חג הלחם וזמן מתן תורתינו -
ראובן הכהן אוריה .
נדמה כי התורה לא ראתה לנכון
לקבוע חג למתן תורה . לא שהניחה זאת להיכלל בשאר מאורעות שלא זכו להיחגג ולהצטיין במיוחד.
אלא דווקא סימנה ציוני דרך עד ליום ולאירוע המיוחד ואעפי"כ "חג השבועות
תעשה לך ביכורי קציר חיטים !". חג הלחם ולא חג התורה .
ארבעים ותשעה יום, ספירה לאחור – לעומר שהובא והוקרב ולא לקראת מתן
תורה . לעומר השעורים, ספירה שתביא לעומר החיטים, שיאפה לשתי הלחם . ספירה שהיא
הקובעת את החג ללא תלות בקידוש החודש המלא והחסר . ספירה הקובעת את החג פעמים בה'
סיוון , פעמים בו' בו ופעמים בז' סיוון כר' יוסי . ולאו דווקא ביום שנתנה בו.
יודעת התורה על 'יום השישי' בסיוון שבו תלויים שמים וארץ ושעל כן ירד
אלוקים ביום זה על הארץ (למעלה מי"ט)ונתן תורה . יודעת ואעפי"כ קובעת חג על גבו של התאריך הזה לצדו, מלפניו
ומאחוריו. ואעפי"כ יש חג הקמח ואין
חג התורה .
אתמהה?
והתמיהה כפולה : לא רק שאין
חוגגים אלא כמתעלמים .ראשית , אין שום מצווה ביום הביכורים הכרוך אחר המעמד הנפלא
ההוא. שנית , התורה מבנה זאת כך שאעפי"כ ולמרות כל תורות ההכנה , דרכי הקניין
וההתעלות הכרוכות בתורת הספירות הקבלית אין הן מביאות אותנו לשם. אל ההר במדבר
ההוא !
ראו זה פלא ! ידועה מכבר בכל בימ"ד ציוני דתי הקביעה כי מועדי
הרגלים כפולי פנים הם. לראות ולראות . לראות כי לכל חג הפן האחד לו הטבעי-חקלאי
ארץ ישראלי. ואילו הפן השני הנראה הוא זה ההיסטורי לאומי. ולכל פן בחג שמו המיוחד
לו ומצוותו שמורה עימו. חג הפסח כחג אביב בא עם עומרו כביכורי קציר שעורים וכנגדו לעומתו חג המצות זכר לעוני ההיסטורי
לאומי . חג הסוכות כחג האסיף בא עם ארבעת מיניו ככליל היבול השנתי וכנגדו לעומתו
חג הסוכות זכר לאקראיות והארעיות ההיסטורית לאומית של תנודותינו המדבריות . וחג
השבועות אף הוא חג חקלאי ארץ ישראלי – ביכורי קציר חיטים ומצוותו שתי הלחם ולעומתו
כנגדו מה? לכאורה ראוי היה ומתבקש כל כך חג האירוע ההיסטורי לאומי של כל הזמנים "חג
מתן תורה "?!. ולא היא ולא מצוותה . העיקר הזה חסר מן הספר . והתורה שותקת על
כך. ושתיקתה רועמת . רועמת עד כדי שלא רצינו לשומעה ומאיליו המשכנוה – "זמן מתן
תורתינו."
מה ועל מה חוגגים ? זו השאלה !
בפשטות המקראות אין חוגגים רגלים אלא בארץ ישראל ובשלה . חגי הרגלים
הנם חגי הארץ שעיני אלוקיך בה ומשום כך עולים ובאים לראות וליראות . ולא באים
בידיים ריקות . כי בעיקר באים להודות להכיר טובה
ותודה לשעבר ולהתברך להבא . המצוות ההיסטוריות אינן אלא 'הכשר מצווה' אמצעי
לחידוד תודעת התלות המפנה מקום ומתפתחת להכרת התודה . הן הסמוכות והתומכות של
המצווה והחג החקלאי. במה ייוודע איפוא חיזוק חג הלחם מ'מתן תורה' ? מה שיוך יש
כאן?
אפשר לענות . אם אין תורה אין קמח . וכל הליכתנו במדבר ללמדנו כי לא
הלחם לבדו יחיה האדם , הייתה. ואם התשובה
יפה היא מדוע אין התורה מייפה בה את חג השבועות?
נראה כי לאמיתת רגלינו ישנם אך שניים כרמיזת הרמב"ן . 'פסח' ו'סוכות'
. ו'שבועות' חצי רגל שכן חציו השני מונח בחג האביב והמצות. הספירה הזו שכל כך רבו התמיהות עליה
ובמקביל ההסברים היא תנועת מעבר בין השעורים לחיטה אבל בעיקר בין המצה ללחם . שבעה
שבועות הן חול המועד בין רגל המצות לבין עצרת השביעי ביכורי הלחם . כך שהאירוע
ההיסטורי החג הלאומי ומצוותו של חג השבועות מונח לאמיתו בזה של פסח – של עוני הלחם
ביציאת מצריים .שהרי חג הביכורים הוא של עושר הלחם .חמץ בדווקא . 'קורבן' תודה . חמץ
ומצה שהיה כורכן ומודה באחת .
השם "שבועות" על כורחנו
גורר וכורך את החג לזה של המצות. וזו חצי רגלו והפן האחד של החג. וה'ביכורים' הוא חציו השני .
כל כולו של יום זה חג ארץ ישראלי, פיזי, טבעי ומקדשי. ואין חולק שחציו
"לכם". וספירת העומר מוכיחה
עליו.
וכיוון שאכן כך נראים אמיתת הדברים התרעמו על כך הפרושים . והתעקשו כנגדם של צדוקים לקבוע 'ממחרת השבת'
מאחר יום טוב ראשון של אביב.. אם שאלנו עד עתה כיצד הפקיעו חכמינו הפרושים
"שבת בראשית " מפשוטה ובעובי קורתינו נערמו תילי תילים של פילפולים ,הן
ראוי לישאול מפני מה ? למה צדוקים יחפצו בשבת בראשית ובשבעה שבועות סדורות תמימות
ואילו חכמים ידבקו להצמיד
פסח-מצה-עומר לחג שבועות –ביכורים -שתי
הלחם בהפרש חמישים ?
האם לא מפני שהחל 'חרמש בקמה' תסתיים ספירתו ב - ו' סיון ובסביבתו.
כדי כך שיום ביכורי חרמש קציר חיטים יחול
ביום 'מתן תורה' ההסטורי. אם אך כדברי הצדוקים אין חג הביכורים אלא חג מקדשי . האף
שהוא חקלאי ארץ ישראלי חגיגתו ומצוותו האחת ביום האחד כולה בידי כוהניו ולא בשיתוף
קוראי שמו. אפשר שעינם הפוליטית של חכמים ראתהו
נחגג כחג של צדוקים . והיו רוצים חכמים כריב"ז שלחורבן שיהיה החג נחגג
במדינה אף ליום אחד. והיו רוצים שיהיה חג של תורה שיהיו יודעים שיקרה היא מפנינים
(שגדול ת"ח ממזר מכה"ג ע"ה שנכנס לפני ולפנים גם בשתי לחם הפנים).
אפשר שראו כעיניו של ריב"ז שעתיד
המקדש להינטל או שמא ראו בצדוקיו כניטל או אז , או אז חג מה יהיה עליו , תורה מה
יהא עליה?
וראו בתורה שהניח הקב" ה
לחכמים בקעת סיני לגבול ולהתגדר בה , וראו בשתיקה הרועמת ההיא
הזמנה קרואה לעיתות הללו. "אשר תקראו אותם" – "אתם"
תקראו ותקבעו . הזמנים, המועדים ותוכנם מסורים בידכם ולדעתכם . כוח תושב"ע "ארבעים
יכנו" ואחד הורדנו, "חמישים תספרו" ואחד הורדנו. 'ממחרת השבת' אתם
תקבעו איזו ומתי ותדאגו שיהיה בעסק גדול .להוציא מליבם של צדוקים . שאם אין תורה
אין קמח!
הזמנה לחגוג את כוח הקביעה , כוח תושב"ע ביום תושבכ"ת. והנה
סוף סוף היה היה לחג מתן תורה.
ממוריה שבארץ ישראל נתלשנו כחלה אל ההר במדבר. והתורה היא כהפקר ולכל
קוראי בשמו ניתנה. ואין נותניה אלא מי ששם
עצמו כמידבר ולא לבעלי מרכז השליטה
בתוכנית הגרעין שלפני ולפנים. אמרו פרושים לצדוקים אם אין תורה אין קמח!
עד כאן דרוש אחד . ועוד דרוש אחד
להשלמת התמונה.
תחילה אמרנו מה ל'סיני' ולחגיגתו ביום הביכורים . ואולם, צריכים
עפ"י תמיהתנו להסביר מפני מה אין 'סיני' ראוי לציון כחג.
על דרך האפשר יש לומר . סיני שלפני ...רב רושם מאוד היה. כמה שנאמר "וקול השופר הולך וחזק מאוד"
. אבל אם "לבעבור ישמע העם בדברי עימך וכו'... " הרי שבין הקב"ה
לבין עצמו היה זה לא מוצלח בלשון המעטה . כי העם הזה 'ככלה שזנת תחת החופה' נידון
למחיה וכליה בתום ארבעים יום . ואירוע האמונה העל זמני לא עמד לעם בתנודה קלה של
השתהות . והלוחות הפלאיות , השמימיות והניסיות לא עמדו ונשתברו אות לכתובה שנתקרעה
תחת החופה.
והיה סיני שני שקט וביחידי- לא ברעש ה'- ולוחות ארציות . והיו השלמות
לסיני ו'למתן' בפורים דשושן. וכבר היו דורשי רשומות מלמדים כי כל הפרהסיא הסיניית
היית בעוכריה של האומה. כי ה'רעש' כפה עליהם הר כגיגית והכלה הייתה אנוסה במקצת
ולא היה בה גמירות הדעת ועל כן לוחות שניות היו יותר מפוייסות .
ואם קולר של חטא ע"ז תלוי בהמשכו של המעמד ההוא – מה יחגגו ? האם
את ה'מתן' או את ה'קבלה' ? ואם הקבלה למפרע מפוקפקת הייתה מה יש לחגוג את המתן שלא הצליח להסיר הפקפוק
ולקיים "וגם בך יאמינו לעולם ".
בין כך ובין כך סברה התורה אין לחגוג את המתן .
אבל אנו סירבנו.
ואם יצאנו לגלות ולא העביר רבן יוחנן בן זכאי את 'שתי הלחם' ל'מדינה'
ביום האחד הזה. אז מה נותר בו?
ואם יצאנו לגלות למדבר העמים ואין ארץ תחתינו מה הוא חג קציר לנו?
כאן באה המולדת הרוחנית תחתיה. נתלש סיני ממקומו ועמד תחת המוריה ונדד
לכל מקום תתינו נוד במדבר העמים .
ו"ממדבר מתנה" . אין התורה ניתנת אלא לעם שעושה עצמו בגלותו
כמדבר.
בין כך ובין כך באנו לתקן . תיקון שהוא מילוי החסר. תיקון שהוא תשובת
המשקל . ותיקון שהוא קישוט הכלה שתהיה חביבה לקבלה. תיקון שהוא הצגת פניה הפנימיות
של התורה תחת אלו שנראו ונתגלו בסיני ראשון והיו סיבה לטעייה בעגל וסיבה לתעיייה
בחורבן ובגלות .
ותחת יום הביכורים בא ליל השימורים. ותחת השעורים והשיבולים באו
השיעורים ומארי דחיטין ומחצדי חקלא. ובאה הבכירה תחת הבחירה.
באנו אנו לקבלה מחדש . באנו לקשט הכלה ולהבטיח נאמנות לה . זמן מתן
תורתינו הוא חג שלנו ."תורתינו דייקא "
כפסח שני יש שבועות שני. באותו יום ובאותו תאריך . התורה יצרה את
המשבצת חצי ריקה באנו והשלמנו אותה .
סדרנו את הספירה ואת הלוח . כנסת ישראל ואורייתא – חד נהיו.
ולסיום אותה גברת באדרת
חסידית מתהדרת. מדברי הרבי מלובביץ'.
ע"פ מ"ש שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני כו' שכדי לקבל התורה
בשבועות פנים בפנים כו'.
אחרי יציאתן ממצרים שהי'
בבחי' אחוריים נצטוו לספור ספירת העומר ז' שבועות. ובשבוע ראשון לאכול מצה דייקא. והענין שיש
בנפש הבהמית ז' מדות רעות כו' וכ"א כלולה מכולם זפ"ז הם מ"ט. והוא
ענין הספירה להיות המדות בחי' אתהפכא כו'. וזהו ענין העומר שבא מן השעורים מאכל
בהמה בחי' נה"ב כו'.
ובז' שבועות אלו מהפכן מעט מעט חסד שבחסד כו'. ע"י שמאיר וממשיך
בהן בחי' אור כמשל הנר שדוחה החושך כו'. וזהו וספרתם לשון הארה ואור(ספיר) ואומרים
בכל יום היום כו'. היום כו'. והמשכת האור הוא מלמעלה מבחי' המדות שעי"ז
מתהפכים המדות מבחי' אהבה שבלעו"ז לאהבת ה' כו'. וכמ"ש וספרתם לכם ממחרת
השבת מלמעלה מבחי' המדות. אך א"א להיות בחי' אתהפכא מבלי שתקדים תחלה בחי'
אתכפייא שהיא בחי' בטול בטל רצונך כו'.
וכנודע שא"א להיות
התהוות יש מיש כמשל הגרעין הנזרע בארץ שמתרקב תחלה ונעשה בחי' אין ואז יכול להיות
צומח גם בתוספת מרובה ע"י כח הצומח שבארץ. משא"כ קודם הרקבון שהוא עדיין
בבחי' יש. לכן ארז"ל ביציא' אפרוח מן
הביצה כי קא גביל עפרא בעלמא הוא כו'.
וכך א"א להיות מבחי'
אהבה שבלעומת זה בחי' אהבת ה' אם לא שתקדים תחלה בחי' בטול. וכמ"ש בק"ש
אחד ואהבת שתחלה צ"ל מס"נ בחי' בטול למסור נפשו באחד ועי"ז ואהבת
בכל לבבך בשני יצריך כו' שהוא ענין אתהפכא כו' וזהו ענין המצה שנצטוו
לאכול בשבוע הא' של ספירה וגם קודם ספירה כי מצה בחי' אתכפייא ובטול. כי המצה אין
בה התנשאות להיות תופח ועולה וגם אין בה טעם כמו החמץ והא בהא תליא כנודע שמי שאין
בו בחי' התנשאות אינו רוצה למצא טעם בעבודתו כו'. וזהו ענין המצה לחם עוני לפני
קבלת התור' כמ"ש ונפשי כעפר לכל תהיה ואח"כ פתח לבי בתורתך כו'
שע"י נפשי כעפר יוכל להיות אח"כ בחי' אתהפכא ולהיות פב"פ. והנה
בבחי' זו בחינת אתכפייא הוא למעלה מבחי' אתהפכא. כי הגם שאינו מהפך את המדות עדיין
מ"מ הרי הוא בטול מכל וכל. ובאתערותא דלתתא זו בבחי' בטול שמסלק א"ע מכל
בבחי' אתכפייא אתערותא דלעילא להיות נמשך מבחי' סוכ"ע בחי' מלכות' שהוא
ג"כ בחי' הסתלקות עצמותו ומהותו ית' להחיות רוח שפלים ולב נדכאים כו'. וזהו
בשכמל"ו. היינו להיות בחי' ברכה והמשכה בבחי' מלכותו לעולם ועד. כי ועד
בחילופי אתוון אחד. וארז"ל כ"מ שנאמר ועד אין לו הפסק היינו להיות מלך
מלך ימלוך עד אין קץ כו'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה