ב"ה אסתר- סוף כל הניסים והתחלת המעשים. / ראובן הכהן אוריה
וכשאני אומר "על הניסים ועל הנפלאות"
בפורים עולה בי התהייה על איזה נסים בדיוק מדובר? אמנם, היה שם מהפך דרמטי ומרשים
בהצלת כל היהודים והמאורע בהחלט מפעים וראוי לציון ולהודאה אבל, לקרוא לזה נס
אתמהה?
המילה נס כמדומה שמורה היא על שידוד מערכות ופריצה של גדרי וחוקי הטבע.
דבר שכזה לא קרה בפורים. ואם לא די במותני, כתפיה הרחבות של הגמרא יוכיחו:
"אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף אסתר
סוף כל הנסים".[1]
האם יש להבין כי סיפור אסתר
הוא סיפור ניסי, אלא שהוא אחרון הניסים שאירעו לעם ישראל ולא עוד? שמא ההבנה
הנכונה יותר היא כי ספור אסתר עצמו מסיים את התקופה הניסית – נבואית שהייתה עד
אליו. שמא, "אסתר" עצמה היא תחילה וראש, לסיפורי הצלה וגאולה שאינם
ניסיים, אלא בדרך מנהגו של עולם.[2]
וכשאנו אומרים "על הניסים" בפורים ובחנוכה, האם אומר הדבר
כי מושג הנס עבר פרשנות מחודשת? האם מעתה "נס" משמש במחשבה הדתית,
כהתפעמות מהפיכות בלתי צפויות ובלתי מסתברות, הגם שהן בסופו של דבר, מוסברות בדרך
הטבע? האם ה"נס" מוסב על אותו גילוי מפעים, שבראשונה בא בעקבות שינוי
הטבע ואילו מעתה הוא בא בעקבות המפגש הבלתי אמצעי עם הטבע.[3]? האם משמעות הדבר שהשיח הדתי עובר מדיבור
על נס גלוי לדיבור של נס נסתר?[4] ואם חיובית התשובה, הרי שמגילת אסתר ה'חותמת'
את התנ"ך ואת רוחו הניסית והנבואית, פותחת תקופה ארוכה של "מנהג דרך
ארץ" ללא חתימה. הווה אומר "כתבוני לדורות ".[5]
מעתה ראוי העולם והעם היהודי בפרט, להתפעמות דתית מטבעו ודרכו של עולם,
ללא ה"נס" המקראי. אדרבא, ה"נס" מעתה הוא ביטוי מושאל להיפוכו.
לא לגילוי המתפרץ אלא להסתר הנחבא. תהיה זו טעות קטגורית ואנכרוניזם, להמשיך
את הדימויים המקראיים, שיש בהם הנכחה של הא-לוהי בממד הדמיוני, הפלאי, אל תוך דינמיקת
הסיבה והמסובב, שבמארג ההרמוני, החוקי והמופלא.
ולא טענה של בדיעבד גלותי יש כאן, ושל הסתר זמני. שהרי חז"ל
קיבלו, ש"זכרם" של הדברים הללו "לא יסוף לעולם". ואפילו כל
מופתי הנביאים יהיו בטלים, עדיין לא תבטל מגילת הסתרים.[6] שכן מגילה זו כפי שהיא נעדרת הנכחה ישירה
של האלוקים, ושמא דווקא בשל כך, היא האחראית ככל הנראה לשמירת הזיקה והרצף הדתי,
מאז ועד הדורות האחרונים. מה שלא היה באותו עולם רווי גילויים והתגלויות על טבעיות.
נוסיף את שהורונו חז"ל וידוע הוא ומפורסם כי: "גדולה הסרת טבעת יותר
מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב
ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב"[7]
וכי "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש. דכתיב (אסתר ט) "קימו וקבלו
היהודים".[8] ואם
כך לא נמלט מהמסקנה כי מעמד סיני, הגדול שבניסים והמשכו במופתי הנביאים לא
הצליחו לחולל את התמורה הסופית וההזדהות הדתית שחוללה "אסתר" בגזירת המן
ובטכסיסי מלכות. מיני אסתר, פסקה עבודה זרה בישראל, מה שלא עלה בידי שופטי מלכי ונביאי
הבית הראשון.
לא נפריז אם נאמר, שהקטבים מוציאים זה את זה. תודעה דתית
המוכרעת מכוח דימויי ההתגלות הניסית המשברת טבעים, חשה חולין בסדרו של עולם. תודעה
דתית-ניסית, מבקשת להיות מוכרעת ואנוסה[9] מכוחו
של הפלא הדתי. היא מבקשת להימחץ ולימס, מפני הדרת ה' וגאונו המתפרץ. לעומת
זאת, מחשבה החושבת את המציאות בכלל וזו הדתית בפרט, במונחי המציאות עצמה חשה בפרץ
השרירותי הניסי אינוס וכיווץ של ההוויה האנושית הרציונאלית. אדרבא, הרעשה מקומית
וזמנית של התודעה, מסיחה אותה מהתייצבות בפני האלוקות השורה בכל, כל הזמן ובעיקר
בתוכיותו השוקטת.
יתירה מכך, דווקא האמונה הניסית, היא העומדת חשופה ופגיעה
לאלטרנטיבה דמיונית מתחרה, כזו של האלילות. "שהמאמין על פי האותות יש בלבו
דופי"[10] ושמא
זו הסיבה כי הנס הנבואי לא מנע את היצר האלילי. הנס הוא אמנם מבוא וקיצור דרך
אפשרי לאלוקות ואולם, אפשר שאופיו הצבעוני והעז הלוכד את החושים, משהה את
דמיון המאמין בציוריו המוחשים והמאנישים ואינו מביאו לאלוקים עצמו. הן דמות ארי של
אש יצא מבית קודשי הקודשים דייקא, בשעה שגזרו לבטל את יצר האלילות.[11]
ובגלות החל הזה, באין גילוי של שכינה במשכן ארצי, מועתקת
האמונה הניסית אצל מבקשיה, אל סופה של היסטוריית "מנהגו של עולם". מעתה
מועתקות-נתונות העניים הכלות, אל ההופעה הניסית- משיחית בקץ ההסתרה. קיצה של
ההסתרה, יבוא לה מהגילוי הניסי-המשיחי. ובינתיים כרוכה האמונה ממין זה בפאסיביות
משיחית "שלא ידחקו את הקץ..". מצעה המנותק של הפרודה הניסית, מותיר את המאמין
שרוי בדמיונו הלוהט, תוך שימה לאל של כל ניסיון השתדלותי במנהגו של עולם. כדי כך שהמאמין בגאולת "זכו-אחישנה" שמימית
וניסית, לעולם יתמהמה וידחה בשל כך את משיחו לאין קץ. ולאידך גיסא, גם מחשבה
הקוצבת קץ, מכלה בהכרח את כל הקיצים. מינה וביה, יקויים בה "כלו כל
הקיצים" ועדיין אין בן דוד בא. שהרי חישוב הקץ מהמחשבה הנבואית-ניסית הוא בא.
ו"אסתר סוף כל הניסים" וכבר "כלו כל הקיצין, ואין
הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים"[12]
ואם היו הדברים ראויים עד אסתר. הרי מאסתר נשתנו הזמנים ודרכי
הגילוי. עד אסתר אתערותא דלעילא ומאסתר אתערותא דלתתא. ועד מתי? עד ככלות כל 'הקיצים',
מחד ועד שתהיה תשובה ומעשים, מאידך.
מעתה אמור "אימתי קאתי מר"? עד שיפוצו המעיינות הללו חוצה.
כל מה שנתנבאו נביאים באותות ומופתים גדולים לא נתנבאו בדברים כפשוטם, אלא לימיהם
ולימות העוה"ב ( לפי האמורא שמואל ). ומשבאה אסתר לעולם, זו שפורש מכבר עליה
בתורה, מתעטפים הדברים ב'הסתר'. מעתה, יש לכוון אל עיקר טעמם ותכליתם של הנבואות
והניסים. מעתה, יהיו אלה בדרכי מנהגו של עולם ובהשתדלות בשר ודם, כדרך שעשו מרדכי
ואסתר בזמנם. הסתר פנים משמע שפניו של
האלוקים מעתה הם בהסתר, הם ההסתר בגילויו בריאלי-ההיסטורי. משמע, עליך לעשות בהשתדלותך
הפוליטית כל אשר לאל ידך ובכל הדרכים הכבושות לפני בשר ודם. בו בזמן הנך מודע
למגבלות האפשרויות ומאמין כי האלוקים שם, בין מאפשר ובין מכשיל, חלילה. משמע עליך
לממש ייעודי עמך ואושרך בכללם, על ידי מוסר תורתך, תבונתך, רגשותיך, רוחך ובכל מה שנפח
הקב"ה מדילה במציאותך, בנשמתך ובמציאות הסובבת אותך. ובכל אלה דע וראה, כי
הכל מעשה ידיו ועל הכל "יביאך האלוקים במשפט".
הנה מבואר כי בשעת הגזירה, עמדה אסתר בנוהג המסורתי "לך כנוס את
כל היהודים וצומו עלי שלושת ימים וגם אני ונערותי אצום". בשלב הזה אסתר חישבה
להמשיך את הזעקה המקראית, בהיותה נתונה כביכול באותו שיח. הדסה- אסתר מרבה בתפילות
ובתחנונים בתקווה שה' ילחם לה בעוד היא ועמה צמים, ומצפים לישועת ה' כהרף עיין ומן
השמיים.
ואילו מרדכי הזועק אף הוא זעקה גדולה ומרה מכיר בערכן של תשובה, צומות
ותפילות, בתנאי שהן באות לתמוך את תשובת הצעד המוסרי- פוליטי לגאולה.
מכאן גם אזהרתו "אם החרש תחרישי בעת הזאת", אם תרצי להתקיים בסוד הצמצום:
"ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", אזי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום
אחר". זאת אומרת הצלה תבוא מאת ה', המצוי בתוכנית מוסרית –דתית- פוליטית אחרת,
שירקום מרדכי. תפילות המסתמכות אך על נס, אינן עוד אופציה אמונית. הפרידה הקשה הזו
של אסתר משפת התום ההדסי- הניסי- מקראי, בוטא בפיה במזמור תהילים כ"ב, המתאר
את תחושת הנעזבות והעדר הנוכחות ההתגלותית - ניסית -חודרנית של האלוקים.
א)לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד: (ב) אֵלִי
אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי: (ג) אֱלֹהַי
אֶקְרָא יוֹמָם וְלא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלא דוּמִיָּה לִי: (ד) וְאַתָּה קָדוֹשׁ
יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל: (ה) בְּךָ בָּטְחוּ אֲבוֹתֵינוּ בָּטְחוּ
וַתְּפַלְּטֵמוֹ: (ו) אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלא בוֹשׁוּ:[13]
הנעזבות הזו, אינה אך התחושה המלווה את דרכה אל אחשוורוש, כי אם את כל
אירועי המגילה ואת התודעה הדתית שהיא עצמה שקפה ויצרה. דרכו זו של מרדכי,
שהייתה אף דרכה של אסתר, הפכה למודל האולטימטיבי של גאולה בדרך הארץ.
והלא לכאורה זו הסיבה שאסתר נכתבת לדורות כדי שכך, במודל הזה, תהיה
גאולתן העתידה של ישראל. "רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא
בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן
חלפתא בי רבי: כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא
רבה והולכת. מאי טעמא? 'כי אשב בחושך ה' אור לי' (מיכה ז', ח); כך בתחילה 'ומרדכי
יושב בשערר המלך' (ב', כא); ואחר כך: 'ויקח המן את הלבוש ואת הסוס'
(ז', יא); ואחר כך: 'וישב מרדכי אל שער המלך' (ז', יב); ואחר
כך: 'ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות' (ח', טו); ואחר כך: 'ליהודים
היתה אורה ושמחה' (ח', טז)"".[14]
ר' חייא ורבי שמעון לומדים על אפשרות אור השחר האלוקי -שהוא הסיכוי הגאולי
בחשכת ההסתרה, מאיילת השחר -היא אסתר. אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר
לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף אסתר סוף כל הנסים. [15]
איילת השחר היא איסתהר היא ונוס היא נוגה, היא הכוכב הזורח כמעט לבדו
בסוף הלילה בעת שהכל חשוך. בזריחתו אז, הוא קורא תיגר על החושך ומבשר את בוא האור.
ואם כן, לא רק התקווה לאור שבקצה מנהרת האופל יש כאן, אלא גם האופן שבו יבוא האור
הזה. מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הניסים. כוכבה של אסתר הדורך באפלת שמי
פרס בשלהי ימי המקרא, כשכלו כל הנסים, קובע את גורלו של עם ישראל, בתככים
הפוליטיים של הארמון. הסרת הטבעת מידו של אחשוורוש, באה עתה במקום הנפת המטה של
משה רבנו. "וגדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ונביאות שעמדו להם
לישראל".[16]
אופן גאולי זה של אסתר ומרדכי, מובע על ידי ר' חייא ור' שמעון באמצעות
הפסוקים המבטאים את הצעדים הפוליטיים והחינוכיים בהם נקט מרדכי : כך בתחילה "ומרדכי
יושב בשער במלך" ואח"כ.., ואח"כ..., ואח"כ "ליהודים
הייתה אורה ושמחה ".
מהמדרש הזה המובא כאן בשלמותו, אף נלמד כי גאולתן של ישראל
"קימעה קימעה", אינה בהכרח כורח אלוקי ומהלך דטרמיניסטי, המתבצע מזמן
פקידה בצעדים בטוחים, שלב אחר שלב עד לאור המיוחל. גאולתן של ישראל היא אכן תוצאה
של ה"קימעה קימעה", מפני שהיא תוצאה של שיבה יזומה ומדודה. שיבה יזומה למיצוי
הדתי הרלוונטי ולמיצוי הפוטנציאל הארצי -מדעי - פוליטי בקימום המלכות היהודית
האידיאלית.
תפיסה זו חצתה את ימי בית שני ועברה את ימי החורבן, הפיזור והגלות,
פגשה ככל הנראה את ר' עקיבא ("דרך כוכב מיעקב") ונמסרה איש מפי איש
בהסתר, עד לאמורא שמואל. "ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כל הנביאים
כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא - עין לא ראתה א-להים זולתך
(ישעיהו ס"ד, ג), ופליגא דשמואל,
דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, שנאמר: 'כי לא
יחדל אביון מקרב הארץ' (דברים ט"ו, יא)".[17]
בשונה מדעת ר' יוחנן, הסבור כי ייעודי הנביאים שנאמרו לעתיד לבוא
נאמרו על ימות המשיח, הרי שלדעת שמואל הם נאמרו על העולם הבא, על העולם שמעבר
למציאות העכשווית. לפיכך סבור שמואל שמשמעם הבלעדי של ימות המשיח במציאות הנוכחית,
הוא רק הסרת שעבוד המלכויות מעל עם ישראל. סמי מכאן ניסיות.
ימות המשיח, שהנם גם התהליך וגם התוצאה של התקופה המשיחית, פועלים
לבניית עצמאות מדינית ולהצלחה דתית, בדרך מעשית-טבעית וחינוכית -מדינית. כך לכל הפחות הבין ופסק הרמב"ם בהלכות
תשובה (פ"ט ה"ב) ובהלכות מלכים.
ועל כן יתאר הרמב"ם את ימות המשיח כתהליך טבעי-ארצי-מדיני בנוהגו
של עולם. זאת כדי להוציא מליבו של המאמין במשיח מפני האותות שיעשה: "ואל
יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים או מחייה מתים
וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך... " אלא, צעדיו הם קימעא קימעא כשל מרדכי
ואסתר. בתחילה מלך ושליט פוליטי, ואחר כך מהפכן חינוכי-דתי, ואחר כך שופט בית
המשפט העליון, ואחר כך מצביא צבאי מנצח את כל אויבי ישראל וה', ואחר כך מנהיג מקבץ הגירת כל יהודי הפזורה, ואחר כך
מדינאי ומקים מרכז ירושלים לשלום דתי- לאומי ואוניברסלי.
וכה אמר הרמב"ם: " א. המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר
מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל
המשפטים בימיו כשהיו מקודם... ד. ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות
כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות
ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל
הרי זה משיח בודאי... ".
הנה כי כן כל המאמין במשיח מפני האותות והניסים שיעשה ובשלהם, הרי יש
באמונתו המשיחית ובליבו דופי. להוכחה של דבריו מביא הרמב"ם את רבי עקיבא
שזיהה את בר כוכבא כמשיח, למרות שלא חולל ניסים, אלא נקט בדרך מדינית צבאית. זאת
על אף האכזבה שנחלה תקווה זו עם מותו של בר כוכבא ורבי עקיבא. ואולם, נכון לחדד כי על פי
הקריטריונים הללו של הרמב"ם עצמו, טעה רבי עקיבא בכך שזיהה את בר כוכבא כמשיח
(או אפי' חזקת משיח ). שהרי זיהויו נעשה עוד בטרם זה עשה והצליח את כל שלבי התהליך.
שמא זו היית עמדתו של ר' יוחנן בן תורתא, אשר חלק על קביעתו של ר' עקיבא. שמא
הלכתו של הרמב"ם נתעצבה כדעת בן תורתא דווקא, לאחר כישלון זיהויו של ר"ע
וכדי שלא ירבו מחשבי קיצין, תקוות נכזבות ומשיחי שקר.
העולה מכל האמור : כלו כל הקיצין ואין לך קץ מגולה מזה שנתן
הרמב"ם. אין קץ שנדע עליו לפני שיתרחש. וזה לא יתרחש אם לא נעשה אותו בהצלחה בדרכים
מדיניות, צבאיות, כלכליות ובעבודה חינוכית- דתית.
משמע משיח בא בהיסח הדעת.[18]
הוא מוכר ונודע רטרואקטיבית (למפרע). דקה לא לפני שמתמלאים ומצליחים כל התנאים. המשיח אינו
זה 'הצריך לעשות את כל המעשים הללו שנמנו בתהליכי הגאולה' אלא, זה שכבר עשה
והצליח וגמר את כל העבודה. הוא ה"מכה בפטיש", המברך על המוגמר.
בתרחישי ימות המשיח בזמן הגאולה העתידית, פסק הרמב"ם ואמר:
"... וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו,
שדברים סתומים הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא
לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סידור הוויית
דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת". [19]
ולא רק ש"לא ידע אדם איך יהיה עד שיהיה" אלא גם "לא
נדע מי יהיה עד שיהיה". וזה שיהיה יהיה וידע שהוא הוא, רק לאחר שהגאולה כולה
תהיה. וכאילו אומר הרמב"ם לא האיש –משיח הוא העיקר כאן, אלא גאולתן של ישראל.
זיהוי וודאי של משיח הוא תוצר-תוצאה של הגאולה ולא ההיפך.
הרמב"ם, שאף בימיו חווה את פגיעתם הרעה של משיחי שקר והיטב חרה
לו על מחשבי קיצים שפוגעים באמונתם של ישראל, "שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ
ולא בא שוב אינו בא", ביקש להביא קץ על מחשבי הקיצים. כיצד? בפסיקת הלכות
משיח בתוך בליל אגדות משיח. הרמב"ם בנה לוז (תרתי משמע) מדרגי, שהוא תנאי
הכרחי ומספיק לשלבי ההתניה המשיחית. בכך ביקש הרמב"ם לחסל אחת ולתמיד את
אפשרות משיחיות השקר. אם ידבק אדם בתנאיו, הוא ידע את עת המשיח ואת זיהויו הוודאי.
לא עוד זיהויים מטרימים ומכזבים, שהם עצמם באופיים ובתודעה הדתית המאפיינת אותם, מעמיקים
את הגלות ודוחקים ומרחיקים את גאולת ישראל. דינמיקת הזיהוי המטרים, יחד עם תודעת
השיבה הפלאית, מבנים פאסיביות "השתדלותית" והתכנסות בועתית, הממתינה
לאין קץ ומאריכה את הגלות.
ואכן ההיסטוריה היהודית מלמדת עד כמה צדק הרמב"ם. כל זיהוי שנעשה
עד ימינו אלה התגלה כמשיחיות שקר, שנבנתה מתהומות הדמיון הבערותי, שלא הכיר בצו
אסתר לדורות. כל זיהוי שכזה נעשה קודם: העמדת מלך במדינה ריבונית, שלטון חוק וחוקה
יהודית, שלום ושליטה בכל עברי המדינה היהודית, קיבוץ כל פזורי ישראל אל המדינה הזו
ובניה של המקדש בירושלים.
למצער, ההיסטוריה היהודית והתודעה הדתית של מרבית היהודים מלמדת גם, עד
כמה כשל הרמב"ם בניסיונו להציל מהדמיון הכוזב, את מחשבת המשיחיות הדמיונית שסופה
תמיד, שקר.
חב"ד תוכיח. חב"ד בדורנו יצרה ויוצרת את התנועה המשיחית
העזה ביותר מזה הרבה דורות. מי יגלה עפר מעיני הרמב"ם ויראה כי כל בניין
המשיחיות המתפרץ והמתוקשר סביב הרבי מ"מ שניאורסון זיע"א, נבנה על
הלכותיו שלו בעצמו. משיחיות חב"ד היא דוגמא מאלפת ומרהיבה, לפתלתלותו של
הדמיון המשיחי, להיותו אונס ומפתה של הלכות
הרמב"ם, כנגד מה שנתכוון לו. גם את ההלכות והתנאים המוצקים ביותר בתולדות השיח
המשיחי, פירשו באופן המשרת את הזיהוי המוקדם. הרמב"ם ביקש ישראל גאול בדרך
הטבע- עיקר, והשאר לא נדע איך יהיה. הם אמרו האיש-הגואל–הנסתר עיקר וכל השאר מתפרש
בעיני משיח ושמא מפי המזוהה כמשיח.[20]
הרמב"ם ביקש מעשים, והמה השיבו בהמנון סגולי-'ניסי'.
אף ציונות דתית משיחית, זו שרבי אבא קצב את "קצה":(בסנהדרין
דף צח):..אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (ביחזקאל לו) וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל
עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ
לָבוֹא",[21] עלולה לאכזב ולכזב.
זו אמנם אין לה לעת עתה דמות משיח, אבל דמות תהליך עולה בהחלט
יש לה. ואם קבועים התהליכים בעיניה ובלתי הפיכים כדוגמת "לא תהיה נסיגה במהלך
הגאולה", ושלישית חורבן (המדינה הזו ) לא יהיה"[22] וכדו', הרי שעיקר זה של גאולה ארצית
–"אסתרית" – בדרך הטבע והבנתו, נשמט מספרה.
תהליך דטרמיניסטי שיש בו קצבה תחילה וסוף, אף הוא מסימניו של מחשבת
הנס המקראי המתיימרת לראות עין בעין, העין האנושית את 'העין' האלוקית. ולכן
כל קביעת קץ כדוגמת "זהו בניין(מקדש) שלישי! ו'לא יהיה חורבן שלישי' ו/או ''המשיח
והגאולה בהכרח הולכים ובאים באלה הימים, מיד או קימעא
קימעא", או "כלו חבלי משיח ועימם צחצוח הכפתורים והנה זה משיח
בא!", כל אלה וכדוגמתם, הנם תפיסה ניסית בעייתית, בשיטת גאולה דרך הטבע.
המסילה בה הלכנו מפלסת עצמה בתוך שלל אפשרויות בים התורה הנבואי-
אגדי- גאולי- משיחי.
היטב ידועים אישים ושיטות, מאמרים וקביעות מימות חז"ל ועד ימינו,
שהלכו בנתיבים שונים ושרתו תנועות ומפלגות שונות ומיוחדות בעם ישראל. כולם תורה
ולימוד הם צריכים. ואנו אמצנו מהימים ההם את דרכם של מרדכי ואסתר לזמן הזה הכתוב
עלינו בתורה.
"רב ורבי חנינה ורבי יונתן ובר קפרא ורבי יהושע בן לוי אמרו:
המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה" (ירושלמי, מגילה,
פ"א ה"ה).
כבר בהר סיני הייתה תכנית לשני שלבים בהיסטוריה הקדם משיחית. האחת של
הנהגה נבואית ניסית של התורה והשנית השגחה ארצית –מדינית –חינוכית –דתית של
"אסתר" שנתנה למשה בסיני.
[1] תלמוד בבלי מסכת יומא דף כט עמוד
א
[2] נס חנוכה קשה בכל מקרה. ושמא
הנוסח שבתפילה מתייחס לנס ההצלה והניצחון בעוד נס פח השמן אינו מוזכר כלל. מדובר
כאן על הנהגה כללית ניסית ולא בניסים פרטיים.
[3] במגילה יד ע"א: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם
לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש אמר ר'
חייא בר אבין אמר רבי יהושוע בן קורחה ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים
לא כל שכן......"
[4] אין לאדם
חלק בתורת משה רבינו עד שיאמין שכל דברינו ומעשינו כולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו
של עולם, שהרי יעודי התורה כולם נסים ומופתים גמורים הם. (רמב"ן דרשת תורת ה'
תמימה ע' קנג ).
[5]מגילה דף ז ע"א. "שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני
לדורות....וגו'
[6] מסכת ר"ה דף יט ע"ב.
[7] מגילה יא ע"א.
[8] שבת פח ע"א
[9] הרב א.י.ה. קוק עולת ראיה ב, רע:
"הצורך בניסים כדי לגלות את השגחת ה' אלוקים בטבע בא אך ורק משום שהדעת קצרה
והחושך גובר בעולם מחמת קטנות הדעת מצטמקת האמונה עד שיש צורך בשינוי סדרי הטבע
כדי לחזק את האמונה. אבל לעתיד לבוא כשתמלא הארץ דעה את ה' והשם יתברך ישפוך רוחו
על כל בשר, אין צורך שוב בניסים ושינויי המנהג התדירי, כי אדרבא, המנהג התדירי
בהשגחה התמידית מסספר כבוד א-ל וקרבתו ברוך הוא אל יצור".
[10] רמב"ם הל' יסודי התורה, פ"ח,
ה"א.
[12] סנהדרין צח.
[13] תהלים פרק כ"ב.
[14] ירושלמי, ברכות פ"א ה"א.
[15] יומא, דף כט,א
[16] מגילה יא ע"א.
[17] ברכות
לד ע"ב.
[18] סנהדרין צז ע"א.
[19] (הלכות מלכים פי"ב, הל'' ב').
[20] איני דן כאן בשאלה מי גרם? הרבי
הרממ"ש או חסידיו או האינטראקציה שביניהם.
[21] והסביר שם רש"י: "כשתתן
ארץ-ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר", כלומר -
כשתהיה פריחה גדולה, זה סימן מובהק שהגיע קץ הימים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה