איך זה קרה לך הרב מוטי אלון? איך זה קרה לך הרב עזרא שיינברג? / ראובן הכהן אוריה

ב"ה         איך זה קרה לך הרב מוטי אלון? איך זה קרה לך הרב עזרא שיינברג? / ראובן הכהן אוריה

שלום לך אתה שהיית בעיני הרב א' או הרב ש' או ק' או פ' ואו שוב ש' ואיני יודע מי הרב התורן הבא.

שוב זה מכה בי. שוב רועדת האדמה תחת רגלי. שוב נסדק בי מעטה הביטחון  שנתעטפתי בו  זה עשרות בשנים. הביטחון באותן אמרות כמו "בראתי לו יצה"ר בראתי לו תורה תבלין".  שוב נפולה התורה ה'מגנא ומצלא', זו  שמשכה פעם אחר פעם את המנוול הזה לבית המדרש, ולכאורה לא קרה לו מאום. אדרבא, שמא הוא מתעצם שם תוך כדי דיבור על עצמות ועצמיות? איך הוא קם בך פעם אחר פעם מהקרשים  וחובט  ומכה ומוציא אותך בנוק אאוט מבית המדרש? איה כבודה של אותה תורה? איה מוראה? איה הגנתה?

לא איני שואל על החושך ואיני שואל כיצד היצר, שיום המיתה רובץ לפיתחו, קם עליך ופרעך לשימצה. רבים חללים הפיל ועוד יפיל, במיוחד בשעה שהלילה מאפיל על אור תבונתך וכשאתה מתהלך בו  כמיסטר הייד יחידי וב'ייחוד'. או אז ננערים מלאכי החבלה מרבצם המודחק וממחסן התוהו והרי הם תובעים את דיכויים והדרתם לשולי הנפש הבהמית.

השאלות היותר מפחידות ומטרידות אותי הן : אתה החכם והנבון שתקפך יצרך ובאין בך הכוח לעמוד בהפצרותיו, מפני מה לא תלך ותרחיק ערוותך? למה לא תלך לך למקום שאין מכירים אותך ולמקום שעניינים הללו נעשים כהיתר? ושם ב'אונסך' ובהסכמה שלכאורה אין עמה כלימה, תעשה מה שתעשה. תלך ותשוב לביתך ומילאת ליבך מים. הארץ הרי כולה לפניך, ויכול אתה אף לייחד לך בלבוש שחורים מי שיהיה/תהיה מזומן/ת לך תמיד, בחיבה, באהבה או בתשלום. ואף אם תהלך בתוכך כבוגד וכצבוע, עדיין בהליכותיך תוכל לשמר את משנת החסידות ואת מסכת ההחמרות שהורגלת בהן ושאתה מלמד אותן. וכמדומה שעד שלא יתגלה הדבר לא יהיה פוצה פה ומצפצף.

והיה אם יוודע חלילה הדבר, יש לך פתחון פה. אמנם, אין זה דבר של מה בכך הן זהו פיגוע של אמון ונאמנות. יהיה זה כישלון ההר כעכבר. בגידה בקרובים ואובדן מעמד אחר כבוד. חילול ה' איום ונורא. אבל על זאת איכשהו מדמה אתה כי אפשר להתגבר. תמיד תוכל מיודעי החכם, להציג עצמך כמי שאנוס על פי תוקפך היצרי, כמי שכשלה זוגיותך/ זוגתך  ובכלל כמי שעם גידולו בתורה יצרו גדל הימנו והתעצם ממנו.  ועוד יפטירו מרחמיך "סוף סוף מתחילה הפוליגמיה טבעו של הזכר המפרה וראוי הוא לנקבות הרבה". וכך תוכל להוסיף בתוכך עוד  שאר אמתלות משחירות ופנים מוריקות.

אבל אתה בחרת אחרת ואת זאת איני מבין. איך תחת הפנס המואר, ממש תחתיו אתה מסונוור ונופל אל חשכת התהום? איך בתוך ממלכתך-ביתך, בצומת המרכזית של מפעל חייך, איך במקום בו יהום סער תלמידיך,  מוקיריך ועובדיך הנתונים למוצא פיך, איך שם כרעת כארי ונפלת לבלי קום?

איך דווקא במקום שהכל עתיד להתגלות, היום מחר ובעוד שבעים שנה, דווקא שם נפלת והפלת אחרים עמך שהיו ללא כל הגנה? עולמך אתה רואה בחייך, אושרך ואושר משפחתך, כוכב זורח ביעקב, איך כל זה אינו שווה בעיניך, שיחרב ביתך ותכלה אליך הרעה, בעבור נזיד פורקן שיש לו תחליפים הרבה?

איך פגעת דווקא באוהביך, דורשי טובתך, במאמינים בך יותר מכל? איך הכיתה את  אלה שחשפו תוכם ופגיעותם בפני חכמתך ורגישותך, ודווקא את עיני האנשים הללו עיוורתה וניקרתה?

מילא אתה כושל מינית- יצרא דעריות סבך יערות הוא ואינך אפוטרופוס, לכך שעשה דמיך שתי מעין,

מילא בגדתה באשת בריתך-  יש שהדבר נעשה להם כהיתר במקום שנגמרה אהבתם (וכבר מצינו זוגות שזוגיות בעינהם היא שדה א-מוסרי וגם א-דתי, ושמא לקית גם אתה בכך),

 מילא הסתרת פניך מאלוהיך וכיונה ירדת אל מצולות האיד הליוויתני, מבלי לראות שם ה' חקוק בראשו  מילא , מילא ועוד מילא שלא יסולחו שהם לכאורה בינך לבינך ובינך לבין המקום.

אבל איך רבש"ע, איך לא עמד חוסנך המוסרי בפני אותה שעטה. איך פגעת בחלש כל כך, הכתמתה וצלקתה את כל חייו. איך מלאך ליבך להסיר גם את אלוהיו מעליו? איך נתן ליבך האוהב לאסור נשים על בעליהן, להרחיק אמהות מילדיהן, ולממזרם לדראון עולם? איך פגעת וניצלת  את אוהביך דורשי טובתך? איך השבת להם סיוטי בעתה תחת טובה? איך לא רעדתה מפני זיהום התום והטוהר של כל אותם רבבות האנשים שעזרתה להם באמת ובתמים והושעתם מצרתם בגוף וברוח? האם שוב נשוב לאותה תשובה נדושה: כוח ושוב כוח ועוד כוח ?......

לא רק שאיני מבין איה מוסריותך שהלכה לפני דמות המופת שהייתה, עוד איני מבין איך התאדה שכלך. אותו שכל זוהר ורהוט, אותה כריזמה בוחנת כליות ורואה רחוק? איך אלה לא ראו כיצד כורה אתה את קברך ובעודך מורד שאולה מרקדים מתופפי הטום טום סביב השלהבת ששוב אחזה בארזים? תגיד לי מה קרה לך? מה ההתאבדות הזו? איזה צופן הרס עצמי קודד בך?

איך לא הופיעו בחלון חדרך האפל בעת מלאכתך, אביך ואמך, סבך וסבתך, אחיך ואחיותיך? איך לא נשקפה בעד החלון אשתך הבוכייה וכל בניך ובנותיך המתייפחות, נכדיך וצאצאיך עד סוף כל הדורות? איך כלימתם  ופניהם הכבושים  לא משוך מביצתך? איך לא כיתרוך כאש חבריך, חניכיך, חייליך, תלמידיך וחסידיך ואיך לא שמעת זעקתם "אש אש אחזה בו"!? כיצד לא עצרוך עיניהן התמימות של קורבנותיך, עיניהן התמהות והנבוכות שאש הבושה ניצת? איך כל אלה לא עצרו בעדך ובעד יצרך הרע? איך לא נלחמת למעני ולמען רבים שכמותי שנתנו אמון בך, שעל אף הכל ביקשו בך בכל זאת 'נקודה טובה' שכולי האי ואולי?

אלא מה, תאמר: "ראו עיני ושמעו אוזני ואעפי"כ לא עמדתי בפרץ התשוקות". אלא מה, תאמר: "ידעתי הכול ידעתי ובכל זאת הוכרעתי". או אז אשאל אז מה אין תוחלת ואין תקווה?. כל שלמדנו ולימדתנו ערווה פרח? אתה הניסוי אתה הסיכוי והנה הכל כשל? מה נאמר אנו אזובי הקיר?

ושמא תאמר: "חולה אני, חולה הצריך טיפול וממילא פטור אני מלהשיב על כל ביב השופכין שזריתי אחרי...." אשיב: "רחמנות עליך. חולה בריחה. שקר רודפך. ושקר שקר תרדוף. תשובה קלה היא ומתחמקת ובכך שערי תשובה סגורים בפניך! וכי שעת פיכחונך לא ידעה על מחלתך? עד כדי כך מחלת ההכחשה גדולה שאין היא מכירה במחלת הסטייה הקטנה ממנה? כל נורות האזהרה לא הסבו את ליבך לתהום הפעורה תחתיך ותחת כל משפחתך? האם הפיצול האישיותי היה חד כל כך שרגע הערות לא ידע ולא הכיר ברגע המחשך הבא אחריו ללא כל התראה?

שמא תאמר אין יצר הרע כללי הוא תמיד רק פרטי. אין יצרו של אדם מתגבר עליו ככה סתם. אמנם דרכים הרבה לפניו וכלי משחית רבים בידו, אף על פי כן  יצרנו הוא ספציפי וקונקרטי. הוא יתעורר לנוכח הנראה והמורגש לפניו. יושב אני במשרדי והוגה בעלילות העולם ומוראותיו כולי נתון לחינוך, לתיקון עולם ולהאצלת רוח על מקורבי. והנה החיכוך המתמיד באנשי משרדי, ובאלה הבאים לפני תמיד בעצה ושאלה, אלה שלמולם אני קצת על-אדם בעל סמכות וכוח ויכול  להתבונן בם ארוכות וממושכות נוכח תפקידי. אבל אז, ללא כל הכנה מתאמת ביום אחד ברגע אינטימי אחד  ננעצת התשוקה בליבי נוכח האדם/האשה האחד/ת הקונקרטי/ת המיוחד/ת. שיחה אינטימית אחת עימו/ה, קירבה שפתחה ערוץ סמוי, מבט אחד בוער, דיבור אחד חודר, מחווה אחת מרגשת ומעוררת ואז מוזרק בי היצר כארס עכנא המטיל בי זוהמתו. או אז הריני נשלט, מאבד את כושר השיפוט ואת המצפן המוסרי.

אין בי יצר פעיל המבקש פורקן, אלא יצר סמוי ורדום המתעורר דווקא ברגעי הקרבה האינטימיים מתוך החמלה והחסד המוקרנים ממני אל מי שחושף את פנימיותו לפני. וכשזה מתעורר כל החלונות נסגרים.

אין בי יצר פעיל המבקש פורקן, אבל כן יש בי תאוות התפשטות, אהבה וחסד לכל ובו בזמן אהבה אגוצנטרית נרקיסיסטית שיש בה הפעלת כוח ושליטה על הכל. וככל שגדלה ההצלחה וגדל הכוח מטשטשים הגבולות ביני לבין הזולת שנתון להשפעתי-מרותי שהפך חלק ממני. ואז כמין גחמת שליטה וידיעה חודרנית באה גם התאווה המינית. מן פורקן של ההתפשטות הלובש צורה מינית כאקט כובשני. ואין אני רב הכול ורב האונים מעלה בדעתי כי חולשה היא לי כי מחלה מקננת בי. הצד האחד של אישיותי אינו מרשה ומאפשר להביט בצד האפל. הגדולה תתפורר בהכרתי את צידי האחר. וגדולה ההכחשה יותר מאפשרות הנפילה. 

על כך אשיבך: ההבנה הזו שהיא מחודדת יותר חוזרת ושואלת איך אתה החכם נכנס למצב שאתה מכיר שעלול אתה לא לצאת ממנו? גדרי 'ייחוד' ושאר אזהרות חז"ליות, שכל כך טרחת ללמדם לא הופנמו אצלך כדבעי ? האם כשלמה בשעתו אף לך אמרה חכמתך: לי זה לא יקרה? מילא אחר הפעם הראשונה ושמא  השנייה, היכן נעלמו מנגנוני התשובה ועזיבת החטא? שמא כלל לא הכרתה שיש חטא? איך נבנה באישיות תורנית כל כך מנגנון הכחשה חזק כל כך?  כיצד נבנית בך 'סכיזופרניה' כל כך קשה שאין האישיות המודעת, המוארת והחומלת יודעת ומכירה באישיות החוטאת, הפוגעת וההרסנית?

אין בידי תשובות לשאלותיי. אבל זהו מבחנה של תורתי ושל מוסרי. ואני דורש תשובה (אם יש בכוח תשובה לעמוד בפני הארוס ההרסני). רק אתה וכשאינך חולה, יכול לענות על כך. רק מי שהתנסה בכך, כשל והקים עולה של תשובה, יכול להשיבני על כך. זוהי התורה הכי נחוצה לי בשעה הזו! כל שלמדתי  וכל שהלכתי בדרכיו- דרכיך, לא היה אלא מבוא לשעת מבחן זו!

זוהי שעתך הרב ג'קל ומיסטר הייד. השעה להסביר את המנגנון, להתרות במלכודותיו ולהציע תיקונו. זו התורה שאתה צריך לחדש. כי רק אתה יודע. בדידך הווה עובדא. חידוש שתחדש אחר שתשוב בלב כנה ועמוק ואחר שתזחל כל הדרך ממקום הרחקתך אל רגלי קורבנותיך ותציפם בים דמעותיך הכנות. או אז תשיב תשובת רם. או אז שמא תנעץ חרב באותו תנין בעל שבעת הראשים  המזיק הנהו דבי רבנן.  או אז שמא לא יבואו עוד אחריך...