ב"ה
מה בסדר בליל הסדר ? /ראובן הכהן אוריה
על איזה סדר מדובר בליל הסדר ?
1. ומה פתאום "סדר" בלילה של חירות , של ספונטניות ושמחה גואה ביין המסובין ?
איך לילה שבו מקיימים והגדת לפי דעתו ושאלתו של בן הופך להגדה קבועה וכמעט בלתי מובנת ?
לאיזה בן בדיוק מכוונת ההגדה ?
מה קורה בלילה הזה ? שתיית 2 כוסות יין ו 3- כזיתות מצה מינימום לפני שהתחלנו לאכול סעודת חג! הכיצד? וכל זה בהטיה של מסובין הגם שבעולמנו ובמצבנו כל ההטיה הזו מלאכותית ועיקר סיבתה נעקר מאתנו לגמרי ?
ואם נחזור ונדקדק ביתר פירוט נשאל כך : מיינו של "ליל הסדר" נראה כי חז"ל ביקשו לילה של רוממות רוח הבאה גם בעזרת האלכוהול – שהלא אין שמחה אלא ב.. יין . ועוד ביקשו למהול יין זה באומר ומלל "והגדת" – שעיקרה של מצווה זו סיפור משבח של גדולת המוציא ושמחת היוצאים והודאתם גם על תכלית יציאה זו .
רצו חז"ל לקיים מצווה זו כסעודת בני חורין של מלכותא דארעא היא רומי של הזמן ההוא.
משטר וחברה - שיש בה מעמד עבדים ומעמד בני חורין המשוחררים מתלות בהספקת תנאי הקיום הפיזיים ופנויים לסימפוזיונים אגב השתרכות על מיטות בהט ויין מלכות רב .
לילה אחד הבא להמחיש את ההבדל בין עבד לבין בן חורין . "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין ."
הגדילו עשה ודרשו את ארבעת המופעים למצוות "והיגדת – ואמרת "– כניסיון מיוחד בלילה הזה לנהל שיחה פתוחה הפונה לבן המיוחד ועונה לו לפי דרכו – שאלתו . בשום פנים לא שאלות ידועות מראש ואף לא תשובות קבועות . שהרי הלילה הזה כולו חירות .
עוד יש להוסיף שמחה בבשר הפסח שהוא מאכל מלכים ויש לנהוג בו גינוני מלכות כדברי בעל ס' החינוך . אכילה כבני מלכים בשר צלי של קורבן חגיגה וזבח הפסח יש בו הגבהה והרחבה : שהלא אין שמחה אלא בבשר צלי הנשחט ונצלה עתה על קרבו וריחותיו.
והנה הפלא ופלא כל כולו של ליל התקדש חג מסודר במקצב טכסי משמעתי , נמתח ונמדד במידות, שיעורין ולו"ז צבאי קצוב ומדוקדק. למביט מהצד נראה הדבר כסדר עבדותי: ובני ישראל יוצאים "ביד חובה ". ערב שכולו יציאה ידי חובה !
האם אנו מציינים את העבדות או את היציאה ממנה? האם גם וגם ובערבויא ? האם כך כוונת הדברים שחייב אדם להראות עצמו כאילו הוא עבד היוצא ממצרים ?
ארבע כוסות נקבעים להם שיעורין . איכות , כמות, נפח, תנוחה (מלאכותית) וזמן שתייה. [1]
האם זוהי דרך החירות לשתות בהטיה מעושה ומלאכותית ובאפן המעורר גיחוך ותמיהה? לכאורה בדרך זו אך מובלט ההישמעות לצו המגביל את הספונטניות המקובלת .
למעשה ליל הגדתנו המסודרת אחר החורבן היא ותחת בשר הפסח באה המצה שהוכפלה ונשתלשה הן בכורך והן באפיקומן . תוספת מכובדת של לחם עוני תחת בשר הצלי. כדי כך שלחם העוני הפך כולו לסמלה של החירות – חירות העניים נעדרי הריבונות והעצמאות : "השתה עבדי !"
מצת החירות אף היא נתונה בשבט ביקורת המידות והמשקלות , התנוחות (המלאכותיות ) ומסדר הזמנים של גיוס החובה .
הכיצד ידחק אדם עצמו לאכול 4-5 כזיתות – שהן למהדרין כ4-5 מצות (מכונה)ועוד יפנה מקום לסעודת חג כדי "שלא תהיה אכילתו גסה עליו." (זאת לאחר יום ללא אכילה משמעותית כדי שתהיה המצה חביבה עליו ושלא להזכיר את צמי הבכורות )
בין היינות בין כוס ראשונה לשנייה (על קיבה ריקה בד"כ) מתרחשת ה"הגדה".
ובכן מה היא "ההגדה"? היכן היא מתחילה והיכן היא נגמרת? או ברוחו של הערב : במה יוצאים ידי חובת ההגדה ? ולפני שאנו עונים תוך הסתבכות בין הקטעים השונים שהקשר ביניהם רופס וסדרם מבלבל שאלה אחת מטרידה מדוע בעצם אין אנו מספרים ביציאת מצריים כמו שאלוקים ספרה לנו בתורתו? האם לא רצה שנחזור מידי שנה לספר ביציאת מצריים כפי שהוא עצמו תיארה ? מדוע בכלל יש צורך במסגרת סיפורית מוגדרת ולא טכסט פתוח וחופשי ?
ושוב יבוא מעמד ה"חובה" ויתרה בנו " רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלושה דברים אלו לא יצא ידי חובה!"
בערב זה השאלה זוכה למקום של כבוד .שאלות שואלים בני חורין , עבדים מצייתים .השאלה היא התנאי להגדה . השאלה מסגירה את רמת השואל ואת קשייו הוא, עליהם יש לתת מענה . ההגדה היא אליו, לשמו של השואל – חנוך לנער על פי דרכו – שאלתו . הדיון צריך להיות פתוח ומשתנה מבית לבית ומבן לבת באותו בית לפי הגיל ולפי האופי והעניין . ומה יש לנו? ארבע שאלות מה נשתנה ! למי השאלות הללו ? האם לזה שאינו יודע לשאול ? שכן קודם לשאלות משנים בנטילת ידיים לכרפס הטבול כדי שיהיה שינוי קבוע בכל שנה ומבלי לחכות מייד נשאלות השאלות הקבועות משנה לשנה .
היכן כאן ההזדמנות לשמוע את הילדים ואת שאלותיהם ? האם קצרה הרוח מלהמתין וכבר נקבעה מתכונת השאלות לאלפיים השנים הבאות ולכל הילדים ולכל הילדות ?[2]
ואם נאמר כי ב"שאינו יודע לישאול: עסקינן ואנו פותחים לו – הרי היה לנו לפתוח כדרכה של תורה וכהוראת חז"ל לפי דעתו של בן אביו מלמדו: ועל דעת הבן שאינו יודע לשאול אמרה התורה :. והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
וגם לשאלת התם ( שמות יג, יד-טז)"והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה זאת? ואמרת אליו: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים" . אין אנו עונים ?
ואם כן למי כתובה ההגדה ? ולמה ארבע קושיות נקבעות לכל הבתים ולכל הדורות ? ולמה נכתבה בכלל ? ולמה שמה "הגדה" בכלל ולמה נתייחדה על שם "והגדת" אם זהו המופע היחיד אצל ה"שאינו יודע " מכל ארבעת ה"בנים " ? (בשלושת האחרים הלשון הוא "ואמרת – ואמרתם ")
ואם במדרש הבנים עסקינן ו"עמלנו אלו הבנים" עוד יש לשאול : לשם מה מובא מדרש זה ? מה הוא בא לשרת ? האם הדבר הנו חלק מה"הגדה"? מדוע בא מקומו לאחר מעשה החכמים בבני ברק ואחר תשובת עבדים היינו ? מדוע לא יבוא לפני "מה נשתנה" או לכל הפחות מיד לאחריו? וקושיא גדולה אחרת הכיצד זה למדו חז"ל את אופי הבנים מלשון התורה ואילו את התשובה שהתורה עצמה נותנת לגבי שני הבנים החכם והרשע אין משיבים ועוד מסרסים את המקראות?
והנה ההדגמה : בבן החכם השואל : "..... מה העדות וכו' (שבמקור אינו קשור כלל לפסח אלא על כל המצוות של התורה ) משיבה התורה " וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם; וַיֹּצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה. כב וַיִּתֵּן יְהוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל-בֵּיתוֹ--לְעֵינֵינוּ. כג וְאוֹתָנוּ, הוֹצִיא מִשָּׁם--לְמַעַן, הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. כד וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לְיִרְאָה, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ--לְטוֹב לָנוּ כָּל-הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. כה וּצְדָקָה, תִּהְיֶה-לָּנוּ: כִּי-נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ--כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ. {ס}
תשובה יפיפייה! והנה חז"ל העדיפו במדרש זה (שלא כמו הירושלמי ) לענות לו כהלכות הפסח ובנושא האפיקומן מדוע ? .
בבן הרשע השואל "מה העבודה הזאת לכם ": עונה התורה : וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל;
תשובה טובה שכן היא מסגירה את האפשרות כי מי שלא זבח את הפסח לא פסח עליו ה' וככל הנראה גם לא ניצל . מדוע אם כן הלכו חז"ל לתשובת ה"אינו יודע" שבתורה והציעוה בדרך דרש לבן הרשע ?
בבן התם ובבן "שאינו יודע לשאול " השאלה והתשובה הולמים את הכתוב במקרא .
ואם הגענו למדרש ארבעת הבנים הבה ונשאל מהי בכלל מצוותה והגדת ? לא רק כיצד מקיימים אותה כנ"ל אלא מה המבוקש ממנה ? מה היא אמורה לחולל? מה מטרתה ותכליתה ? מה אמורים להגיד בה ?
מבנה ההגדה הנו זה :
א. הא לחמא עניא. ב. מה נשתנה. ג. עבדים היינו לפרעה במצרים.
ד. מעשה החכמים שהיו מסובים בבני ברק, ומשנת רבי אלעזר בן עזריה.
ה. כנגד ארבעה בנים דברה התורה. ו. מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.
ז. ברוך שומר הבטחתו לישראל, והיא שעמדה לאבותינו ולנו. ח. "ארמי אובד אבי" - פירוש הספרי על פרשת מקרא ביכורים. ט. המכות שלקו המצרים במצרים ועל הים. י. דיינו.
יא. כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומרור.
יב. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. יג. לפיכך אנו חייבים להודות, הלל המצרי.
יד. ברכת הגאולה.
סידור קטעי ההגדה אינו מובן. מדוע באמצע תיאור התהליך ההיסטורי - בין "עבדים היינו לפרעה במצרים" לבין "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" - מובא בהגדה מעשה החכמים שהיו מסובים בבני ברק, משנת רבי אלעזר בן עזריה, וחינוך הבנים?
מדוע מובא הקטע "ברוך שומר הבטחתו לישראל" בתווך בין התיאור ההיסטורי הפשטני לבין התיאור ההיסטוריוסופי, שנלמד בספרי על פרשת 'ארמי אובד אבי'?
כמו כן צריך להבין מדוע "דיינו" שהינו שיר הודאה והלל, מובא באמצע תיאורי הנס, ואינו מובא יחד עם ההודאה שלפני הברכה?
ושוב אנו מחדדים מה בכל אלה ההגדה ? מה היא מצוות הסיפור ?
הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנז):
"היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן בתחילת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו לנו המצרים מעוול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ולהודות לו יתעלה על כל הטוב שגמלנו יהיה יותר טוב כמו שאמרו וכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח."
למצות סיפור אין גבול, וכל המרבה הרי זה משובח. והיא בנויה בעיקרה על המתווה הכללי: א. תיאור עול העבדות ב. נס ההצלה ג. הודאה לה'.
נשאלת השאלה האם למצות סיפור יציאת מצרים יש מינימום הכרחי?
המשנה במסכת פסחים (קטז, א) מביאה את דברי רבן גמליאל האומר: "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: פסח, מצה ומרור...".
האם יש לומר שרבן גמליאל מגדיר את חיוב המינימום מדאורייתא של מצות סיפור יציאת מצרים.[3] ?
המשנה בפסחים דף קטז עמוד א
מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.
גמרא... מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. [ושמואל] אמר: עבדים היינו.
מהמשנה נראה שפרשת מקרא ביכורים מתחילתה ועד סופה עומדת במרכז מצוות ההגדה [4]. רב ושמואל כל אחד בפני עצמו מוסיף גנות נוספת הגם ששתי ה"גנויות " הן של רב והן של שמואל מצויות רמוזות בפרשת ארמי אובד אבי . "ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה.
הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ז, א-ו): מסכם את דברי המשנה והגמרא במסכת פסחים :
"מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן... אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח. מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר 'והגדת לבנך', לפי דעתו של בן אביו מלמדו.
וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע כך וכך היה.
וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד, מתחיל בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו. והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח.
כל שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור... ודברים האלו כולן נקראין הגדה.
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים..."
המצווה מן התורה הוא לספר ביציאת מצריים באופן חופשי ולהודיע זאת לבנים בין שאלו בין אם לא .
המצווה מדרבנן היא להוסיף וליצור אקלים "סקרן ושואל" אליו יוצקים את הסיפור בתבנית שתחילתו גנות וסופו שבח. ועוד דרישה לדרוש את פרשת מקרא ביכורים עד סופה ולסיום יש לומר את מאמר רבן גמליאל. האקלים כולל יצירת חווית שחרור.
ההגדה אם כן היא הגדרת חז"ל בתבנית הנ"ל את המינימום במצוות סיפור יציאת מצריים .
יוצא אם כן כי הקטעים העוסקים : א. הא לחמא עניא. ד. מעשה החכמים שהיו מסובים בבני ברק, ומשנת רבי אלעזר בן עזריה. ה. כנגד ארבעה בנים דברה התורה. ז. ברוך שומר הבטחתו לישראל, והיא שעמדה לאבותינו ולנו. ט. המכות שלקו המצרים במצרים ועל הים. [5] י. דיינו, אינם מכלל ההגדה.
מדוע אם כן אלה שובצו בה ?
ושוב אנו שבים לשאלתנו מפני מה הפכה פרשת "מקרא ביכורים" לעיקר ההגדה ולא הקריאה בפרשיות שמות – בשלח?[6] כיצד מגדירה פרשת מקרא ביכורים את מצוות "והגדת"? מה אופייה ותכליתה של מצווה זו נוכח פרשה זו ? יתירה מכך: מדוע הדרישה בפרשה היא היא העיקר ולא הקריאה בו ?[7]
הדרישה של "ארמי אובד אבי" נראית על פניה בעייתית משהו . שכן הדרשות מוקשות ולשונן אינו בהיר ונהיר לקורא הפשוט.
יתר מכך מה מוסיפות הדרשות בכללותן על הסיפור הידוע ? מה הן מחדשות ?
ועוד שאלה אחת כלל לא פשוטה מדוע בעל ההגדה לא דרש את דרשת הספרי עד תומה כחובה שהטילו חז"ל עלינו ?
מדוע פסק בעל ההגדה לדרוש ב"מורא גדול ובאותות ובמופתים " ולא יסף לדרוש את " ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש'" ?
והנה הדברים ככתבן בתורה וכדרשתן בספרי המובא בחלקו באגדה :
ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
לפי דברי הרב אלחנן סמט בפרשת כי תבוא 'מקרא ביכורים' אין בו תודה ולא בקשה; אין הוא בנוי כלל במתכונת תפילה, אלא עיקרו תיאור היסטריוגרפי מתומצת של ההיסטוריה הישראלית, מתקופת האבות עד כיבוש כנען. הצהרה והכרה בבעלות ה' על אדמת ארץ ישראל, וממילא על אדמת כל איכר ישראלי, וכן הכרה בעובדה שכל אדם מישראל המעבד את האדמה משועבד לה', וממילא היבול כולו שייך בעצם לה'.
מכיוון שכך כדי לסמל זאת, אני מביא את ראשית היבול לאדון, אל היכלו, הנחת הביכורים לפני המזבח, כשהיא מלווה
בהשתחוויה, מבטאת את הכניעה לפני אדון האדמה. רק אחרי שהבאנו לאדון את הראשית, , מותר לנו ליהנות משאר היבול, ברשות האדון. כך נאמר בפסוק האחרון (יא) של פרשת הביכורים: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך". ומכיוון שבאמת אין היבול רכושך, לא לבדך תיהנה ממנו, אלא תשתף בו את מי שה' ציווה לשתפו: "אתה והלוי והגר אשר בקרבך".
הנה אם כן פרשת מקרא ביכורים כ"מגיד" כוונתה הערכת המציאות הנוכחית נוכח סיפור העבר
מדוע בחרו כך חז"ל ?
התשובה ככל הנראה נמצאת ברעיון הבא :
תחילה נבחר הביטוי "והגדת" כביטוי המאפיין את האמירה בשל ייחודו . וייחוד זה יש בו סיפור –אמירה – ושבח .
ואז שאלו כיצד מגידים ?
והנה חפשו ולא מצאו אלא מקום אחד שיש בו הגדה כמצוות אמירה והוא פרשת מקרא ביכורים : נאמר בתחילת הפרשה (פסוק ג), כאשר מביא הביכורים אומר לכהן: " ג ........הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. ו"הגדתי" זה אשר אף הוא פירושו: 'הנני מצהיר' ומשבח זוכה לגזירה שווה "היגדתי"- "היגדת" מה פה מקרא ביכורים אף פה מקרא ביכורים . שהרי בהגדה זו בדיוק בא סיפור –סיכום תמציתי של יציאת מצריים הפותח בגנות [8]ומסיים בשבח ועוד יש הניעה ,הפעלה והוראה מוסרית נורמטיבית הבאת הביכורים ושימוח החוליות החלשות בחברה . הפדות מעבדות מצרים, שבה ה' קנה אותנו לו לעבדים, ומתן הארץ, הגורם שכל החי עליה ומעבד אותה, משתעבד לאדון הארץ.
אחר החורבן אין מקרא ביכורים קיים . אין מקדש ואין מזבח . אין כהן ואין מגיד . אבל יש לנו מזבח אחר שכמותו וכהן אחר כעין הכהן ההוא ומצוות מגיד ואף זה בחג חקלאי ובו ביכורי אביב שעורה : אשר על כן אפשר לקרוא ולדרוש את המגיד ההוא
בהגדה הזו.
סוף סוף תכלית כוונת המצה " בעבור זה עשה לי אלוקים בצאתי ממצרים " הוא לא זיכרון העבר כשלעצמו אלא לשם הערכת ההווה. אכילת המצה כלחם עוני וזכרון עניותנו ושעבודנו וחפזוננו, הם לשם השוואה ויצירת היחס הנכון לשפעת התבואה ולעושרה הנוכחי בארץ ישראל . הן התורה היא זו המקפידה לקיים את הפסח באביב את חג המצות תשמר... למועד חדש האביב ..." (שמות כ"ג, טו-טז) שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך כי בחודש האביב הוציאך ה' אלקיך. " (דברים ט"ז,יג)[9]
מצת המצווה עליה יש להגיד את ה"הגדה" מחוברת למנחת העומר המובאת ממחרת השבת כביכורי קציר שעורים בעצם האביב. שולחן ליל הסדר הופך להיות המזבח לזבח הפסח של המשפחה ועורך הסדר לכהן. [10] ובכל בית תאמר הגדת הביכורים שהיא מספרת בתמצית את מצב החסר והגנות בתולדות ימנו כדי שנעריך , נכיר תודה נצהיר ונגלה את היחס הראוי במצב השבח- הצלחת האביב בארץ ישראל . הנה חז"ל ביקשו לשלב בסדר עצמו בין המימד ההיסטורי של החג – המצה – הגנות לבין המימד החקלאי של הישיבה בא"י שהוא השבח .
הראינו אם כן כי מצוות ההגדה אינה רק סיפור של מה שהיה, סיפור ניסי ההצלה שהיו סביב היציאה ממצרים אלא גם סיפור הביאה אל הארץ והמחויבות שזו יוצרת .
חז"ל הבינו כי לא נתבקשנו לספר את הסיפור כפי שמופיע בשמות .[11] התבקשנו לספר ולהצהיר על הזיקה שבין יציאת מצריים לירושת הארץ וההצלחה הכלכלית בה. הן בכל מופע של האמירה לבנים באה הקדמה :
וזהו שדרשו חז"ל במשנה ודורש בארמי אובד אבי עד שיגמור את הפרשה כולה . הנה הדגש על סוף הפרשה שהינה שבח – שבח הארץ.
אולם , השאלות שנותרו הן מדוע אם כן ביקשו חז"ל לדרוש את הפרשה ולא לקרותה? ועוד הלא בהגדתנו אין מובאין פסוקי השבח עד תומם ואף לא נדרשים .? מדוע פסוקי א"י אינם מובאים ואינם נדרשים ?[12]
לשם בחינת העניין נבחן את המדרש המופיע בהגדתנו – וזה מופיע אף בסידור רב סעדיה גאון .
צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂות לְיַעֲקב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעה לא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקור אֶת הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוי גָּדול, עָצוּם וָרָב.
וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. וַיָּגָר שָׁם - מְלַמֵּד שֶׁלא יָרַד יַעֲקב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיאמְרוּ אֶל פַּרְעה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גּשֶן. בִּמְתֵי מְעָט - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבותֶיךָ מִצְרַָיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלהֶיךָ כְּכוכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרב. וַיְהִי שָׁם לְגוי - מְלַמֵד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם.
גָּדול עָצוּם - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאד מְאד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אתָם.
וָרָב - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי
וַיָּרֵעוּ אתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַננּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה.
וירעו אתָנוּ הַמִּצְרִים - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְמָה לו פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. וַיְעַנּוּנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנתו בְּסִבְלתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנות לְפַרְעה. אֶת פִּתם וְאֶת רַעַמְסֵס. וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִדוּ מִצְרַים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבודָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלהִים מִן הָעֲבדָה.
וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱלהִים אֶת בְּרִיתו אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקב. וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זו פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַרְא אֱלהִים אֶת בְּני יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלהִים.
וְאֶת עֲמָלֵנוּ - אֵלוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.
וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. וַיָּגָר שָׁם - מְלַמֵּד שֶׁלא יָרַד יַעֲקב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיאמְרוּ אֶל פַּרְעה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גּשֶן. בִּמְתֵי מְעָט - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבותֶיךָ מִצְרַָיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלהֶיךָ כְּכוכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרב. וַיְהִי שָׁם לְגוי - מְלַמֵד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם.
גָּדול עָצוּם - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאד מְאד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אתָם.
וָרָב - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי
וַיָּרֵעוּ אתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַננּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה.
וירעו אתָנוּ הַמִּצְרִים - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְמָה לו פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. וַיְעַנּוּנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנתו בְּסִבְלתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנות לְפַרְעה. אֶת פִּתם וְאֶת רַעַמְסֵס. וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִדוּ מִצְרַים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבודָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלהִים מִן הָעֲבדָה.
וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱלהִים אֶת בְּרִיתו אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקב. וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זו פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַרְא אֱלהִים אֶת בְּני יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלהִים.
וְאֶת עֲמָלֵנוּ - אֵלוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.
וְאֶת לַחֶצֵנוּ - זֶו הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַים לחֲצִים אתָם.
וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים.
וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים - לא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבודו וּבְעַצְמו. שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה - אֲנִי וְלא מַלְאָך;ְ
וְהִכֵּיתִי כָּל בְכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים - אֲנִי וְלא שָׂרָף; וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים - אֲנִי ולא הַשָּׁלִיחַ;
אֲנִי ה' - אֲנִי הוּא ולא אַחֵר.
בְּיָד חֲזָקָה - זו הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵה יד ה' הויָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמרִים, בַּגְּמַלִים, בַּבָּקָר וּבַצּאן, דֶבֶר כָּבֵד מְאד. וּבִזְרעַ נְטוּיָה - זו הַחֶרֶב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַרְבּו שְׁלוּפָה בְּיָדו, נְטוּיָה עַל יְרוּשָלַיִם.
וּבְמורָא גָּדול - זו גִּלּוּי שְׁכִינָה. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, או הֲנִסָּה אֱלהִים לָבא לָקַחַת לו גּוי מִקֶּרֶב גּוי בְּמַסּות בְּאתת וּבְמופְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרועַ נְטוּיָה וּבְמורָאִים גְּדולִים כְּכל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ:. וּבְאתות - זֶה הַמַּטֶה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּו אֶת הָאתת.
וּבְמפְתִים - זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי מופְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.
דָבָר אַחֵר: בְּיָד חֲזָקָה - שְׁתַּיִם, וּבִזְרעַ נְטוּיָה - שְׁתַּיִם, וּבְמרָא גָּדל - שְׁתַּיִם, וּבְאתות - שְׁתַּיִם, וּבְמפְתִים - שְׁתַּיִם.
וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים.
וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים - לא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבודו וּבְעַצְמו. שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה - אֲנִי וְלא מַלְאָך;ְ
וְהִכֵּיתִי כָּל בְכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים - אֲנִי וְלא שָׂרָף; וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים - אֲנִי ולא הַשָּׁלִיחַ;
אֲנִי ה' - אֲנִי הוּא ולא אַחֵר.
בְּיָד חֲזָקָה - זו הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵה יד ה' הויָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמרִים, בַּגְּמַלִים, בַּבָּקָר וּבַצּאן, דֶבֶר כָּבֵד מְאד. וּבִזְרעַ נְטוּיָה - זו הַחֶרֶב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַרְבּו שְׁלוּפָה בְּיָדו, נְטוּיָה עַל יְרוּשָלַיִם.
וּבְמורָא גָּדול - זו גִּלּוּי שְׁכִינָה. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, או הֲנִסָּה אֱלהִים לָבא לָקַחַת לו גּוי מִקֶּרֶב גּוי בְּמַסּות בְּאתת וּבְמופְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרועַ נְטוּיָה וּבְמורָאִים גְּדולִים כְּכל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ:. וּבְאתות - זֶה הַמַּטֶה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּו אֶת הָאתת.
וּבְמפְתִים - זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי מופְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.
דָבָר אַחֵר: בְּיָד חֲזָקָה - שְׁתַּיִם, וּבִזְרעַ נְטוּיָה - שְׁתַּיִם, וּבְמרָא גָּדל - שְׁתַּיִם, וּבְאתות - שְׁתַּיִם, וּבְמפְתִים - שְׁתַּיִם.
עד כאן ההגדה
בסיפרי ובמדרש הגדול נאמר בהמשך : "'ויבִאנו אל המקום הזה' (כו:ט)- זה בית המקדש..יכול ארץ ישראל כשהוא אומר ויתן לנו את הארץ הזאת כבר ארץ ישראל אמורה ומה ת"ל לומר ויביאנו אל המקום הזה בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ "
ארץ זבת חלב ודבש ….. ארץ שפירותיה שמנים כחלב ומתוקים כדבש ….וגו.."
בהגדות ארץ ישראליות שנמצאו בגניזה הקהירית אנו מוצאים פסוקי הארץ ודרשות עליהן .
ברור הוא כי מלכתחילה נתכוונו חז"ל לפרשת הביכורים בשלמותה ועד סופה. כך בתקופת התנאים . ואילו בתקופת האמוראים בבבל נשמט שלב זה של הגאולה הלאומית שהיא התכלית של גאולת מצרים .[13]
היעדר המקדש והיעדר הארץ היו פוגמים בשמחת השחרור. מה טעם בהגדה ו"בליל הסדר" כשאנו משועבדים בעול הגויים . השתא עבדי !
מעתה מוקד הלילה משתנה מגאולה לאומית ומעצמאות וריבונות ארצית לגאולה רוחנית ותרבותית .
אפשר שזו הסיבה המרכזית לדעת רב ש"מתחיל בגנות" עבורו הוא תוספת מוקדמת ל"ארמי אובד אבי", גנות שעיקרה שלילה תרבותית- זהותית: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו." אם זו ההתחלה הגנות - הרי היא מגדירה את השבח ". היא מגדירה את עיקר השבח הגאולי – את עיקר ההגדה בניצחון הרוח והאמונה ואלה הלא קיימות ואפשר לומר ביתר שאת בגלות הבבלית .
ואין כמו הרמב"ם לנסח זאת : רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ד
"וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד? מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח. "
המתח הזה מה היה עיקר הגאולה? מה דגשה? – ומה מבקשים להבליט ולספר? איזה דגם של גאולה תשמש יציאת לגאולות אחרות ? כל אלה ישמשו בויכוחים שונים בין החכמים כבר בתקופת התנאים כמו למשל : אם הפסח נאכל עד חצות או עד עלות השחר ? אם מזכירים יציאת מצרים בלילות אם לא ? אם כימי צאתך מארץ מצריים אראנו נפלאות ובחפזון או לא ?
מכל מקום זכינו להבנה כי ליל הסדר הופך להיות למסירה זהותית – תרבותית דתית יותר מאשר ערב חירות מקדשית – ארץ ישראלית של חיים חקלאיים -לאומיים וריבוניים.
זו הסיבה להעדפה של ה"דרש" על פני ה"מקרא " בפרשת הביכורים . הדרשה חביבה על חכמים .היא חביבה על פני פשוטו של מקרא . פשוטו של מקרא ביכורים מציב אידיליה אחרת –רוח אחרת מזו שניתן להדהד אותה במדרש. המדרש הוא כוחם של חכמים , הוא יצירת תושב"ע , הוא מולדת הרוח הדתית שעלתה עם שקיעת הסמלים המרחביים המקומיים כמו : ארץ ישראל , מקדש ומזבח , כהן ונביא .
המדרש ההילכתי – אגדתי הוא הכלי לעיצוב מחודש של העולם הדתי בעולם שהקיום היהודי נטול ריאליות לאומית . המדרש ההלכתי-אגדתי הופך להיות התוכן העיקרי של המסירה , מדרשות במקום קורבן פסח תיקנום .
ליל הסדר הגם שהוא ליל קריאה בהגדה לילד שאינו יודע לישאול או לתם חייב להיות מצג של תלמידי חכמים של עיון למדני מדרשי . לא רק דורשים לבן החכם כהלכות הפסח , ולא רק שדוגמת הדרישה היא בחליפי קורבן הפסח – מצת אפיקומן , אלא שכוחם של חכמים בא לידי ביטוי בשליטה , העיבוד והיצירה שעשו עם פסוקי ארבעת הבנים .
זו הסיבה שליל הסדר זוכה לאופי הלכתי משמעתי קפדני. שכן זו מבטאת את תמצית הניצחון הרוחי- החכמי. כשם שתפילה בציבור מנוסחת ומקובעת "ניצחה" את התפילה הספונטנית[14] והנציחה אותה לדורות כפעילות טכסית שאורגנה בזמנים, שיעורים וכדומה כך ניצח הסדר של המגיד המנוסח והנדרש עם תוספותיו את הסיפור הספונטני וההתנהלות החופשית של סעודת החירות .
השימוש של חז"ל במושג בני חורין משקף תודעה זו . אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה . בן חורין הוא זה הפנוי מעבודה לשם תנאי הקיום הפיזי ועסוק בצרכים הגבוהים שלו . ההנחיות והפעולות הקצובות והמדודות של ליל הסדר אכן משקפות כפיפות לצרכים גבוהים . הצורך הגבוה הוא הכפפה לעול מצוות ועבדות ה'. יציאת מצריים היא יציאה מעבדות אנוש על כל מוראותיה וכניסה לעבדות שמימית והיכפפות לעול על אנושי – אלוקי. שחרור מההתניה האנושית ותוצריה והיכבלות במסגרות החוכמה והרצון האלוקיים .
את התחושה הזו ביקשו להעביר חכמינו באמצעות העיצוב המסודר של ליל הסדר . בלילה הזה בעת גלותנו אנו חוגגים את ניצחון תושב"ע בעיצוב הזהות הדתית ושמירתו בתוך ההוויה הגלותית.
עיקרון הנחילות שואל מה מוסרים שיהיה נחיל ? כיצד מנחילים ?
חז"ל לקחו את החירות לתת תשובה לבן הגלותי כיצד ממשיכים את המסורת היהודית במצב לא גאול מבחינה לאומית . מהתורה הם למדו כי יש לתת תשובה לבן המסוים העומד לפנינו . ועתה יותר מכל עומד לפנינו בן שהוא השתא עבדי ושואף כל הזמן לשנה הבאה בן חורין .
המאבק על עיצוב ליל הסדר הוא הוא מאבק על עיצוב התודעה הדתית האמורה להיות גאולתו של האדם הדתי הלא גאול וניסיון לעצב את הגאולה העתידית בדמות האופי שמקנים לגאולת מצרים .
בדברים כלליים אלה אני מבקש ליישב את מרבית השאלות שעלו לעיל.
הערה:
על הכל יש להוסיף הסתייגות כי ההגדה היא הצטברות נוסחים ומנהגים עם עיבודים שונים שנעשו בדורות התנאים האמוראים ואף בתקופת הגאונים .
לא עסקנו בליל הפסח כפי שנחגג בזמן הבית . והשוני שלו מהאופי הנוכחי .
[1] . . ואפשר לצאת ידי חובה במיץ ענבים שאך שם ברכת פרי הגפן חל עליו . וההטיה לשמאל דייקא היא עיקר שכן לא השתייה עצמה ורמת האלכוהול ואיכות היין עושים עניין אלא האופן שבו שתו אז בני החורין שהיה אך מקרי והוא עשוי להשתנות בסגנונות בני החורין השונים .
[2] . כל זאת מבלי להיכנס לתסבוכת שיוצרות השאלות הללו : כיצד יודע הילד שהלילה הזה כולו מצה ועוד לא אכלנו ? כיצד יודע לאחר אכילת הכרפס על מטבילין שתי פעמים , מרור? צלי?
[3] הראשונים נחלקו בהבנת דברי רבן גמליאל. מהרמב"ן במלחמות ה' במסכת ברכות (ב, ב באלפס) עולה שכל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, אין הכוונה שלא יצא ידי חיוב סיפור יציאת מצרים, שהרי למצוה זו אין חיוב מוגדר מינימלי, אלא הכוונה היא לקיום מצות פסח, מצה ומרור, שכל שלא ידע מהי משמעות המצוות הללו לא קיים מצוה בשלמותה.
[4] . שמא מתחיל בגנות בדברי המשנה עצמה הוא הפתיחה של ארמי אובד אבי וסיומה הוא השבח ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
[5] . לבד מכך שהעיסוק הוא בפרשה קריעת ים סוף שאירעה שבעה ימים לאחר מכן הדרשות תמוהות ותמוה הצורך בהן : מה לי עשר מכות שהכריעו את מצריים והטבעה אחת גדולה שלהם מה לי מאתים או מאתיים וחמישים מכות שהביאות לאותה תוצאה ושבעיקרן אין הן כתובות במקרא כפשוטו.
הדרשות עצמן אינן ידידותיות לאוזנו של בן שאינו יודע לישאול או של זה התם והן מעניקות תחושת זרות לניסיון הסיפור הפשוט להמון.
[6] . שאלה ידועה חמדוה בעלי מליצה : מדוע אין משה רבינו מוזכר בהגדה ? ומזה באו להפלגות שונות . ועיקרו של דבר הוא בכך שההגדה בנויה על פרשת מקרא ביכורים בה יש תיאור כללי תמציתי והיסטוריוסופי של היציאה ממצרים וההגעה לארץ . בתיאור זה של התורה משה אינו מצוי . לו המצווה הייתה מוגדרת בסיפור הדברים כמתואר בשמות – וארא – משה היה "מככב" מבלי חשש ל"אני ולא מלאך".
[7] . בהגדת הקראים אכן קראו את פרשת ארמי אובד אבי ללא הדרשות ועל העושים כדוגמתם באה תגובה חריפה של הגאונים :
וכך אמר רב נטרונאי ריש מתיבתא: מי שאומר בקידוש של פסח אשר קדש את ישראל, וכשגומרין מה נשתנה אין אומר עבדים היינו לפרעה במצרים ואינו אומר מתחלה עובדי עבודה זרה, אלא אומר ויאמר יהושע אל כל העם (יה' כד, ב) עד ויעקב ובניו ירדו מצרים (שם, ד), ואומר מברוך שומר עד צא ולמד, וקורא ארמי אובד אבי עד שגומר את הפרשה כולה (דב' כו, ה - ח), פסוקים כמות שהן ואין אומר מדרש כלל, ואומר רבן גמליאל (פסחים פ"י מ"ה) ואשר גאלנו (שם מ"ו) והלל.
תימה גדול בדבר הזה - מי שנוהג מנהג זה אין צריך לומר שלא יצא, אלא כל מי שעושה כן מין הוא וחלוק לב הוא וכופר בדברי חכמים ובוזה דברי משנה ותלמוד, וחייבין כל הקהלות לנדותו ולהבדילו מקהל ישראל, ככתוב (עזרא י, ח) והוא יבדל מקהל הגולה. (תשובות רב נטרונאי גאון – אוצר הגאונים פסחים ר"כ )
שאלה: במשנה פסחים קט"ז ע"א איתא מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה וגרסינן שם בגמ' מאי בגנות [בה"י גרסינן מאי הוא] רב אומר מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ושמואל אמר עבדים היינו, וקשה לשמואל אמאי איצטריך מימרא אחרינא להתחיל בגנות ולסיים בשבח, הרי פרשת ארמי אובד אבי גם כן מתחיל בגנות ומסיים בשבח.
תשובה: באמת קשה על הגמ' למה לא פירשה המשנה דחדא קתני מתחיל בגנות ומסיים בשבח דהיינו ודורש מארמי אובד אבי וכו' וכי תימא דהיה נראה לו דוחק לפרש מתניתין כן משום דאז מלות מתחיל בגנות ומסיים בשבח מיותרות מ"מ קשיא אמתניתין למה קתני ומתחיל בגנות ומסיים בשבח הרי פרשת ארמי אובד אבי ג"כ מתחיל בגנות ומסיים בשבח, וראיתי בכ"י מדרש הגדול (והוא לדעתי נעתק ממכילתא לדברים) וז"ל שם וענית ואמרת לפני ד' אלקיך ארמי אובד אבי וגו' ר' שמעון בן יוחאי אומר שבחו של אדם אומרו בקול נמוך גניו של אדם אומרו בקול גבוה (והובאה ברייתא זו בש"ס דסוטה דף ל"ב ע"ב) ופירשתי מאמר זה עפ"י מה דאיתא שם עוד באותו כ"י ואמרת לפני ד' אלקיך בערתי הקדש וגו' זו היא שהיה ר' שמעון בן יוחאי אומר שבחו אדם אומר בקול נמוך גניו אדם אומר בקול גבוה ע"כ, ופשוט דרשב"י רוצה ליישב למה כתוב בפ' בכורים וענית ואמרת דהיינו שיאמר בקול גבוה ובפ' ודוי מעשר כתיב ואמרת ולא כתיב וענית וע"ז תירץ ר"ש דבודוי מעשר אומר שבחו שבער הקדש ועשה מצות השם צריך לומר בקול נמוך דצריך להיות עניו ושפל אבל בפ' בכורים דמספר גניו יספר בקול גבוה וכן פי' רש"י בסוטה שם, שמעינן מהכא עכ"פ דארמי אובד אבי הוא ג"כ גנות ומעתה קשה לי למאי צריך לומר עוד עבדים היינו או בעבר הנהר וגו'. ועוד קשה למה לא פירש במתני' הני פסוקי דגנות ודשבח כמו דתני ארמי אובד אבי וגו' ואף דלפי המסקנא בסוטה ד' ל"ב גנותו דר"ש היינו צערו ופי' רש"י דהיינו צרת לבו וכו' מ"מ למ"ד פתח בגנות היינו עבדים היינו ג"כ צ"ל דגנות היינו צער וא"כ למה לא אמר גנות היינו ארמי אובד אבי? ונראה לתרץ הכל בס"ד דהנה מתני' דסדר של פסח נשנה בזמן שבית המקדש קיים כדתנן הלילה הזה כולו צלי ובזמן הבית באמת היה די בפ' ארמי אובד אבי כדי להתחיל בגנות ולסיים בשבח, אמנם עיקר השבח היה מספר בפסוק ויביאנו אל המקום הזה וכמו שפי' הספרי שזה בית המקדש, וזה עיקר השבח שהשי"ת משרה שכינתו בתוכנו בבית המקדש ומפני כך דייק במתני' מתחיל בגנות ומסיים בשבח דהיינו ודורש וכו' עד שיגמור כל הפרשה כולה פי' שצריך שיאמר גם הפסוק ויביאנו אל המקום הזה שבה עיקר השבח, ואף דגומר כל הפרשה כולה לאו דוקא דאינו אומר קרא דועתה הנה הבאתי דשייך לבכורים, ונקיט לישנא דמתני' דבכורים פ"ג מ"ו, מ"מ תני יגמור כל הפרשה כדי לרבות פסוק דויביאנו אל המקום הזה, וכל זה בזמן שבית המקדש קיים, אך לאחר החורבן בודאי לא אמרו ויביאנו אל המקום הזה, ואפשר דבבבל אפילו בזמן הבית לא אמרו ויביאנו אל המקום הזה, ומעתה היה חסר עיקר השבח בפ' ארמי אובד, ואף שמשנה לא זזה ממקומה ונשנית כמו שנשנית בזמן הבית מ"מ היו צריכין לפרש דמתחיל בגנות ומסיים בשבח היינו שיאמרו פסוקים אחרים של גנות ושל שבח דבפ' ארמי אובד יש כאן גנות אבל עיקר השבח נאבד בעוה"ר, ועל כן אמר רב דאמרין הגנות מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ולעומת זה השבח דעכשיו קרבנו המקום לעבודתו, דאף שחרב ביה"מ מ"מ עיקר השבח שקרבנו המקום לעבודתו נשאר לנו. ושמואל אינו חולק על רב אלא שרוצה להוסיף פסוק מן התורה אשר בו נאמר עיקר שבחא דישראל וע"כ אמר עבדים היינו וסיפא דמאמר ויצונו וגו' לטוב לנו כל הימים וגו' וזה הוא ג"כ שבח שנשאר לנו כל הימים אף בזמן שאין ביה"מ קיים, והנה בירושלמי (דף ל"ז ע"ג) לא הביא אלא מימרא דרב וז"ל שם רב אמר מתחילה צריך להתחיל בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו' ואקח את אביכם וגו' ואפשר שבא"י לא אמרו אלא הגדה דרב ולא אמרו הוספה דשמואל, אבל בבבל הנהיגו לומר גם דשמואל וכן אנו נוהגין ומתחילין דשמואל מפני שהוא פסוק של תורה ואח"כ אמרינן הגדה דרב שהוא פסוקי דיהושע.
השל"ה - מסכת פסחים - מצה עשירה (כא)
מתחיל בגנות ומסיים בשבח... ועתה שמע דברי חכמים, כי לפום רהיטא קשה, מה לנו בשעת חדוה להזכיר צרה שעברה. אלא היא החדוה היתירה, הקדמת הקליפה וצאתה החוצה.
דובר צדק אות ג
כך סדר הבריאה ברישא חשוכא והדר נהורא כי יתרון האור ניכר מן החושך ונעשה החושך כסא לו כמו שנתבאר לקמן. ולכך מתחיל בגנות שגם הגנות הוא מכלל השבח והכונה.
שפת אמת,פסח תרס"ג
מתחיל בגנות ומסיים בשבח. דאיתא הרוצה לגנות יגנה את עצמו ולשבח ישבח את הבורא
מי מרום, הרב חרל"פ, בהגדה של פסח עמוד כ"ח
לא די בצפיה לגאולה, אלא שנדרש גם רצון לגאולה, ועל ידי הרגשת שפלות הגלות...מתעורר החפץ והרצון לגאולה.
[9]9 . מהו "אביב", מהו "חודש האביב" וכיצד יש לשמור אותו? רש"י מפרש: 'אביב' - לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות. 'חודש האביב' – שהתבואה מתמלאת בו באביה" (שמות כ"ג, טו) א"ע מפרש: זהו האביב - שעורה. ופירוש 'אביב' - כמו ביכור, כי הוא מגזרת 'אב' שהוא כמו ראשון לאשר הוליד, או חכם לתלמיד שלמד. וכתוב (שמות ט', לא) כי השעורה אביב. והעד שאמר בחג שבועות 'בכורי קציר חטים' (אבן עזרא, ביאורו לשמות י"ג, ד) וכן, והנה חג המצות לעולם יהיה בו אביב, שהוא בכורי השעורים. והמרחק בין בכורי השעורים לבכורי חטים כמו שבעה שבועות תספר לך" (אבן עזרא, ביאורו לשמות כ"ג, טז) )
רד"ק מפרש: "שבלת עם הקנה תקרא אביב, על שם הקנה שהוא העץ, כי העץ כמו האב המוליד ענפים" ("ספר השרשים", שרש 'אבב)')
במכילתא מבאר שמור את חדש האביב - שמור את הפסח לאביב ואביב לפסח. הא כיצד? עבר את אדר שיבוא אביב בזמנו" (מכילתא דרשב"י, מסכתא דפסחא פרשה ב וכן בספרי : שמור החדש שהוא סמוך לאביב, מפני אביב שיהא בזמנו" (ספרי קטז ) ופירש רבנו חננאל : " אי הוה כתב שמור את האביב ועשית פסח לה' הייתי אומר איזהו חודש ימצא בו האביב עשה פסח. לפיכך כתיב "שמור את חדש האביב" - אין לך פסח אלא בחודש האביב
מכלל שיש לך רשות לעבר חודש אחד עד שיקבע לך זה חדש האביב. ופירש בו שמירה למאן קא מזהר להו. שמירה זו לבית דין, שיהיו קוראין המועדים בזמנן, כדכתיב 'אשר תקראו אותם במועדם' מכלל שצריכין שמירה וקריאה" (רבנו חננאל לסנהדרין י"ב, ע"ב שני פירושים למונח 'אביב א) השלב בו מתחילים השעורים להבשיל .(ב) התקופה בה מתחילים השעורים להבשיל, ובמשמעות מדויקת יותר: היום בו משתווה אורך
[10] . אני מביא מדברי הרב יונתן גרוסמן מישיבת הר עציון באשר למעמד הבית בליל הסדר : הגמרא מביאה את דעתו של רב יוסף: "תנא רב יוסף: ג' מזבחות היו שם: על המשקוף, ועל שתי המזוזות" (פסחים, דף צ"ו ע"א). דעה זו קושרת באופן ישיר בין נתינת הדם שעל המזוזות והמשקוף, ובין הדרישה הרגילה בקורבנות, לתת את הדם על המזבח. ואמנם הפסוק: "וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף" (י"ב, כב), מזכיר את הפסוק מהיום השמיני למילואים, שם ירדה שכינה למשכן: "ויטבל אצבעו בדם ויתן על קרנות המזבח" (ויקרא ט', ט).
לאור זאת, אולי צריך להתייחס אל הבית, בו ישבו ואכלו את הפסח, כאל תחליף למזבח המצוי בהבאת קרבן רגיל. על פי זה, יש להתייחס אל הפסח כאל קרבן, ולראות בבית את התחליף לדבר העיקרי שהיה חסר לנו בהגדרת הפסח כקרבן - המזבח.
בכך גם יובנו העניינים הבאים : א. איסור הוצאת הפסח מן הבית - "בבית אחד יאכל, לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" (י"ב, מה). אם אמנם הבית הוא המזבח, הרי ברור שאסור לקחת את הקרבן מעל המזבח לפני שהתכלה.
ב. איסור החמץ - בנוסף לאיסור אכילת חמץ, מדגיש הכתוב כי אסור שחמץ ימצא כלל בבית: "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם... שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" (י"ב, טו-יט). ייתכן ואיסור זה קשור לאיסור הכללי של העלאת חמץ על גבי מזבח ("כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'... ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח", ויקרא ב', יא-יב). כל השנה אסור להעלות חמץ על גבי המזבח, ובפסח אסור להעלות חמץ לתוך הבית, אשר מוגדר כמזבח.
ד. הדגש הגדול על הכנת הבשר כצלי דווקא ("ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש... אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים, כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו" - י"ב, ח-ט), מובן גם הוא, שהרי על המזבח קורבנות נשרפים באש, כלומר נצלים, ועל כן, גם ישראל האוכלים את הפסח בביתם, כאכילת מזבח, צריכים לאוכלו צלי אש.
1. ברמה בסיסית יש לזכור כי המזבח בתנ"ך הינו מקום השמור מפגיעה אנושית. פרבילגיה זו אינה ניתנת לרוצח במזיד: "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כ"א, יד). את הרוצח במזיד אפילו מאת המזבח לוקחים לדין, אולם במקרים קלים יותר, המזבח מגן על האוחז בו (ראה בהקשר זה את האחיזה במזבח של אדוניהו - מל"א, א'; ושל יואב בן צרויה - מל"א, ב'). בהקשר זה, ייתכן והבית הישראלי במצרים הפך למזבח במשמעות של הגנה מפני המלאך המשחית הנוגף במצרים: "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף" (י"ב, כג).
2. ברגע שהבית היהודי הוגדר כמזבח, הרי שהוא נהפך לטריטוריה אלוקית. כביכול, חורג הבית-מזבח מגבולות הטריטוריה האנושי, ומוגדר כאי בודד השייך לקב"ה. בתור שכזה, המלאך המשחית אינו רשאי לפגוע בבתי היהודים, שהרי הם מצויים מחוץ לרשותו, הם נמצאים "ברשות גבוה". הבית הוא המזבח, ויושביו מממשים את אכילת המזבח באכילתם ממש. אקט זה, מקדיש את הבית ואת יושביו לשם ה', ופורץ מעבר לעולם הקונקרטי-הראלי. ועל כן, כשמעביר משה את הציווי לעם הוא מדגיש בפניהם כי המשחית לא יפגע בהם, כל עוד הם נמצאים בתוך הבית: "ואתם, לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ועבר ה' לנגף את מצרים, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת, ופסח ה' על הפתח" (י"ב, כג). הנמצאים במזבח ה', ברשותו הבלעדית, אלו שהוקדשו לו דרך עשיית ואכילת הפסח, הם אלו שינצלו ממכת הבכורות. אלו שיצאו מטריטוריית הקדושה, יצאו מביתם, יחשפו עצמם למלאך המשחית הפוגע במה שתחת ידו.
מעתה אף נבין את הדגשת הכתוב, כבר בתחילת הציווי על לקיחת הפסח, על הבית: "בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשות... על הבתים אשר יאכלו אתו בהם... והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם" (י"ב, ג-יג). בשל חשיבותו הרבה של הבית (וממילא של התא המשפחתי) בתהליך ההתקדשות של העם לה', הוא יוזכר שוב ושוב, תוך הדגשה כי יש, עקרונית, לקחת שה לכל בית.
[11] . טעמים נוספים: אפשר וסיפור השעבוד והגאולה שבתורה כולל את השליש הראשון שבספר שמות, מפרק א עד יג (או טו), וזאת קריאה ארוכה מדיי, מה גם שהיא מכוונת בעיקר "לבנך", לילדים. ראוי אפוא לקרוא תקציר של סיפור יציאת מצרים. מלבד פרשתנו, מתוך כל אלה קבעו חכמים את מקרא ביכורים - אולי כמאשררי הנוהג העממי - מכמה סיבות: א) זו פרשה מהתורה עצמה. ב) בזמן המקדש הייתה הפרשה שגורה על פי רבים מהעם, שקראוה בעת הבאת הביכורים. יש לזכור שלא היו מצויות אז "הגדות של פסח" כתובות או מודפסות. ג) הפרשה בת חמשת הפסוקים אינה ארוכה מדיי. ד) סגנונה הפיוטי למחצה בנוי על חזרות שבתקבולת, כך שכל מקבילה ניתנת ליישום על פרט מפרטי השעבוד והגאולה. ואכן, תקציר הסיפור אין בו כדי למצות את חובת סיפור יציאת מצרים. לכן הורו חכמים "ודורש מארמי אֹבד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה" (משנה פסחים י, ד).
לָכֵן אֱמר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב וְנָתַתִּי אתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה':
כפי שניתן לראות בפסוקים, לאחר ארבעת לשונות הגאולה יש גם לשון חמישית - "והבאתי", אולם, לא תיקנו כנגד לשון זו כוס. מדוע? הרי הביאה אל ארץ ישראל היא העיקר! כך שואל גם החתם סופר.
[13] . דורות הגלות אמנם חדלו לומר שתי דרשות אלו שלא היו אקטואליות עבורם. ואולם השלמת חסרון זה והד להן נשאר בשני פיוטי השבח "דיינו" ו"על אחת כמה וכמה", החותמות את דרשת המקראות. הפיוטים מסיימים ב"הכניסנו לארץ ישראל", "ובנה לנו את בית הבחירה".פרסם רשומה
[14] ...רבן גמליאל אומר בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה ....... רבי אליעזר אומר כל העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים ...(משנה ברכות )
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה