סוכת אורו של לוויתן בחג הסוכות / ראובן הכהן אוריה.
נהגנו אנו המזרחים לומר "הרחמן הוא יזכנו לישב בסוכת עורו של לוויתן" בכל ברכת המזון שבימי חג הסוכות .
"וגם היה [מהר"ם מרוטנבורג] נוהג בליל מוצאי סוכות לעלות לסוכה ונוטל רשות ממנה ואומר: "יהי רצון שנזכה לשנה הבאה לישב בסוכה של לויתן". (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, מהד' י"ז כהנא, א, סי' תקצו, עמ' שטז; ) וכך מנהגינו היום .
מניין הגיע הלוויתן לסוכתנו? מה הוא בדיוק מחפש שם ? סוכת לוויתן – מה משמעותה? מה כשרותה ?
וכיצד היא הופכת לשכר עתידי של סוכתנו העכשווית ?
המדרש בפסיקתא דרב כהנא, (, קפז ע"ב, עמ' 455): "'וסֻכה תהיה לצל יומם מחרב' (ישעיה ד', ו) –
" א"ר לוי, כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנא' 'הַתְמַלֵּא בסוכו (במקור "בְשֹֻכּוֹת".) עורו' וגו' (איוב מ', לא)".
סוכת ישעיהו העתידית תגן בצילה על עם ישראל והיא מחוברת לצל שבפסוק הנ"ל באיוב. המשך הפסוק " איוב מ', לא: "הַתְמַלֵּא בשכות עורו וּבְצִלְצַל דגים ראשו" נדרש לכך שהקב"ה ישתמש בעורו של לוויתן לסוכת הצל המגינה . דברים אלו של הפסיקתא נשענים ככל הנראה על המובא במסכת בבא בתרא עה ע"א –
"ואמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנא' 'התמלא בסוכות עורו' (איוב מ', לא)",
האמונה בסעודת לויתן לעתיד לבוא לצדיקים נתפרסמה כבר בימים הקדמונים, והייתה ידועה גם אצל הגויים.
"אנטונינוס שאל לרבי: התאכילנו מן הלויתן? והשיבו הן. ושאל עוד ומדוע לא האכלתני מפסחך? –(אמר לו רבי ) "כל ערל לא יאכל בו"כתיב (ירוש' מגילה פ"א)(.
ואולם שיוך מובהק בין מצוות סוכה ההווית לבין סוכת עורו של לוויתן העתידית מצאנו ב'מחיה' לסוכות לר' אלעזר הקלירי (מתוך הקדושתא 'ארחץ בנקיון כפות'):
נוֹצְרֵי כַדָּת יְמֵי חֲגִיגָתוֹ/ מְלוֹן סֻכַּת-עוֹר תְּהֵא הַשָּׂגָתוֹ
לִקְשׁוֹר לִוְיַת צִלְצַל דְּגָתוֹ/ כְּגִבּוֹרֵי-כֺחַ חֲזוֹת אֲפִיקֵי גַאֲוָתוֹ.
ואחר שפגשנו במקורות המפגישים את הצדיקים ואת מקיימי מצוות הסוכה עם הלווייתן, יש לשאול מה טיבה של זו ? מדוע בא זה אצל אלו ? לוויתן זה שיאכלוהו הצדיקים על שום מה ? ומה לעורו חופה את חופת הצדיקים ?
בגודלו הממשי ובגבורתו של הלוויתן פגשנוהו אצל איוב במענה השני מתוך הסערה – סערת הים כנראה. לאחר המפגש הזה של איוב עם הלוויתן שעמד במרכז הסערה נכנע איוב בפני האלוקים והסיר מסדר היום האיובי את כל בעיית הצדקת האלוקות (תיאודיציאה ) ובלשוננו בעיית הרע בעולם ובעיית "צדיק ורע לו".
מה היה בלוויתן הסוער (לצד הבהמות ) שהצליח במקום שכל רעי איוב כשלו בנאומיהם האפולוגטיים ? כיצד הביא תיאורו של הלוויתן את איוב להכרזתו "....הנה למשמע אוזן שמעתיך כי נחמתי על אפר ועפר "?
הלווייתן מתואר בספר איוב (מ', כה - מ"א, כו) בפרטים מרהיבים, כחיה אדירה שקשה לצודה. במקום שבני אדם כדוגמת איוב ונשקם לא יצלחו בצידתו יצליח האלוקים ולאו דווקא כחזון אחרית הימים . הלווייתן כבעל חיים עצום השוכן במצולות ים, מהווה עדות לעוצמת האל, לגדולתו ולתפארתו. תיאורי ההפלגה בספר איוב בדמותו של הלווייתן, נועדו להציג את רוממות הבורא מחד, ואת שפלות האדם וחולשתו מאידך. והנה קטע לסיבור האוזן.
ספר איוב פרק מ', כה – פרק מ"א כו: "תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה; וּבְחֶבֶל, תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ... דַּלְתֵי פָנָיו, מִי פִתֵּחַ; סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה... עֲטִישֹׁתָיו, תָּהֶל אוֹר; וְעֵינָיו, כְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר. מִפִּיו, לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ; כִּידוֹדֵי אֵשׁ, יִתְמַלָּטוּ. מִנְּחִירָיו, יֵצֵא עָשָׁן - כְּדוּד נָפוּחַ וְאַגְמֹן. נַפְשׁוֹ, גֶּחָלִים תְּלַהֵט; וְלַהַב, מִפִּיו יֵצֵא. בְּצַוָּארוֹ, יָלִין עֹז; וּלְפָנָיו, תָּדוּץ דְּאָבָה. מַפְּלֵי בְשָׂרוֹ דָבֵקוּ; יָצוּק עָלָיו, בַּל-יִמּוֹט. לִבּוֹ, יָצוּק כְּמוֹ-אָבֶן; וְיָצוּק, כְּפֶלַח תַּחְתִּית. מִשֵּׂתוֹ, יָגוּרוּ אֵלִים; מִשְּׁבָרִים, יִתְחַטָּאוּ. מַשִּׂיגֵהוּ חֶרֶב, בְּלִי תָקוּם; חֲנִית מַסָּע וְשִׁרְיָה. יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל; לְעֵץ רִקָּבוֹן נְחוּשָׁה. לֹא-יַבְרִיחֶנּוּ בֶן-קָשֶׁת; לְקַשׁ, נֶהְפְּכוּ-לוֹ אַבְנֵי-קָלַע. כְּקַשׁ, נֶחְשְׁבוּ תוֹתָח; וְיִשְׂחַק, לְרַעַשׁ כִּידוֹן. תַּחְתָּיו, חַדּוּדֵי חָרֶשׂ; יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי-טִיט. יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה; יָם, יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה. אַחֲרָיו, יָאִיר נָתִיב; יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה. אֵין-עַל-עָפָר מָשְׁלוֹ; הֶעָשׂוּ, לִבְלִי-חָת. אֵת-כָּל-גָּבֹהַּ יִרְאֶה; הוּא, מֶלֶךְ עַל-כָּל-בְּנֵי-שָׁחַץ".
נו, ומה בכך ? כיצד הוא הלוויתן הופך תשובה לבעיית הצדק האלוקי?
והנה בכל זאת נדד הלוויתן לישעיהו וקודם הלאה אל קץ הימים – קץ ההיסטוריה במקום שאלוקים יכונן את שמו האחד מתוך מאבק . ובמי יאבק ויכריעו ? הווה אומר בלוויתן ;
1. ישעיה (כ"ז, א) "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם".
ובמדרש : כי אתא רב דימי א"ר יונתן עתיד גבריאל לעשות קניגיא עם לויתן שנאמר (איוב מ, כה) התמשוך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשונו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר (איוב מ, יט) העושו יגש חרבו." (בבא בתרא עה עא)
וכיצד יהיה קרב זה שבאחרית הימים?
: ויקרא רבה יג, ג (מהד' מרגליות, עמ' רעז-רעח):
"כל אִמְרַת אלוה צרופה מגן הוא לחֺסים בו" (משלי ל', ה) - רב אמ', לא נתנו מצוות אלא לצרוף בהן את הביריות, וכל כך למה, "מגן הוא לחוסים בו". אמ' ר' יודן בר' שמעון, בהמות וליויתן הן קניגין [kinigin v, = צַיִד] שלצדיקים לעתיד לבוא, וכל מי שלא ראה קיניגין שלאומות העולם בעולם הזה זוכה לראותן לעולם הבא. כיצד הן נשחטין? בהמות נותן לליויתן בקרניו ונוחרו, וליויתן נותן לבהמות בסנפיריו וקורעו. והצדיקין או' זו שחיטה כשירה היא - ולא כך תנינן "הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן מפני שהן חונקין" (משנה חולין פ"א מ"ב)?! אמ' ר' אבה בר כהנא, אמ' הקב"ה "תורה מאתי תצא" (ישעיה נ"א, ד) - חידוש תורה מאיתי תצא.
תיאור מפויט של הקרב בין בהמות ללווייתן בא בסילוק "ויכון עולם" (שנאמר בט' באב), מאת ר' אלעזר הקלירי:
וְיַתחִיל מַקְרִין לְנַגֵּחַ בּוֹ בִקְרָנָיו/ וְזֶה בְּגַאֲוַת אֲפִיקֵי מָגִנָּיו. וְיִלָּפְתוּ שֵׁנִית בּוֹ בַזְּמָן/ וְיִתְמַרְמַר אֵלָיו מֻוכְמָן/ וְיַסְבִּיבוֹ בְקַרְנָיו כְּאֻומָּן/ וְדָג לְעֻומָתוֹ יִתְיַימָּן/ וּסְנַפִּירָיו יַשְׁחִיז לִזְמָן/ וּלְשַׁחֲטוֹ בָּם יִתְאַמָּן/ זֶה קַרְנָיו לְמוּלוֹ יְעַקְּמָן/ וְזֶה סְנַפִּירָיו לְמוּלוֹ יְקִימָן/ וּמִתּוֹךְ כָּךְ שְׁנֵיהֶם יַשְׁלִימָן/ לְשַׁחֲטָם וּלְטָבְחָם וּלְהַחֲרִימָן/ וְיִנָּתְנוּ מַאֲכָל לְעַם נֶאֱמָן...
אם כן, באחרית הימים יהרגו בהמות ולווייתן זה את זה , ומעורו של לוויתן יעשה הקדוש ברוך הוא סוכה לצדיקים, או לכל מי שמקיים מצוות סוכה, ומבשרו יאכיל לצדיקים. (אפשר שמבשר בהמות מכינים את צלי שור הבר הידוע )
מחד מוכרע הלוייתן ע"י המלאך גבריאל ובעזרת חרבו של ה' ומאידך מכלים מפלצות הענק הללו את עצמם במאבק הדדי.
מדוע בכלל צריך הקב"ה להכריעו בחרבו אם עליו נאמר כבר בתהילים : "לויתן זה יצרת לשחק בו" (תהילים ק"ד, כו). כשלוויתן זה הקב"ה משחק עימו בכל יום ברבע האחרון של היום ?
מה רע בלווייתן שאין ה' שלם ואין שמו אחד עד שזה יוכרע לעד?
כעת משבאנו לישעיהו הכרנו שהלוויתן מכונה נחש בריח וישנו לווייתן נחש עקלתון. הלווייתן והנחש קרובים דומים ואולי אף יושבים על אותה משבצת . ושמא חיית ביניים נוספת יושבת באותה משבצת? התנין! "והרג את התנין אשר בים ".
נחזור לרגע לאיוב מיהו הלוויתן המתואר? האם דמות ממשית של גדול הלוויתנים בעולם או שמא חיה אגדית ?
המפרשים והחוקרים הלכו לקטבים שונים . היו שראו בכל העניין אלגוריה לכוחות ורעיונות שונים והיו שצמצמו הדמות למימדי התנין השוכן בתוך יאורי מצריים. (לווייתן: לווי – תן) . התנין בהחלט מצטרף כאחד מפרצופי הלוויתן.
ולאן הדברים מובילים ?
ראינו את אחריתו של הלוויתן שמא נראה מהו מראשיתו . כבר בבריאת העולם הוא צף ועולה שוצף וקוצף . יתירה מכך הוא מהווה איום על הבריאה .
אמנם בבראשית בפשוטי במקראות מעשה הבריאה עובר חלק ללא תקלות . "הוא אמר ויהי". ואולם ממקראות שברבות הימים אנו למדים כי בבריאה היו כוחות מפריעים . כדי כך שגם על הבריאה של הארץ אלוקי השמיים והים היה צריך להילחם . הנה בתהילים ע"ד , יד' : "אתה רִצַּצְתָּ ראשי לויתן, תתננו מאכל לְעַם לְצִיִּים" ובאיוב כ"ו, יג: "ברוחו שמים שִׁפְרָה, חֺלְלָה ידו נחש בָּרִיחַ";
ומה טוב מהמדרש המרחיב בסיפור התהפוכות שאירעו בימי הבריאה :
"ויברא אלהים את התנינים הגדולים הכא תרגימו ארזילי דימא ר' יוחנן אמר זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון שנאמר (ישעיהו כז, א) ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה וגו': (בבא בתרא עד ע"ב)
לפי ר' יוחנן ההתמקדות של התורה בבריאת התנינים הגדולים באה לציין את השניים המיוחדים לוויתן נחש בריח ולוויתן נחש עקלתון הנידונים לכליה בסופה של ההיסטוריה. לשון "בריאה" החלה עליהם להבדיל משאר מעשה בראשית מבטאת את בריאתם ומהותם המיוחדת כדוגמת אדה"ר עליו גם בא הלשון "ויברא" . אם יש לכלות את שני אלה על שום מה נוצרו מתחילה? כיוון שהאלוקים יגמור חשבונו ודינו עימהם רק בסוף ההיסטוריה משמע עד אז הם תוקעים טריז וחייץ בין האלוקים ובריאתו , בין אלוקים ומלכותו, פער שיסגר בקץ העולם במתכונתו הנוכחית . החייץ הזה מתבטא באיום המתמיד של אלה לחזור ולהחריב את העולם הנברא כמאמר רב :
" אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו מה עשה הקב"ה סירס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו כז, א) "...והרג את התנין אשר בים".
רש"י: שנאמר והרג את התנין - סיפא דהאי קרא יפקוד ה' בחרבו הקשה (וגו') [הוא] ומדלא כתיב ויהרוג וכתיב יפקוד קדריש הכי והכי משמע ליה קרא: יפקוד ה' בחרבו הקשה על לויתן נחש בריח לעתיד לבא כאשר עשה אל לויתן נחש עקלתון שהרי הרג את התנין אשר בים מששת ימי בראשית:
אמנם לשון הכתיב "תנינם" מלמד כי מהשניים נותר הלווייתן האחד הנותר עליו אמר (תהלים קד, כו) "לויתן זה יצרת לשחק בו" וזאת לאחר ריצוץ הנקבה כדברי ישעייה הנ"ל. "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; ....". רש"י בפירושו לפסוק זה מסביר כי "התנינים הגדולים" הם "דגים גדולים שבים, ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם".
ולא רק אלה הם המתמרדים המפריעים את מעשהו של האל אלא אף מקום מרבצם של אלו: הים :
כב) הַאותִי לא תִירָאוּ נְאֻם ה' אִם מִפָּנַי לא תָחִילוּ,
אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חול גְּבוּל לַיָּם חָק עולָם וְלא יַעַבְרֶנְהוּ,
וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלא יַעַבְרֻנְהוּ "
וזהו שאמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבא: בשעה שאמר הקב"ה יקוו המים, עמד שר של ים לפני הקב"ה ואמר לפניו, ריבונו של עולם, והלא כל העולם כולו אני מלא. מיד בעט בו והרגו, שנאמר 'בכחו רגע הים'.
דברי רבי יוסף אלבו: הנה, הם קראו 'שר של ים' לטבע יסוד המים, ואמרו עליו שהיה ממלא כל העולם, שטבעו לכסות הארץ, אלא שנתגלית ברצונו של הקב"ה.
"ואמר רב יהודה אמר רב בשעה שביקש הקב"ה לבראות את העולם אמר לו לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם אמר לפניו רבש"ע די שאעמוד בשלי מיד בעט בו והרגו שנאמר (איוב כו, יב) בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב"
"עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ ה'--עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה; הַשָּׂמָה, מַעֲמַקֵּי-יָם--דֶּרֶךְ, לַעֲבֹר גְּאוּלִים." (ישעיהו פרק נא ט'-י')
וב'מדרש רבה במדבר פרשה יח : "..את(ה) מוצא ששר של ים רהב שמו "
ממקורות אלו ואחרים כדוגמתו הממשיכים את המקראות הנ"ל אנו למדים על האיום של התהום ,הים ושרו , היאור ותוצריהם התנין- הלוויתן- הנחש רב בריח –עקלתון על הבריאה . וכי המצב הקיים נתון במתח ובמאזן אימה בין איומם לעלות ולשטוף את העולם ולהחזירו לתוהו בו המים היו מכסים את העולם , לולא גערתו וגבולו של האלוקים למים והתשת כוחו בהריגת שרו וניטרול הלוויתן מבת זוגו והשתעשעות אלוקים עם הזכר הנותר . "הַלְלוּ אֶת ה', מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים, וְכָל תְּהֹמוֹת." (תהילים קמ"ח ז'). ועוד : לויתן זה יצרת לשחק בו –רש"י :ואמרינן במסכת ע"ז (דף ג:) ו) שעה רביעית יושב ומשחק עם לויתן:
בין כך זכינו לדעת כי גורמים אלה הנאבקים באלוקים ובבריאתו ועומדים למולו נקראים בין השאר גם : שחץ , רהב, גאווה .
כאן גם המקום לשאול מפני מה בחרה התורה לכסות בסיפור מעשה בראשית שבספר בראשית את מה שצף ועלה בספרי הנביאים והכתובים המאוחרים יותר ? על שום מה הרחיבו חז"ל והעמיקו את היסודות המיתולגיים שעוד קדמו לבריאה ? ועל כל אלה מה באה מורכבות דואלית זו שבין הכוח האלוקי לבין הכוח הכאוטי המוסמל בים ,איתניו ומשבריו ללמד ?
ואולם לא די בכך . התורה מזמנת לנו עגינה חזקה יותר של הנוכחות הלוויתנית – תנינית- נחשית .
קלה היא האסוציאציה לתנין מצרים השוכן בתוך יאוריו: ויפה יושב הצירוף של השחץ והרהב עם התנין – המסמל אף את פרעה הכוחני והמשעבד : "...כה אמר ה' א-להים: הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני... יען אמר לי יאורי ואני עשיתי". ואם עוד נפליג אל מטהו של משה ההופך תנין לפני פרעה ונחש הבולע את נחשיו נמצא שמקור כוחו הרע של פרעה הוא ביאור המעניק קיום עוצמתי למצרים והופכה לבית עבדים . בליעת המטה את תניני חרטומיו היא בשורה למיגור מלכו של היאור : התנין- פרעה המאליה עצמו.
ואולם לא די בכך ! נחמיץ את העיקר אם לא נראה בנחש הערום מכל חיית השדה השוכן בגן עדן לצד אדם וחווה מופע של הנחש-תנין- לוויתן שלנו. ממעשה בראשית עובר הוא לגן העדן ולראשית ההיסטוריה האנושית וגם שם הוא מפריע את האדם מלהצטוות על ידי בוראו. ממרידו לצאת כנגדו להיות כאלוהיו יודע טוב ורע ולבטל את תלותו ותודעת נבראותו. נחש זה החסר את נקבתו נצמד לנקבת האדם והטיל בה זוהמתו שהלכה והפרידה את האדם מאלוקיו עד מעמד סיני . וחווה הלא גם בשל כך נקראה חווה בשל החוויא הלזה ובשל מעשהו. הנחש הדמוני, המפתה, המסית והמדיח , המנסה לשבש את התוכנית האלוהית בפתותו את אדם וחוה לאכול מפרי עץ הדעת זוכה לעונשו : "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך..." ( בראשית ג', י"ד).
המדרש מספר, שקודם לחטא היו לנחש רגליים, פה ואוזניים, והוא הלך ודיבר כאחד האדם, וכי לאחר שחטא ירדו מלאכי אלוהים מן השמים וקיצצו את רגליו וידיו ( בראשית רבה כ', ה'). הנחש הפאלי התאוותן הסובב את עץ הדעת ומבקש לפתות את חווה, חקוק בתודעתנו כסמל לעוררות היצרית- מינית של האדם ולדחף המניע את התפתחותו הפסיכוסקסואלית. העובדה כי ערום הוא נוכח עירומם של אדם וחווה, הכניסה דעת בגרותית שהביאה לבושת ולכיסוי ועפ"י הפשט לתאווה המינית של "והאדם ידע את חווה אישתו" לאחר דעת "עץ הדעת". חז"ל ור' עקיבא : "הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו" ( מכילתא בשלח ב'). "הוא ישופך ראש " כמדומה שמכוון אף לברית המילה להמעטת העוררות המינית שהנחש מסמלה. וכזאת עשתה ציפורה בכורת ערלת בנה הכתה למעשה בנחש-תנין –ערלת מצרים שבלע את בנה (או את משה ) בשל אי היותו של זה נימול . חתן דמים .
סיפור גן עדן הוא גם סיפור הנחש- תנין המורד באל -אבא, פורץ את גבולותיו ונענש על כך.
.
אם כן מצד אחד הלוויתן – תנין –נחש בריח לצד הבהמות", החיה השליטה ביבשה, ו"זיז", העוף השולט בשמים. מסמל את כוחו וגבורתו של הקדוש ברוך הוא, שיצר את החיות הללו, והוא היחיד שמסוגל להכניען. מאידך הלוויתן הופך למייצג של כוחות ההרס והכאוס הקוסמיים ולמקור הרוע והרהב הפוגעים באדם ובמלכות האל . נראה כי הנחש-לווייתן מייצג, למעשה, את הכוח האלוהי, המבקש לחזור מן ההרמוניה שבבריאה אל מצב הכאוס והתוהו ובוהו האחדותי והאין סופי של טרם בריאה, לנחש נודע תפקיד מרכזי במאבק הכוחות הדינמי המתחולל בתוך עולם האלוהות. הנחש האוחז בפיו את זנבו, הידוע בשמו היווני - אורובורוס, הינו סמל מיתי עתיק יומין. האורובורוס מסמל את מצב הכאוס והתוהו ובוהו, זו השלמות האלוהית הסינגולרית של טרם בריאה והתהוות, כמו גם הביטוי לכוח האלוהי(מידת הדין – שרו של ים ) המבקש לחזור מן ההרמוניה שבבריאה אל מצב התוהו. במובן זה ניתן להבין כיצד נחש זה המצוייר כמי שאוכל את זנבו שלו, נתפס כיריב וכמורד באל הבורא, או כמפלצת המאיימת לטרוף את העולם.
ושוב אנו באים לשאלה מה פשרה של תמונת עולם זו ואיך בכל זה מצטיירת הסוכה המסתככת בעורו של הלוויתן.?
כבר עתה ניתן לומר כי הבטחת הנביא בזכריה כי העמים כולם להוציא את מצרים יבואו לחוג את חג הסוכות בביהמ"ק בירושלים היא ציר מרכזי בהבנת משמעות חג הסוכות וחיבורו לתנין מצריים – ולסוכת לווייתן גן עדן.
, חג הסוכות הוא החג המציין את המעבר משנה לשנה, על פי לוח השנה החקלאי (בניגוד ללוח השנה ההסטורי, שהתחדש ביציאת מצרים כלוח מיוחד לעם ישראל, שתחילתו בחודש ניסן). האסיף הוא השלב האחרון בפעילות
החקלאית. מיד לאחריו מתחילות מלאכות הזריעה והחרישה בימי החורף, עד לחג האביב; קציר החיטים
והשעורים בימי העומר, קיץ התאנים ובציר הענבים, עד לסיום האסיף בחג הסוכות.
מסיבה זו מכנה התורה את סוכות - "וחג האסיף בצאת השנה" (שמות כ"ג, טז), ובמקום אחר - "תקופת
השנה" (שם ל"ד, כב). ובזאת מובן גם מדוע מעמד הקהל מתרחש דווקא "במועד שנת השמיטה בחג הסכות"
(דברים ל"א, י), כסיום מחזור שבע השנים.
מיקומו של חג הסוכות כעת האסיף בסוף שנת העבודה, מבאר היטב את מימד השמחה, הבולט במיוחד בחג זה - זמן
שמחתנו. כבר בחג השבועות, בעת הקציר, ישנה שמחה מסוימת (דברים ט"ז, יא), "אך השמחה היא כפולה
ומשולשת בחג הסוכות, כאשר נסתיים האסיף של כל פירות השנה" שהרי מצות השמחה כתובה בחג
הסוכות שלש פעמים (ויקרא כ"ג, מ; דברים ט"ז, יד-טו).
סוף שנה, הוא גם תחילתה של שנה חדשה, ובצד השמחה והסיפוק על אירועי השנה שעברה, מתעוררים
בלב האדם החששות והדאגות לקראת השנה הבאה האם יהיה אסיף דומה בשנה הבאה ? האם יהיה גשם?
ארץ ישראל תלויה, כידוע, בחסדי שמים: "...למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' א-להיך דרש אתה תמיד
עיני ה' א-להיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, יא-יב).), שומעים בני ישראל אל מצוות ה' - "ונתתי מטר ארצכם בעתו, יורה ומלקוש " (פס' יד) ואז "ואספת דגנך תירושך ויצהרך" . ואם לא אז"וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תיתן יבולה" (שם, פס' יז). מחד דואגת התורה להביא את שמחת האסיף לפני ה' באמצעות ארבעת המינים כנציגות היבול "ושמחתם לפני ה' " – להכיר תודה ולהכיר במי שאחראי והסיבה לשמחה .
: "א"ר אליעזר: הואיל וארבעת מינים הללו אינם באים אלא לרצות על המים, וכשם שארבע מינים הללו אי אפשר בהם בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים" "א"ר יוחנן: מוליך ומביא - למי שהארבע רוחות שלו. מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי: א"ר חמא בר עוקבא א"ר יוסי ברבי חנינא, מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים".
מאידך, מבקשת התורה לצאת לסוכה ארעית על מנת לקבע את תחושת התלות והזמניות כנגד תחושת הכוחנות שיכול אדם להתמלא נוכח האסיף . זהו חששה של התורה "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה." באה התורה להזכיר את תקופת החוסר כל של "בסוכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם מארץ מצרים " ללמד כי אין זה מובן מאליו ולולא הוא היינו נותרים בסוכות . אם נזכר בהיעדר נוכל להעריך את הנמצא בפנינו ונוכל להודות ולשמוח בפני מי שהעניק את השפע . דומה שהקב"ה מבקש לעצב את א"י כגן עדן מקדם ולספק את כל צרכינו "ארץ לא תחסר כל בה ואכלת ושבעת " אלא, שכאדם הראשון הכרח הוא לקבע את תודעת הנבראות והתלות על מנת שלא יגאה ליבו של אדם ירהב וישתחץ "כוחי ועוצם ידי עשו את החייל הזה" אין עוד מלבדי "ואני עשיתיני" תודעה של כוחנות עריצית ומשעבדת שהיא המקור לרוע האנושי ולרעות החברתיות והמוסריות . חינוך לתודעה זו של תלות עושה האל בארץ ישראל , כפי שאמרנו , באמצעות הגשם " למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' א-להיך דרש אתה תמיד עיני ה' א-להיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, יא-יב).),
"עץ הדעת אתרוג היה " נוטע את ארבעת המינים ואת סוכות בגן עדן וממילא את הנחש – לוויתן –תנין כמצריים שהוא האנטי תיזה לתרבות הדתית שאלוקים מבקש לעצב כאן בארץ " לא כארץ מצריים " שם היאור מבטיח את היבול ובתוך כך גם את תודעת הכוח.
"וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. יז וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. יח וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְהוָה אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. יט זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת". (זכריה טז) חג הסוכות עתיד להיות חג אוניברסלי הוא החג העתיד להעלות את כל העמים לירושלים לקבל אלוקותו של ה' יתברך כדי כך ש"יהיה ה' אחד ושמו אחד "(זכריה יד ט' ), ומי מפריע ? מצרים . תנין מצרים . מדוע? משום יאור מצריים . משום שאין עליהם הגשם ויש להם יאור . ומשום כך אין הם תלויים בה' ואדרבא אינם יודעים אותו ואינם רוצים לשמוע בקולו. את מצריים כמו את התנין- לוויתן צריך ה' לכלות לשם האחדת שמו עימו.
סוכות הוא חג הגשם . ניסוך המים ומצות ערבה והושענות - שאינן מופיעות במקרא, תופסות מקום חשוב באירועי הסוכות,: "אמר הקב"ה: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי השנה" (ראש השנה טז.). הגשם הוא מטה האמונה ביד ה'. הוא הכלי להמלכת ה' בארץ שיהיה לה קיום הממשיך את הבריאה קיום ששם ה' נקרא עליה. קיום שבו נשמר היחס הנכון בין בורא ובין האדם הנברא ואז הבריאה כדאית. קיום בו השפע החומרי אינו מסתיר את האל אלא מגלה ומעצים אותו . התנינים , הנחש , הלוויתן סמלי הרוע בעולם מובילים לנתוק ולהסתרה של האל ולהעצמת האדם "והייתם כאלוקים" . האדם כמקור הכוח, כרבון וכמכונן יושחת וישחית את העולם עימו. בכך כמו הים ושרו יובילו הנחש -הלווייתני את העולם לכלייתו . ישיבוהו לתוהו ובוהו שהיה בו. ואולם סופו של הלווייתן בגלגוליו, שינוצח בידי בוראו ובידי אנשים צדיקים שקיום מצוות הסוכה שלהם הגינה עליהם מפני הרוע הכוחני הלוויתני-האימתני. הם יזכו ליישב בסוכה שתעשה מעורו של הלוויתן . הלווייתן ייעשה סוכה. הכוח ירוכך לצילה דמהימנותא .
ואולם לא די בכך . עדיין יש להעמיק ולחקור מה עניינו של הלוויתן ? במה הוא משיב לטענות איוב? האם בעובדה שהרוע המציאותי שמקצתו הוצק על ראשו של איוב הוא תוצר של הלוויתן המשדד את מערכות ההרמוניה המציאותית.? האם משמעות הדבר כי הלוויתן כמו השטן שאף הוא גילום של הרוע מצליח להסית ולחולל הרס למרות הנוכחות האלוקית ? האם עניינו כשל הנחש –תנין בגן העדן שממריד ומצליח למרות הנוכחות והצו האלוקי ? האם במשמע כי מתקיימים במציאות כוחות רוע הנאבקים במשפטו ופעולתו של אלוקים ופעמים אף יכולים לפגוע אפס קצהו ? האם איוב התנחם בכך שלעת"ל יהיה ה' אחד ויבוער הרוע ובינתיים מצב הדברים דורש ממנו להזדהות עם אלוקים ולהניח לו למצות את דינו? האם זוהי משמעות הכתוב "לווייתן זה יצרת לשחק בו"- כלומר להתעלל בו?
ברור הוא כי בדיון הזה אנו נעים בין פשוטי המקראות לבין קריאה מטפורית – מיתית שלהם .
את קריאת הכיוון הבאה אני מתכוון לסמן בעקבות הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק כג. והנה דבריו:
"אשר לדברו יתעלה אל אליפז: כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב (איוב מ"ב, 7) - אמרו החכמים בתור התנצלות על זאת: אין אדם נתפשֹ על צערו , כלומר, שנמחל לו מחמת עוצמת הייסורים. אופן זה של דיבור אינו בגדר המשל הזה. אלא הטעם לזאת הוא מה שנבהיר לך עכשיו, שהוא חזר בו מדעה זאת, שהיא בתכלית הטעות, והוכיח הוכחה מופתית שהוא טעה בה. אין להכחיש שזה מה שעולה ראשונה על הדעת, ובמיוחד על דעתו של מי שפוגעים בו פגעים בעודו יודע שהוא לא חטא. לכן יוחסה דעה זאת לאיוב. אבל הוא אמר מה שאמר כל זמן שלא היתה לו ידיעה ולא ידע את האלוה אלא על-פי המסורת, כמו שיודעים אותו המון בני-התורה . אבל כאשר ידע את האל בידיעה ודאית, הודה שהאושר האמיתי, שהוא הכרת האלוה, מובטח לכל מי שמכיר אותו, ושום פגע מן הפגעים האלה כולם לא יעכיר לאדם את האושר הזה. רק כל זמן שהוא ידע את האל מתוך מסורות, ולא בדרך העיון, דימה איוב שמיני האושר המדומים האלה, כגון בריאות, עושר וילדים, הם התכלית4 לכן נבוך מבוכות אלה ואמר דברים אלה. זאת היא המשמעות של דבריו לְשֵמַע אֹזֶן שמעתיך, ועתה עיני ראתך. על כן אמאס ונחמתי, על עפר ואפר (שם, שם, 5-6). לפי העניין משתמע: על כן אמאס כל אשר הייתי מתאוֶה, ונחמתי על היותי בתוך עפר ואפר, כפי שהונח מצבו: והוא יֹשב בתוך האפר (שם, ב', 8). ובשל האמירה האחרונה הזאת, המורה על ההשׂגה הנכונה, נאמר בעקבות זאת כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב (איוב מ"ב, 7)."
וכך בתמציתיות פירוש הדברים : איוב העלה את שאלת הרע והצדק האלוהי מתוך תודעה דתית אמצעית . כלומר הכרה ועבודה דתית לשם צרכים שונים . התגלות ה' מתוך הסערה היית עבורו הכרת האמת האלוקית והדתית כתכלית לעצמה . תודעה כזו הינה בלתי אמצעית ועל כן הקורות את האדם אינן חלק מעולמו הדתי . בתוך כך בטלה שאלת הצדק האלוקי בעולם משום ששאלה זו עולה רק בהקשר של שיח דתי אמצעי, בעולם של עבודה שלא לשמה .
איוב שלפני ההתגלות היה כדוגמת אדה"ר לאחר החטא העוסק בשאלות ערכיות ומוסריות משום היותם טובים או רעים לאדם . אלה מכונים בפי הרמב"ם מפורסמות משום שה"אמת" שבם מונחת בתפיסת התועלת שלהם . בעולם תודעתי-דתי נמוך שכזה צצה בעיית הרוע בעולם . ואכן מי שחולל זאת והוביל את האדה"ר לעמדה כזו היה הנחש.
ואולם איוב שלאחר ההתגלות ה' בסערה ואחר המפגש עם הלווייתן (תוספת שלי רה"א) שב להיות במדרגת אדה"ר שלפני חטא עץ הדעת מצב של ידיעת מושכלות ועשייה של האמת מפני האמת התבונית שבה ללא כל שיקולי תועלת . במצב זה מבוטלת קללת הנחש ומתבטלת בעיית הרוע . לא מפני שמתבטלים חוקי הטבע והתוצרים ההרסניים שבעקבותיהם אלא בגלל שהם מפסיקים לשמש עניין בשיח הדתי. שאלת הרוע והצדק האלוהי הם עניין תודעתי המתבטל בתודעה דתית גבוהה יותר.
במובנים אלה צדק השטן – בהסיתו את ה' לבלע את איוב שכן איוב בזמן עושרו וטובתו וגם לאחר מכתו בפולמוסו הוא עדיין "תם וישר ירא אלוקים וסר מרע " הוא אינו אוהב אהבה שאינה תלויה בדבר . הוא אמנם אינו "מברך " את ה' חלילה אבל, הוא תובע את האלוקים למשפט כמו אברהם בשעתו . הוא עסוק בצדק האלוקי כמו משה רבנו בשאלת הראני נא את כבודך . וכמו שאברהם נתעלה למעלת אברהם רחימא לאחר העקידה שניטרלה את שאלת הצדק והמוסריות, וכמו שמשה זכה לראות בייסורין של אהבה אצל ר"ע בעודו תובע את ה' ל"זו תורה וזו שכרה", כך איוב זוכה עתה . הזוהר מוצא פגם באיוב שלפני ההתגלות ובמי שהוא 'סר מרע' ואינו נותן לסטרא אחרא את חלקו, וטוען שאי אפשר לתאר את 'מעשי בראשית', כלומר את השתלשלות האלוהות, ללא 'סוד התנין הגדול', שהוא 'סטרא אחרא' או השטן.
. הנחש-שרף מלבד שהוא השטן , סמאל , הוא גם מלאך המוות . שהרי הנחש ידע ככל הנראה גם את סוד עץ החיים המעניק חיי נצח למי שאוכל מפרותיו. על כן דאג להאכיל את אדם וחווה מעץ הדעת כדי שיגורשו מהגן ולא יזכו אלא לחיי תמותה. הגם שהנחש נותר סמל לחיבור וליצירת החיים לאחר החטא.
דבר זה אנו למדים בין השאר מאותו מקור בלתי פטור " לוויתן זה יצרת לשחק בו " השחוק כפי שאנו מכירים יש בו מן השעשוע המיני המחבר כמו שביאר המהרל : בבאר הגולה, באר רביעית
"אמנם מה שאמר כי הוא משחק עם הלויתן דוקא, רצו לומר בזה, כי יש אל השם יתברך תכלית התאחדות עם ברואיו. אף כי בודאי שאין השם יתברך מתאחד עם הנמצאים, והוא נבדל מהם, רק שרצונו מתאחד עמהם. וזהו עצם השחוק כמו שיתבאר. ודווקא לויתן, ... כי הבריאה הזאת בפרט מבין כל שאר הנבראים היא מיוחדת אל הרצון .... ואין בריאה מיוחדת אל הרצון רק הלויתן. ודבר ידוע למבינים כי הלויתן לפי חשיבות ומעלת בריאתו כמו שספרו עליו רז"ל (ב"ב ע"ד, ב'), הנה ראוי הוא ביותר אל חיבור הרצון בפרט. ... לשון לויה וחבור, כי בריה זאת מיוחדת להיות לרצון אליה. ועצם השחוק אינו רק חבור והתאחדות עם הדבר לא זולת זה, ולפיכך אמרו שהוא ית' משחק עם הלויתן. ...עצם השחוק בעצמו הוא התאחדות הרצון עם דבר אחד.
משום כך הגם שהמפגש עם הלווייתן שהוא מחד התנין הגדול , השטן , מלאך המוות ומידת הדין פוגעת אמנם מאוד קשה ואולם היא גם זו שמביאה את החיים , התרופה והארוכה כשמתמודדים עימה ויכולים לה .
הנחש מתגלה כציר קוסמי המחבר עליונים ותחתונים: משום כך נוכל למצוא במקרא רמזים להיות הנחש יצור אלוהי קדוש. הן הנחש בעל כנפיים היודע לעוף הוא השרף המופיע בחזונו של ישעיהו הנביא " וארעה את אדוני יושב על כסא רם ונישא ... שרפים עומדים ממעל לו שש כנפיים לאחד בשתיים יכסה פניו ובשתיים יכסה רגליו ובשתיים יעופף..." ( ישעיה ו, א-ג ) ועוד: "כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף" ( ישעיה יד' כט), " אפעה ושרף מעופף ( ישעיה ל, ו). הנה כי כן, מופע מיוחד של הנחש הקדמון כפי שהציגו ישעיה הנביא היה שרף בעל כנפיים.
הקללה שנתקלל הנחש, "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" המלמדת כנ"ל שקודם הילך ברגליים ובידיים ואף עף בכנפיו. : "על גחונך תלך ידיך ורגליך תחסר לא תישאר לך אוזן ולא כנף..." ( ספר אדם וחוה כו, ג ).
מטהו של משה ההופך נחש אינו אך מבשר את היכולת המאגית להילחם בחרטומי מצריים ובאלוהיהם אלא גם יכולת של תיקון וגאולה .
יכולת זו מובעת במפורש בציווי האלוקי למשה להתקין נחש נחושת לעם במדבר " עשה לך שרף..." על מנת לרפאם מהכשות הנחשים. "ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך: וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל: וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש : ויתפלל משה בעד העם ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי: ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי. ( במדבר כא, ט ).
הנחש- שרף, ידוע משום כך גם כסמל לרפואה, נחש זה המשיך לעמוד בבית המקדש והיו מקטירים לו כאילו היה אל ממש, עד לסילוקו ע"י המלך חזקיהו ( מלכים ב' יח' ד' ). הסיפור על נחש הנחושת הוא ביטוי לעקרון ההומאופטי על פיו גורם המחלה הוא גם המרפא לה, מה שממית הוא גם המחיה, ובאנלוגיה טיפולית- המפגש עם גורמי הטראומה הנפשית ו/או חשיפת הקונפליקטים הלא מודעים לאור המודעות הוא גם המפתח לתיקון ולאינטגרציה נפשית מחודשת.
הנה כי כן המקובל מהמאה ה-13 יוסף ג'יקטילה, בספרו 'סוד הנחש ומשפטו': "ודע והאמן כי הנחש בתחילת בריאתו היה צורך גדול בתקון העולם בהיותו עומד במקומו והוא שמש גדול נברא לסבול עול הממלכות והשעבוד וראשו עד במתי ארץ וזנבו עד שאול ואבדון, ובכל העולמות כולם היה לו מקום וצורך גדול לתקון כל המרכבות כל אחד במקומו וזהו סוד התלי הידוע בספר יצירה והוא המניע על הגלגלים והמהפך אות ממזרח למערב ומצפון לדרום".
מקובלים רבים רואים ב "תלי" הנזכר בספר יצירה דימוי לציר סביבו סובב היקום או הגלקסייה . על פי פרשנות זו, המילה תלי באה מהשורש תלה ומשמעה שהיקום כולו נתלה ומוחזק על ידי הנחש שבמרכזו. ברוח זו הולך גם ספר הזוהר המבאר:
"...מועטים אלה היודעים את סוד מעשה בראשית בסוד התנין הגדול ועל זה למדנו שכל העולם כולו משתלשל אלא על סנפירו של תנין."
כך למשל ספר הזוהר מתאר את הנחש הבא אל האיילה המעוברת (השכינה) על מנת לנשכה ולפתוח את רחמה. פתיחת רחמה של האיילה- אישה- שכינה, מתבצע במהלך פרדוקסלי, על ידי הנחש, אשר דווקא בשל מהותו השטנית, נתפס כי שמסוגל לנקז את הטומאה והדינים שיש בנקבה האלוקית . על פי הזוהר, כתוצאה מנשיכת הנחש- נולד המשיח, כלומר דוקא היסוד השטני הוא המכשיר המאפשר את אפשרות החיים והגאולה. במיתוס השבתאי מזוהה הנחש מפורשות עם שבתאי צבי- המשיח הגואל, שנתפס על ידי מאמיניו כנחש קדוש הרובץ בתחתית בור, מקום הטומאה היכן שנחשים רובצים, והוא נאבק בהם על מנת להעלות את הניצוצות מן הקליפות .
בהקשר זה יש להביא כאן את הגימטריא משיח = נחש.
הגם שבידינו הסבר מניח את הדעת לשאלה: מדוע האלוהות האחת מתפצלת בתודעת האדם לאל בורא האחראי ליצירת העולם וסדריו (יצר החיים) ולנחש דמוני השואף להחזיר את העולם לכאוס אחדותי (יצר המוות), עדין מטרידה השאלה : לשם מה כל זה ? מדוע נזקק האל הבורא הכל יכול למאבק חורמה אכזרי בנחש-לוויתן הכאוס ? מה יש " להרוג", "לשבר", "לרוצץ, "ולסרס" את הנחש- תנין- לוויתן ( ישעיה כז' א', תהילים עד, יג-ד )אם אפשר מלכתחילה למנוע את מציאותם?
את ההצעה הבאה הריני יונק מתפיסתו הקבלית של הרמח"ל כפי שמתבטאת אף בספרו "דעת תבונות" וכפי שהיא מוטעמת בהגותו של הרב קוק.
בריאת העולם היא תהליך בהשתלמות האלוקית . האלוקים השרוי באינסופיותו ובכל יכולתו קודם הבריאה היה חסר מובחנות (כפי שמופיע במדרשים על בעיית המלכות , הטוב, הרחמנות וכדו' של האל בהעדר בריאה ). האינסופיות לא הכילה את העולם הפיזי והחוקי המוכר לנו. עולם שחומרו מעלים את אורו האינסופי של אלוקים . ואעפ"י כן מן הרצון האלוקי היה לצאת אל ההעלם , להצטמצם ולברוא עולם . עולם שדווקא מתוך חומרו וההעלם שבו, עולם שמתוך הריבוי והרע שבו יוכר האלוקי האחד והאינסופי. השלמות האלוקית שלעתיד במצב של אינסופיות הכוללת בתוכה מובחנות ולכן מודעות היא גבוהה יותר מאותה שלימות שלעבר קודם הבריאה . האלוקים כביכול זקוק לאדם שיעמוד במפעל הזה הוא צריך עבודת אדם לצורך גבוה. הנחש-תנין-לוויתן-שר של ים –תהום –שטן –מלאך המוות ואף מידת הדין- הוא המתנגד האולטימטיבי והמורד המתמיד להכשיל את המפעל ולהשיבו לכאוס . גדלו הדמוני-שטני-מפלצתי של הנחש הזה מעמיק מאידך את מורכבות התהליך ומותחו לשיא, כך שבהתגברות עליו הוא זה שיביא לשלימות היותר עליונה ולאחדות היותר שלימה של האלוקות. האנטיתיזה החריפה והמועצמת שלו תביא לבסוף לסינתזה האלוקית והאחדותית המכוננת לאחר הנצחון על הרוע.
הנחש בגן העדן העניק לנו באמת את האפשרות להיות כאלוקים אך לאחר היותנו יודעי טוב ורע . לו היינו בוחרים בעץ החיים שמא היינו חיים עד עולם כתינוקות מונקים בשפע חלב וללא ידיעה מבחינה וזהות עצמית .היינו אדם הראשון שקודם הנסירה אחודים באלוקינו כתינוק ברחם אימו. היינו באלוקים קודם שנברא העולם. לא היינו!
במובן זה, הנחש הוא סמל לכוח, לדחף התפתחותי, לעוצמה יצירתית אוטנטית ומתחדשת המניעה את גלגל החיים, להתהוות הריבוי מהאחד ולשיבת הריבוי אל האחדות הבלתי מובחנת וההיולית. הנחש בגן עדן פעל על פי טבעו כאשר חשף את אדם וחווה לממשות הקוטבית-מינית החקוקה בגופם ולטבע הריבוי - דעת טוב ורע, של תופעת העולם שמחוץ לסימביוזת גן העדן. הנחש הוא זה המאפשר לאדם וחווה להיפרד מגן העדן ולצאת למסע רב תהפוכות וקשים, המזמן עבורם אפשרות לגדילה נפשית כמו גם לכל תינוק הנפרד מחיקה המערסל של אמו בתהליך האינדבידואציה.
הנחש פתח ופותח בפנינו את החמדה, הכוח, הגאווה, כדרך להיות כאלוקים. ואולם, אם ולבטח בסופו של יום- בקיצה של ההיסטוריה האנושית –הנוכחית נכיר כי לא זו הדרך , תהיה הדרך הזו המקפצה המשמעותית ביותר להיות כאלוקים . כיתרון האור מן החושך . הנחש הזה הופך להיות המשיח. כאן הנחש, שבתחילה הוקא אל מחוץ לעצמות האל והוכר כשטן וכמדיח, חוזר אל מרכז ההויה הנפשית והאלוהית כמאחה, מרפא וכגואל או בלשונו של משורר תהילים: " אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה".
לעתי"ל נחזור לגן העדן , לא נצטרך עוד לנחש , לא נעבוד את ה' עפ"י מה שהוא טוב למאכל לנו , נכיר בארעיות החומר כשלב ביניים לצורך גבוה , או אז במקום פרי עץ הדעת נאכל את בשר הנחש- לווייתן ומעורו ועורלתו הפאלית תעשה סוכה .
כתנות העור שנאלצנו ללבוש בשל הנחש יהפכו לכתנות אור אלא שהפעם תיצרב בהם ההיסטוריה האנושית – היסטוריה צורך גבוה - ההיסטוריה של הרע שלא צלח להשבית את המפעל ודווקא משום כך הצליח להמיר את העור המגושם לאור אינסוף.
נהגנו אנו המזרחים לומר "הרחמן הוא יזכנו לישב בסוכת עורו של לוויתן" בכל ברכת המזון שבימי חג הסוכות .
"וגם היה [מהר"ם מרוטנבורג] נוהג בליל מוצאי סוכות לעלות לסוכה ונוטל רשות ממנה ואומר: "יהי רצון שנזכה לשנה הבאה לישב בסוכה של לויתן". (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, מהד' י"ז כהנא, א, סי' תקצו, עמ' שטז; ) וכך מנהגינו היום .
מניין הגיע הלוויתן לסוכתנו? מה הוא בדיוק מחפש שם ? סוכת לוויתן – מה משמעותה? מה כשרותה ?
וכיצד היא הופכת לשכר עתידי של סוכתנו העכשווית ?
המדרש בפסיקתא דרב כהנא, (, קפז ע"ב, עמ' 455): "'וסֻכה תהיה לצל יומם מחרב' (ישעיה ד', ו) –
" א"ר לוי, כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנא' 'הַתְמַלֵּא בסוכו (במקור "בְשֹֻכּוֹת".) עורו' וגו' (איוב מ', לא)".
סוכת ישעיהו העתידית תגן בצילה על עם ישראל והיא מחוברת לצל שבפסוק הנ"ל באיוב. המשך הפסוק " איוב מ', לא: "הַתְמַלֵּא בשכות עורו וּבְצִלְצַל דגים ראשו" נדרש לכך שהקב"ה ישתמש בעורו של לוויתן לסוכת הצל המגינה . דברים אלו של הפסיקתא נשענים ככל הנראה על המובא במסכת בבא בתרא עה ע"א –
"ואמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנא' 'התמלא בסוכות עורו' (איוב מ', לא)",
האמונה בסעודת לויתן לעתיד לבוא לצדיקים נתפרסמה כבר בימים הקדמונים, והייתה ידועה גם אצל הגויים.
"אנטונינוס שאל לרבי: התאכילנו מן הלויתן? והשיבו הן. ושאל עוד ומדוע לא האכלתני מפסחך? –(אמר לו רבי ) "כל ערל לא יאכל בו"כתיב (ירוש' מגילה פ"א)(.
ואולם שיוך מובהק בין מצוות סוכה ההווית לבין סוכת עורו של לוויתן העתידית מצאנו ב'מחיה' לסוכות לר' אלעזר הקלירי (מתוך הקדושתא 'ארחץ בנקיון כפות'):
נוֹצְרֵי כַדָּת יְמֵי חֲגִיגָתוֹ/ מְלוֹן סֻכַּת-עוֹר תְּהֵא הַשָּׂגָתוֹ
לִקְשׁוֹר לִוְיַת צִלְצַל דְּגָתוֹ/ כְּגִבּוֹרֵי-כֺחַ חֲזוֹת אֲפִיקֵי גַאֲוָתוֹ.
ואחר שפגשנו במקורות המפגישים את הצדיקים ואת מקיימי מצוות הסוכה עם הלווייתן, יש לשאול מה טיבה של זו ? מדוע בא זה אצל אלו ? לוויתן זה שיאכלוהו הצדיקים על שום מה ? ומה לעורו חופה את חופת הצדיקים ?
בגודלו הממשי ובגבורתו של הלוויתן פגשנוהו אצל איוב במענה השני מתוך הסערה – סערת הים כנראה. לאחר המפגש הזה של איוב עם הלוויתן שעמד במרכז הסערה נכנע איוב בפני האלוקים והסיר מסדר היום האיובי את כל בעיית הצדקת האלוקות (תיאודיציאה ) ובלשוננו בעיית הרע בעולם ובעיית "צדיק ורע לו".
מה היה בלוויתן הסוער (לצד הבהמות ) שהצליח במקום שכל רעי איוב כשלו בנאומיהם האפולוגטיים ? כיצד הביא תיאורו של הלוויתן את איוב להכרזתו "....הנה למשמע אוזן שמעתיך כי נחמתי על אפר ועפר "?
הלווייתן מתואר בספר איוב (מ', כה - מ"א, כו) בפרטים מרהיבים, כחיה אדירה שקשה לצודה. במקום שבני אדם כדוגמת איוב ונשקם לא יצלחו בצידתו יצליח האלוקים ולאו דווקא כחזון אחרית הימים . הלווייתן כבעל חיים עצום השוכן במצולות ים, מהווה עדות לעוצמת האל, לגדולתו ולתפארתו. תיאורי ההפלגה בספר איוב בדמותו של הלווייתן, נועדו להציג את רוממות הבורא מחד, ואת שפלות האדם וחולשתו מאידך. והנה קטע לסיבור האוזן.
ספר איוב פרק מ', כה – פרק מ"א כו: "תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה; וּבְחֶבֶל, תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ... דַּלְתֵי פָנָיו, מִי פִתֵּחַ; סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה... עֲטִישֹׁתָיו, תָּהֶל אוֹר; וְעֵינָיו, כְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר. מִפִּיו, לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ; כִּידוֹדֵי אֵשׁ, יִתְמַלָּטוּ. מִנְּחִירָיו, יֵצֵא עָשָׁן - כְּדוּד נָפוּחַ וְאַגְמֹן. נַפְשׁוֹ, גֶּחָלִים תְּלַהֵט; וְלַהַב, מִפִּיו יֵצֵא. בְּצַוָּארוֹ, יָלִין עֹז; וּלְפָנָיו, תָּדוּץ דְּאָבָה. מַפְּלֵי בְשָׂרוֹ דָבֵקוּ; יָצוּק עָלָיו, בַּל-יִמּוֹט. לִבּוֹ, יָצוּק כְּמוֹ-אָבֶן; וְיָצוּק, כְּפֶלַח תַּחְתִּית. מִשֵּׂתוֹ, יָגוּרוּ אֵלִים; מִשְּׁבָרִים, יִתְחַטָּאוּ. מַשִּׂיגֵהוּ חֶרֶב, בְּלִי תָקוּם; חֲנִית מַסָּע וְשִׁרְיָה. יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל; לְעֵץ רִקָּבוֹן נְחוּשָׁה. לֹא-יַבְרִיחֶנּוּ בֶן-קָשֶׁת; לְקַשׁ, נֶהְפְּכוּ-לוֹ אַבְנֵי-קָלַע. כְּקַשׁ, נֶחְשְׁבוּ תוֹתָח; וְיִשְׂחַק, לְרַעַשׁ כִּידוֹן. תַּחְתָּיו, חַדּוּדֵי חָרֶשׂ; יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי-טִיט. יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה; יָם, יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה. אַחֲרָיו, יָאִיר נָתִיב; יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה. אֵין-עַל-עָפָר מָשְׁלוֹ; הֶעָשׂוּ, לִבְלִי-חָת. אֵת-כָּל-גָּבֹהַּ יִרְאֶה; הוּא, מֶלֶךְ עַל-כָּל-בְּנֵי-שָׁחַץ".
נו, ומה בכך ? כיצד הוא הלוויתן הופך תשובה לבעיית הצדק האלוקי?
והנה בכל זאת נדד הלוויתן לישעיהו וקודם הלאה אל קץ הימים – קץ ההיסטוריה במקום שאלוקים יכונן את שמו האחד מתוך מאבק . ובמי יאבק ויכריעו ? הווה אומר בלוויתן ;
1. ישעיה (כ"ז, א) "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם".
ובמדרש : כי אתא רב דימי א"ר יונתן עתיד גבריאל לעשות קניגיא עם לויתן שנאמר (איוב מ, כה) התמשוך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשונו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר (איוב מ, יט) העושו יגש חרבו." (בבא בתרא עה עא)
וכיצד יהיה קרב זה שבאחרית הימים?
: ויקרא רבה יג, ג (מהד' מרגליות, עמ' רעז-רעח):
"כל אִמְרַת אלוה צרופה מגן הוא לחֺסים בו" (משלי ל', ה) - רב אמ', לא נתנו מצוות אלא לצרוף בהן את הביריות, וכל כך למה, "מגן הוא לחוסים בו". אמ' ר' יודן בר' שמעון, בהמות וליויתן הן קניגין [kinigin v, = צַיִד] שלצדיקים לעתיד לבוא, וכל מי שלא ראה קיניגין שלאומות העולם בעולם הזה זוכה לראותן לעולם הבא. כיצד הן נשחטין? בהמות נותן לליויתן בקרניו ונוחרו, וליויתן נותן לבהמות בסנפיריו וקורעו. והצדיקין או' זו שחיטה כשירה היא - ולא כך תנינן "הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן מפני שהן חונקין" (משנה חולין פ"א מ"ב)?! אמ' ר' אבה בר כהנא, אמ' הקב"ה "תורה מאתי תצא" (ישעיה נ"א, ד) - חידוש תורה מאיתי תצא.
תיאור מפויט של הקרב בין בהמות ללווייתן בא בסילוק "ויכון עולם" (שנאמר בט' באב), מאת ר' אלעזר הקלירי:
וְיַתחִיל מַקְרִין לְנַגֵּחַ בּוֹ בִקְרָנָיו/ וְזֶה בְּגַאֲוַת אֲפִיקֵי מָגִנָּיו. וְיִלָּפְתוּ שֵׁנִית בּוֹ בַזְּמָן/ וְיִתְמַרְמַר אֵלָיו מֻוכְמָן/ וְיַסְבִּיבוֹ בְקַרְנָיו כְּאֻומָּן/ וְדָג לְעֻומָתוֹ יִתְיַימָּן/ וּסְנַפִּירָיו יַשְׁחִיז לִזְמָן/ וּלְשַׁחֲטוֹ בָּם יִתְאַמָּן/ זֶה קַרְנָיו לְמוּלוֹ יְעַקְּמָן/ וְזֶה סְנַפִּירָיו לְמוּלוֹ יְקִימָן/ וּמִתּוֹךְ כָּךְ שְׁנֵיהֶם יַשְׁלִימָן/ לְשַׁחֲטָם וּלְטָבְחָם וּלְהַחֲרִימָן/ וְיִנָּתְנוּ מַאֲכָל לְעַם נֶאֱמָן...
אם כן, באחרית הימים יהרגו בהמות ולווייתן זה את זה , ומעורו של לוויתן יעשה הקדוש ברוך הוא סוכה לצדיקים, או לכל מי שמקיים מצוות סוכה, ומבשרו יאכיל לצדיקים. (אפשר שמבשר בהמות מכינים את צלי שור הבר הידוע )
מחד מוכרע הלוייתן ע"י המלאך גבריאל ובעזרת חרבו של ה' ומאידך מכלים מפלצות הענק הללו את עצמם במאבק הדדי.
מדוע בכלל צריך הקב"ה להכריעו בחרבו אם עליו נאמר כבר בתהילים : "לויתן זה יצרת לשחק בו" (תהילים ק"ד, כו). כשלוויתן זה הקב"ה משחק עימו בכל יום ברבע האחרון של היום ?
מה רע בלווייתן שאין ה' שלם ואין שמו אחד עד שזה יוכרע לעד?
כעת משבאנו לישעיהו הכרנו שהלוויתן מכונה נחש בריח וישנו לווייתן נחש עקלתון. הלווייתן והנחש קרובים דומים ואולי אף יושבים על אותה משבצת . ושמא חיית ביניים נוספת יושבת באותה משבצת? התנין! "והרג את התנין אשר בים ".
נחזור לרגע לאיוב מיהו הלוויתן המתואר? האם דמות ממשית של גדול הלוויתנים בעולם או שמא חיה אגדית ?
המפרשים והחוקרים הלכו לקטבים שונים . היו שראו בכל העניין אלגוריה לכוחות ורעיונות שונים והיו שצמצמו הדמות למימדי התנין השוכן בתוך יאורי מצריים. (לווייתן: לווי – תן) . התנין בהחלט מצטרף כאחד מפרצופי הלוויתן.
ולאן הדברים מובילים ?
ראינו את אחריתו של הלוויתן שמא נראה מהו מראשיתו . כבר בבריאת העולם הוא צף ועולה שוצף וקוצף . יתירה מכך הוא מהווה איום על הבריאה .
אמנם בבראשית בפשוטי במקראות מעשה הבריאה עובר חלק ללא תקלות . "הוא אמר ויהי". ואולם ממקראות שברבות הימים אנו למדים כי בבריאה היו כוחות מפריעים . כדי כך שגם על הבריאה של הארץ אלוקי השמיים והים היה צריך להילחם . הנה בתהילים ע"ד , יד' : "אתה רִצַּצְתָּ ראשי לויתן, תתננו מאכל לְעַם לְצִיִּים" ובאיוב כ"ו, יג: "ברוחו שמים שִׁפְרָה, חֺלְלָה ידו נחש בָּרִיחַ";
ומה טוב מהמדרש המרחיב בסיפור התהפוכות שאירעו בימי הבריאה :
"ויברא אלהים את התנינים הגדולים הכא תרגימו ארזילי דימא ר' יוחנן אמר זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון שנאמר (ישעיהו כז, א) ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה וגו': (בבא בתרא עד ע"ב)
לפי ר' יוחנן ההתמקדות של התורה בבריאת התנינים הגדולים באה לציין את השניים המיוחדים לוויתן נחש בריח ולוויתן נחש עקלתון הנידונים לכליה בסופה של ההיסטוריה. לשון "בריאה" החלה עליהם להבדיל משאר מעשה בראשית מבטאת את בריאתם ומהותם המיוחדת כדוגמת אדה"ר עליו גם בא הלשון "ויברא" . אם יש לכלות את שני אלה על שום מה נוצרו מתחילה? כיוון שהאלוקים יגמור חשבונו ודינו עימהם רק בסוף ההיסטוריה משמע עד אז הם תוקעים טריז וחייץ בין האלוקים ובריאתו , בין אלוקים ומלכותו, פער שיסגר בקץ העולם במתכונתו הנוכחית . החייץ הזה מתבטא באיום המתמיד של אלה לחזור ולהחריב את העולם הנברא כמאמר רב :
" אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו מה עשה הקב"ה סירס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו כז, א) "...והרג את התנין אשר בים".
רש"י: שנאמר והרג את התנין - סיפא דהאי קרא יפקוד ה' בחרבו הקשה (וגו') [הוא] ומדלא כתיב ויהרוג וכתיב יפקוד קדריש הכי והכי משמע ליה קרא: יפקוד ה' בחרבו הקשה על לויתן נחש בריח לעתיד לבא כאשר עשה אל לויתן נחש עקלתון שהרי הרג את התנין אשר בים מששת ימי בראשית:
אמנם לשון הכתיב "תנינם" מלמד כי מהשניים נותר הלווייתן האחד הנותר עליו אמר (תהלים קד, כו) "לויתן זה יצרת לשחק בו" וזאת לאחר ריצוץ הנקבה כדברי ישעייה הנ"ל. "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; ....". רש"י בפירושו לפסוק זה מסביר כי "התנינים הגדולים" הם "דגים גדולים שבים, ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם".
ולא רק אלה הם המתמרדים המפריעים את מעשהו של האל אלא אף מקום מרבצם של אלו: הים :
כב) הַאותִי לא תִירָאוּ נְאֻם ה' אִם מִפָּנַי לא תָחִילוּ,
אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חול גְּבוּל לַיָּם חָק עולָם וְלא יַעַבְרֶנְהוּ,
וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלא יַעַבְרֻנְהוּ "
וזהו שאמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבא: בשעה שאמר הקב"ה יקוו המים, עמד שר של ים לפני הקב"ה ואמר לפניו, ריבונו של עולם, והלא כל העולם כולו אני מלא. מיד בעט בו והרגו, שנאמר 'בכחו רגע הים'.
דברי רבי יוסף אלבו: הנה, הם קראו 'שר של ים' לטבע יסוד המים, ואמרו עליו שהיה ממלא כל העולם, שטבעו לכסות הארץ, אלא שנתגלית ברצונו של הקב"ה.
"ואמר רב יהודה אמר רב בשעה שביקש הקב"ה לבראות את העולם אמר לו לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם אמר לפניו רבש"ע די שאעמוד בשלי מיד בעט בו והרגו שנאמר (איוב כו, יב) בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב"
"עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ ה'--עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה; הַשָּׂמָה, מַעֲמַקֵּי-יָם--דֶּרֶךְ, לַעֲבֹר גְּאוּלִים." (ישעיהו פרק נא ט'-י')
וב'מדרש רבה במדבר פרשה יח : "..את(ה) מוצא ששר של ים רהב שמו "
ממקורות אלו ואחרים כדוגמתו הממשיכים את המקראות הנ"ל אנו למדים על האיום של התהום ,הים ושרו , היאור ותוצריהם התנין- הלוויתן- הנחש רב בריח –עקלתון על הבריאה . וכי המצב הקיים נתון במתח ובמאזן אימה בין איומם לעלות ולשטוף את העולם ולהחזירו לתוהו בו המים היו מכסים את העולם , לולא גערתו וגבולו של האלוקים למים והתשת כוחו בהריגת שרו וניטרול הלוויתן מבת זוגו והשתעשעות אלוקים עם הזכר הנותר . "הַלְלוּ אֶת ה', מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים, וְכָל תְּהֹמוֹת." (תהילים קמ"ח ז'). ועוד : לויתן זה יצרת לשחק בו –רש"י :ואמרינן במסכת ע"ז (דף ג:) ו) שעה רביעית יושב ומשחק עם לויתן:
בין כך זכינו לדעת כי גורמים אלה הנאבקים באלוקים ובבריאתו ועומדים למולו נקראים בין השאר גם : שחץ , רהב, גאווה .
כאן גם המקום לשאול מפני מה בחרה התורה לכסות בסיפור מעשה בראשית שבספר בראשית את מה שצף ועלה בספרי הנביאים והכתובים המאוחרים יותר ? על שום מה הרחיבו חז"ל והעמיקו את היסודות המיתולגיים שעוד קדמו לבריאה ? ועל כל אלה מה באה מורכבות דואלית זו שבין הכוח האלוקי לבין הכוח הכאוטי המוסמל בים ,איתניו ומשבריו ללמד ?
ואולם לא די בכך . התורה מזמנת לנו עגינה חזקה יותר של הנוכחות הלוויתנית – תנינית- נחשית .
קלה היא האסוציאציה לתנין מצרים השוכן בתוך יאוריו: ויפה יושב הצירוף של השחץ והרהב עם התנין – המסמל אף את פרעה הכוחני והמשעבד : "...כה אמר ה' א-להים: הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני... יען אמר לי יאורי ואני עשיתי". ואם עוד נפליג אל מטהו של משה ההופך תנין לפני פרעה ונחש הבולע את נחשיו נמצא שמקור כוחו הרע של פרעה הוא ביאור המעניק קיום עוצמתי למצרים והופכה לבית עבדים . בליעת המטה את תניני חרטומיו היא בשורה למיגור מלכו של היאור : התנין- פרעה המאליה עצמו.
ואולם לא די בכך ! נחמיץ את העיקר אם לא נראה בנחש הערום מכל חיית השדה השוכן בגן עדן לצד אדם וחווה מופע של הנחש-תנין- לוויתן שלנו. ממעשה בראשית עובר הוא לגן העדן ולראשית ההיסטוריה האנושית וגם שם הוא מפריע את האדם מלהצטוות על ידי בוראו. ממרידו לצאת כנגדו להיות כאלוהיו יודע טוב ורע ולבטל את תלותו ותודעת נבראותו. נחש זה החסר את נקבתו נצמד לנקבת האדם והטיל בה זוהמתו שהלכה והפרידה את האדם מאלוקיו עד מעמד סיני . וחווה הלא גם בשל כך נקראה חווה בשל החוויא הלזה ובשל מעשהו. הנחש הדמוני, המפתה, המסית והמדיח , המנסה לשבש את התוכנית האלוהית בפתותו את אדם וחוה לאכול מפרי עץ הדעת זוכה לעונשו : "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך..." ( בראשית ג', י"ד).
המדרש מספר, שקודם לחטא היו לנחש רגליים, פה ואוזניים, והוא הלך ודיבר כאחד האדם, וכי לאחר שחטא ירדו מלאכי אלוהים מן השמים וקיצצו את רגליו וידיו ( בראשית רבה כ', ה'). הנחש הפאלי התאוותן הסובב את עץ הדעת ומבקש לפתות את חווה, חקוק בתודעתנו כסמל לעוררות היצרית- מינית של האדם ולדחף המניע את התפתחותו הפסיכוסקסואלית. העובדה כי ערום הוא נוכח עירומם של אדם וחווה, הכניסה דעת בגרותית שהביאה לבושת ולכיסוי ועפ"י הפשט לתאווה המינית של "והאדם ידע את חווה אישתו" לאחר דעת "עץ הדעת". חז"ל ור' עקיבא : "הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו" ( מכילתא בשלח ב'). "הוא ישופך ראש " כמדומה שמכוון אף לברית המילה להמעטת העוררות המינית שהנחש מסמלה. וכזאת עשתה ציפורה בכורת ערלת בנה הכתה למעשה בנחש-תנין –ערלת מצרים שבלע את בנה (או את משה ) בשל אי היותו של זה נימול . חתן דמים .
סיפור גן עדן הוא גם סיפור הנחש- תנין המורד באל -אבא, פורץ את גבולותיו ונענש על כך.
.
אם כן מצד אחד הלוויתן – תנין –נחש בריח לצד הבהמות", החיה השליטה ביבשה, ו"זיז", העוף השולט בשמים. מסמל את כוחו וגבורתו של הקדוש ברוך הוא, שיצר את החיות הללו, והוא היחיד שמסוגל להכניען. מאידך הלוויתן הופך למייצג של כוחות ההרס והכאוס הקוסמיים ולמקור הרוע והרהב הפוגעים באדם ובמלכות האל . נראה כי הנחש-לווייתן מייצג, למעשה, את הכוח האלוהי, המבקש לחזור מן ההרמוניה שבבריאה אל מצב הכאוס והתוהו ובוהו האחדותי והאין סופי של טרם בריאה, לנחש נודע תפקיד מרכזי במאבק הכוחות הדינמי המתחולל בתוך עולם האלוהות. הנחש האוחז בפיו את זנבו, הידוע בשמו היווני - אורובורוס, הינו סמל מיתי עתיק יומין. האורובורוס מסמל את מצב הכאוס והתוהו ובוהו, זו השלמות האלוהית הסינגולרית של טרם בריאה והתהוות, כמו גם הביטוי לכוח האלוהי(מידת הדין – שרו של ים ) המבקש לחזור מן ההרמוניה שבבריאה אל מצב התוהו. במובן זה ניתן להבין כיצד נחש זה המצוייר כמי שאוכל את זנבו שלו, נתפס כיריב וכמורד באל הבורא, או כמפלצת המאיימת לטרוף את העולם.
ושוב אנו באים לשאלה מה פשרה של תמונת עולם זו ואיך בכל זה מצטיירת הסוכה המסתככת בעורו של הלוויתן.?
כבר עתה ניתן לומר כי הבטחת הנביא בזכריה כי העמים כולם להוציא את מצרים יבואו לחוג את חג הסוכות בביהמ"ק בירושלים היא ציר מרכזי בהבנת משמעות חג הסוכות וחיבורו לתנין מצריים – ולסוכת לווייתן גן עדן.
, חג הסוכות הוא החג המציין את המעבר משנה לשנה, על פי לוח השנה החקלאי (בניגוד ללוח השנה ההסטורי, שהתחדש ביציאת מצרים כלוח מיוחד לעם ישראל, שתחילתו בחודש ניסן). האסיף הוא השלב האחרון בפעילות
החקלאית. מיד לאחריו מתחילות מלאכות הזריעה והחרישה בימי החורף, עד לחג האביב; קציר החיטים
והשעורים בימי העומר, קיץ התאנים ובציר הענבים, עד לסיום האסיף בחג הסוכות.
מסיבה זו מכנה התורה את סוכות - "וחג האסיף בצאת השנה" (שמות כ"ג, טז), ובמקום אחר - "תקופת
השנה" (שם ל"ד, כב). ובזאת מובן גם מדוע מעמד הקהל מתרחש דווקא "במועד שנת השמיטה בחג הסכות"
(דברים ל"א, י), כסיום מחזור שבע השנים.
מיקומו של חג הסוכות כעת האסיף בסוף שנת העבודה, מבאר היטב את מימד השמחה, הבולט במיוחד בחג זה - זמן
שמחתנו. כבר בחג השבועות, בעת הקציר, ישנה שמחה מסוימת (דברים ט"ז, יא), "אך השמחה היא כפולה
ומשולשת בחג הסוכות, כאשר נסתיים האסיף של כל פירות השנה" שהרי מצות השמחה כתובה בחג
הסוכות שלש פעמים (ויקרא כ"ג, מ; דברים ט"ז, יד-טו).
סוף שנה, הוא גם תחילתה של שנה חדשה, ובצד השמחה והסיפוק על אירועי השנה שעברה, מתעוררים
בלב האדם החששות והדאגות לקראת השנה הבאה האם יהיה אסיף דומה בשנה הבאה ? האם יהיה גשם?
ארץ ישראל תלויה, כידוע, בחסדי שמים: "...למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' א-להיך דרש אתה תמיד
עיני ה' א-להיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, יא-יב).), שומעים בני ישראל אל מצוות ה' - "ונתתי מטר ארצכם בעתו, יורה ומלקוש " (פס' יד) ואז "ואספת דגנך תירושך ויצהרך" . ואם לא אז"וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תיתן יבולה" (שם, פס' יז). מחד דואגת התורה להביא את שמחת האסיף לפני ה' באמצעות ארבעת המינים כנציגות היבול "ושמחתם לפני ה' " – להכיר תודה ולהכיר במי שאחראי והסיבה לשמחה .
: "א"ר אליעזר: הואיל וארבעת מינים הללו אינם באים אלא לרצות על המים, וכשם שארבע מינים הללו אי אפשר בהם בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים" "א"ר יוחנן: מוליך ומביא - למי שהארבע רוחות שלו. מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי: א"ר חמא בר עוקבא א"ר יוסי ברבי חנינא, מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים".
מאידך, מבקשת התורה לצאת לסוכה ארעית על מנת לקבע את תחושת התלות והזמניות כנגד תחושת הכוחנות שיכול אדם להתמלא נוכח האסיף . זהו חששה של התורה "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה." באה התורה להזכיר את תקופת החוסר כל של "בסוכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם מארץ מצרים " ללמד כי אין זה מובן מאליו ולולא הוא היינו נותרים בסוכות . אם נזכר בהיעדר נוכל להעריך את הנמצא בפנינו ונוכל להודות ולשמוח בפני מי שהעניק את השפע . דומה שהקב"ה מבקש לעצב את א"י כגן עדן מקדם ולספק את כל צרכינו "ארץ לא תחסר כל בה ואכלת ושבעת " אלא, שכאדם הראשון הכרח הוא לקבע את תודעת הנבראות והתלות על מנת שלא יגאה ליבו של אדם ירהב וישתחץ "כוחי ועוצם ידי עשו את החייל הזה" אין עוד מלבדי "ואני עשיתיני" תודעה של כוחנות עריצית ומשעבדת שהיא המקור לרוע האנושי ולרעות החברתיות והמוסריות . חינוך לתודעה זו של תלות עושה האל בארץ ישראל , כפי שאמרנו , באמצעות הגשם " למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' א-להיך דרש אתה תמיד עיני ה' א-להיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, יא-יב).),
"עץ הדעת אתרוג היה " נוטע את ארבעת המינים ואת סוכות בגן עדן וממילא את הנחש – לוויתן –תנין כמצריים שהוא האנטי תיזה לתרבות הדתית שאלוקים מבקש לעצב כאן בארץ " לא כארץ מצריים " שם היאור מבטיח את היבול ובתוך כך גם את תודעת הכוח.
"וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. יז וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. יח וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְהוָה אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. יט זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת". (זכריה טז) חג הסוכות עתיד להיות חג אוניברסלי הוא החג העתיד להעלות את כל העמים לירושלים לקבל אלוקותו של ה' יתברך כדי כך ש"יהיה ה' אחד ושמו אחד "(זכריה יד ט' ), ומי מפריע ? מצרים . תנין מצרים . מדוע? משום יאור מצריים . משום שאין עליהם הגשם ויש להם יאור . ומשום כך אין הם תלויים בה' ואדרבא אינם יודעים אותו ואינם רוצים לשמוע בקולו. את מצריים כמו את התנין- לוויתן צריך ה' לכלות לשם האחדת שמו עימו.
סוכות הוא חג הגשם . ניסוך המים ומצות ערבה והושענות - שאינן מופיעות במקרא, תופסות מקום חשוב באירועי הסוכות,: "אמר הקב"ה: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי השנה" (ראש השנה טז.). הגשם הוא מטה האמונה ביד ה'. הוא הכלי להמלכת ה' בארץ שיהיה לה קיום הממשיך את הבריאה קיום ששם ה' נקרא עליה. קיום שבו נשמר היחס הנכון בין בורא ובין האדם הנברא ואז הבריאה כדאית. קיום בו השפע החומרי אינו מסתיר את האל אלא מגלה ומעצים אותו . התנינים , הנחש , הלוויתן סמלי הרוע בעולם מובילים לנתוק ולהסתרה של האל ולהעצמת האדם "והייתם כאלוקים" . האדם כמקור הכוח, כרבון וכמכונן יושחת וישחית את העולם עימו. בכך כמו הים ושרו יובילו הנחש -הלווייתני את העולם לכלייתו . ישיבוהו לתוהו ובוהו שהיה בו. ואולם סופו של הלווייתן בגלגוליו, שינוצח בידי בוראו ובידי אנשים צדיקים שקיום מצוות הסוכה שלהם הגינה עליהם מפני הרוע הכוחני הלוויתני-האימתני. הם יזכו ליישב בסוכה שתעשה מעורו של הלוויתן . הלווייתן ייעשה סוכה. הכוח ירוכך לצילה דמהימנותא .
ואולם לא די בכך . עדיין יש להעמיק ולחקור מה עניינו של הלוויתן ? במה הוא משיב לטענות איוב? האם בעובדה שהרוע המציאותי שמקצתו הוצק על ראשו של איוב הוא תוצר של הלוויתן המשדד את מערכות ההרמוניה המציאותית.? האם משמעות הדבר כי הלוויתן כמו השטן שאף הוא גילום של הרוע מצליח להסית ולחולל הרס למרות הנוכחות האלוקית ? האם עניינו כשל הנחש –תנין בגן העדן שממריד ומצליח למרות הנוכחות והצו האלוקי ? האם במשמע כי מתקיימים במציאות כוחות רוע הנאבקים במשפטו ופעולתו של אלוקים ופעמים אף יכולים לפגוע אפס קצהו ? האם איוב התנחם בכך שלעת"ל יהיה ה' אחד ויבוער הרוע ובינתיים מצב הדברים דורש ממנו להזדהות עם אלוקים ולהניח לו למצות את דינו? האם זוהי משמעות הכתוב "לווייתן זה יצרת לשחק בו"- כלומר להתעלל בו?
ברור הוא כי בדיון הזה אנו נעים בין פשוטי המקראות לבין קריאה מטפורית – מיתית שלהם .
את קריאת הכיוון הבאה אני מתכוון לסמן בעקבות הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק כג. והנה דבריו:
"אשר לדברו יתעלה אל אליפז: כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב (איוב מ"ב, 7) - אמרו החכמים בתור התנצלות על זאת: אין אדם נתפשֹ על צערו , כלומר, שנמחל לו מחמת עוצמת הייסורים. אופן זה של דיבור אינו בגדר המשל הזה. אלא הטעם לזאת הוא מה שנבהיר לך עכשיו, שהוא חזר בו מדעה זאת, שהיא בתכלית הטעות, והוכיח הוכחה מופתית שהוא טעה בה. אין להכחיש שזה מה שעולה ראשונה על הדעת, ובמיוחד על דעתו של מי שפוגעים בו פגעים בעודו יודע שהוא לא חטא. לכן יוחסה דעה זאת לאיוב. אבל הוא אמר מה שאמר כל זמן שלא היתה לו ידיעה ולא ידע את האלוה אלא על-פי המסורת, כמו שיודעים אותו המון בני-התורה . אבל כאשר ידע את האל בידיעה ודאית, הודה שהאושר האמיתי, שהוא הכרת האלוה, מובטח לכל מי שמכיר אותו, ושום פגע מן הפגעים האלה כולם לא יעכיר לאדם את האושר הזה. רק כל זמן שהוא ידע את האל מתוך מסורות, ולא בדרך העיון, דימה איוב שמיני האושר המדומים האלה, כגון בריאות, עושר וילדים, הם התכלית4 לכן נבוך מבוכות אלה ואמר דברים אלה. זאת היא המשמעות של דבריו לְשֵמַע אֹזֶן שמעתיך, ועתה עיני ראתך. על כן אמאס ונחמתי, על עפר ואפר (שם, שם, 5-6). לפי העניין משתמע: על כן אמאס כל אשר הייתי מתאוֶה, ונחמתי על היותי בתוך עפר ואפר, כפי שהונח מצבו: והוא יֹשב בתוך האפר (שם, ב', 8). ובשל האמירה האחרונה הזאת, המורה על ההשׂגה הנכונה, נאמר בעקבות זאת כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב (איוב מ"ב, 7)."
וכך בתמציתיות פירוש הדברים : איוב העלה את שאלת הרע והצדק האלוהי מתוך תודעה דתית אמצעית . כלומר הכרה ועבודה דתית לשם צרכים שונים . התגלות ה' מתוך הסערה היית עבורו הכרת האמת האלוקית והדתית כתכלית לעצמה . תודעה כזו הינה בלתי אמצעית ועל כן הקורות את האדם אינן חלק מעולמו הדתי . בתוך כך בטלה שאלת הצדק האלוקי בעולם משום ששאלה זו עולה רק בהקשר של שיח דתי אמצעי, בעולם של עבודה שלא לשמה .
איוב שלפני ההתגלות היה כדוגמת אדה"ר לאחר החטא העוסק בשאלות ערכיות ומוסריות משום היותם טובים או רעים לאדם . אלה מכונים בפי הרמב"ם מפורסמות משום שה"אמת" שבם מונחת בתפיסת התועלת שלהם . בעולם תודעתי-דתי נמוך שכזה צצה בעיית הרוע בעולם . ואכן מי שחולל זאת והוביל את האדה"ר לעמדה כזו היה הנחש.
ואולם איוב שלאחר ההתגלות ה' בסערה ואחר המפגש עם הלווייתן (תוספת שלי רה"א) שב להיות במדרגת אדה"ר שלפני חטא עץ הדעת מצב של ידיעת מושכלות ועשייה של האמת מפני האמת התבונית שבה ללא כל שיקולי תועלת . במצב זה מבוטלת קללת הנחש ומתבטלת בעיית הרוע . לא מפני שמתבטלים חוקי הטבע והתוצרים ההרסניים שבעקבותיהם אלא בגלל שהם מפסיקים לשמש עניין בשיח הדתי. שאלת הרוע והצדק האלוהי הם עניין תודעתי המתבטל בתודעה דתית גבוהה יותר.
במובנים אלה צדק השטן – בהסיתו את ה' לבלע את איוב שכן איוב בזמן עושרו וטובתו וגם לאחר מכתו בפולמוסו הוא עדיין "תם וישר ירא אלוקים וסר מרע " הוא אינו אוהב אהבה שאינה תלויה בדבר . הוא אמנם אינו "מברך " את ה' חלילה אבל, הוא תובע את האלוקים למשפט כמו אברהם בשעתו . הוא עסוק בצדק האלוקי כמו משה רבנו בשאלת הראני נא את כבודך . וכמו שאברהם נתעלה למעלת אברהם רחימא לאחר העקידה שניטרלה את שאלת הצדק והמוסריות, וכמו שמשה זכה לראות בייסורין של אהבה אצל ר"ע בעודו תובע את ה' ל"זו תורה וזו שכרה", כך איוב זוכה עתה . הזוהר מוצא פגם באיוב שלפני ההתגלות ובמי שהוא 'סר מרע' ואינו נותן לסטרא אחרא את חלקו, וטוען שאי אפשר לתאר את 'מעשי בראשית', כלומר את השתלשלות האלוהות, ללא 'סוד התנין הגדול', שהוא 'סטרא אחרא' או השטן.
. הנחש-שרף מלבד שהוא השטן , סמאל , הוא גם מלאך המוות . שהרי הנחש ידע ככל הנראה גם את סוד עץ החיים המעניק חיי נצח למי שאוכל מפרותיו. על כן דאג להאכיל את אדם וחווה מעץ הדעת כדי שיגורשו מהגן ולא יזכו אלא לחיי תמותה. הגם שהנחש נותר סמל לחיבור וליצירת החיים לאחר החטא.
דבר זה אנו למדים בין השאר מאותו מקור בלתי פטור " לוויתן זה יצרת לשחק בו " השחוק כפי שאנו מכירים יש בו מן השעשוע המיני המחבר כמו שביאר המהרל : בבאר הגולה, באר רביעית
"אמנם מה שאמר כי הוא משחק עם הלויתן דוקא, רצו לומר בזה, כי יש אל השם יתברך תכלית התאחדות עם ברואיו. אף כי בודאי שאין השם יתברך מתאחד עם הנמצאים, והוא נבדל מהם, רק שרצונו מתאחד עמהם. וזהו עצם השחוק כמו שיתבאר. ודווקא לויתן, ... כי הבריאה הזאת בפרט מבין כל שאר הנבראים היא מיוחדת אל הרצון .... ואין בריאה מיוחדת אל הרצון רק הלויתן. ודבר ידוע למבינים כי הלויתן לפי חשיבות ומעלת בריאתו כמו שספרו עליו רז"ל (ב"ב ע"ד, ב'), הנה ראוי הוא ביותר אל חיבור הרצון בפרט. ... לשון לויה וחבור, כי בריה זאת מיוחדת להיות לרצון אליה. ועצם השחוק אינו רק חבור והתאחדות עם הדבר לא זולת זה, ולפיכך אמרו שהוא ית' משחק עם הלויתן. ...עצם השחוק בעצמו הוא התאחדות הרצון עם דבר אחד.
משום כך הגם שהמפגש עם הלווייתן שהוא מחד התנין הגדול , השטן , מלאך המוות ומידת הדין פוגעת אמנם מאוד קשה ואולם היא גם זו שמביאה את החיים , התרופה והארוכה כשמתמודדים עימה ויכולים לה .
הנחש מתגלה כציר קוסמי המחבר עליונים ותחתונים: משום כך נוכל למצוא במקרא רמזים להיות הנחש יצור אלוהי קדוש. הן הנחש בעל כנפיים היודע לעוף הוא השרף המופיע בחזונו של ישעיהו הנביא " וארעה את אדוני יושב על כסא רם ונישא ... שרפים עומדים ממעל לו שש כנפיים לאחד בשתיים יכסה פניו ובשתיים יכסה רגליו ובשתיים יעופף..." ( ישעיה ו, א-ג ) ועוד: "כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף" ( ישעיה יד' כט), " אפעה ושרף מעופף ( ישעיה ל, ו). הנה כי כן, מופע מיוחד של הנחש הקדמון כפי שהציגו ישעיה הנביא היה שרף בעל כנפיים.
הקללה שנתקלל הנחש, "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" המלמדת כנ"ל שקודם הילך ברגליים ובידיים ואף עף בכנפיו. : "על גחונך תלך ידיך ורגליך תחסר לא תישאר לך אוזן ולא כנף..." ( ספר אדם וחוה כו, ג ).
מטהו של משה ההופך נחש אינו אך מבשר את היכולת המאגית להילחם בחרטומי מצריים ובאלוהיהם אלא גם יכולת של תיקון וגאולה .
יכולת זו מובעת במפורש בציווי האלוקי למשה להתקין נחש נחושת לעם במדבר " עשה לך שרף..." על מנת לרפאם מהכשות הנחשים. "ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך: וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל: וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש : ויתפלל משה בעד העם ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי: ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי. ( במדבר כא, ט ).
הנחש- שרף, ידוע משום כך גם כסמל לרפואה, נחש זה המשיך לעמוד בבית המקדש והיו מקטירים לו כאילו היה אל ממש, עד לסילוקו ע"י המלך חזקיהו ( מלכים ב' יח' ד' ). הסיפור על נחש הנחושת הוא ביטוי לעקרון ההומאופטי על פיו גורם המחלה הוא גם המרפא לה, מה שממית הוא גם המחיה, ובאנלוגיה טיפולית- המפגש עם גורמי הטראומה הנפשית ו/או חשיפת הקונפליקטים הלא מודעים לאור המודעות הוא גם המפתח לתיקון ולאינטגרציה נפשית מחודשת.
הנה כי כן המקובל מהמאה ה-13 יוסף ג'יקטילה, בספרו 'סוד הנחש ומשפטו': "ודע והאמן כי הנחש בתחילת בריאתו היה צורך גדול בתקון העולם בהיותו עומד במקומו והוא שמש גדול נברא לסבול עול הממלכות והשעבוד וראשו עד במתי ארץ וזנבו עד שאול ואבדון, ובכל העולמות כולם היה לו מקום וצורך גדול לתקון כל המרכבות כל אחד במקומו וזהו סוד התלי הידוע בספר יצירה והוא המניע על הגלגלים והמהפך אות ממזרח למערב ומצפון לדרום".
מקובלים רבים רואים ב "תלי" הנזכר בספר יצירה דימוי לציר סביבו סובב היקום או הגלקסייה . על פי פרשנות זו, המילה תלי באה מהשורש תלה ומשמעה שהיקום כולו נתלה ומוחזק על ידי הנחש שבמרכזו. ברוח זו הולך גם ספר הזוהר המבאר:
"...מועטים אלה היודעים את סוד מעשה בראשית בסוד התנין הגדול ועל זה למדנו שכל העולם כולו משתלשל אלא על סנפירו של תנין."
כך למשל ספר הזוהר מתאר את הנחש הבא אל האיילה המעוברת (השכינה) על מנת לנשכה ולפתוח את רחמה. פתיחת רחמה של האיילה- אישה- שכינה, מתבצע במהלך פרדוקסלי, על ידי הנחש, אשר דווקא בשל מהותו השטנית, נתפס כי שמסוגל לנקז את הטומאה והדינים שיש בנקבה האלוקית . על פי הזוהר, כתוצאה מנשיכת הנחש- נולד המשיח, כלומר דוקא היסוד השטני הוא המכשיר המאפשר את אפשרות החיים והגאולה. במיתוס השבתאי מזוהה הנחש מפורשות עם שבתאי צבי- המשיח הגואל, שנתפס על ידי מאמיניו כנחש קדוש הרובץ בתחתית בור, מקום הטומאה היכן שנחשים רובצים, והוא נאבק בהם על מנת להעלות את הניצוצות מן הקליפות .
בהקשר זה יש להביא כאן את הגימטריא משיח = נחש.
הגם שבידינו הסבר מניח את הדעת לשאלה: מדוע האלוהות האחת מתפצלת בתודעת האדם לאל בורא האחראי ליצירת העולם וסדריו (יצר החיים) ולנחש דמוני השואף להחזיר את העולם לכאוס אחדותי (יצר המוות), עדין מטרידה השאלה : לשם מה כל זה ? מדוע נזקק האל הבורא הכל יכול למאבק חורמה אכזרי בנחש-לוויתן הכאוס ? מה יש " להרוג", "לשבר", "לרוצץ, "ולסרס" את הנחש- תנין- לוויתן ( ישעיה כז' א', תהילים עד, יג-ד )אם אפשר מלכתחילה למנוע את מציאותם?
את ההצעה הבאה הריני יונק מתפיסתו הקבלית של הרמח"ל כפי שמתבטאת אף בספרו "דעת תבונות" וכפי שהיא מוטעמת בהגותו של הרב קוק.
בריאת העולם היא תהליך בהשתלמות האלוקית . האלוקים השרוי באינסופיותו ובכל יכולתו קודם הבריאה היה חסר מובחנות (כפי שמופיע במדרשים על בעיית המלכות , הטוב, הרחמנות וכדו' של האל בהעדר בריאה ). האינסופיות לא הכילה את העולם הפיזי והחוקי המוכר לנו. עולם שחומרו מעלים את אורו האינסופי של אלוקים . ואעפ"י כן מן הרצון האלוקי היה לצאת אל ההעלם , להצטמצם ולברוא עולם . עולם שדווקא מתוך חומרו וההעלם שבו, עולם שמתוך הריבוי והרע שבו יוכר האלוקי האחד והאינסופי. השלמות האלוקית שלעתיד במצב של אינסופיות הכוללת בתוכה מובחנות ולכן מודעות היא גבוהה יותר מאותה שלימות שלעבר קודם הבריאה . האלוקים כביכול זקוק לאדם שיעמוד במפעל הזה הוא צריך עבודת אדם לצורך גבוה. הנחש-תנין-לוויתן-שר של ים –תהום –שטן –מלאך המוות ואף מידת הדין- הוא המתנגד האולטימטיבי והמורד המתמיד להכשיל את המפעל ולהשיבו לכאוס . גדלו הדמוני-שטני-מפלצתי של הנחש הזה מעמיק מאידך את מורכבות התהליך ומותחו לשיא, כך שבהתגברות עליו הוא זה שיביא לשלימות היותר עליונה ולאחדות היותר שלימה של האלוקות. האנטיתיזה החריפה והמועצמת שלו תביא לבסוף לסינתזה האלוקית והאחדותית המכוננת לאחר הנצחון על הרוע.
הנחש בגן העדן העניק לנו באמת את האפשרות להיות כאלוקים אך לאחר היותנו יודעי טוב ורע . לו היינו בוחרים בעץ החיים שמא היינו חיים עד עולם כתינוקות מונקים בשפע חלב וללא ידיעה מבחינה וזהות עצמית .היינו אדם הראשון שקודם הנסירה אחודים באלוקינו כתינוק ברחם אימו. היינו באלוקים קודם שנברא העולם. לא היינו!
במובן זה, הנחש הוא סמל לכוח, לדחף התפתחותי, לעוצמה יצירתית אוטנטית ומתחדשת המניעה את גלגל החיים, להתהוות הריבוי מהאחד ולשיבת הריבוי אל האחדות הבלתי מובחנת וההיולית. הנחש בגן עדן פעל על פי טבעו כאשר חשף את אדם וחווה לממשות הקוטבית-מינית החקוקה בגופם ולטבע הריבוי - דעת טוב ורע, של תופעת העולם שמחוץ לסימביוזת גן העדן. הנחש הוא זה המאפשר לאדם וחווה להיפרד מגן העדן ולצאת למסע רב תהפוכות וקשים, המזמן עבורם אפשרות לגדילה נפשית כמו גם לכל תינוק הנפרד מחיקה המערסל של אמו בתהליך האינדבידואציה.
הנחש פתח ופותח בפנינו את החמדה, הכוח, הגאווה, כדרך להיות כאלוקים. ואולם, אם ולבטח בסופו של יום- בקיצה של ההיסטוריה האנושית –הנוכחית נכיר כי לא זו הדרך , תהיה הדרך הזו המקפצה המשמעותית ביותר להיות כאלוקים . כיתרון האור מן החושך . הנחש הזה הופך להיות המשיח. כאן הנחש, שבתחילה הוקא אל מחוץ לעצמות האל והוכר כשטן וכמדיח, חוזר אל מרכז ההויה הנפשית והאלוהית כמאחה, מרפא וכגואל או בלשונו של משורר תהילים: " אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה".
לעתי"ל נחזור לגן העדן , לא נצטרך עוד לנחש , לא נעבוד את ה' עפ"י מה שהוא טוב למאכל לנו , נכיר בארעיות החומר כשלב ביניים לצורך גבוה , או אז במקום פרי עץ הדעת נאכל את בשר הנחש- לווייתן ומעורו ועורלתו הפאלית תעשה סוכה .
כתנות העור שנאלצנו ללבוש בשל הנחש יהפכו לכתנות אור אלא שהפעם תיצרב בהם ההיסטוריה האנושית – היסטוריה צורך גבוה - ההיסטוריה של הרע שלא צלח להשבית את המפעל ודווקא משום כך הצליח להמיר את העור המגושם לאור אינסוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה