מצה: על שום מה ועד מתי / ראובן הכהן אוריה
ענייני פסח דורשים ביאור . וכי מה בתורתינו אינו דורש ביאור ? בניגוד לפורים, סוכות , חנוכה, שבועות ויוה"כ שסיפורם פשוט יחסית סיפור הפסח מורכב עד מאוד ואחוז בסבך תמיהות וסתירות . ואנו מבקשים האחדה וסיפור אחד .
הנה למשל מצה זו על שום מה ? וחמץ למה ? וקורבן פסח מה ? ומרורים ?
ומתי יצאו ? ומתי נגאלו? חפזון למה משמש הוא פתרון ובכלל איזה הוא העיקרון?
טעמי המצה : מצת חיפזון :
1. שני טעמים נאמרו במצוות המצה והם נראים כסותרים זה את זה [1]
בהגדה טעם אכילת מצה:
"מצה זו שאנו אוכלין על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם (רמב"ם הוסיף "מיד"), שנאמר (שמות י"ב) 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם",
במקור המקראי עצמו לא נאמר כי סיפור "החיפזון" הוא שהופך להיות המקור לציווי והטעם למצווה. אפשר אמנם להתלות בפסוקי ספר דברים בהם בכתוב (דברים פרק טז(
"לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".
בעל ההגדה תלה בוודאות את החיפזון באי ההתמהמהות ומשום כך גם ראה בכך את המקור לאי אכילת חמץ ולאכילת מצה שבעת ימים . דברים אלה כשלעצמם דורשים ביאור ! מה בכך שלא הספיק בצקם להחמיץ? מדוע יהיה זה טעם לאכילת מצה בליל הסדר ומה יש בכך לאסור חמץ מכל וכל ?
ואולם מקור זה כפי שמתפרש אצל בעל ההגדה סותר את הנאמר קודם היציאה שנאמר : (שמות פרק יב) "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"? ועל המצות הללו נצטוו עוד קודם, בראש חודש והכינום מראש לאכלם עם הפסח ? ואם תאמר היה זה רק לאותו לילה לפסח מצרים ולא ציווי לדורות, תשובתך תהיה מן הפסוקים הבאים מיד לאחר מכן שהרי מצווים על הפסח ועל המצות לדורות ובכללם איסור חמץ ?
לפי שמות יב נראה כי לו התמהמהו בנ"י אפשר והיו אופים עוגות חמץ ? כיצד אם כן יוסברו הדברים ?
עוד. מה הטעם במצוות אכילת מצות ובאיסור חמץ על פי שמות יב הנגזר מהוראת "ומצות על מרורים יאכלוהו"? האם הצורך במצה כמו המרור נובע מאכילת הפסח דווקא ולא כמצווה עצמאית ? ומה הטעם בכך ? ואם כן האם לדורות מצוות מצה תהיה כרוכה במצוות אכילת הפסח ? האם כך הבין הלל את מצוות המצה והמרור ולכן כרכן יחד?
מצת לחם עוני :
הגדה של פסח אנו פותחים באמירה : "הא לחמא ענייא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים ". אין לנו בכתובים מקור לכך . ואם הכוונה למצות שקיימו בם אכילת הפסח מדוע לזהותם כלחם עוני? ואם נסמכים אנו על הכתוב בדברים "לחם עוני כי בחפזון " יוצא אם כן שהפסוק בדברים מייחס את "החפזון" לאכילת הפסח והמצות בליל היציאה קודם למכת בכורות . בכך גם נודע כי המצה בכריך הפסחי "על מצות ועל מרורים " מסמל את מרכיב העוני. אפשר שהוא מייצג בכך את עניותם ועבדותם של ישראל במצרים . ואולם , אפשר שהתורה מתייחסת למצות החפזון בתהליך היציאה עליו נאמר :"
שמות,י"ב,ל"ט"וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם"
ועדיין הסתירה בעינה עומדת .
המפרשים ניסו בדרכים שונות להציע פתרונות :
א. רמב"ן, שמות, י"ב, ל"ט
"ויאפו את הבצק" - שאפו אותו מצות מפני המצווה שנצטוו... ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ועל כן נשאו אותו בצק... ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך או בסכות...
ב. דעת זקנים" שמות,י"ב,ל"ט
א. למי שאומר שפסח מצרים נהגו יום אחד...כי לפי שגורשו ממצרים לא נתחמצו.
ב. ולמי שאומר שפסח מצרים נצטרכו לאכול מצה שבעה ימים...זאת כוונת הכתוב:
ויאפו את הבצק מפני חיוב מצה, ולפי שגורשו ממצרים לא יכלו להתמהמה לבקש צדה לדרך...
ג. שו"ת הרדב"ז, חלק ה'.
המצה זכר לשעבוד- שהיה מנהג להאכיל את העבדים מצה המתעכלת לאט כדי שיאכלו מעט.
הצעות רבות אפשר להציע ליישב את הדברים ואולם חשיבות ההצעות שיוצעו מונחת בכוח ההסבר שיש בהן למחלוקות שונות שמצאנו בדברי חכמים באשר לנושאים שונים בפסח .
ככלל יש לומר כי בכל דיון אנו תרים אחר השאלה היסודית והפשוטה: מהו הפסח ? מה חוגגים בדיוק בחג המצות ? מה אנו עושים כשאנו מקיימים מצווה זו וזו באופן הזה והזה?
ישוב הסתירות :
א. המצה ככריך הפסח : אפשר כי המצות מצטרפות לקורבן פסח "...ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו"(שמות יב, ח') בפסח מצרים ובפסח דורות .[2] ומצות אלו נאפו בחפזון סמוך לאכילה בחצות ונאכלו בחפזון יחד עם הפסח . ולא נצטוו ישראל על חמץ ואף לא על אכילת מצות לאותה שנה רק לדורות . ובהחלט היה יכול בצקם להחמיץ. והתורה מעידה כי גם ביציאתם אפו לבסוף מצות הגם שלא צוו והגם שלא היה זה לשם אכילת הפסח. ואם כן לדורות המצווה דאורייתא היא אכילת מצה עם הפסח ושניהם נאכלים לשובע כיוון שהם באים יחד ומוקשים זה לזה . ובכך מוגבלת המצווה לזמן שמתקיים קורבן פסח בפני המקדש וחיובו בימינו יהיה מדרבנן כמו המרור.
הטעם למצוות המצה יכול להלך בשני נתיבים: האחד, לראות במצה סמל של מצב העבדות כמו זה של המרור כך שחיבורו עם הפסח מבטא את המעבר מעברות לחירות. שכן הפסח מבטא הנהגת בני מלכים בבשר צלי שלם . השני , לראות במצה ובמרור (כשם כולל למיני ירק) במצטרף השלמה ראויה לסעודה מלאה של אכילת הצלי כך שאלה הנם רכיבים בסעודת הגאולה והחירות של בני המלכים .(כדעת רש"ר )
ואכן במשנה בפסחים הגרסה היא "מצה - על שום שנגאלו אבותינו ממצרים ",
ב. אפשר כי היציאה החפוזה ממצריים ואפיית עוגות המצות הוסיפה חיוב נוסף והוא אכילת מצה בפני עצמה ללא קשר לקורבן הפסח . כך שהגאולה המהירה הביאה לאפיית המצות והיא הופכת לסיבה הקובעת מצוות מצה ללא קשר למצת כורך . וא"כ גם בשעה שמצת הכורך תהיה דרבנן תישאר מצוות המצה דאורייתא.
ג. ואפשר שבפסח מצריים נצטוו על כורך באופן חד פעמי . ונצטוו לדורות על אכילת מצה ללא קשר לכורך , שנאמר "בערב תאכלו מצות". ואכן באה מהירות היציאה לחייב מצוות מצה בפני עצמה לדורות כחיוב דאורייתא [3]. למצת דאורייתא זו שאנו אוכלים בתחילת הסעודה מתייחס בעל ההגדה שהוא משום שבצקם לא הספיק להחמיץ. על פי אפשרות זו מצת כורך אינה חיוב מדאורייתא גם בזמן שבית המקדש היה קיים (אלא אם כן תקנוהו רבנן זכר לאכילת מצריים.)
ד. אפשר שיש כאן מהלך דינמי, בזמן שבית המקדש קיים ואפשר לקיים כורך טעם אכילת מצה היה כחלק מאכילת קרבן פסח על שם שנגאלו, אבל בזמן הזה שאין קרבן פסח , אכילת המצה היא מפני שלא הספיק בצקם להחמיץ.
מצת לחם עוני :
הגדה של פסח אנו פותחים באמירה : "הא לחמא ענייא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים ". אין לנו בכתובים מקור לכך . ואם הכוונה למצות שקיימו בם אכילת הפסח מדוע לזהותם כלחם עוני? ואם נסמכים אנו על הכתוב בדברים "לחם עוני כי בחפזון " יוצא אם כן שהפסוק בדברים מייחס את "החפזון" לאכילת הפסח והמצות בליל היציאה קודם למכת בכורות . בכך גם נודע כי המצה בכריך הפסחי "על מצות ועל מרורים " מסמל את מרכיב העוני. אפשר שהוא מייצג בכך את עניותם ועבדותם של ישראל במצרים . ואולם , אפשר שהתורה מתייחסת למצות החפזון בתהליך היציאה עליו נאמר :"
שמות,י"ב,ל"ט"וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם"
ועדיין הסתירה בעינה עומדת .
המפרשים ניסו בדרכים שונות להציע פתרונות :
א. רמב"ן, שמות, י"ב, ל"ט
"ויאפו את הבצק" - שאפו אותו מצות מפני המצווה שנצטוו... ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ועל כן נשאו אותו בצק... ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך או בסכות...
ב. דעת זקנים" שמות,י"ב,ל"ט
א. למי שאומר שפסח מצרים נהגו יום אחד...כי לפי שגורשו ממצרים לא נתחמצו.
ב. ולמי שאומר שפסח מצרים נצטרכו לאכול מצה שבעה ימים...זאת כוונת הכתוב:
ויאפו את הבצק מפני חיוב מצה, ולפי שגורשו ממצרים לא יכלו להתמהמה לבקש צדה לדרך...
ג. שו"ת הרדב"ז, חלק ה'.
המצה זכר לשעבוד- שהיה מנהג להאכיל את העבדים מצה המתעכלת לאט כדי שיאכלו מעט.
הצעות רבות אפשר להציע ליישב את הדברים ואולם חשיבות ההצעות שיוצעו מונחת בכוח ההסבר שיש בהן למחלוקות שונות שמצאנו בדברי חכמים באשר לנושאים שונים בפסח .
ככלל יש לומר כי בכל דיון אנו תרים אחר השאלה היסודית והפשוטה: מהו הפסח ? מה חוגגים בדיוק בחג המצות ? מה אנו עושים כשאנו מקיימים מצווה זו וזו באופן הזה והזה?
ישוב הסתירות :
א. המצה ככריך הפסח : אפשר כי המצות מצטרפות לקורבן פסח "...ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו"(שמות יב, ח') בפסח מצרים ובפסח דורות .[2] ומצות אלו נאפו בחפזון סמוך לאכילה בחצות ונאכלו בחפזון יחד עם הפסח . ולא נצטוו ישראל על חמץ ואף לא על אכילת מצות לאותה שנה רק לדורות . ובהחלט היה יכול בצקם להחמיץ. והתורה מעידה כי גם ביציאתם אפו לבסוף מצות הגם שלא צוו והגם שלא היה זה לשם אכילת הפסח. ואם כן לדורות המצווה דאורייתא היא אכילת מצה עם הפסח ושניהם נאכלים לשובע כיוון שהם באים יחד ומוקשים זה לזה . ובכך מוגבלת המצווה לזמן שמתקיים קורבן פסח בפני המקדש וחיובו בימינו יהיה מדרבנן כמו המרור.
הטעם למצוות המצה יכול להלך בשני נתיבים: האחד, לראות במצה סמל של מצב העבדות כמו זה של המרור כך שחיבורו עם הפסח מבטא את המעבר מעברות לחירות. שכן הפסח מבטא הנהגת בני מלכים בבשר צלי שלם . השני , לראות במצה ובמרור (כשם כולל למיני ירק) במצטרף השלמה ראויה לסעודה מלאה של אכילת הצלי כך שאלה הנם רכיבים בסעודת הגאולה והחירות של בני המלכים .(כדעת רש"ר )
ואכן במשנה בפסחים הגרסה היא "מצה - על שום שנגאלו אבותינו ממצרים ",
ב. אפשר כי היציאה החפוזה ממצריים ואפיית עוגות המצות הוסיפה חיוב נוסף והוא אכילת מצה בפני עצמה ללא קשר לקורבן הפסח . כך שהגאולה המהירה הביאה לאפיית המצות והיא הופכת לסיבה הקובעת מצוות מצה ללא קשר למצת כורך . וא"כ גם בשעה שמצת הכורך תהיה דרבנן תישאר מצוות המצה דאורייתא.
ג. ואפשר שבפסח מצריים נצטוו על כורך באופן חד פעמי . ונצטוו לדורות על אכילת מצה ללא קשר לכורך , שנאמר "בערב תאכלו מצות". ואכן באה מהירות היציאה לחייב מצוות מצה בפני עצמה לדורות כחיוב דאורייתא [3]. למצת דאורייתא זו שאנו אוכלים בתחילת הסעודה מתייחס בעל ההגדה שהוא משום שבצקם לא הספיק להחמיץ. על פי אפשרות זו מצת כורך אינה חיוב מדאורייתא גם בזמן שבית המקדש היה קיים (אלא אם כן תקנוהו רבנן זכר לאכילת מצריים.)
ד. אפשר שיש כאן מהלך דינמי, בזמן שבית המקדש קיים ואפשר לקיים כורך טעם אכילת מצה היה כחלק מאכילת קרבן פסח על שם שנגאלו, אבל בזמן הזה שאין קרבן פסח , אכילת המצה היא מפני שלא הספיק בצקם להחמיץ.
האפשרויות השונות נתבטאו בדברי חז"ל הקדושים :
מחלוקת רבא ורב אחא בר יעקב "אמר רבא מצה בזמן הזה (אף לאחר חורבן הבית) - מדאורייתא ומרור מדרבנן...ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן" (פסחים, קכ.)
על דעת רבא, שואלת הגמרא - הרי מצה ומרור הוקשו לקרבן פסח והיות ואין חובת קרבן פסח (שכן אין בית מקדש) אין חובת מרור ואין חובת מצה, שהרי נאמר בקרבן פסח "על מצות ומרורים יאכלוהו" (את קרבן הפסח), כלומר שמצה ומרור הוקשו שניהם לקורבן הפסח, אם-כן מה ההבדל בין מצה למרור? מדוע מצה דאורייתא (בליל ראשון) ואילו מרור מדרבנן.
עונה הגמרא: לגבי מצה יש פסוק נוסף, שנאמר " בערב תאכלו מצות " (שמות יב', יח') ומכאן שיש חובה מיוחדת במצה שאינה תלויה דווקא בקרבן הפסח.[4]
מכאן שלרבא, בערב הראשון - מצה מדאורייתא (גם בימינו) ואילו רב אחא בר יעקב סובר גם מצה וגם מרור בימינו מדרבנן מפני שהוקשו שניהם לקרבן פסח והיות ובימנו אין קורבן פסח הרי גם אין חובה מדאורייתא למצה ומרור.
הערות :
[1] . .זוהי אף קושיית הראשונים (ר"ן סוף פסחים)
[2] . מדיוק הלשון "בלילה הזה " תהיה החובה לאכול "מצת פסח" זו רק בלילה הזה. הגם שנצטוו לדורות בהמשך שמות יב. טו' "שבעת ימים מצות תאכלו " כחיוב כללי לאכול מצות ולא חמץ בשל העובדה המנומקת בפסוק יז שם : " ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את ציבאותיכם " ובהמשך בפס' יח שם : בראשון בארבעה עשר בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב " . לא שיש חיוב מיוחד לאכול מצה בערב בפני עצמה אלא זהו ציון תחילת הצו הכללי באשר לאכילת מצה שבעת ימים שתחילתו בליל טו' וסופו בליל כב' . בהמשך נראה שלא כך הובנו הדברים ע"י מקצת התנאים .
[3]. כך מתרץ הר"ן שבפסח מצרים הם עדין לא נצטוו בבל יראה ובל ימצא, אלא שנצטוו לאכול את הפסח עם מצה. אבל לדורות נצטוו בבל יראה ובל ימצא שבעת ימים, זכר לכך שלא הספיק בצקם להחמיץ. וכן כתב אבן עזרא (שמות פרק יב פסוק טו):
"שבעת ימים טעששם מצות תאכלו, זכר לאכילתם בצאתכם ממצרים, כי לא צוה שיאכלו מצות רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צוה לאכול מצות להיות זכר לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים, כי שם כתוב כי לא חמץ. ואלו היו מניחים המצריים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם". ויש להוסיף שהדבר מוכח מפסח שני שבו מקימים רק קרבן פסח, ולא נאסר בבל יראה ובל ימצא אלא חמץ ומצה עמו בבית. ורק במועד חג הפסח זמן צאתם ממצרים נצטווינו בבל יראה ובל ימצא.
[4] אם-כן מדוע רק בערב הראשון יש חובת מצה מהתורה? מביאה הגמרא את הלימוד הבא, נאמר: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלוהיך..." (דברים, טז', ח'). אם-כן ביום השביעי אין חובת אכילת מצות, הרי לפי הכללים שהתורה נדרשת בהם, דבר שהיה בכלל (היום השביעי - הוא חלק משבעת ימי הפסח) והוא יצא מן הכלל - שאין חובת אכילת מצה, הרי יצא מהכלל על מנת ללמד על הכלל כולו שאין חובת אכילת מצה בפסח מהתורה . לפי זה, לכאורה אף בלילה ראשון אין חובת אכילת מצה? אלא שיש פסוק מיוחד כפי שהבאנו: "… בערב תאכלו מצות…". מן העבר השני, רב אחא בר-יעקב לומד את הפסוק - "בערב תאכלו מצות" לדין אחר. לדעתו, הפסוק בא ללמד על טמא שהיה בדרך רחוקה (בזמן בית המקדש) ולא יכול היה להיטהר שבכל זאת הוא חייב באכילת מצה בערב הראשון.
[2] . מדיוק הלשון "בלילה הזה " תהיה החובה לאכול "מצת פסח" זו רק בלילה הזה. הגם שנצטוו לדורות בהמשך שמות יב. טו' "שבעת ימים מצות תאכלו " כחיוב כללי לאכול מצות ולא חמץ בשל העובדה המנומקת בפסוק יז שם : " ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את ציבאותיכם " ובהמשך בפס' יח שם : בראשון בארבעה עשר בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב " . לא שיש חיוב מיוחד לאכול מצה בערב בפני עצמה אלא זהו ציון תחילת הצו הכללי באשר לאכילת מצה שבעת ימים שתחילתו בליל טו' וסופו בליל כב' . בהמשך נראה שלא כך הובנו הדברים ע"י מקצת התנאים .
[3]. כך מתרץ הר"ן שבפסח מצרים הם עדין לא נצטוו בבל יראה ובל ימצא, אלא שנצטוו לאכול את הפסח עם מצה. אבל לדורות נצטוו בבל יראה ובל ימצא שבעת ימים, זכר לכך שלא הספיק בצקם להחמיץ. וכן כתב אבן עזרא (שמות פרק יב פסוק טו):
"שבעת ימים טעששם מצות תאכלו, זכר לאכילתם בצאתכם ממצרים, כי לא צוה שיאכלו מצות רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צוה לאכול מצות להיות זכר לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים, כי שם כתוב כי לא חמץ. ואלו היו מניחים המצריים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם". ויש להוסיף שהדבר מוכח מפסח שני שבו מקימים רק קרבן פסח, ולא נאסר בבל יראה ובל ימצא אלא חמץ ומצה עמו בבית. ורק במועד חג הפסח זמן צאתם ממצרים נצטווינו בבל יראה ובל ימצא.
[4] אם-כן מדוע רק בערב הראשון יש חובת מצה מהתורה? מביאה הגמרא את הלימוד הבא, נאמר: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלוהיך..." (דברים, טז', ח'). אם-כן ביום השביעי אין חובת אכילת מצות, הרי לפי הכללים שהתורה נדרשת בהם, דבר שהיה בכלל (היום השביעי - הוא חלק משבעת ימי הפסח) והוא יצא מן הכלל - שאין חובת אכילת מצה, הרי יצא מהכלל על מנת ללמד על הכלל כולו שאין חובת אכילת מצה בפסח מהתורה . לפי זה, לכאורה אף בלילה ראשון אין חובת אכילת מצה? אלא שיש פסוק מיוחד כפי שהבאנו: "… בערב תאכלו מצות…". מן העבר השני, רב אחא בר-יעקב לומד את הפסוק - "בערב תאכלו מצות" לדין אחר. לדעתו, הפסוק בא ללמד על טמא שהיה בדרך רחוקה (בזמן בית המקדש) ולא יכול היה להיטהר שבכל זאת הוא חייב באכילת מצה בערב הראשון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה