ב"ה "והגדת " התחל בגנות וסיים בשבח" כי כך מתקנים עולם .
הרב ראובן הכהן אוריה ראש ישיבת בנ"ע
" והגדת "! למד את בנך . הענק לו את הטוב שבשעורים . כך חז"ל מבקשים לעצב את ליל המסירה . הרבה עקרונות חינוכיים משוקעים בשיעור המסירה הזה. הערב רווי באמצעי גירוי והמחשה וכן עקרונות מתודולוגיים שונים. ואולם, עיקרון אחד גואה ומציף את רצף הזרימה : "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" . עיקרון שאינו רק צורה של ארגון התוכן ודרך מסירתו אלא, גם מבנה בסיס של טבע האדם .
ובכן כיצד נראה שיעור מסירה כזה ? כיצד הוא נבנה ? מה יש לו לומר על טבע האדם?
הנה השיעור : הנושא : "יציאת מצריים "!
תיכף עטים על הנושא שאלות :"והיה כי ישאלך "! חובה לפתוח שיעורו/או מסירה בשאלה. שכן חייב אדם לראות בעצמו ולהראות לבנו-תלמידו: מה הם הדברים שעליהם אנו מבקשים ללמוד? מה הן השאלות ששיעור זה יהיה להן לתשובה? כל מסירה משמעותית היא תשובה לשאלה .
זה כמובן יכול להתחיל בשאלות "מה נשתנה ", להמשיך ולהשתרג ל"מה העבודה הזאת לכם " ואף להעפיל אל עבר : מה משמעות יציאת מצריים ? כיצד הייתה היציאה ? בשל מה יצאו ומה הם יעדיה של היציאה ? מה היו האתגרים בפני היוצאים ? מה היו השלכותיה ? כיצד השפיעה היציאה על ההיסטוריה של עם ישראל ? וכדו' .
ובכן :הגדרתי נושא . ופירשתי מה מציק לי . מה מפריע לנו. מה אני לא יודע לגביו. מה הקושי שיש לי שאינו פתור . ואני מודיע כי אני מבקש במהלך הפעילות הלימודית והחינוכית להתיר את הקושי , לפתור את הסבך ולחשוף את הפתרון. אני מנסה להתגבר על האתגר , לתקן את אי הידיעה או את הנמנעות הזמנית שלי לדעת .
ובכן ,קבעתי יעד שהוא הפתרון. הודעתיו מראש. מגיד מראשית אחרית . התלמיד ידע בסוף ה"שיעור" כך וכך. תפוענח התעלומה ויהיה פתרון .
2. תיארנו את ההתחלה תיארנו את הסוף. ההתחלה קשה והסוף טוב. התחלנו בגנות וסיימנו בשבח.
כעת עלינו לסמן את מהלך השיעור . המהלך נע מהקושי , מהשאלה , מהבעיה אל הפתרון. בתווך בינתיים יש להציב את הצעדים שעלינו לנקוט לשם המעבר המוביל אותנו מהשאלה אל תשובתה . השאלות כסדרה המגלגלת את התהליך עד כמה שניתן באופן סיבתי מ"הגנות אל השבח".
ה"גנות" הוא מצב הסבך והמיצר, הוא המצב הבעייתי שדורש את תיקונו. ה"שבח" הוא המרחב , התיקון , הוא החיוב .
תחילת כל מסירה הוא בהצבת קונפליקט , משבר , טרגדיה , והלימוד נלמד כך שלבסוף יש מוצא , יש התרה , יש סוף טוב
כך אומרים חז"ל אנו מציעים לארגן את המסירה , את הוראת הידע ואת העיצוב החינוכי. כך תקיים את מצוות "והגדת" באופן המיטבי. מבנה זה הוא מבנה השיעור היהודי . כך בנוי כל "שיעור כללי" טוב של ראש ישיבה . כך בנויות סוגיות רבות בגמרא. כך בנויים מדרשים רבים. כך בנוי במרביתו הדיון הזוהרי . כך בנויים שיעורי מדרש והגות טובים . וכך בנוי כל מאמר טוב גם תורני וגם אקדמי . כך כמעט כל הרצאה , כמעט כל פעולה בתנועת הנוער, כמעט כל סדנא מונחית וכך הלאה .
זהו ביסודו מושג החידוש שב"חידושי תורה ".
המבנה הזה נחלץ מהפרשה שהפכה לסיפור שבו ועל ידו אנו מקיימים את מצוות "והגדת ": פרשת "מקרא ביכורים" שבספר דברים . הסיפור הקצר מחיל בגנות פיזית ורוחנית "ארמי אובד אבי " וירעו אותנו המצרים ויענונו" ומסיימת בשבח מקביל "ויוציאנו ה' " ויביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש ".
את מרכיב השאלות אמנם משאירים חז"ל להתעניינות הבן ושאלותיו הם בסיס להגדה אעפי"כ, נראה כי "ההגדה" בכל זאת בנויה בתשתיתה על העיקרון של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח " .
מדוע כך עיקרו של שיעור ולא אחרת? מה המיוחד במבנה הזה ? מה הוא תורם ללמידה או לחינוך ? מה הוא מלמד על טבענו?
ראשית ניתן לומר כי כך התחילה ההיסטוריה היהודית . הנה התחלנו את היווצרותנו כעם בשעבוד ובצרה גדולה , בסבל הגלות ובשאלת הסבל בעולם , והנה בהמשך יצאנו מהשבר והגענו לא"י אל התורה ואל המנוחה, כמובן עד הצרה הבאה . על כן כשמספרים את סיפור יציאת מצריים כך צריך לספר אותו.
אולם לא די בכך . מעבר לעובדות יציא"מ חז"ל תובעים לבנות את כל ההגדות והיגדי ליל הפסח כך "מתחיל בגנות ומסיים בשבח"? זאת למדו ממקרא ביכורים ומתשובות התורה לארבעת הבנים . את ענייני יציאת מצריים ניתן לדבר ולהגיד בכל מיני צורות אעפי"כ, הקפידו חז"ל על מבנה סיפורי .
מבנה סיפורי שונה ממבנה תיאורי – מדעי .
לסיפור תבנית של התחלה אמצע וסוף . ה"התחלה" לרוב היא בגנות ו"הסוף" בדרך כלל ב"שבח". ה"אמצע" הנו תיאור המעבר מגנות לשבח . ה"מעבר" העלילה צריכה להיות עקבית ,לכידה תואמת וקושרת באופן סיבתי ואסתטי את הסוף אל ההתחלה.
כך בנויים רוב הסיפורים הקלאסיים , כך בנויים רוב הסרטים . כל סיפור וסרט טוב מתחילים בחידה , בקונפליקט , בתסבוכת , בתעלומה , שאנו כולנו חשים בצורך לפתור אותה . כך אנו נדרכים ותשומת ליבנו מכוונת לצאת מהמיצר אל המרחב, מהגנות אל השבח.. מהרע אל הסוף הטוב אל ההפי אנד, גם אם בדרך איבדנו הרבה.
ולמה כך ? אפשר כי סיפורים תמיד מושכים . כי המבנה הזה הוא מבנה המרתק את הדימיון ואת תשומת לב האדם גם בשל הויזואליציה הקיימת באופי התיאור . כך ככל הנראה ניתן להנחיל לילד טוב יותר את המבוקש . ואם כן גם שיעורינו הבנוי והמאורגן כמו סיפור יהיו לו את היתרונות הללו. הסיפור יוצר מוטיבציה מתחילתו המושך את התלמיד לרצות לדעת את סופו הטוב . ארגון שיעור בצורת סיפור יוצר בתוכו את המוטיבציה ללמידה של השיעור עצמו.
כל שיעור טוב צריך להביא לאדם טוב. האדם פותר הבעיות .
ולא די בכך. עדיין יש לשאול מדוע אנו אוהבים כך את הסיפורים ? מחד, הרי ברור כי אמת המציאות אינה כאמת הסיפורית. לא כל סיפור מציאות מתחיל ברע ונגמר בטוב. אדרבא הרבה פעמים ההיפך הוא הנכון. אמת המציאות מלמדת על תנודות שונות שקשה למסגרם בנקודת התחלה רעה ובנקודת סיום טובה .
מאידך , אנו יודעים כי ה"גיבור" צריך לנצח בכל סיפור וסרט קלאסי , ולא נוכל להשלים עם אובדנו או הישארות התעלומה ללא פתרונה בסופה . מדוע זה כך ?
כאן אנו נחשפים למשהו המסגיר את הטבע האנושי . יש לנו צורך לספר סיפורים אודות המציאות הגם שאינם חופפים את טבע ההתנהלות של המציאות . איננו מוכנים לספר את המציאות כפי שהיא אלא כפי שהיינו רוצים לראותה . לא את המצוי בככותו אנו מבקשים אלא, את הראוי . הסיפור הוא הכלי לבטא את עמידתנו מול המציאות . עמידה שאינה מוכנה לקבל את המציאות כפי שהיא . אדרבא היא רואה במציאות תמיד בעיה שיש להתגבר עליה . האדם אם כן אינו רק זה המדבר או ההומוספייאנס אל האדם הפותר בעיות .
לשם הבנה מעמיקה יותר של המצב נדרשים אנו להבחנה בין המדע למיתוס .
ההבחנה בין המדע לסיפור הוא גם ההבחנה בין הוראה לחינוך . בין למידה לעיצוב .
בעולם המודרני שפת ההוראה היא שפת המצוי. שפה תיאורית המתארת את המציאות באופן רציונאלי .
השפה הזו מתיימרת לתאר את עולם האובייקטים המצוי והממשי הנתון להתנסותנו. היא מכוונת לתיאור או גילוי וחשיפה של הדברים הממשיים. התיאור הנו הסבר של ריבוי התופעות ביחסי זמן , מקום וחוקים לוגיים וסיבתיים.
משום כך נכון לייחס לשפה הרציונאלית במתודה המדעית יומרה ל"אובייקטיביות ", כשם שההתנסות שלנו בעולם האובייקטים הנו אובייקטיבי. התנסות שהיא מוחשת , כמיתה ומדידה . יתירה מכך, בהכרה המדעית הסובייקט צריך ל"בטל" את עצמו (אישיותו, רציותיו, ערכיו, ואמונותיו) נוכח המידע .
השפה המדעית –רציונאלית -תיאורית מכוננת באמצעות מושגי "אמת" על בסיס שיפוטי התאמה , ברירות , לכידות ועקיבות . "האמת " נשפטת במונחי שפה של: "נכון (אמת ) ולא נכון (שקר) ". החשיבה המדעית – תיאורית ניכרת בגישתה הספקנית , ובמיתודה הביקורתית שלה . בלשון הרמב"ם במו"נ תחום זה נקרא "מושכלות".
לעומתה שפת החינוך היא שפת הראוי – שפה התכוונותית- שיפוטית .
ברובו המכריע חל החינוך על תחומים אלו של מוסר , דת, ערכים, אמונות , רציות ותשוקות . מושאיו של החינוך מסורים להתנסותו של הסובייקט , התנסות שהיא - התכוונותית .
התנסויות אלו נודעות לנו בהכרעות השיח והמעשה של האדם, קרי: בנורמות. בנורמות הערכיות, המוסריות והדתיות .
ההתכוונות החינוכית מתערבת במציאות על מנת לעצבה . התכוונות זו מבחינה , מרגישה, מעריכה , שופטת , מכריעה, רוצה ומשתוקקת. היא אף מובילה לשינוי ולעיצוב המציאות בראי הראוי. הסובייקט עצמו הוא מושאה של השפה ההתכוונותית . היא יוצאת מתוכו משום שהוא מגדיר את המציאות כבעיה שיש להתגבר עליה. ה"בעיה" אינה במציאות כפי שהיא אלא, היא בתוכו של האדם. היא נמצאת בהתכוונות שלו כלפי המציאות . ולכן גם תיקונה של המציאות שהוא פתרון הבעיה חוזר לסובייקט עצמו. השפה המוסרית , הערכית והדתית היא הכלי לתיקון. משום כך היא הירארכית ביסודה ונדונית במושגי ראוי /לא ראוי , טוב/רע, מותר/אסור, קודש/חול , יפה/לא יפה וכד'. מונחים אלה משמשים ומכוננים את השיח המוסרי, הדתי, הערכי והאסתטי. במונחי ההגות הרמבמי"ת תחום זה נקרא "מפורסמות", משום שהם חוזרים לטובו ותקנתו של האדם.
אבחנה זו מעלה כמה היבטים ראויים לעיון.
א. מן השפה ההוראתית שהיא שפת המצוי הרציונאלי לא מתחייב גזירה של ה "ראוי" ואין ביכולתה לתקף ולצדק את המקורות והעקרונות של "ראוי" כלשהו. משום כך אף מושג הבעיה אינו קיים . אין בעיות בעולם . הבעיה היא מושג נרדף של הראוי של התיקון. מתקנים בעיה .
ב. אדרבא באמצעות המבנה של השפה ההתכוונותית ניתן להצביע על המקורות הסיפוריים הא - רציונאליים של הערכים , המוסר והדת. .
ג. לא ניתן למצות את השיח המוסרי /דתי/ ערכי שהנה שפת הערכה ושיפוט, במונחי שפה תיאוריים –רציונאלים ואף לא להעמידה עליהם.
שפת החינוך היא א"כ שפת המוסר , הערכים והדת והיא בנויה בצורה של סיפור . משום כך האדם מספר סיפורים שכן באמצעותם הוא חושף את טבעו המוסרי. יותר מכך באמצעותם הוא מנסה לחנך עצמו וסביבתו להיות מוסרית , ערכית ודתית. הסיפור אינו ראי למציאות הטבעית אלא לזו של טבע האדם. ה"טבע" המנסה להתגבר על המציאות הטבעית . ה"טבע" הרוחני שלעולם יראה במציאות כפי שהיא בעיה שיש לתקנה ולהתקדם מעבר אליה .
האדם הוא האדם המספר. הוא האדם המתקן.
הנה אנו רואים את התנ"ך בנוי בצורה של סיפור מבריאת העולם כהתחלה ונפילת העולמות יחד עם חטא אדה"ר ובמהלכו לשיבה לגן עדן עד לגאולה השלימה תהליך של תיקון .
אבל לא די בכך כל המציאות בבריאת העולם היא ירידה צורך עליה . היא גנות לצורך השבח .
היא פירוד לצורך האחדות . זוהי עלילה שנרקמת ממצב דיס הארמוני לקראת מצב הארמוני.
כך נברא העולם, כדבר נפרד מהאלוקות. פרידה שסופה שיבה .
נשוב שוב לשיעור . ונציע את ההעזה הבאה . למרות הבחנתנו בין שפת המדע למיתוס איננו דורשים כי רק שיעורי מסירה חינוכיים ומוסריים יהיו במבנה של חידה ופתרונה , גנות המסיים בשבח. הדרישה חלה אף על שיעורי המדע הריאליים .
כיצד? כיצד יהיו שיעורי המדע במבנה סיפורי ?
התשובה היא כי יש הבדל בין הידע המדעי כשהוא לעצמו לבין פעילות הלמידה של הידע עצמו .
ראשית, השכילה כפעילות של ידע היא בעצמה מעבר "מגנות לשבח" . לא לחינם נקראת התורה "אור" ולהבדיל ההשכלה נקראת "נאורות" . חכמת אדם מאירה את פניו. חכמת המציאות מעבירה את היודע ממצב בערותי חשוך אל מצב מתמצא ומואר יותר . "אתה תדע יותר בסוף השיעור"! משמע העולם יהיה פחות חשוך ויותר מוכר . תוכל להתמצא בו יותר, ולהתנהל טוב יותר ואף להשתמש בו טוב יותר כתוצאה משליטה טובה יותר . כלומר, מוטיבציית הידע היא רצון לעוצמה כדברי אחד הפילוסופים ופעמים ארגון הידע נעשה באופן המשרת עצמה זו.
שנית , הידע מהו? הידע בנוי על הבנת הסיבתיות . מה גרם למה ? מה הוא תוצאה של מה? הידע הוא תשובה לשאלה למה ? למה כך ? (גם איך? וכמה? )
עוד, הידע הוא ניסיון לעבור ממצב של ריבוי למצב של האחדה . זהו ניסיון להכליל את הניסיון האנושי והמציאותי. לא רק הכרת הסיבה לכל תוצאה כי גם האחדה של ריבוי הסיבות עד לסיבה העליונה, לעקרון המציאות . מהמציאות הפירודית והריבויית שהיא "הגנות" ו"החושך" למצב ה"שבח" שהוא המצב העליון, האנרגטי והרוחי של המציאות: סיבת הסיבות ועילת העילות ומסובב כל עלמין. כך שתהליך השכילה מעביר את האדם ממצב חידתי של ריבוי חסר פשר לכאורה, לקראת סדר המאפשר לאדם הבנה התמצאות ושליטה על המציאות . ובכן האדם מקיים את תיקונו – את השתלמותו – ואת יעודו בברכת ה' עליו ו"כבשוה" – לעובדה ולשומרה באמצעות הידע והשימוש בו.
תהליך השכילה וההתוודעות לידע המציאות והשימוש בו הוא מהלך של מעבר מ"גנות אל השבח" . מעבר ממצב בערותי ילדותי של האנושות אל מצב שבח של השכל וידוע אותי ו"לא ילמדו איש את רעהו " כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם .
מטרת הוראת הידע היא להביא את התלמיד ממצב ינקותי תלותי, ללומד ויודע עצמאי השולט ומתקן מציאות . מהלך של הידמות צורה ליוצרה .
ההיסטוריה של הידע היא היסטוריה של המעבר ממצב בערותי למצב של "השכל וידוע אותי" .
על פי הקבלה היהודית ההיסטוריה האנושית עוברת השתלמות והשתכללות . המציאות כשלעצמה אינה שלימה . המציאות כתהליך עוברת השתלמות . המציאות הזו מתקנת את הדימוי האלוקי. כי בהשתלמות העולם ה"מצב האלוקי" נעשה שלם יותר ומתוקן יותר . התיקון שלנו את המציאות היא שותפות בתהליך התיקון האלוקי שיצא ממצב אלוקות חסר מובחנות למצב אלוקי מובחן ומודע שהוא נעלה יותר . מצב המובחנות נעשה על ידי תהליך היציאה אל מעבר למצב הראשוני הסטאטי (קודם שנברא העולם) אל מה שלכאורה שונה מההוויה האלוקית על מנת לחזור ולהתכלל בהוויה האלוקית מדעת ומהכרה. גם כאן ניתן לומר מתחיל ב"גנות "- מצב השלמות האלוקית השרויה בתוך עצמה ומסיים ב"שבח "- מצב השלימות האלוקית לאחר ההשתלמות ע"י הפניה ל"אחר"- לאדם ל"חוץ"- למציאות "לתחתונים".
והאדם העשוי בתבנית האלוקית – ב"צלם אלוקים" המתדמה לו והולך בדרכיו, ושעל מנת כן הוא "בדמות דיוקנו", יש לו כך לפרש את ספר "תורת האלוקים" ולהודיע את תורותיו –ספר התורה וספר המציאות –עשרת הדיברות ועשרת המאמרות , ללמוד ממנו וללמד כך ממנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה