ההזדמנות שבקריסה : דעיכת ש"ס והחזרת העטרה
הציונית דתית למזרחיים/ ראובן הכהן אוריה
מנקודת מבט עכשווית ש"ס בצורתה הנוכחית מתפרקת מכוחה ההיסטורי.
ואפשר שטוב שכך. לתהליך מכרסם זה סיבות רבות מבית ומחוץ.
ברם, אבישי בן חיים, הפרשן של ערוץ עשר לענייני חרדים, שהוציא
לאחרונה ספר על מנהיגותו של "מרן הרב עובדיה יוסף", מתעקש לתלות זאת ב: "תגובה
המבאסת, האלימה וחסרת הסובלנות של החברה הישראלית לניסיון של ש''ס להשתתף במשחק
הדמוקרטי. התגובה לניסיון הפשוט הזה הייתה מסע נגד הספרדים, מסע של ביזוי, הכפשה,
הלעגה, שלילת זהות והפללה. כלומר, שימוש בשלטון החוק לבלימת הניסיון הספרדי לשחק
את המשחק הדמוקרטי". (בראיון שפורסם בישראל היום שישי-שבת: 30.08.2018 )
בן חיים, רואה בש"ס: "תנועת
תחייה תרבותית חברתית, שהצליחה לשנות עולם". הרב עובדיה יוסף
ז"ל ואריה דרעי הם לדידו: "לוחמי שוויון וחופש" מהגדולים בהיסטוריה
היהודית במאות האחרונות. אריה דרעי הוא "דמות שהיא
המגשימה של חזון החזרת עטרה ליושנה של הרב עובדיה, ולכן היא נרדפת מאוד. זה אחד
מסיפורי הרדיפה המזרחיים החמורים בתולדות ישראל... 30 שנה המערכת הפוליטית משתמשת
בשלטון החוק כדי להחליש את ש"ס ולא מאפשרת להביא את הספרדיות המתונה
לציבוריות הישראלית". (שם)
הרדיפה לטענתו מתבטאת בכך ש"הפוליטיקאי
המזרחי שהצליח לגרום למזרחיים להצביע עבור עצמם נחקר יותר מכל אדם אחר. הרעיון היה
להשתמש בכל כלי שיאפשר לעצור את המהפכה שאיימה לשנות את ישראל". "החלשת
כוחה" של ש"ס היא בעיניו ""טרגדיה חברתית לאלפי משפחות
מזרחיות, שש"ס הרימה להן את הראש" ועל כך "החברה הישראלית תצטרך
לתת דין וחשבון."
בתוך האליטות שחברו למגמה האנטי ספרדית
ההרסנית, נמצאת אף הציונות הדתית שחרדה מפני ה"אופציה של יהדות יפה
ומתונה"- שמציגים הספרדים הש"סניקים.
שבחים גדולים אלה לרב עובדיה ולאריה
דרעי הנם בשל הכרתו כי מצב העניינים הקבוע במדינת ישראל אותו ביקשו לשנות, הוא
"שהמזרחי תמיד דפוק ומדוכא".
אין ספק זהו תיאור אוהב של עיתונאי
וחוקר הטוען לאובייקטיביות, ואין הוא מופרע מקלקול שורות הדין וחשבון, שאהבה זו
מכסה.
כציוני דתי וכמי שרואה בהתפרקות ש"ס תהליך מבורך, הריני להציע
עובדות ועמדות לתמונה מורכבת ומאוזנת מזו של בן חיים. תמונה המפריעה לכושל לראות
את אחריותו ותרומתו לכישלונו, ושכמעט באופן מידי ומותנה, מושיט הוא אצבע מאשימה למשמשים לו מראה.
אז הנה מקצת החשבון:
ש"ס מתפרקת מסיבות שונות ולכן ניסיון של הסבר אחד כולל במקרה זה,
לוקה בהשטחה.
מקצת הסיבות עליהן מסרב בן חיים להצביע, הנן פנימיות. סיבה אחת מרכזית
הינה הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף. זה לא הותיר יורש בדמותו הסגולית-כריזמטית
שחוללה בין השאר את התנועה. אריה דרעי וכלל תנועת ש"ס לא היית מגיעה להישגיה
הפוליטיים, ללא דמותו התורנית הגדולה והייחודית של הרב עובדיה. הוא היה דעת התורה
שלה שקבע לכאורה גם את הפוליטיקה שלה ואת אופקי התפשטותה.
הסיבה השנית היא: החלשת דרעי בידי אותה סביבה שנישאה אותו. ההתנהלות
הבעייתית בהובלת תנועת ש"ס ובקבלת החלטות גורליות בפוליטיקה הישראלית (הסכם
אוסלו, כמשל) יצרה סכסוכים, מאבקי כוח ופילוגים חריפים. פרשיות השחיתות ומצעד
כלואי המפלגה, גם הם מקצת דוגמאות, לתוצאותיו של סגנון זה. החברה בישראל, למדה
שיעור מאלף מבית מדרשה של ש"ס, על הגבול המפוקפק שבין דעת התורה של הרב לבין
דעת התלמיד שעושה את דעת הרב.
שלוש. תנועת ש"ס ביקשה לשחק את המשחק הפוליטי- והדמוקרטי, אך לא הייתה ועדיין אינה תנועה דמוקרטית. אי אפשר
לשאת את דגל השוויון והחופש, כשמוקדי הכוח
של התנועה והמפלגה נתונים בידי הגמוניה משפחתית ומקורביה, ההופכים לאליטה חדשה, על
כל המשתמע ומתיילד ממעמד זה.
ארבע. כלל ה'ספרדים הדפוקים'- שהיו פה טרם הופעתה של ש"ס, לא היו
חרדים לבד ממיעוט קטן. ש"ס לא יצגה
בנבחריה, לא באתוס שלה ולא במוסדות החינוך שלה, את הציבור הספרדי הכללי שהיה גם
חילוני, גם דתי וגם מסורתי. מנדטים רבים מספרדים מסורתיים ודתיים ציוניים, הוסבו
בסופו של חשבון למבנה חרדי- ספרדי ובמידה רבה לא ציוני. עיצוב זה 'נכפה' בדרכים
שונות, כדרך האחת לש"סניק הראוי. בני המזרחיים שאבותיהם שירתו בצבא- נמנעו מכך
בתהליך התבגרותם במוסדות החינוך של ש"ס. וכך
היה בהתנהלות ש"ס ובהצעות החוק שלה,
דאגת עיקר לספרדים שומרי התורה- הישיבתיים. איזהו לוחם חופש, כשאין הוא דואג באמת,
לכלל הציבור שניבא בשמו.
חמש. לאמיתו של דבר ש"ס ביסודה הייתה תנועה לשחרור החרדיות
הספרדית, מעולה ולפיתתה של החרדיות האשכנזית. זה היה תחילת מעשיה. התקוממות נגד
תהליכי המיון וההדרה של ספרדים/ספרדיות, ממוסדות החינוך שנשלטו בידי החרדים
האשכנזים. שם, אכן הייתה ועדיין ישנה, אפליה נוראה והיבדלות שאינה מאפשרת חינוך
מעורב אתנית. זו לא אפשרה שילוב במוקדי כוח והשפעה, ואף נמנעת מנשואי תערובת. תחת
ההגמוניה האשכנזית חרדית אכן היה הספרדי 'דפוק' באופן בולט ביותר. והנה כנגד
עוולות אלה שאכן ראוי היה להיאבק כנגדן, קמה ש"ס וביקשה לעמוד על שלה.
כוחה הפוליטי של ש"ס אכן אפשר לה השתלבות ביצירת גל, חיזוק ותשובה ענק. תורת הרב עובדיה הפכה
לפופולרית יותר מאי פעם. היא סייעה (בליווי דרשנים ומטיפים) לשיקום זהותם, הלכתם
ותרבותם של קהלים רבים. היא הביאה להפצת מעיינות התורה הספרדית ברשת מסועפת של
ישיבות, כוללים, סמינרים, ובתי חינוך וספר . זו זקפה את קומתם ומעמדם. זו גרמה להשתלבות
של רבנים ספרדים רבים, אנשי חינוך ותקשורת פונקציונרים שונים בתפקידי מפתח שונים. ברם בדבר זה הנראה
כביכול מקום חוזקה של ש"ס שם הוא גם מקום כלימתה.
ש"ס שיצאה כנגד התיוג החרדי – האשכנזי שהביא להדרת הספרדים, אימצה
למעשה את התיוג הזה במלואו ואף הצדיקה עליו את הדין. ההכרזה כי "אם לא רוצים
אותנו אצלם (בכל מערכות החינוך, החברה, הפוליטיקה, והמשפחה) אזי נהיה לעצמנו",
היא תבוסה. היא אינה מלחמה בדיכוי, אלא השלמה עמו. אם העולם החרדי –האשכנזי נמנע
ככל שיכל מעירוב עם העולם הספרדי באמתלות שונות שעיקרן: "הם לא כמונו",
באה ש"ס ובראשה אריה דרעי ואשרו זאת: "אכן הצדק עמכם איננו כמותכם, נקבל
את הדין ונהיה לעצמנו.... כל קהילה אתנית תחדד את שונותה, כך שאכן לא נוכל להיות
עם אחד." כך נותרו האשכנזים-חרדים עם כל תודעת עליונותם ועם סילוק ייסורי
המצפון, שרבצו לפתחי המכסות וההקצבות. כך
קיבלה הגזענות אישור והסכמה להפרדה מגדולי הדור.
לו הייתה ש"ס ואריה דרעי בראשה חותרת באמת לשוויון, הייתה זו צריכה
להילחם בכל הכלים הדתיים-הלכתיים, המוסריים-מצפוניים, המשפטיים והפוליטיים, כנגד
העוולה הפושה במחנה החרדי. זו הגוזרת את עם ישראל המתאחד אחרי שנות גלותו, לשני
עמים שאינם רשאים לבוא זה בקהל זה. יו"ר
ש"ס ושותפיו אינם יכולים להיות מובילי תנועת חופש ושוויון, אם בהגדרה הם
מאמצים את תפיסת הדיכוי של מדכאיהם ונענים ל'אפרטהייד' שאלה כפו עליהם.
ש"ס הפכה למפלגה סקטוריאלית-אתנית, למגינת ליבם של רבים שביקשו
לראות בה שילוב אינטגרטיבי ומוצלח של מזרחים ואשכנזים. החוש הבריא של הרוב בישראל
(ושל רוב הספרדים בה), שעבר את הגלויות על כל תהפוכותיהן, רוצה לראות במדינת ישראל:
מדינה הגואלת אותנו מהפלגנות האתנית הגלותית. אך טבעי הוא להתנגד לתנועה שמעמיקה
את השונות ואת חוסר השוויון ושהיא העתק חיוור של האשכנזיות החרדית שיצרה אותה
בבבואתה, כשזו עדיין מדדה אחריה.
נוכח מה שקורה בעניין זה בציונות הדתית
ובחברה הכללית, בן חיים יכול להבין מדוע לא תראה הצינות הדתית בעין יפה את ה'יהדות
היפה והמתונה' שש"ס מנסה להציג.
גם אם היה בש"ס צורך הכרחי זמני, לשם שיקום עמדת הכוח של יהדות
המזרח מבחוץ, מן הדין שתתפרק עתה ותשוב להשתלב בכלל התנועות בישראל. הרב עובדיה
זכה להכרה בגדולתו ובגדולת תורתו. עולם התורה הספרדי-חרדי הגיע לפריון ולעמדות כוח
רבים, כך גם מוסדות החינוך וכלל התרבות הספרדית. היגיע העת לחיבורים שאינם על בסיס
עדתי. חיבורים המטמיעים את התרבויות לכלל זהות רחבה הכלולה מהם, כמו שקורה כיום
בתחום המוזיקאלי.
שש. אם ש"ס הייתה תנועה הנאבקת למען השכבות הפריפריאליות
המזרחיות החלשות, מאבקה צריך היה להתמקד בהפחתת תלות. משמע, ביצירת מקומות עבודה,
בהכשרת ההמונים למקצועות יצרנים ומבוקשים, בהקטנת פערי שכר, ובשלל פעולות המטפחות
את הבסיס הכלכלי והחברתי של שכבות אלה. ברם, דווקא אותן אוכלוסיות שאימצו את דרכה האידאולוגית-חרדית של ש"ס, עברו הסבה
מסביבה המכשירה לעצמאות כלכלית, למצב חיים של תלות. מרבית הגברים שהזדהו עם דרכה והוכשרו במוסדות
חינוכה, נותבו להישאר בעולם תורה שאין עמו מלאכה, והתלוי בכספי קצבאות וכספים ייחודיים
מממשלת ישראל. (נכון, היו ויש עדיין ניסיונות לשלב בגיל מאוחר יותר בהכשרה
מקצועית- אך זה המעט.) אותו שיקום זהותי דתי תרבותי שטיפחה הנהגת ש"ס, על
כורחו החרדי כפה על החברה בישראל בוגרים נטולי מעמד כלכלי מבוסס (להוציא אלה שזכו להעסקה
ולתפקידים שונים מכוח מעגלי השליטה וההשפעה הפוליטית והמנגנונית של ש"ס). לא
רק שש"ס לא תרמה תרומה משמעותית לשיפור המעמד הסוציו האקונומי של הפריפריה
הספרדית, זו אף הובילה לזהות דתית המשתמטת משוויון בנטל הביטחוני. חובה המשמשת כור
היתוך, מרכיב בסיסי בזהות הישראלית וכרטיס כניסה אליה. ש"ס אכן מינפה את חברת
הלומדים המזרחית, אך דא עקא הפכה אותם באמצעות מוסדותיה לחברת תלות. תחת קידום השוויון, הועמקו הפערים והורחב הקרע גם בקרב הספרדים שהיו שותפים בכל הווייתם
לתקומת המדינה ולמשימת קיומה. למצער קרע זה, שיצר 'שבט' חדש, מנוע מקשרי חיתון של חניכי הישיבות גם עם דתיי
הציונות הדתית.
סיבות אלה די בהן כדי לפרק את ש"ס,
מהיומרה שבן חיים מנסה לייחס לה. זאת מעבר לקלקולים שצמחו בחצר ש"ס, פירות
באושים משיכרון הכוח שליוו את דרכה אל הצמרת הפוליטית. דמוקרטיה היא לא רק גייסות
המונים ומנדטים המבקשים ליצור רוב וכוח פוליטי באמצעות ברכות וקמיעות, היא גם
תרבות. וכשזו נעדרת ממרקם החיים הפנימי החרדי- שס"י, אין לה להלין על כך שהיא
כושלת בבואה לנהל את הדמוקרטיה הישראלית. וכשהדמוקרטיה הזו מנסה לגונן על עצמה ועל
חוקיה מפני הכשלים הללו, יהיה זה מגוחך להאשים אותה בניסיון חיסול של מהפכת
'הספרדיות המתונה והיפה', כפי שטוען בן חיים.
עד כאן הצד האחד של המטבע וכעת צדו
הציוני דתי.
קריסת ש"ס, מטילה עלינו חובה להחזיר את עטרת הציונות הדתית
למזרחים שנדדו לש"ס. הוא חוזר ומזמין מחדש את הציונות הדתית להוות בית לכל
מאות אלפי המזרחיים על הרצף החילוני-מסורתי- דתי- לאומי. בית יהודי, הנבנה מחיבור
ממזג של עדות מוצא אתניות, משתי תרבויות ומסורות. בית הנתון בסופו מעל ומעבר
למרכיביו הנמסכים בו. בית ללא זהויות שבטיות, על אף שהוא בלול וכלול מהן, ומבלי
יחסי מכיל ומוכל. "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל"
.
להלן מקצת תמרורים מורי כיוון.
הראשון. מודעות ועיצוב 'סדרי היום'
הקובעים את העולם הציוני דתי באופן הממזג תרבות
מזרחית על מאפייניה, ופירותיה בזהות הציונית –דתית. מודעות לשונות המזרחית שחלקה
הגדול פריפריאלי, על קשיה, צרכיה ואתגריה. מודעות המצריכה עשיה ושפה דתית-חינוכית-
אידאולוגית דיפרנציאלית, כזו שיש בה ארגז כלי עבודה רבים לשפות הניעה שונות. זו
שה"לב הטוב", מאפשר לה להלוך כנגד הרוחות והמאפיינים השונים, ותכליתה
יצירה ישראלית שלמה, שוות ערך ומעמד.
השני. תנועת תשובה
גדולה חוללה ש"ס ושלוחיה: הרב אלבז, הרב אמנון יצחק, רבני ברסלב הספרדים
ואחרים, כחלק מהצלחותיה בשיקום מאוכזבי ההבטחה המודרנית והדמוקרטית. לפתחה של
הציונות הדתית מונח האתגר הלא פשוט: כיצד עושים חזרה בתשובה ציונית דתית, שבה
שינוי ושיקום חברתי-תרבותי לצד שיקום
כלכלי- מעמדי?" לחולל באחת שתי תמורות. מחד, להקנות שליטה בשפה המערבית ולהשתלב
במרחב המודרני- מדעי והדמוקרטי ומאידך, לחזק את הזהות התרבותית-דתית כבעלת
לגיטימציה וכשוות משקל.
נראה כי לשם כך, יש להגביר את השפה הנרטיבית-נורמטיבית
לצד השפה הרציונאלית-מושגית השלטת במחוזות הציונות הדתית. לצד השפה האמצעית והרפלקטיבית
שאמנם מגבירה מודעות, אך מקטינה מחויבות ומדיפה ניכור, נטפח בעולמות השיח הציוני
דתי גם את השפה הבלתי אמצעית, החיבורית – אישית, הרגשית, המחזקת והחיובית. לצד
אידאולוגיות של עם, מדינה וארץ, ראוי לעסוק בשאלות חמלה והטבה, חברה וצדק חברתי. לצד
לימודי עיון ופלפול, יש לשרבב לימודי בקיאות, הלכה, אגדה ומדרש. לצד גדולי ההלכה,
החסידות וההגות שרוב ככל הנלמדים במערכת החמ"ד זרחו בשמי אירופה, ילמדו גם גדולי
ההלכה, ההגות, הקבלה והפיוט בני המזרח. זאת לאחר שהומללו והומשגו לשפת התקשור העכשווית. הבה
נשיב את הרב עובדיה ותורתו אל המקום שכה טבעי לו בציונות הדתית, לצד חבריו הרבנים,
עוזיאל, מרדכי אליהו, קפאח יוסף, חיים דוד הלוי, משאש ובתי מדרשם.
השלישי. עתה משנפרדו התפילות
ה"אחידות" וה"מרכזיות" והתפצלו לשני ראשים ה'אשכנזי' וה'ספרדי',
הגיע העת לחבור יחד. עתה, משהוברר היטב כי למרות העירוב האתני בנישואי תערובת,
עדיין בתי הכנסת, הפולחן והריטואל הדתי, הם הגורמים המנכיחים ביותר את התיוג
העדתי, מפצלים בין משפחות, בין חברים וחבורות, הגיע העת לאיחוד כנסייתי. עתה, לאחר
שהאנטיתזה ה'היפרדות הספרדית' (שאף היא התפצלה ל'מרוקאים', 'ירושלמים' ו'תימנים') הוכיחה
עצמה, שיש באמתחתה תפילה ראויה מלאת חן, פיוט וסליחות מרנינות, מסורות ומנהגים
עתיקים עמוקים ויפים, היגיע העת לסינתזה. החיבור שהוא יצירה הנבנית ומעורבת מזה
ומזה, על אף העובדה שיצטרכו לוותר זה לזה. כך שכל מתפלל ומתפללת אינם מופנים אך
לעבר מוצאם אלא לעתיד זהותם וייעודם: זהות ישראלית המועשרת מפריון שתי הגדות,
המזרחי והמערבי. גדולה האגודה האחת לשם שמים, מהגדידה וההתגודדות לשם העבר הגלותי.
הרבה נעשה בציונות הדתית ובמוסדות
החמ"ד לטובת קידום הרעיונות הנ"ל. בתוך כל אלה יש לציין בסיפוק את ברכת
הגרעינים התורניים בתנאי שהם אכן יודעים את מלאכת הענווה והשילוב, ועוד מסגרות
ותנועות שצר המקום למנותם כעת. אך העת הזאת, היא עת 'קליטת עליה', העת לפירוק
הסגרגציה שיצרה ש"ס בעקבות העולם החרדי האשכנזי, ופתיחת השורות לעילוי ולבניין
מאחד. לאזור עוז, להתפרק מתבניות הבידול המוצדקות בשם "תורת אמך" ואף
מאלה הסמויות שתום הלב האידאולוגי-הגמוני אינו שם ליבו לכך, כי העת היא
"לעשות לה'".
כבר אמרנו שהציונות הדתית היא גם וגם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה