פורים דורות / ראובן הכהן אוריה
מה אני אמור להרגיש כשבא פורים? פורים בא אני קורא מגילה . נותן מתנות לאביונים . ארוחת משפחות ומשלוח מנות ואומר על הניסים .
אם שתיתי ורקדתי אפשר ואחוש חווית הרחבה , אהבה ויציאת
עצמי מחוץ לגדרי השגור והמאופק . עוד אחוש היכללות ואופטימיות משמחת .
הרבה תלו ביום זה , הרבה אמרות קצה שיש
בהם העזה כלפי מעלה .
מה סודו של יום הפורים החג האחרון בשנה
בחודש שנים עשר . ושוב נציב את משמעות נצחיות המגילה למרות ואולי בגלל הסתרה ?
מגילת אסתר שומרת סוד . ואין היא
מתבארת אלא מתוך הסוד . ועל כך נאמר "נכנס יין יצא סוד" יינה של המגילה
ייצר את גילגולה , ויינה של תורה חושף את סודה . ועל כן חייב איניש לבסומי לשם
חשיפת מיסתוריה וסודותיה .
מגילת אסתר היא ככות ארצית הזוכה
לקדושת העליונה בשל הסוד העוטף אותה – הסוד המזהה את הארציות הככותית עם האלוהות .
הדת הניתנת בשושן הבירה יצרה מחד יחס
של קיבעון דתי המאופיין בחקיקה דתית , נורמטיבית ,המבחינה בין קודש לבין חול
, ומאידך העניק את היין לביטול ההבחנה
והידיעה בין ארור המן לברוך מרדכי .
מה בשורת המגילה .
אנו קוראים מידי שנה את המגילה אשר
יותר מכל ספר אחר מתארת בהוויית החיים שלה את מציאותינו. לכאורה מציאות של גלות הסתר פנים . אלוקי
הת"ן(תורה-נביאים) המקראי אינו פורץ
את גדרו. בהינתנות הראשונית נראה כי אך
תקלה זמנית היא זו ואשר תתוקן לעתי"ל . ולא היא . חכמינו התעקשו להותירה לא
לשעה כי אם לדורות . לכל הדורות . אפשר אומרם אין שיבה לגן האבוד של הפלא המקראי .
יזכרו לעת"ל כל ספרי התורה ויהושע עימם כפלא המכונן שהעיר לב ישראל והעולם
לאלוהיותו. הראשית המפץ הגדול נקבע לעולם כתנועה המחוללת של האמונה אבל , היא
ראשית שיש אחריה המשך ואחרית. האחרית היא מגילת אסתר והתודעה הדתית הגלומה בה. לעת"ל תהלום האמונה הדתית את קריאת הכיוון
המונחת במגילה ובסודה . תקופת הגלות הארוכה מכשירה אותנו לקריאה זו בשל העובדה
שהגאולה היא כתבנית הגלות שאנו חווים , היא תנאי מקדים לה ובצורתה זו היא מבשרתה.
הגלות אם כן לפי תפיסת הייחוד האסתרית
אינה תאונה ותקרית היסטורית אלא שלב
הכרחי ומכין של הגאולה .
כיצד ?
הגלות העלימה את אלוקי ישראל מהבמה
ההיסטורית כפועל נוכח ומזוהה. מזוהה בכל מרכיבי המלכות האלוקית : עם , ארץ, מקדש ,
פמליית כהונה ,שליחי נבואה , שיטור מסדיר ומתגמל ועוד ....
העולם היה הבמה עליו פעל אלוקים הן
כשחקן ראשי והן כבימאי. בגלות ירד המסך על ה"שחקניות" האלוקית . שוב אין
זיקת היחס לאלוקים ישירה ונוכחת כדמות נחזית .
היו ועדיין יש ניסיונות להיאחז במתכונת
הקודמת ולהמשיכה אף אל המציאות הנוכחית
אבל, קביעותיהם של חכמינו מצביעים
וקובעים את מסלולה של האמונה היהודית כתנועה משלב ראשוני ילדותי ונמוך יחסית לשלב
אחריתי בוגר וגבוה יותר .
אמרה אחת של רבא במסכת שבת מתארת את
הנאמר עד כה " הדור קבלוה בימי אחוורוש "
מעמד סיני היה חסר, פרוץ, רעוע במובן
מה, זמני ולא מבוסס דיו. היה בו אינוס התודעה. מיאון בהיחבא. ללא פורים גלגל
ההתהפכויות ההיסטוריות של עם ישראל "ויעשו הרע " וישובו אל ה' – היה ממשיך
...
"הדור קיבלוה בימי אחשורוש"
(שבת פח)
מאמרו של רבא (דור רביעי לאמוראים )
מבקש לבסס את המעמד האיתן של
היהדות ושל התורה בעם ישראל – באירועי פורים .
מעמד הר סיני שהיה לעמוד האמונה נחשף כמעמד רעוע ובעייתי. בא מעמד פורים
סגר בעד פרצותיו. דווקא ההסתר המוזר במגילה
הוא זה המביא לגילוי העליון יותר של מתן תורה . הוא גם זה המביא לקבלה
שלימה שלה . יותר מזה שהיה במעמד
הר סיני.
ובכן מה היה בעייתי במעמד סיני ? מה
כשל במעמד העל שהיה לאבי אבות ההתגלויות.?
והתשובה : היותה כזו. התגלות -על .
התגלות נוכחת כל שאין דבר עוד מלבדה .
הנה רב אחא בר יעקב רואה במעמד הר סיני "כפיית
הר כגיגית" – אינוס הרצון ומוכרעות התודעה.
רבא מסיק מכפיה זו את מקורות הכישלון . שניהם שותפים לתחושה כי נוכחות
ניסית מלאת כל של הבורא, מוחקת את האדם כיצור בוחר . ההתגלות הפלאית משדדת המערכות
מותירה את תוכיות האדם אילם, אף אם בפיו יודה ויאמר: כן! ההתגלות האלוקית עם כל
עוצמת המצמיתה אינה יכולה להמליך עצמה על רוחו של האדם אלא אם כן, הוא עושה זאת
מעצמו . דא עקא שההתרחשות הזו עצמה מפריעה לו בכך. האש הגדולה "ברעש
ה'", האופפת אותו מכל צדדיו מסיטה את מיקודו התודעתי החוצה . הם מכירים בכך
כי תוכיותו של האדם אינה מתמלאת אלוקות
"ברעש ה'". אדרבא, האש , הרעש, הקולות והמראות טומנים בחובם את
זרעי ההגשמה , את היחס המוחצן ואת ההתפסה של הרוח בדמיון ,ממשי ובקונקרטי . בכאן
סכנת ההזרה.
גם הנבואה כזרועה הארוכה של
ההתגלות בסיני נאבקה בהטיה האמונית- האלילית . פרדוכסלית , היא נאבקה באותם כלים ודרכי הנכחה המאפשרים את יצירת
ההטיה . למצער אף מאבקם זה לא נחל הצלחה . חורבן הבית יוכיח.
כיצד אם כן מנחילים אמונה יציבה
ומתמשכת ? כיצד עוקרים את תודעת (יצר) הע"ז מישראל ?
הווה אומר בפורים ועל ידי התודעה המונחלת
במגילת אסתר . רבא בחר להבליט את יחודו של חג הפורים בזרותו. זרות שהביאה להפלגה
במעמדו ובחשיבותו . הזרות העולה מתוכנה של המגילה ומעיצובו של החג הביאו אף את
חכמינו להנציחו כספר הנצמד למקרא. המגילה וחגה אינם בטלים לעולם בניגוד לספרי הנביאים . "כל
ספרי הנביאים וכל הכתובים , עתידין ליבטל לימות המשיח , חוץ ממגילת אסתר , הרי היא
קיימת כחמישה חומשי תורה , וכהלכות של תורה שבעל פה , שאינן בטלין לעולם . ואף על
פי שכל זכרון הצרות ייבטל שנאמר "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו
מעיניי" (ישעיהו סה,טז) ימי הפורים לא יבטלו שנאמר "וימי הפורים האלה לא
יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם " (אסתר ט, כח ) " רמב"ם
מגילה פ"ב, כ) .
חז"ל רואים את ביטולם של ספרי הנביאים לעתיד לבוא בשל ייתורם . כל
הצורך שהיה בם היה מפני התוכחה על המעידות הדתיות בעיקר בתחומי הע"ז.
"ברוב חכמה רוב כעס ". במציאות העתידית האידיאלית לא נצטרך עוד אליהם . מגילת אסתר לכאורה אינה
מגילת תוכחה ואינה מגילת התגלות . משום כך ערכה נצחי יותר . יתירה מכך
ספרי הנביאים חושפים את החולשה במתן התורה הניסי וההתגלותי, וזאת באפשרות
למעידה אלילית . מגילת אסתר על תכניה
ואירועיה סוגרת בעד אופציית העבודה האלילית .
הנה מכיר רבא כמסורת חז"ל בראיה היסטוריוסופית כי נעקרה עבודה זרה מעם
ישראל . וכי אין היא עוד איום על הדת המונותיאסטית . מה שהיה נחלת ישראל בבית
ראשון אינו מוסיף עוד להטריד את בני הבית
השני והעם שלאחר החורבן . אדרבא, מכיר רבא כי גדלה הנאמנות והמחוייבות לתורת ישראל
מאז שפסקה הנבואה והחלה חכמת חכמים להעמיד תלמידים הרבה ולפרש ב"שום שכל
ויבינו במקרא" . הוא מכיר בעקירת יצר עבודה זרה שהיא מהדברים הגדולים שאירעו
בבית שני .
יתירה מכך, החל פיתוחם של התורה שבעל פה והתפילה
כערוצי היחס והעבודה הדתיים,
העיקריים. למן תקופה זו התחוללה התמורה
העמוקה, בה החליפה החכמה את הנבואה ופסקו
נביאים מישראל. מכאן , פשטה הקדושה מהמרכז
הלוקלי והכללי של המקדש אל כלל פרטי ישראל .
תהליך זה שהביא לנאמנות מחודשת
של ישראל לאלוקיו ולתורתו הוא גם זה שהביא לכיליונה של עבודה זרה מישראל .
את התהליך הזה חוללה הוויית מגילת הגלות של מרדכי ואסתר .
במגילת אסתר אנו פוגשים עם
יהודי מפוזר ומפורד בין העמים ואת דתי המלך אינם עושים . משמע יש קיום בולט לעם
היהודי למרות היותו מפוזר ומפורד . לא הלאום בקיבוצו הפיזי והמדיני מגדיר את
יהדותו , לא הארץ ולא השפה ואף לא המרכז המקדשי- הפולחני של הדת .
אלוקי העם הזה אינו עוד אלוקי
הארץ במובן התנכ"י – הוא מעתה אל אוניברסלי שניתן לעובדו בכל מקום . הוא אל
שהמקדש אינו התנאי ההכרחי במרכיבי העבודה והיחס
הדתיים .
הקיום הדתי של העם היהודי
המבוטא בהיגד "ואת דתי המלך אינם עושים", הוא המאפשר קיום יהודי בלתי
אמצעי. הוא המאפשר מרחב הממקד את התודעה הדתית פנימה .
דווקא מציאות הגלות והסתר
הפנים מהתגלות במקדש , בארץ , בנבואה ,
בניסים ובפולחן מרכזי עשו את התודעה הדתית מרוככת מסיגי ע"ז. היעלמותם של אלה מהזירה הדתית הממשית הגדילו את כוח ההמשגה וההפשטה והרחיבו את אופקי
המונותיאיזם היהודי.
דבר זה מינה וביה הביא להקטנת
הדמיון החושי, להצרת התודעה האלילית ובסופו של דבר לביטול יצרא דעבודה זרה .
ישנו תואם עמוק בין אופן
האמונה לבין הדרך המנוגדת והסותרת לה . שורש האמונה הוא שורש הכפירה ו"זה
לעומת זה עשה אלוקים" . אם אלוקי הדת היהודית שוכן במקדש-ארץ וכרובים מעטרים
את מקום מושבו , אם "עיניו" והשגחתו ממוקדות בארץ בחירתו, ואם הוא אלוקי
העולם על עם אחד מייחד את שמו, ואם כמעט
כל מצוותיו תלויות וכרוכות בארץ שאיווה למושב לו ולעמו, הרי בכך מניחים פתח המשיא
לע"ז. זה לעומת זה עשה אלוקים . אמונה שהדמיון המוחשי והלוקלי הנם מרכיבים
מרכזיים בה עלולה ח"ו להתחלף בצרתה הגילולית
. עבודה דתית שהמרכיבים
הכוהניים-פולחניים- פעלתניים- חוויתיים- נבואיים -תיאורגיים כה מרכזיים בה
עלולה ח"ו למצוא עצמה עושה עבודה דומה ל"אל" אחר ונוסף .
"ארץ ישראל" על מרכיביה ונכסיה הקדושתיים -לוקליים מבנה בחשיבה
הדתית את הזיקה המוחשית הדימויית בעבודת ה'.
כל אלה מקורם ותוקפם בתקופת
סיני שהתמשכה לה כל ימי הבית הראשון עד גלות בבל . משום כך היו דברי ימי הבית הזה
למגינת ליבנו , מלאים בעבודת גילולים ועל כך הוא גם חרב . פתח החטאת הזה רבץ והוא
אפשר למצער את התשוקה אליו ולבסוף
גם משל בם . גלות בבל לא הייתה רק העונש
של תקופה זו אלא גם התיקון שלה . במציאות
שיצרה הגלות הזו היה כדי לטהר את האמונה
היהודית מאופציית סיגי האלילות הטמונים בה .
זו המשמעות של ביטול יצר עבודה
זרה ע"י אנשי כנה"ג שהיו מעולי בבל . הפליאו חז"ל לתאר את הדברים
כך :
.
תלמוד
בבלי יומא סט ב (נחמיה ט) ויצעקו אל ה'
אלקים בקול גדול מאי אמור? אמר רב ואיתימא ר' יוחנן בייא! בייא! היינו האי דאחרביה
למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון ועדיין מרקד
בינן. כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא. לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן נפל להו
פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת אמר רב חנינא שמע מינה חותמו של הקב"ה אמת.
אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא מסרוהו ניהליהו נפק אתא כי גוריא דנורא
מבית קדשי הקדשים אמר להו נביא לישראל היינו יצרא <דעבודת כוכבים> {דעבודה
זרה} שנאמר (זכריה ה) ויאמר זאת
הרשעה וגו'..."
תרגום : על הפסוק בנחמיה "ויצעקו
אל ה' א·לקים בקול
גדול": באילו מלים התחננו אל ה' הלויים בהנהגת עזרא
הסופר? אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: הנה הוא היצר הרע, שבשלו היתה לנו כל
הרעה הזאת: שהרס המקדש ושרף היכלו והרג את כל הצדיקים והגלה את ישראל מארצם, ועדיין הוא מרקד
ביננו!
והטיחו כלפי ה': הרי נתת לנו את היצר כדי שנקבל שכר אם נכבוש אותו!. אין אנחנו חפצים לא בו (באתגר
הזה) ולא בשכר כיבושו. נפל להם פתק מהרקיע שכתוב בו : אמת. אמר רב חנינא: שמע
מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. ישבו בתענית שלושה ימים ושלוש לילות ומסרו את
יצר הע"ז להם . יצא ובא כגור אריה של אש מבית קודשי הקודשים . אמר להם הנביא
לישראל זהו יצר עבודה זרה !
מגילת אסתר היא תוצר של התודעה
הזו והיא מבטאת ומשקפת אותה היטב . הסתר הפנים שבה הוא ביטוי לעומתי
לגילוי הפנים שהיה במעמד סיני. "אנוכי ה'" שהתקשה במימוש "לא יהיה
לך אלוהים אחרים על פני " זכה "לאנוכי הסתר אסתיר פני" שהכריע
סופית את התודעה האלילית בישראל .
מוזרותה של המגילה בפשוטה
הגלוי הוא רוח הקודש האחרון המבשר את המעבר משפה לשפה . משפה דתית –
תנכ"ית שבה מערכת שלימה של מושגי התגלות ( איסור , חטא, עונש , תשובה , סליחה
וכפרה , הצלה וגאולה , הודיה וכדו', מקדש, ארץ, מצוות , וכדו) למערכת הנעה
בחופש מקרי ובחירי והמתנהלת אל מול מציא ות
פתוחה ואל כל תוצאותיה, "יהיה אשר יהיה". דווקא ניסוחה הקיצוני בהסתר
הזה בא לעורר את הרושם וליצור את התודעה כי במגילה אנו ברגל האחד בתום התנ"ך
הנבואי ואילו הרגל השני בעולם החכמים . וחכם עדיף מנביא.
השפה הדתית הנרקמת במגילת אסתר יוצרת
הסתר אלוקי היוצר אדם בוחר. אדם הבוחר באלוקות בעולם שלכאורה כל כלי ההתגלות
האלוקית נעדרים ממנו ושכל ערוצי התקשורת התנכ"יים לכאורה , חסומים בפניו.
והנה הפלא ופלא דווקא בעולם זה ובשפה
זו שומרת ה"כלה" על נאמנותה ומחוייבותה עד עצם היום הזה "וזכרם לא
יסוף מזרעם " .
חז"ל שאלו המן מן התורה מניין?
המן- העמלקי המאתגר את יהדות מרדכי הוא שותף מלא למהפכת
מגילת אסתר. באמצעותו ובאמצעות ייחודו המיתי הוא תורם לאופי ההפיכה הדתית כשם
שאבותיו העם העמלקי תרמו לעיצוב ההתגלות בסיני בשל האיתגור המלחמתי שקדם לו.
עמלק – המן הוא שומר הסף של האמונה
ההתמודדות עימו וההתגברות עליו מיילדת שלב דתי שכשהוא בציר כרונולוגי – זמני הוא
גם גבוה יותר .
כיוון שכך מקומו הראוי לו להימצא בשער
המלך – בראשית האמונה – בגן העדן של ההתגלות הראשונית . זאת גם כדי להסביר את מאמר
הפסוק הקשה כל כך "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור " והשבועה
בניסוחה החזל"י שאין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיוכרת עמלק ".
שמו של ה' אינו שלם כבר מהופעתו בגן
עדן – כבר אז היה שם הנחש הקדמוני שהטה את האדם לאכול מעץ הדעת העלום . הנחש אם כן
נתפס כדמות לעומתית .
הדמות הזו תלך ותלווה את אמונת ישראל
עד לעתידה הסופי- גאולי- משיחי. לא לחינם דרשו משיח גימט' נחש . סודה של מגילת אסתר כרוך מיניה וביה בסודו של
הנחש , עמלק, המן.
ישראל שעמדו בסיני פסקה זוהמתן – הנחש
טען והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע .
הטענה הנחשית היא שמא לא האל ברא אותך
שמא אתה בראת אותו בצלמך כדמותך ? הספק נוצר בבקיעה ובפיצול שבעצם השאלה . עצם השאלה יוצרת
מניה וביה את תודעת השניות . המפרידה בין
אלוקים לעולם . הבריאה היא מושג מפריד ובהיות כך היא פוערת פער בלתי ניתן לאיחוי.
שאלה שאין עליה ואי אפשר לתת עליה תשובה. התודעה האחדותית, התוך רחמית , של קריסת
העולמות האנושיים והאלוקיים והתמזגותם, זה לתוך זה, היא הוויה הטרום , המנית. העומדת
בניגוד לתודעה הנחשית-המנית המבקשת לפרוץ ולצאת דופן , ולאחוז בככות , ולשאול ולהשיב עליה, והייתם כאלוקים.
ולכן התגברות על המן משיבה לאחדות
הפנתאיסטית בעץ החיים , דרך עץ הדעת גפן היה, דרך מסבאות אחשוורוש , החוגג בעולם
רחמי, נשי , את גן העדן הארצי שתוכו מסתובב נחש כהמן. ודווקא אישה כאסתר – כחווה הראשונה
מתקנת את החטא ההוא – ומביסה את הנחש העמלקי.
וזהו אף תיקון מעמד הלבנה שבחטאה –
לקתה. הנה שבה הלבנה – המלכה ומלכה יחד עם המלך אחשוורוש. והיה אור החמה שבעתיים כאור החמה. ונקבה סבבה גבר
– שהוא מבשר העתיד המשיחי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה