעוד ראב"ע מדגיש את המימד הפלאי- ניסי מכוחו של אלוקים הממיס ליבות מצריים הכבדים .
נראה שאין די בכך ואין ההסבר ממצה . וצריכים הדברים הרחבה .
ההגדה מביאה סיפור שאינו מוכר לנו ממקור אחר על ליל סדר אחד של דור יבנה בבני ברק מקום מושבו של ר"ע :
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה , עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!"
מעבר לעובדה כי מקור זה בא לספר בשבח סיפור ההגדה אנו למדים עוד כי בליל סדר זה משתתפים שני העמיתים ר' עקיבא ורבי אלעזר .[9]
הקטע העוקב הבא שבו ר' אלעזר בן עזריה הוא הדובר בו נקרא בד"כ כקטע עצמאי וכציטוט ממשנת מסכת ברכות .
אָמַר (להם)[10] אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: "הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת , עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא : שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ": "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַיָמִים, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים : "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הָעוֹלָם הַזֶּה, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ (משנת ברכות יב:)
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה , עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!"
מעבר לעובדה כי מקור זה בא לספר בשבח סיפור ההגדה אנו למדים עוד כי בליל סדר זה משתתפים שני העמיתים ר' עקיבא ורבי אלעזר .[9]
הקטע העוקב הבא שבו ר' אלעזר בן עזריה הוא הדובר בו נקרא בד"כ כקטע עצמאי וכציטוט ממשנת מסכת ברכות .
אָמַר (להם)[10] אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: "הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת , עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא : שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ": "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַיָמִים, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים : "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הָעוֹלָם הַזֶּה, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ (משנת ברכות יב:)
מדוע הובא קטע זה? מה לו ולהגדתנו ?
בברייתא מקבילה נמשך הויכוח "תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח ?! והלא כבר נאמר "הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מאר מצרים , כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם "[11] (ירמיה כג, ז-ח) אמרו לו : לא שתעקר יציאת מצריים ממקומה , אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר , ויציאת מצרים טפל לו , כיוצא בו אתה אומר " לא יקרא שימך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך "וגו'...וכן הוא אומר : "אל תזכרו ראשונות " (ישעייהו מג , יג' ) זה שעבוד מלכויות "וקדמוניות אל תתבוננו - זו יציאת מצריים "הנני עושה חדשה עתה תצמח " על פי הצעת דבריו של הרב בני לאו
קל לראות שהויכוח בין רבי עקיבא וחבריו נסב סביב שאלת הלאומיות היהודית תחת שלטון רומא, לאחר החורבן. חבריו של ר' עקיבא (רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה) טענו שהיהדות מתאפיינת בפן הרוחני. החרות והזהות הרוחנית-תרבותית היא המגדירה אותנו כעם ("אין אומתנו אומה אלא בתורתה"), וגם בהינתנותנו תחת שלטון זר וריבונות לאומית אחרת אנו יכולים לחגוג את חירותנו. רבי עקיבא לעומתם מבקש לשמור על המסגרת הלאומית שהיא תנאי לזהות הרוחנית -תרבותית. ועל כן יאמר כי לא ניתן לחגוג את חירותנו בלי הסיפור הלאומי.
הזכרת יציא"מ בימים או גם בלילות ? גאולה ניסית או גאולה טבעית ?
מעתה נבין את סיפור המסובין בבני ברק .. בהגדה של פסח אנו מספרים על ר' אלעזר בן עזריה שיושב אצל ר' עקיבא בבני ברק ושומע שמספרים שם ביציאת מצרים כל אותו הלילה כשיטת ר"ע בעל הבית . אילו היה ר' אלעזר הולך לשיטתו היה יושב עד חצות ודורש בהלכות הפסח. אך הוא יושב אצל ר' עקיבא ולכן הוא שומע איך מספרים. כששומע ר' אלעזר בן עזריה בליל הסדר את סיפורו של ר' עקיבא ביציאת מצרים כל הלילה הוא עומד ואומר:
"הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת , עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא : שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ": "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַיָמִים, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים : "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הָעוֹלָם הַזֶּה, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ (משנת ברכות יב:)
לר' אלעזר חשוב מאוד סיפור יציא"מ בלילות . זמן רב שהוא מנסה לשכנע את חכמים לקבוע את סיפור יציא"מ בק"ש של לילה . חכמים מתנגדים . והנה דרשת בן זומא שמשה לראב"ע את ההוכחה משכנעת . הריבוי "כל" מוסיף על חובת הזכרה בימים אף את הלילות .[12]
מדוע חשוב הלילה כל כך לראב"ע ? מדוע חשוב סיפור יצא"מ שיאמר בלילה ? האם יש קשר בין עמדת ראב"ע בעניין זמן אכילת הפסח ואכילת האפיקומן לבין עמדתו זו בעניין סיפור יציא"מ בלילות ? האם אפשר שעמדת חכמים משקפת בקירוב את עמדת ר"ע בעניין האכילה של הפסח עד עלות השחר?
בברייתא מקבילה נמשך הויכוח "תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח ?! והלא כבר נאמר "הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מאר מצרים , כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם "[11] (ירמיה כג, ז-ח) אמרו לו : לא שתעקר יציאת מצריים ממקומה , אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר , ויציאת מצרים טפל לו , כיוצא בו אתה אומר " לא יקרא שימך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך "וגו'...וכן הוא אומר : "אל תזכרו ראשונות " (ישעייהו מג , יג' ) זה שעבוד מלכויות "וקדמוניות אל תתבוננו - זו יציאת מצריים "הנני עושה חדשה עתה תצמח " על פי הצעת דבריו של הרב בני לאו
קל לראות שהויכוח בין רבי עקיבא וחבריו נסב סביב שאלת הלאומיות היהודית תחת שלטון רומא, לאחר החורבן. חבריו של ר' עקיבא (רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה) טענו שהיהדות מתאפיינת בפן הרוחני. החרות והזהות הרוחנית-תרבותית היא המגדירה אותנו כעם ("אין אומתנו אומה אלא בתורתה"), וגם בהינתנותנו תחת שלטון זר וריבונות לאומית אחרת אנו יכולים לחגוג את חירותנו. רבי עקיבא לעומתם מבקש לשמור על המסגרת הלאומית שהיא תנאי לזהות הרוחנית -תרבותית. ועל כן יאמר כי לא ניתן לחגוג את חירותנו בלי הסיפור הלאומי.
הזכרת יציא"מ בימים או גם בלילות ? גאולה ניסית או גאולה טבעית ?
מעתה נבין את סיפור המסובין בבני ברק .. בהגדה של פסח אנו מספרים על ר' אלעזר בן עזריה שיושב אצל ר' עקיבא בבני ברק ושומע שמספרים שם ביציאת מצרים כל אותו הלילה כשיטת ר"ע בעל הבית . אילו היה ר' אלעזר הולך לשיטתו היה יושב עד חצות ודורש בהלכות הפסח. אך הוא יושב אצל ר' עקיבא ולכן הוא שומע איך מספרים. כששומע ר' אלעזר בן עזריה בליל הסדר את סיפורו של ר' עקיבא ביציאת מצרים כל הלילה הוא עומד ואומר:
"הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת , עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא : שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ": "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַיָמִים, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים : "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הָעוֹלָם הַזֶּה, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ (משנת ברכות יב:)
לר' אלעזר חשוב מאוד סיפור יציא"מ בלילות . זמן רב שהוא מנסה לשכנע את חכמים לקבוע את סיפור יציא"מ בק"ש של לילה . חכמים מתנגדים . והנה דרשת בן זומא שמשה לראב"ע את ההוכחה משכנעת . הריבוי "כל" מוסיף על חובת הזכרה בימים אף את הלילות .[12]
מדוע חשוב הלילה כל כך לראב"ע ? מדוע חשוב סיפור יצא"מ שיאמר בלילה ? האם יש קשר בין עמדת ראב"ע בעניין זמן אכילת הפסח ואכילת האפיקומן לבין עמדתו זו בעניין סיפור יציא"מ בלילות ? האם אפשר שעמדת חכמים משקפת בקירוב את עמדת ר"ע בעניין האכילה של הפסח עד עלות השחר?
ועוד סדרת שאלות : האם ראב"ע סובר בכל הויכוח כדעת בן זומא ? האם עמדתו באשר להזכרת יציא"מ בלילות משליכה או נגזרת מדעתו באשר להזכרתה בגאולה העתידה. ? האם דעת חכמים מבטאת את דעת ר"ע גם בעניין הגאולה העתידה ? ובכלל האם יהיה זה נכון לגזור את יחסם של כלל החכמים לגאולת מצריים מתוך הניסיון לעצב את הגאולה העתידה ולהכשיר את העם אליה?
הנוסח שהובא לעיל "אמר להם " מלמד שראב"ע ביקש להשליך את הסיפור ה"מגידי" על כל השנה . לומר לך כשם שליל השימורים של ליל הסדר ראוי לסיפור יציא"מ כך ראוי כל לילה מלילות השנה להזכרה מעין זו . והרי עיקר הגאולה נעשה בחצות הלילה . ללמדך שהלילה עיקר הוא וגורם לגאולה שתיעשה . ואם כן בכל לילה ראוי שתיזכר גאולת מצרים - כגאולת לילה.
חכמים מזכירים את חירות מצרים בימים . באור בזריחה. מדוע ? אפשר שהם סבורים כר"ע שהרי סוף כל סוף הגאולה הממשית היית לאור יום . ולכן לדורות צריך להזכיר לא את התהליך אלא את סופו . ושמא לא את הפדות הרוחנית - ניסית של מעשה האלוקים אנו מבקשים להבליט אלא את החלק היוזמתי של ההיענות האנושית לגאולה היא העיקר. ומדוע אם כן יזכירו את יציאת מצריים לעתי"ל לימות המשיח הגם שתהיה תפלה ? האם מפני שבכך מבקשים לעצב את הגאולה העתידה שתתאפיין בעיקר אל הגאולה הלאומית , הפיזית-ארצית שתהיה ביוזמה אנושית . ובזה הם אומרים: מזכירים יציא"מ לימות המשיח כדי שזו לא תהיה עיקר אלא מעצבת את ימות המשיח בראי גאולת מצרים בה עם ישראל היה יוזמתי.
ומה דעת בן זומא ? אין מזכירין יציא"מ לעתי"ל מפני שאין בגאולה העתידה דמיון לגאולת מצריים [13]. גאולת מצריים היית ניסית . היא היית אמונה גדולה בכוחה של הישועה בלילה החשוך ביותר. ואמונתך בלילות . ישועת מצריים היית ותישאר חריגה במימד הניסי החד הפעמי שלא יחזור . בן זומא יכול בהחלט להטעים את ההזכרה של יצי"מ בלילות כטעמו של ראב"ע באשר לייחודו של יציא"מ המתאים ללילות הגלות המתמשכים עד לגאולה העתידה , עד ולא עד בכלל.
באופן פרדוכסלי על פי ההסברה שלנו עד כה , יש הסכמה כללית בין החכמים החולקים כי לעתי"ל לא יתקיים המאמר "כימי צאתך מארץ מצריים אראנו נפלאות ." גאולה אחרת תהיה מזו של גאולת מצרים . "הנני עושה חדשה עתה תיצמח " עתה ולא קודם ..
אפשר לראב"ע - ולבן זומא יש להזכיר את המימד הניסי בגלות . והוא הופך המימד הרוחני דתי כי הוא זה המשמר אותנו הוא המעניק לנו את הקיום הפלאי בתוך סבך הגלויות . הוא היוצר את האי נורמליות היהודית, הוא החוזר ומייצר את הפלא היהודי דתי . ההשתקעות בדמיון- העל טבעי של גאולת אלוקים " אני ולא מלאך אני ולא אחר ". אפשר שלראב"ע יש להזכיר זאת עד ובכלל ימות המשיח ודווקא כדי ש"כימי צאתך מארץ מצריים אראנו נפלאות " ורק כך ולא אחרת . רק גאולה שמימית מידית, ניסית ומוחצת , שכל כולא איתערותא דלעילא. כל ניסיון לפרוץ את המעגל הבועתי יפגע בקיום היהודי.[14] בעוד רבי עקיבא טוען כי הנצחה של המימד העל טבעי של יציא"מ יחזור וינציח את הגלות הלילית . אנו את אור היום מבקשים והוא מופיע בגאולה של תיקון ויוזמה , " מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו". הדבר מתאים לדרשת רבי אליעזר חבירו של ר' יהושע : יכול אף לעתיד לבוא יהיה בחפזון, ת"ל (יש' נב:יב) 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הֹלך לפניכם ה''.
הערות :
הנוסח שהובא לעיל "אמר להם " מלמד שראב"ע ביקש להשליך את הסיפור ה"מגידי" על כל השנה . לומר לך כשם שליל השימורים של ליל הסדר ראוי לסיפור יציא"מ כך ראוי כל לילה מלילות השנה להזכרה מעין זו . והרי עיקר הגאולה נעשה בחצות הלילה . ללמדך שהלילה עיקר הוא וגורם לגאולה שתיעשה . ואם כן בכל לילה ראוי שתיזכר גאולת מצרים - כגאולת לילה.
חכמים מזכירים את חירות מצרים בימים . באור בזריחה. מדוע ? אפשר שהם סבורים כר"ע שהרי סוף כל סוף הגאולה הממשית היית לאור יום . ולכן לדורות צריך להזכיר לא את התהליך אלא את סופו . ושמא לא את הפדות הרוחנית - ניסית של מעשה האלוקים אנו מבקשים להבליט אלא את החלק היוזמתי של ההיענות האנושית לגאולה היא העיקר. ומדוע אם כן יזכירו את יציאת מצריים לעתי"ל לימות המשיח הגם שתהיה תפלה ? האם מפני שבכך מבקשים לעצב את הגאולה העתידה שתתאפיין בעיקר אל הגאולה הלאומית , הפיזית-ארצית שתהיה ביוזמה אנושית . ובזה הם אומרים: מזכירים יציא"מ לימות המשיח כדי שזו לא תהיה עיקר אלא מעצבת את ימות המשיח בראי גאולת מצרים בה עם ישראל היה יוזמתי.
ומה דעת בן זומא ? אין מזכירין יציא"מ לעתי"ל מפני שאין בגאולה העתידה דמיון לגאולת מצריים [13]. גאולת מצריים היית ניסית . היא היית אמונה גדולה בכוחה של הישועה בלילה החשוך ביותר. ואמונתך בלילות . ישועת מצריים היית ותישאר חריגה במימד הניסי החד הפעמי שלא יחזור . בן זומא יכול בהחלט להטעים את ההזכרה של יצי"מ בלילות כטעמו של ראב"ע באשר לייחודו של יציא"מ המתאים ללילות הגלות המתמשכים עד לגאולה העתידה , עד ולא עד בכלל.
באופן פרדוכסלי על פי ההסברה שלנו עד כה , יש הסכמה כללית בין החכמים החולקים כי לעתי"ל לא יתקיים המאמר "כימי צאתך מארץ מצריים אראנו נפלאות ." גאולה אחרת תהיה מזו של גאולת מצרים . "הנני עושה חדשה עתה תיצמח " עתה ולא קודם ..
אפשר לראב"ע - ולבן זומא יש להזכיר את המימד הניסי בגלות . והוא הופך המימד הרוחני דתי כי הוא זה המשמר אותנו הוא המעניק לנו את הקיום הפלאי בתוך סבך הגלויות . הוא היוצר את האי נורמליות היהודית, הוא החוזר ומייצר את הפלא היהודי דתי . ההשתקעות בדמיון- העל טבעי של גאולת אלוקים " אני ולא מלאך אני ולא אחר ". אפשר שלראב"ע יש להזכיר זאת עד ובכלל ימות המשיח ודווקא כדי ש"כימי צאתך מארץ מצריים אראנו נפלאות " ורק כך ולא אחרת . רק גאולה שמימית מידית, ניסית ומוחצת , שכל כולא איתערותא דלעילא. כל ניסיון לפרוץ את המעגל הבועתי יפגע בקיום היהודי.[14] בעוד רבי עקיבא טוען כי הנצחה של המימד העל טבעי של יציא"מ יחזור וינציח את הגלות הלילית . אנו את אור היום מבקשים והוא מופיע בגאולה של תיקון ויוזמה , " מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו". הדבר מתאים לדרשת רבי אליעזר חבירו של ר' יהושע : יכול אף לעתיד לבוא יהיה בחפזון, ת"ל (יש' נב:יב) 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הֹלך לפניכם ה''.
הערות :
[5] . מקור הדברים בתוספתא: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כגון: אגוזין, תמרים וקליות" (תוספתא פסחים פ"י, הל' יא). ומסביר רש"י על המשנה: "מפטירין - לשון הנפטר מחבירו. כשנפטרין מן הסעודה, מביאין מיני המתיקה" (שם ד"ה מפטירין). הרחבה לדין זה לימינו אנו מוצאים במצת הצפון, וכך נאמר בגמרא בפסחים שם: "אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מפטירין אחר מצה אפיקומן"(שם). ומסביר רשב"ם: "...ובמצה בזמן הזה איירי דליכא פסח בהדא, דאי בזמן דאיכא פסח הא בהדיא תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, והיינו אחר פסח ומצה הנאכלת עמו" (שם). הירושלמי מכניס לפיו של התם[5] את שאלת האפיקומן, ומדבריו עולה נימוק שונה לדין האפיקומן. הנימוק שנותן הירושלמי לשאלה מדוע אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן הוא: כדי שלא יעברו מחבורה לחבורה. מה הכוונה?
ר' שאול ליברמן, בפירושו לירושלמי, נותן הסבר מעניין לנימוק זה:
"...וכן מפורש גם בבבלי (קיט:) 'מאי אפיקומן? אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה'. וזהו בלי שום ספק הפירוש הנכון, כי ידוע היה להם מנהג ליונים ודרכם במשתה ושמחה, היינו בשעה שההוללות היתה מגיעה למרומה, היה דרכם להתפרץ לבתים אחרים, להכריח את האחרים להצטרף אליהם ושם היו ממשיכים את החגיגה, וקראו לזה: אפיקומן. והמשנה הזהירה שאין גומרים את הפסח באפיקומן-. וזהו הפירוש בבבלי ובירושלמי כאן: שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת..." (ירושלמי כפשוטו, עמ' 521).
[6] . הרמב"ן עה"ת מסביר שרק מצוות שבגופו של פסח נוהגות לדורות, אך לא מצוות חיצוניות (וראה גם רמב"ם, סוף הל' קרבן פסח).
[7] . ראוי לשים לב להבדלים שבין צו ה' למשה לומר לבנ"י לבין מה שבפועל אמר משה לבנ"י . לשם דוגמא : משה השמיט בכתוב את עניין אכילת הפסח בחפזון עם המצות והמרורים וכן השמיט את מצוות המצות לדורות עם איסור החמץ .
[8] . ר' יצחק אברבנאל מסביר מדוע זמן אכילת קרבן תודה הוא עד חצות (ויק' ז:יא). לחמי התודה גדולים (משנה מנחות ז, א), ואסור להותיר מהם. בשל הזמן המצומצם המוקדש לאכילת קרבן התודה והלחמים, יקרא אדם לרעיו וחבריו לאכול ולשמוח עִמו, ואז יספר להם את הנסים והנפלאות שעשה לו ה'. אילו היו השלמים והלחם נאכלים שני ימים ולילה אחד כשאר השלמים, הרי לא היה מזמין את רעיו. [8][5]
[9] . רבות נכתב על על התכנסות זו ועל ההשוואה להתכנסות של רבן גמליאל בבית זונין שבלוד והתעסקותם בהלכות הפסח ולא בסיפור יצי"מ . הדגש הניתן בקטע זה הנו לסיפור יצי"מ בלילה וכל הלילה. אפשר ואכלו את האפיקומן רק בסוף הלילה כדעת המרא דאתרא ר"ע, שכן את סיפור מצרים מספרים "בעבור זה "- המצה המונחת לפניך.
[10] . "אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה" - בהגדות בנוסח תימן כתוב "אמר להם אלעזר בן עזריה", והוא נוסח הרמב"ם .
[11] . יש להוכיח מהרמב"ן (בדרשות לר"ה) שמבאר את השנוי בשמות החודשים. שתורה ובנביאים אין שמות לחודשים אלא מספרים, כדי שנזכור תמיד את יציאת מצרים. ואחרי העליה מבבל אנו מוצאים שיש שמות לחודשים. ומבאר הרמב"ן משום הפסוק "חי ה' וגו'" שיציאת מצרים תהיה טפלה לגאולה העתידה. א"כ כבר בעלית עזרא נתקיים הדבר אע"פ שהייתה זו גאולה בזעיר אנפין לעומת גאולת מצרים. והסיבה לכך מבוארת בגמ' הנ"ל בברכות שזה הטבע האנושי שצרות אחרונות משכחות צרות ראשונות. ומובא שם שזה בכל שלב של הצלה אפי' כמה פעמים: הצלה מזאב, ארי, נחש. ומשמע שגם בנמשל יש כמה שלבים, ולא רק שהגאולה האחרונה תשכח גאולת מצרים. וא"כ בכל דור ודור יש לזכור את הגאולה האחרונה ולכלול אותה בזכרון יציאת מצרים.
[12] . לפי הצל"ח ברכות יב המצוה לזכור יצ"מ בכל כשנה כלולה במצוה שלך זכירת יצ"מ בליל פסח, ועל כן יש ערך לדון בפרטי המצוה של זכירת יצ"מ כל השנה בליל פסח).
[13] . והקשה הרשב"א בחדושיו לברכות, כיצד יתכן לומר שלעת"ל לא תהיה מצוה לזכור יציאת מצרים, הלא המצוות הן נצחיות ולא תתבטלנה לעולם? ותירץ שלעת"ל תתקיים המצוה בזכירת הגאולה האחרונה! וצ"ל שעומק דבריו, באמת אין מצוה לזכור דוקא את יציאת מצרים אלא את העובדה שהקב"ה גואל אותנו, ועד ימות המשיח, תהיה גאולת מצרים סימן לכל הגאולות. כמו שכותב הרמב"ן (סוף בא) ש"מתוך הניסים הגלויים אתה למד על הניסים הניסתרים" ואין לך נס גלוי יותר מיציאת מצרים, שהיא תהיה כבנין אב ללמד על כל הגאולות שהם יד ה'. אבל לעתיד לבא בימות המשיח יהיה הדבר כל כך ברור "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר", ולא יצטרכו לזכור יציאת מצרים כדי להבין זאת.
[14] . כמובן אפשר להסביר את כל המהלך כצעידה הולכת וגוברת של המימד הפלאי- ניסי כך שפלאות העתי"ל העוצמתיים יאפילו על ניסי מצריים ולכן לא יזכרו אלה. או כמו שרב יוסף מסביר בהמשך הגמרא שם (יג' ע"א) "...אף כך ישראל - צרות אחרונות משכחות את הראשונות ."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה