ביאור לשבע ברכות הנישואין / ראובן הכהן אוריה

ב"ה                        ביאור לברכות הנישואין / ראובן הכהן אוריה

 

 

סדר שבע ברכות

1.   סַבְרֵי מָרָנָן, לְחַיִּים. בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן.

ברכת היין היא ברכה על תוצר התהליך שעוברים הענבים עד היותם ליין . הענבים נתונים כיחידים זה על גבי באשכול  והנה הם מתרסקים לעיסה אחת שהתסיסה בה משנה את כל מתיקות הפרי ומביאה לכלל מיץ שכוחו וסגולתו לשמח . יין ישמח לבב אנוש . אנו שותים יין כדי שברכות השמחה יצאו מלב שמח ויחולו על לב שמח. כדי שהשמחה של הנישואין תהיה תוצר של ריסוק היחידאות של החתן והכלה ויכללו לכלל עיסה משפחתית אחת עד לתמורה המוציאה תוצר משמח פרי האהבה .

2.   בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ. .  (ברכה עם פתיחה ובלי סיום)

"שהכל ברא לכבודו" . לכבודו של מי? אפשרות אחת היא: כי ברכה זו פונה לנאספים לשמחת החתונה ואומרת: ה' עשה הכל לכבודו של אדם הראשון לשם נישואיו ואף אנו הולכים בדרכיו ועושים הכל לכבודם של החתן והכלה.  זה בשל התרומה המיוחדת של השמחה הפרטית למימושו של האידיאל הכללי והעליון שבהתפתחות הדורות. לעומת זאת מאחר ולברכת הפתיחה  אופי כלל עולמי ואפשר שהיא באה לבטא  את היותו של האלוקים  "בורא" וכי כל מה שברא לא ברא אלא "לכבודו" – כבוד האל עצמו . בריאת העולם כולו ובכלל זה את האדם היא כבודו של האל . "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו (ישעיה מג, ז). ואומר: ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד (שמות טו, יח)"  . בריאת חיים על ידי בני הזוג שואבת את כוחה מבורא-הכול . (אדר"נ מא, טז). והיא לשם שותפות בבריאת מעשה בראשית.

 במה הבריאה לכבודו של ה' ? מה הוא כבוד ה' ? לשם מה צריך ה' כבוד? ועל הכל אנו מברכים את ה' ברוך הוא שברא לכבודו איזו ברכה היא זו ? בריאת הכל - שמיים וארץ היא מצב המכבד את ה' . בעצם העובדה שיש אלוקים בטרם הבריאה ויש אלוקים בתוספת הבריאה מלמדת כי המצב המאוחר הוא טוב יותר . "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד"

טוב האלוקים נגזר מבריאתו את העולם משמע מפנייתו מחוץ לעצמו (האינסופי) אל הנבראים . טובו זוכה למימוש ולהשלמה באמצעות המתן וההטבה  לבריאה . אלוקים עצמו פונה אל הזולת ומכונן בכך את אלוקותו – כמטיב ורב חסד.. " אין מלך בלא עם,".- טבעו של הטוב להיטיב . הא-ל ברא את העולם כדי להיטיב (רס"ג ), . הבריאה והיצור האנושי במרכזה  מוציאה את טובו של הא-ל אל הפועל . משום כך נברא האדם בצלם הא-ל על מנת להוציא את טובו של האדם את אנושיותו, אל הפועל בפנייתו אל האדם העשוי בצלם הא-ל. ובכך מכוננת אנושיותו.

 

 

3.   בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם.           

       (ברכה עם פתיחה ובלי סיום)

אנו שבים לחופה הראשונה בגן עדן ומברכים את ה' על יצירת האדם. כוחו של הקב"ה מתגלה ביצירת האדם שכוחו  דומה לכוח אלוקיו כיוצר. זה בעזרת החיבור שבין זכר לנקבה- שהם קרואים 'אדם'. כהמשך לרעיון בריאת הכול על ידי האל, בא רעיון יצירת  האדם. לשון ה"יצירה" נובע מלשון המקרא: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ח:) "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (שם יט-כ )  עוד  מוענקת לאדם היכולת לשלוט ביצורים האחרים בעולם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם... וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (שם א, כו). הבריאה היא יש מאין והיא פעולה אלוקית.  היצירה היא יש מיש והיא אפשרית כיצירה של האדם . ואכן יצירת האדם אדם אחר היא מיצירה קודמת קיימת וכך נסיגה לאחור עד האדם הראשון שנוצר מעפר הארץ שנברא לכבודו של ה'.

 

 

 

4.    בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ. בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ. וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה', יוֹצֵר הָאָדָם.                    

לפי רש"י זו הברכה הראשונה "אשר יצר את האדם בצלמו ......וגו' " .ולכן יש ברכה עם פתיחה ועם  סיום. זו ברכה ארוכה מקודמותיה ויש בה שני עניינים . צלם ובניין. ברכות שאינן פותחות בברוך ומסיימות בברוך הן ברכות קצרות. תופעה זו בנויה על הכלל לפיו כל ברכה הסמוכה לחברתה אין פותחים בה בברוך כיוון שהברכה הקודמת סיימה בברוך.

 

הואר לי כי הקב"ה מספר לנו כי הוא התעסק בבניין המשפחה כדי שנהלך בדרכיו. מה הוא שימח רעים שהיו לאהובים אף אנו נעשה כן. מה הוא עשה זאת בשביל הפוטנציאל העתידי הגלום בהתפתחות ובעבודת הדורות אף אנו כן. אנו צריכים להביט על מעשה הנישואין כחלק ממימוש הפוטנציאל האלוהי הטמון באדם וההולך ומשתלם במהלך ההיסטוריה עד לשלימות שבה האדם יודע את אלוקיו וחוזר ומתקן את הריחוק והניכור שבחטא גן עדן. וכשם שהקב"ה לא דקדק במקרה הקונקרטי שעמד בפניו, אל לנו להביט בגמ"ח הכנסת כלה מי האנשים הקונקרטיים שבפנינו, חשובים או לא. עלינו לראותם כחלק מהרצף הכללי של האלוקי שבאדם שמתוך ההיסטריה המתפתחת באמצעות החיתון וההולדה זוכה למימוש ייעודו היהודי והאלוקי. ברכת "אשר יצר את האדם בצלמו ".   כל חסדי ה' שעשה עם האדם הראשון כולל יצירת חווה ונישואיו עימה. מכיוון שברכה זו נאמרת בשעת האסיפה והכינוס של כל האנשים לגמול חסד עם החתן והכלה לשמחם ולעשות צרכיהם, הרי הם כאילו נוהגים כמו ריבש"ע והולכים בדרכיו ולכן זהו כבוד ה'. אנו מברכים על יצירה שניה – יצירת הזוג אדם וחווה, וכיוון שהיצירה הראשונה היא עיקר שממנה התהוותה היצירה השניה- מברכים גם על הראשונה.

א"א לקיים את הצו 'פרו ורבו'- ההמשכיות – כאדם בודד. ולכן, היה צריך להתקין ממבנה הצלם הראשוני צלם מפוצל בהופעתו (זכר ונקבה) כדי לשמור "בניין עדי עד" – המשך קיומו של מין האדם. במקום שהקב"ה יצור כל פעם מחדש אדם הוא יצר את האדם במנגנון של הא-ל היוצר בעצמו. במעמד החופה אנו מציינים כי החתן- כלה במשותף כצלם אלוקים הופכים להיות היוצרים כאלוקים ו"בוראים" אדם מתמשך לעדי עד. "ברוך אתה ה' יוצר האדם"- שיוצר אדם כאלוקים. 

לדעת רש"י זו הברכה המציינת את בריאת האישה.מהאדם הראשון הקיים כיחידה אחת התפצלו שני חצאי האדם הזכר והנקבה .  האדם נברא בתבנית של צלם אלקים והאשה היא חצי הפאזל בתבנית צלם זו. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כו-כז).  צלם זה מתממש בהיותו יוצר בחיבור ויצירה של המשכיות- בהולדה של אדם חדש– קיום המין האנושי לעדי עד. החתימה  "בא"י יוצר האדם" באה לבטא את משמעות החיבור, האיחוד המחודש – חזרה לשלימות היחידה הראשונית "ויקרא שמם אדם". יוצר האדם חל אף על הבשר האחד שהוא פרי אהבתם של הזוג . הוא מימוש צלמם השלם . ביצירת הוולד על ידי שני בני הזוג , שני חצאי הצלם נוצר האדם נוצר הצלם מתיילד דמות דיוקן האלוקים .

מדהים הוא הרעיון היהודי כי הא-ל האינסופי  ש"לית מחשבה תפיסה בו כלל" מציג עצמו כתואם צלם אדם ,  כטוב  וכרחום וחנון על מנת לשמש מופת של דוגמא אישית לשם הנעת האדם להיות מוסרי , טוב ומלא רחמים.

לראות באדם "צלם א-ל" כהצעת  בן עזאי ככלל שהוא גדול ומחייב יותר מהפסוק ו"אהבת לרעך כמוך", הוא צו במיוחד לבאים בברית הנישואין .!

המשמעות הדתית של התנועה הזו היא כפולה . ראשית להניע את  האדם למקורותיו פנימה . להתבוננות בעצמו . למקורות המוסר והדת הנמצאות  בתוכו ויוצאות אל מעבר לו. שנית , להניע את החתן אל ההרחבה האנושית של צלמו, אל חברתו שבתיקונה ובאושרה יממש את ייעודו כאדם העשוי בצלם א-ל.   "...כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותירצני"

 

 

אאיר כי צלם אלוקים מנכיח באשת בריתי את האלוקים . הפניה אל זוגתי , אל פניה אינה מטילה עלי כחתן חובות שמקורן בהדדיות ההסכמית של הברית  , כי אם בדמות הא-ל הנשקפת מפניה . בצלם אלוקים המתאחד פנים בפנים חובר  ה"מקום" אל החברות . "איש ואישה זכו שכינה ביניהם ".

. אין פה מימוש עצמי אלא מימוש ייעודי. ה"אני" אינו חי וגדור בתוך עצמו כיחידה אוטונומית ואינדיבידואלית אלא ה"אני" וה"עצמי" הוא יעודיי – מופנה "החוצה " הוא הרחבה אל מעבר לו,  הרחבה למקורותיו המטאפיזיים הפנימיים והרחבה אל הצלע המשלימה  והחוברת  העשויה בצלם המקור המטפיזי.   . ההידמות לא-ל  בצלם אלוקים, הופכת  את האחריות לזוגיות   לגדולה יותר לאין ערוך מזו שבצו "ואהבת" ומעבר לאהבה רומנטית ככל שתהיה.

 על החתן וכנגדו הכלה  ב"צלם אל" מוטל  חוב אינסופי של דאגה , אחריות והטבה  כשם שהאל אינסופי ועושה כן לאינסוף. הצו "והלכתה בדרכיו" : מה הוא רחום אף אתה רחום " משמעו כי האדם העשוי בצלם אלוקיו ובתבניתו   אף הוא אין הוא מוצא את השלמתו ומימושו אלא באמצעות הפניה לאחר וההטבה לו .

גם הא-ל וגם האדם שניהם יחד מצמצמים עצמם  שניהם מפנים מקום לזולתם ובכך הם זוכים כביכול ,לתודעתם העצמית , ולתחושת קיום מלא וממלא – במעשה האהבה.

 

מה בדו אנפיניות, בפיצול המתאחד עושה אותו לצלם אלוקים ?   "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע, אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב, כ-כד).  סוד המשיכה שבין האיש והאישה הוא בכך שרצון ההתדבקות בא להשיב את המצב ההרמוני הראשיתי שהתקיים ביניהם . לשוב כבראשונה כי מאיש לוקחה זאת . לשוב הביתה ! אל המנוחה שקודם התלאה והחיפוש. אל ההשלמה העצמית . בשיבה זו טמון הנצח ! "והתקין לו ממנו בניין עדי עד . הפיצול שהוא חיתוך , שבר והפרדה נועד להקנות את הנצח לאדם . את הנצח ליקום . האדם ינציח את עצמו בילדו הנולד לו הממשיך לשמור על בריאת העולם ככבוד האלוקי . הפיצול הדו אנפיני יוצר את השאיפה ליצור באמצעות היצר , ליצור בניין עדי עד .  "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע.. לְאִשָּׁה".: "מעשה בר' יהודה בר' אלעאי, שהיה יושב ושונה לתלמידיו, ועברה כלה לפניו... אמר להם: בני, עמדו והתעסקו בכלה, שכן מצינו בהקב"ה שנתעסק בכלה... הוא נתעסק בכלה, אני על אחת כמה וכמה... שְׁתִקְנַהּ הקב"ה לחווה, וקשטה ככלה, והביאה אצל אדם" (אדר"נ ד, ג).! הביטוי "עדי עד" מלמד על נצחיות שהוענקה למין האנושי בזכותה של האישה.

האל היה אחד טרם הבריאה . עם הבריאה כביכול התפצלה ההוויה  לאלוקות מחד ולבריאה מאידך . האלוקים ילד את העולם שיצא מתוכו. כבודו של האלוקים מתגדל ביצירת עולם המובחן ממנו אעפ"י שהוא כלול בו ותלוי בו . דווקא מתוך יצירת השונות לכאורה גובר בכוח האלוקי : גדלה רחמנותו, מלכותו והטבתו . (אם אין לו עם על מי מולך ? על מי יגלה רחמנותו ? ומדרכו של טוב להיטיב ואם אין עולם למי הוא מיטיב  ..... )

אשר על כן צלם אלוקים מצוי ביצירת האדם כמו ביצירת העולם על ידי האלוקים . מה הוא יוצא חוץ לעצמו ומעניק מעצמו ובזה מתגדל כבודו שיהיה ה' ושמו אחד אף אצל האדם צריכה האישה שתצא חוץ לעצמו על מנת שיעניק לעצמו ולא יהיה לא טוב כשהוא לבדו  ועל מנת שתשוב ותתאחד בו  ויהיו הוא והיא אחד . איש ואישה השם אחד והגוף אחד . ודבר זה כשלעצמו הוא הוא סיבת הנצח הוא בניין עדי עד. שמממש  כביכול את הצלם האלוקי – את הבריאה- יצירה האלוקית . הברכה היא תוספת כוח חיזוק והעצמה הגדלת השפע באמצעות כוונתנו ואימוץ רוחנו ורצוננו המצטרף למאמץ העליון והכללי. לא רק ביטוי לכך שאנו מאחלים ומייחלים אלא משתתפים בהתקשרות רוחנו לרוח האלוקית הגדולה השורה בעולמות והולכת ומחוללת פלאות .

ועוד הואר לי  לומר שבניין עדי עד זה לא חל רק על הקוסמוס והאנושות האוניברסאלית היא אף חלה על היצירה וההמשכיות הלאומית  "כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד, אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא... לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה, כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי ה' הֵמָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָּם" (ישעיה סה, יח-כג). עדי עד, הוא ביטוי של נצחיות גם בהקשר האסכטולוגי. באחרית הימים תבנה ירושלים בניין עדי עד, ובאותה העת לא ילדו ילדים מתוך בהלה, אלא ישישו בשמחה המזכירה את שמחת החתן והכלה. שמחת ירושלים היא גם עניינה של הברכה הבאה.

 

5.    שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָה בִּמְהֵרָה בְּשִׂמְחָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ.

        גם ברכה זאת יש בה מן הכפילות: האחד, שמחת העקרה. השני, שמחת ציון. אמנם יש קשר בין הדברים, ירושלים, או ציון, מכונה במקורות עקרהנראה כי יש כאן מזיגה של שני עניינים: האחד, ברכה זאת הנה מעין ברכה לקיבוץ גלויות ולגאולה: "מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ. כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ. וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'... אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם... כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא, ט-טז). אך העניין של גאולת העם והשמחה עקב כך נכרך כבר במקרא בשמחת הכלה: "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ" (ישעיה סא, י).

 

 ברכת "שוש תשיש ותגל העקרה" מתייחסת לפי רש"י וגם לפי פרוש ה"עץ יוסף " לירושלים – ירושלים החרבה שהיא כעקרה שמחכה לקיבוץ בניה העתידים לחזור לתוכה. העקרה היא סמל לירושלים העזובה. : "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה" (ישעיה נד, א). ואולם גם  הכלה, עד לנישואיה נחשבת לעקרה, שכן טרם ממשה את יכולת ההולדה שלה. בחופתה באה היא למשבר הלידה ולכן בוודאי  תשוש ותשמח בצאצאיה.. ולכן אנו מבקשים שכשם ששמחים בשמחת נישואין זו כך תשמח ירושלים בשיבת בניה לתוכה.   וא"כ מדובר על הגאולה העתידה שהיא כשמחת חתן וכלה בעוד הבנים הגולים הם כמו החתן יוצאים ובאים אליה. הכלה, ירושלים שהייתה עקרה והנה נפקדה.

השמחה הפרטית של בני הזוג המתחתן לא יכולה להיות שלימה כיוון שחורבן הכלל נמצא ברקע. אסור שהשמחה הפרטית תשכיח את המצב החסר הכללי. ולכן, בעת השמחה הפרטית יש לציין, לשאוף ולצייר את השמחה העתידית הכללית הלאומית. ויותר מכך- יש לראות את השמחה הפרטית כחלק וכחוליה הבונה ומקדמת את המהלך הכללי והלאומי.

על כן הקדימו ברכה זו של שמחת הכלל לברכת השמחה הפרטית של בני הזוג המסוימים העומדים בפנינו. "אם אשכחך ירושלים... אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"- ישנו הכרח בשמחת ירושלים לשם שלימות שמחתנו הפרטית. רק לאחר מכן ניתן לציין את שמחת הרעים האהובים הנוכחיים .

6.    שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמְּחָךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה.

       "שמח תשמח רעים האהובים " - לפי המהרש"א בכתובות הכוונה לשושבינים האמורים לשמח את החתן והכלה. לפיו, השמחה בגלות אסורה שכן אי אפשר לשמוח כשאין מרכז לאומי רוחני לחיים היהודיים ועמ"י מפוזר בקצוות תבל. משום כך באה הברכה הזו והבקשה אל ה' שבמיוחד בשמחת "חתן וכלה"  שה' בעצמו "ידחף ויניע" את שמחת השושבינים המשמחים – כדי שיוכלו ויצליחו בכל זאת לשמח את החתן והכלה. יש בברכה זו מעין 'בקשת רשות' לשמח חתן וכלה בגלות ובקשה שה' יחזור על אותו מעשה שימוח ראשוני "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ".  בקשה שה' ישמח את הנישאים ו/או את המשמחים כשם שעשה בגן עדן מקדם, מפני שעתה בגלות אין בנו כוח ומסוגלות לשמוח שמחה שלימה.

"משמח חתן וכלה" – היא תפילה על כך שה' משמח את שתיהם שמשמעותה שהוא מברך כל אחד מבני הזוג בנפרד בהצלחה ובשפע. ואין זו ברכה על שמחת החיתון עצמו.  משמח חתן וכלה" – משמח כל אחד בנפרד עד לסיום שבע הברכות בלשון "משמח חתן עם הכלה"- ביחד. רק בסיום הברכות חלה לה ברכת הנישואין שמגדירה את החתן וכלה כנשואים ומותרים זה לזו. שבע הברכות מתירות את הקירבה ובכך מגדירות את הבריאה הזוגית החדשה. עד כאן בורך כל אחד מן הצדדים השותפים לתהליך, וכל אחד בנפרד: האל, האיש ובאופן מרומז האישה. עתה מציינת ברכה זאת את השניים, החתן והכלה הנחשבים ל"רֵעִים אֲהוּבִים". ערך הרעות בין השניים תופס מקום מרכזי. הציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח). מקבל כאן משמעות נוספת. הביטוי רעים מקפל בתוכו גם סוג של שוויוניות, שניהם נקראים רעים, לא איש ואישה ולא חתן וכלה, שמקדימים את הזכר באופן שיטתי לנקבה. על הרעות בהקשר זה נאמר במשלי: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן ה'... אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח" (משלי יח, כב-כד). גם השמחה שמוצא האיש באישה באה לידי ביטוי במקומות רבים, כך למשל: "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה, יח-יט).

שאלת ההקבלה שבין שמחת החתן והכלה עם שמחת "יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם", טעונה בירור. האם היצור הוא האדם? אם כן, היכן מצינו שאדם הראשון היה שמח? בעל הספר "פרדס יוסף" מציע הסבר מעניין: "העניין יש לומר, שרוב הקטטות והמחלוקת בין איש לאשתו, מקורן בגאווה והתנשאות. כל אחד חושב שמיוחס יותר ממשפחת כנגדו, ועל כן נברא אדם יחידי, וממנו נבראה האישה, שלא יתקוטטו... העצה שיעזוב איש את אביו ואת אמו, ישכח הייחוס, וכן היא, ואז יהיה 'ודבק באשתו' בשלום ואהבה ויהיו לבשר אחד: וזה פירוש 'שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם', כמו באדם הראשון שלא היה מקום למחלוקת" (פרדס יוסף בראשית ב, כג). ר' שלמה סופר מציע פירוש אחר: "וזה הוא נוסח הברכה...  שמח תשמח, בשמחה גופנית, רעים האהובים, האלו. כמו שהייתה שמחת אדם הראשון בגן העדן מקדם, קודם החטא, שהיו מלאכי השרת מצננים לו יין וצולים לו בשר, והיה משמש מיטתו, והכול לשם שמיים, בלי שום תאווה והנאה גשמיות. כן תשמח רעים האהובים האלו, וקורים להם האהובים, רוצה לומר אהובים למקום ברוך הוא, על דבר אהבה בתענוגים. ואמר בגן עדן מקדם, קודם החטא" (ספר חתם סופר כתובות ח, ע"א). כל התיאורים המופלאים הללו באים לדרבן את האדם לתקן את מעשיו, לשאוף לחזור אל המצב הבראשיתי, וכל זאת כדי להגיע אל השמחה האמיתית.

 

 

7.      בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה. חָתָן וְכַלָּה. גִּילָה רִנָּה. דִּיצָה וְחֶדְוָה. אַהֲבָה וְאַחְוָה. שָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה ה' אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם. קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה. קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה. קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתַנִּים מֵחֻפָּתָם. וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה (וּמַצְלִיחַ).

 

      ברכת "אשר ברא" לפי המהרש"א עוסקת בייחול עתידי לשמחה שלימה של שמחת חתן וכלה –בזמן הגאולה. יש בברכה הזו תקווה גאולית חוץ מההודאה והשמחה על הקיים אף בתנאי הגלות, ועל החסד שנעשה עימנו בקיום החלקי של עמנו. בברכה זו אנו מבטאים את האופטימיות שבשימוח חתן וכלה, וזה מסייע ומקרב את השמחה השלימה של שמחת חתן וכלה בזמן האידילי "בחוצות ירושלים", ואת השיבה הביתה וברית ה"נישואין" בין ישראל לה'.

, "משמח חתן עם הכלה " היא ברכה על עצם החיתון, על ההאחדה של בני הזוג בשמחה ולכן הנוסח "עם הכלה". "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה, חדוה, אהבה ואחוה ושלום וריעות, מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם, ברוך אתה ה' משמח חתן עם הכלה". (ברכה עם פתיחה וסיום). כביכול אין אנו מסוגלים ורוצים לשמוח 'עד' שיבטיח לנו הקב"ה שישרה את אותה שמחה על ראש ירושלים ובחוצותיה. החתן והכלה אינם מוכנים להיגאל בגאולתם הפרטית לפני שהקב"ה יגאל את העם והשכינה מגלותם. רק אז יהיה אפשר, החתן והכלה יצאו מגלותם הפרטית וה' "משמח חתן עם הכלה". רק אז הם זה עם זו. ברכה זאת חוזרת על הרעיונות שעלו קודם לכן, אם כי בהרחבה יתרה. את המילים חתן וכלה עוטפות שורה של מילים מלבבות: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, חדווה, אהבה ואחווה. כמובן שאין הבדל עקרוני בין המילים האלו והן באות בעיקר לתפארת המליצה. זהו סוג של הידור המיוחד למעמד הנשגב הזה. בעל הספר "משאת המלך" טוען שמדובר במיני שמחות שונים: "שבודאי אין זה רק שמות נרדפים לשמחה, אלא כל אחד ואחד הוא עניין שמחה אחר,..... ואם כן, קשה, מפני מה צרפו בהדי בריאת מיני שמחות גם לבריאת חתן וכלה? ונראה בפשוטו, שמה שמזכירים כאן לבריאת חתן וכלה, הכוונה היא לשמחת חתן על כלה, שהיא גם כן מין ממיני השמחות" (משאת מלך, בראשית ב, כב). מה מיוחד בכל אחת מן השמחות הללו, אין הוא מסביר.

נאיר : אשר ברא" -פגישה של חתן וכלה זו מעשה בריאה של הקב"ה שברא תחילה נשמה אחד שכוללת זכר ונקבה שהיא יחידה אחת שהופרדה באיש ואישה והחתונה היא החיבור מחדש של הבריאה .החיבור הזה חייב להיעשות על מצע של בריאה שהשם ברא :ששון ושמחה ,גילה רינה דיצה וחדווה אהבה ואחווה שלום וריעות. (השם בורא מצע של גילה רינה וכ"ו עבור כל אירוע כפי שכתוב בישעיהו פרק סה: 
(יז) כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב:
(יח) כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ:
(יט) וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה:"
כנגד עשרה שמות שנקראו לשמחה - כפי שמובא במדרש ב שיר השירים רבה
"נגילה ונשמחה בך,"- בעשרה לשונות של שמחה נקראו ישראל, גילה, שישה, שמחה, רנה, פצחה, צהלה, עלצה, עלזה, חדוה, תרועה, ....... ואית דמפקין תרועה ומעיילין דיצה, " [1].

ששון- שמחה עם שאון , שמחה רועשת(האו"ר)  .או שמחה חסירה ללא מיצוי וגמר.(הנזיר הרב דוד הכהן זצ"ל)
שמחה – התפשטות רגשות הלב וגאות עם רגשות רוממות וסיפוק .

גילה - שמחה מאופקת . או ביטוי חיצוני לשמחה.(מהר"ל)
רינה-שימחה מלווה שירה בפה (האו"ר)
דיצה-שימחה מלווה בריקוד (האו"ר) . השמחה לאנשים אחרים .(מהר"ל)
חדווה- שימחה מלווה במאור פנים וחיוך  (האו"ר) או שמחה בלב.(מהר"ל)
אהבה-שימחה הממלאת עד כדי הצפה והעברת לאחרים  לרגש המתפרץ .(האו"ר) נתינה (עיין בספר "מכתב מאליהו ")
אחווה- שמחה המחברת ומשתפת את הזולת כך שכולם חשים אותה יחד. (האו"ר). אחדות.(מהר"ל)
שלום-שמחה מרגיעה . נוסכת שלווה.  שלמות
רעות- שמחה מלווה בנתינה ובהתמסרות לזולת .(האו"ר) מלשון רועה -רעים אהובים מנהיגי הבית -מתייחס להפיכת היחד לקהילה -משפחה (הרב סולובייצי'ק)

על סמך הפסוקים לעיל " כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ:
(יט) וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה:"
כי אם "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה " שמחת החתן עם הכלה משולבת ברעיונות לאומיים, ושוב מובעת הצפייה לגאולה ולשיקום היהדות בארץ ישראל ובירושלים. מתקני הברכות השכילו לבסס את דבריהם על פסוקים המבטאים את שני הרעיונות: "הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא וּרְפָאתִים, וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. וַהֲשִׁבֹתִי אֶת שְׁבוּת יְהוּדָה, וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל, וּבְנִתִים כְּבָרִאשֹׁנָה... וְהָיְתָה לִּי לְשֵׁם שָׂשׂוֹן לִתְהִלָּה וּלְתִפְאֶרֶת, לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ אֶת כָּל הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי עֹשֶׂה אֹתָם... כֹּה אָמַר ה', עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא, מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה, בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם, הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה. קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת, כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה', כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה, אָמַר ה'" (ירמיה לג, ו-יא). ברכה אחרונה זאת הנה מעין הכנה לשלב הבא שעניינו שבירת הכוס ואמירת "אם אשכחך". כאן מקדימים את רעיון שמחת ירושלים לרעיון האבלות על ירושלים. העתיד הלאומי האידיאלי הוא האופק של הנישואין הללו.  יתירה מכך " מְהֵרָה ה' אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם. קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה. קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה." שמחה זו היא שמחת הנישואין בין הקב"ה ששב אל ביתו כחתן לבין ישראל הכלה הגרושה ששבה אל מאהבה הראשון. שמחת חתן וכלה היא מעשה עבודה המעורר עליונים ותחתונים , מוסיף כוח למעלה ומטה לזרז את החיבור בין הבעל האלוקי קודשא בריך הוא לשכינתו – כנסת ישראל . ישיש עלייך אלוקייך כמשוש חתן על כלה .  ברכה זאת חותמת את סדרת שבע הברכות ולמעשה את כל סדר הקידושין.

 

לסיכום:

בשבע הברכות ישנו מעבר מהכלל אל הפרט. מבריאת העולם, יצירת אדם הראשון וגאולת ישראל, עד לשמחת החתן והכלה העומדים בחופה. לא ניתן לנתק בין הכלל לבין הפרט. השמחה היא שמחה פרטית של בני הזוג ומשפחותיהם, אך היא גם שמחה כללית של הקמת משפחה חדשה בישראל. המשפחה החדשה היא אבן נוספת בחומה שמרכיבה את עם ישראל, חוליה בשרשרת של עם ישראל מימי אברהם אבינו ועד לעתיד המיוחל. לכן יש התייחסות גם לעניינים כלליים כמו חורבן ירושלים

שלוש ברכות הבקשה: א. שוש תשיש, ב. שמח תשמח,  ג. אשר ברא.  לפי המהרש"א, ברכות אלו באות לבטא את הקושי בקיום שמחת החתונה לאור המצב בהם נתונים שותפי השמחה- בגלות. כל שמחת כלולות המתקיימת בתקופת הגלות נעשית כאילו בהתנצלות, ומבקשת 'עזרה' מה' לקיומה של השמחה הזו. וישנה תחינה לקירובה של השמחה הגדולה והכללית יותר – שמחת הגאולה. שלושת הברכות האחרונות צופות אל פני הגאולה העתידה. הן מחדדות שאין בשמחת הנישואין הנוכחית כדי לטשטש ולהסיח את הדעת מהמצב הגלותי ומהיות השמחה הזו חלקית ופגומה (אם אשכחך ...). בשעת השמחה הפרטית אנו מעלים קודם את הצורך בהשלמה הכללית –לאומית. אנו חוזרים ומצהירים שאין הפרט יכול ומסוגל לשלמות ולשמחה אמיתית אם אין היא חלק משמחתו של הכלל.

      

 

;

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] .  * עשר סוגי שמחות כנגד 10 סוגי השמחה שעתיד הקב"ה לחדש כפי שנאמר במדרש שמות רבה

"הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד" וכי יש לעתיד לבא חדשות ?והא כתיב (קהלת א) מה שהיה הוא שיהיה???              אלא מוצאין אנו עשרה דברים עתיד הקב"ה לחדש לעתיד לבא, הראשונה שהוא עתיד להאיר לעולם שנאמר (ישעיה ס) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וכי יכול אדם להביט בהקב"ה אלא מה הקב"ה עושה לשמש מאיר מ"ט חלקי אור שנאמר (ישעיהו ל) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים ואפילו אדם חולה הקב"ה גוזר לשמש ומרפא, שנא' (מלאכי ג) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, השניה מוציא מים חיים מירושלים ומרפא בהם כל שיש לו מחלה שנאמר...
, השלישית עושה האילנות ליתן פירותיהן בכל חדש וחדש ויהיה אדם אוכל מהם ומתרפא שנאמר ... הרביעית שהם בונים כל ערים החרבות ואין מקום חרב לעולם, ואפילו סדום ועמורה נבנות לעתיד לבא שנאמר...
החמישי שהוא בונה את ירושלים באבן ספיר שנאמר ...
השביעית שהוא מביא כל החיות וכל העופות וכל הרמשים וכורת עמם ברית ועם כל ישראל שנאמר ...
השמינית שאין עוד בכי ויללה בעולם שנאמר...
התשיעית אין עוד מות בעולם שנאמר ...
העשירית שאין עוד לא אנחה לא אנקה ולא יגון אלא הכל שמחים שנאמר (ישעיהו לה) ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה. "

3) 4)עשרה לבושים שלובש הקב"ה כנגד 10 פעמים שעם ישראל נקראים כלה והקב"ה נקרא חתן
כפי שמובא במדרש בפסיקתא דרב כהנא

בעשרה מקומות נקראו ישר' כלה, שש על ידי שלמה, ושלש על ידי ישעיה, ואחת על ידי ירמיה. ......
וכנגדן לבש הקב"ה עשרה לבושין. ביום ביריתו של עולם, הלבוש הראשון שלבש הקב"ה של הוד והדר היה, שנ' הוד והדר לבשת "וכ"ו....."