סוכה ולולב - ושאר מצוות -- שובע שמחות בטעם ודעת / ראובן הכהן אוריה
לכתחילה יש להדר וליטול ארבעת המינים בסוכה קודם לתפילה . למה ?
למה מנענים בלולב לארבע רוחות ? ולמה עושים זאת בהלל ?
ובכלל למה הלל שלם בסוכות בעוד פסח חצי הלל? ולמה לאחר מכן ארבע מינים מסבבים בהושע נא ?
ובכלל למה ארבע מינים ?
האם יש להסתפק במאמר חז"ל השגור בפי העם לאחד שוב את ארבע הבנים?
מה בכלל עניינו של איחוד זה בסוכות והלא כל השנה יפה הוא?
ומדוע זוקפים במקדש ערבות על המזבח ? ומצוות ערבה איך הגיעה ועל מה ?
ו"שמחת בחגיך " ולשמחה זו מה עושה? מפני מה זכה החג לשמחה יתירה שבכל יום שואבים שמחה במקדש ובמקדשי המעט. ?
השמחה על שאיבת המים באה לשם ניסוכם על המזבח גם כאן למה ? ולמה השמחה ההמונית בשירה ובריקוד ובאור גדול דווקא סביב לשואבה ?
לא נזניח את הסוכה עצמה , אשר אף עליה יש לישאול מפני מה יושבים בה ?
מה הטעם "כי בסוכות הושבתי" כדי לפרנס חג שלם של שבעה ושמונה ימים ?
אם מאורע היסטורי- ניסי יש כאן מדוע הוא בא יחד עם קביעת החג ולא שידענוהו קודם ?
האם לולב ומיניו מצווה אחת מקרית בחג הסוכות או שמא כרוך הוא יחד באותן מקורות של טעם ולאותה תכלית ?
מוזר אבל בהחלט השתלט הטעם הסימבולי המאחד של הלולב על הטעם המקורי הנסתר . ההחמצה גדולה שבעתיים שכן מה מכוונים בניענועים האם לפגיעה בליבו של השטן ? האם לניצוח וליד הרמה של היוצאים מימי הדין ? האם לקביעה הפשוטה שסתם כך המינים הללו משמחים לב רואיהם?
צאו ובדקו ושאלו – ראו מה יעלה מחקרכם .
ועתה גישושנו:
כבר נתחדש אצל דורשי פשט המקראות – כי פרשת אמור אומרת שני חגים הם:
א. חג הסוכות החל החמישה עשר יום לחודש השביעי
ב. חג האסיף – החל אף הוא בחמשה עשר יום לחודש השביעי. החג האחד – סוכות והוא חד היסטורי לאומי ואילו השני הנו חג חקלאי – עונתי.
האסיף ב"צאת השנה " או ב"תקופת השנה" הוא סוף השנה החקלאית ואף תחילתו. הוא מסיים שלוש רגלים חקלאיים :אביב, קציר , אסיף . וכשם שלכל חג חקלאי יש את מצוותו באביב מנחת העומר , בקציר ביכורי שתי הלחם כך גם באסיף יש את מצוות ארבעת המינים . וכשם שבכל חג חקלאי המצווה היא הקרבה לפני ה' אף כאן המצווה ושמחתם לפני ה' – ביאה למקדש עם ארבעה המינים .
וכשם שבאביב ובקציר הבאת המנחה עומר שעורים , והקרבת לחם מקציר חיטים הם לאות תודה ומשאלה להמשך הברכה להצלחה כך גם ארבעת מיננו ביטוי הם ואות לתודות האסיף ותחילה למשאלת השנה החדשה . אלא ששמחת האסיף עולה על שאר השמחות כי היא סוף התהליך החקלאי והיא שיא השמחה הטבעית הפורצת בצאת השנה ועל כן נאמרו בה שלוש שמחות ושמחת החג הזו צריכה להיות ליפני ה' בארבע המינים .
אם שמחים עושים זאת ליפני ה'.
כי הוא הסיבה לשמחה הזו ולו נאה להכיר תודה . במיוחד אם רוצים שנה מוצלחת נוספת אזי יש לבקש כאן ועכשיו על המים שממילא נידונים ב"חג" עליו. מיותר להזכיר כי הגשם בא"י הוא ביטוי להשגחת ה' והוא האמצעי המתנה את החיים המוסריים והחברתיים בארץ .
ישאל השואל : עומר שעורים באביב מובן, חלות חיטים בקציר די ברור אבל, לולב ואתרוג הדס וערבה מה להם ולאסיף ?
ובכן ראוי כי באסיף תהיה נציגות נבחרת של הכל- כל הצומח שנאסף . כיצד ? מחלקים את עולם הצומח לקטגוריות. ואיזו חלוקה תהיה הכללית והבסיסית ביותר ?! הווה אומר החלוקה לארבע . ארבע מצבים של הצומח : א. טעם וריח . ב. טעם בלבד ג. ריח בלבד ד. לא טעם ולא ריח . אז הנה תחילה יש לנו נציגות ארבע של הצומח שנאסף ועכשיו אפשר ליצור אליגוריות לטיפוסי האדם ולנציגות החברה בישראל.
למה אתרוג הוא זה שיש בו טעם וריח ולא התאנה , למה הלולב הוא בעל הטעם ללא הריח ולא הרימון. ושלמה באמרו "ארבעה לא ידעתים " (משלי ל: יח) אילו ארבעה מינין שביקש לעמוד עליהן "פרי עץ הדר" מי יאמר שהוא אתרוג , כל האילנות עושין פירות הדר. "כפות תמרים " התורה אמרה טול שתי כפת תמרים להלל בהן והוא אינו נוטל אלא לולב ליבה שלתמרה , "וענף עץ עבות" מי יאמר שהוא הדס , הרי הוא אומר במקום אחר "צאו ההר והביאו עלי עץ זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות" (נחמיה ח:טו' ), "וערבי נחל" כל האילנות גדילין במים ... ומי פירש להן לישראל ארבעת מינין הללו שהן אתרוג,לולב, הדס, וערבה, חכמים , שנאמר " והמה חכמים מחוכמים " (משלי ל: כד') (ויקרא רבה ל: טו' ).
חכמינו ניסו לפרנס את תיאורי הפסוקים על מנת להלום את המינים . כגון "ענף עץ עבות " – עץ שענפיו חופין את רובו ועולה כמין קליעה (ירושלמי סוכה ג:ב ) וכו' ...
וכאן צריך לומר כי מעבר להלכה למשה מסיני שאלה הם הדרים על המים אפשר עוד לראות בם סמלים לאברי האדם בהם ישמש את קונו: האתרוג דומה לליבו , הלולב – שדרת גוו, ההדסים – עיניו והערבה – שפתיו. ועוד שאר דרושים שדרשו מארבעת המינים למלא אחר פליאת קביעתם .
מה אם כן עושים עם ארבע המינים ? מודים ומהללים את ריבון העולמים על ברכת האסיף. ונכון לעשות זאת בהלל השלם כל שבעת ימי החג. הלל השלם ששמחתנו באסיף שלימה שלא כמו בפסח שהוא ראשית בצבוץ התבואה .
מנענעים בלולב לארבע רוחות ולגובה ולעומק והנענוע הוא כעין התנופה לפני ה' של הביכורים .
התנופה היא מסירה לגבוה . הכל שלך ומידך קיבלנו כל . מודים אנחנו לך!
וכיוון שכך לא ניתן לתחושת הכוח להעצים את ידי מניפה . תודעת הרוח הזו היא כחץ בעיני השטן ולכן גם הוא בדימויים של נענועי הלולב.
השמחה עפ"י המוצע עד כה הוא תוצרו של האסיף הזוכה להעצמה בהכללת ה' בתוכה "ושמחתם לפני ה'". כך שמחת האסיף המורמת לגבוה אינה יורדת לפסים דיוניסיים של הוללות בגרנות וביקבים .
והסוכות מה איתן ? מה מקומן במערך הזה ? האם הן נצמדות או שמא משולבות בו ?
הסוכות נאבקות ראשית על השאלה מה משמש כסיבה למסיבה? מה ראוי להקבע כחג ? מה אמור להיהפך לציון דרך בתודעת הזיכרון הקולקטיבי של הדורות ? האם נס גדול או שמא דבר מה אחר ?
האינסטיקט הראשוני אומר מיד נס – ממש כדברי ר' אליעזר . או אז באותה אבחה עולה השאלה על איזה נס בדיוק מדובר פה ? נס גדול כל כך שאינו ראוי לציון אבל ראוי להיקבע כמצווה וכזיכרון .
נס גדול יותר מקריעת ים סוף , מירידת המן והשליו, ממלחמת עמלק וכדו' . מהו הנס הגדול המסתתר תחת המעטה " כי בסוכות הושבתי את בנ"י ..." ואם בענני כבוד עסקינן היאך מצווה בפשט התורה נקבעת על מה שמובא במדרשה? ועוד מה ראו העננים לזכות בכבוד הגדול יותר מכבודו של מעמד סיני שלא זכה למצוות חג או המן והשליו מי הסלע שהיו משיאי הכוח הניסי במדבר ? תמיהות הללו בדיוק מובילות את רבינו עקיבא בן יוסף לדעה "סוכות ממש עשו להם " ממש כמו ש"עוגות מצות אפו להם " . מעשה טריוויאלי וחולי של צורך קיומי הופך למצוות חג בן שבעת ימים ? וכיצד יגן ר"ע על כך . הלא דברים נוספים ככיבוס שמלות וכדומה היו במדבר ולהם לא זכר ולא זיכרון. אם בארה של מרים לא זכה כיצד זכתה הסוכה ?
לר"ע הסוכה כמו המצה הן עדויות למצב עוני חסר כל ותלותי שבו היו בנ"י במצרים ובמדבר.
נדודי המדבר היו חיי תלות מוחלטת שהובטחו על ידי אלוקים אם באמצעות ענני כבוד ואם בהשגחה המשמרת למרות מצב הארעיות והאי וודאות . זכרון חיי הנדודים הללו מסומל ביותר בסוכת הארעי כמו שחיי העבדות במצריים מסומלים ביותר על ידי המצה . ואת אלה קובעים לזכרון בספר שיהיו בתודעת העבר של העם בהיותו יושב בטח בארצו.
הדאגה הגדולה ביותר של התורה בתקופת המדבר היא החשש מפני עם שמשמין מארצו ומתגאה עליה. אלוקים מבקש לעטוף את בניו במעטפת גן מעדן המספק את בטחונם של בניו , את כל צרכיהם ומבוקשם . מינה וביה כמו בגן עדן הוא חושש מהכוח המשחית של הבטחת הצרכים .
מה אם כן יהיה המנגנון המשמר והמעדן של הכוח. ?
הרבה עושה התורה לשמירת האיזון בין מעדנות לעדינות . הנה למשל שבת ושמיטה ויובל , מעשרות ומתנות עניים , מצוות התלויות בקרקע וכדו' בעיקר היא פועלת בחגים ובשני ראשים .
בראש האחר – היא קובעת חגים בזמניהם של החגים החקלאיים אשר ממילא נחוגים ע"י עם הארץ.
כך לא נמצא חגים בחורף . ומשום כך חג החגים יהיה באסיף .
בכל חג השמחה והדאגה צריכות שיהיו מופנות לסיבת הסיבות . על מנת לכונן את ההכרה כי לא כוחי ועוצם ידי עשו את החיל הזה . ואולם , כיצד מתפתחת הכרה כזו ? כאן בא הראש השני והוא חג הזיכרון ההיסטורי – לאומי. בחג זה אנו מציינים את העבר החסר . את המצב ההעדר. את מצב האין שהיינו נתונים בו כעם בראשית הווייתנו בטרם בואנו ליש הטוב הזה שבו אנו נתונים כרגע באסיף.
הסוכה בחג הסוכות נועדה לפעור את הפער בין היש הממלא , המשמח, המרחיב והמבטיח לבין מצב הריק על מנת שנדע להכיר ולהעריך את המצמצם הפער . להכיר במי שהביאנו וגידלנו עד הלום.
עם הראש הזה אנו לוקחים ארבע מינים – נציגים ורצים לבית מקדשו להודות ולהלל . ידענו שלא כוחנו עשה את החייל שכן זכרנו את הדגה, את המצה ואת הסוכה בהם היינו נתונים לפני ראשית מטענו בארץ הזאת . וכשם שאז למדנו כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על מוצא פי ה' כן היום אף שיש לחם ובתים טובים מלאים זבי חלב ודבש אנו מכירים כי מוצא פי ה' הוא הוא הממציא כל זאת . וזאת ההכרה לא לשם ההתבטלות כתכלית לעצמה אלא לשם החברה הראויה. הרינו מותנים בה' על מנת שלא נהיה כוחניים , על מנת שלא יהיו חברינו מותנים ותלויים בנו . הרינו מותנים ותלויים בה' כך שלא נהיה כוחניים וככל הנראה גם יותר חברתיים ומוסריים.
הנה הסוכה באה ליישב את המרחק בינה לבין ארבע המינים . היא משולבת בחג האסיף כסיבה המסובבת את דחף הכרת הטובה ומתעלת את השמחה למעונה . משום כך רצוי ליטול את ארבע המינים בסוכה עצמה . לדעת רבי יהודה יש לסכך את הסוכה בארבעת מינים הללו.
ואם כך אנו עושים וכל זאת אנו פועלים בהווייתנו ובחברתנו יתן ה' את השנה הבאה אל פתחנו לגשמים בעיתם . זהו דין המים בחג. זהו שער המים . על כן לולבנו משמשים בהלל ובהושענות לדקירת ענני הגשם שיזובו מים . הושענות הן התחינות על המים בשנה הזאת . סובבים את מזבח ה'
עליו ניסכו גם מים בחג . ניסוך המים על מזבח האדמה שירבו מי תהום ויקראו לגלי הגשם לבוא. "תהום אל תהום קורא" .
"ניסוך המים כיצד צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגים היה ממלא מן השילוח ... עלה בכבש ... שני ספלים של כסף היו שם...ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין אחד מעובה ואחד דק כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת מערבי של מים מזרחי של יין ..." (משנה סוכה פרק ד' משנה ט').
הברטנורא במקום מבאר ": "כמין שני חוטמין דקין - חוטם אחד בספל אחד ונקב אחד בחוטמו. והכהן מערה בפי הספלים והנסכים מקלחים ויורדים דרך החוטמין על גג המזבח, ובמזבח היה נקב שבו היין והמים יורדין לשיתין של מזבח שהן חלולים ועמוקים מאד:
הגמרא בסוכה מלמדת אותנו שהשיתין מחוללים ויורדים עד לתהום. "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר +שיר השירים ז+ חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן. חמוקי ירכיך - אלו השיתין, כמו חלאים - שמחוללין ויורדין עד התהום...".
רש"י : "שיתין - חלל שתחת המזבח כנגד מקום הנסכים" (סוכה מ"ט, ע"א).
"נאמר הביאו עומר בפסח שתתברך לכם תבואה שבשדות , ונאמר הביאו ביכורים בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן, אף ניסוך המים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה " (ספרי במדבר קנ וכן תוספתא סוכה ג, יח) וכן דעת ר' עקיבא שמנענעין לולב ומיניו כדי לרצות על המים , כדי שיתברכו גשמי השנה בשדותיו.
ובכל יום ויום היו זוקפים בדי ערבה בצידי המזבח והיו הערבות מתייבשות והיה העם נחמץ ליראות מה יעשה למי שאין מים בקרבו והיו מתעוררים בתחנונים לבקש בהושענות על המים "אנא ה' הושיעא נא". " מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא ,יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח . תקעו והריעו ותקעו . בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים "אנא ה' הושיעא נא אנא ה' הצליחה נא "...בשעת פטירתן מה הן אומרין ? "יופי לך מזבח יופי לך מזבח " (משנה סוכה פ"ד ה').
מצוות ערבה אף היא הייתה חביבה על המון העם עובדי האדמה שבאו במיוחד לקיימה . במקדש אמנם נהגה כל שבעה" מעשה וכבשו עליה בייתוסין אבנים גדולות מערב שבת , הכירו בהן עמי הארץ ובאו וגררום והוציאו מתחת אבנים בשבת לפי שאין בייתוסין מודין שחיבוט ערבה דוחה את השבת ."
שוב עמי הארץ פורצים למקדש ועומדים כנגד הבייתוסין על קיום מצוות ערבה היקרה בעיניהם כדי כך שפגעו בקדושת שבת . "מים מים העם צמא למים ופיקוח נפש של סגולת המים דוחה שבת .
ושאיבת המים ממימי השילוח נעשתה בעסק גדול ובשמחה גדולה . מפני מה ?
השמחה הביאה את פשוטי העם אל העזרה . השמחה הייתה על ניסוך המים שהכל זקוקים לו ובעיקר עם הארץ הוא העם שבשדות . השמחה על ניסוך המים שבו נצחו הפרושים את הצדוקים שלא הודו במצוותו בחג. ולהוציא מליבן של צדוקים שהיו כוהנים המנסכים על רגליהם עד שרגמום העם באתרוגיהם נקבע הדבר כפרושים שדעתם קרבה לדעת המון הארץ ושיהיה בעסק גדול כקציר העומר ממחרת שבת שלנו.
שמחת בית השואבה היא חגיגת ריקודים מסחררת ומפרקת , היא סוג של התפשטות ממחלצות הסמכות והכבוד, היא ביטול המחיצות בין המעמדות המובלת על ידי "חסידים ואנשי מעשה ".
כמדומה שהשמחה עברה מן הגורן והיקב אל המקדש- אל העזרה עזרת הנשים .והיו נשים שם . נשים רבות שהצריכו תיקון מחיצה והבדלה .
וכיצד זה קרה ? ומניין זה בא ? על כך יש לספר על עוד סוכה אחת . והיא סוכת ספר דברים . וסוכת נחמיה בדורו.
לא סוכת זיכרון של ימי מצוקה אדרבא סוכת שמחה . " חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך " כאן הסוכה היא מצוות האסיף . הכיצד ?
יבוא המשך הפסוק ויעיד " ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך " השמחה היא בהחלט על האסיף והסוכה נועדה לכנוס אליה – אל השמחה את החלשים והשוליים בחברה . שמחת האסיף אכן נעשית בגורן וביקב והיא נעשית ככל הנראה גם מפסולת הגורן והיקב. מאותה נציגות של האסיף המוכנס לאוצרות ולממגורות יש להוציא ולבנות את סוכת הארעי ההופכת להיות לחופת השמחה של האסיף. כך הורה נחמיה לעולי בית שני: ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות ככתוב ... וגו/
ומכיוון שאי אפשר לה לשמחה שלא תכלול את אלה שביום יום נעדרי שמחה הם על כן יש לבנות סוכות . ראויים כולם להיות בסוכתך- ובשמחתך. אלוקים מעניק לך כדי שתשמש צינור להעניק לזולתך.
וע"כ יאמר הרמב"ם שאין שמחה אלא בשמחת אחרים .
אי אפשר להימלט מכך שחג הסוכות מופיע לאחר ימי ההתכווצות וההתנקות שבין כסה לעשור .
ימים שבהם הכהן לבדו ניגש אל קודש הקודשים לנקות ולטהר את המקדש מטומאות ישראל. והנה עתה נפתח ביתו של הקב"ה לכל העם .
"אמר ר' אלעזר בר מריום למה עושים אנו סוכה אחר יום הכיפורים , לומר לך שכן את מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי עולם וביום הכיפורים הוא חותם את הדין , שמא יצא דינם של ישראל לגלות , ועל ידי כן הן עושין סוכה וגולין מבתיהם לסוכה " (םסיקתא דרב כהנא פרשה אחרת עמ' 458-457)
סוכה נוספת יש והיא סוכה שלאחר ימי הדין והרחמים . כשם שיש לולב לאחר ימים אלו. אם כיבסנו עצמנו מכתמי חטאי השנה שהצטברו במקדש ובנו הרי אנו נפנים עתה כזכים שיופיעו עננים בשמינו . כאותם ענני כבוד של ר' אליעזר ששבו וחזרו לאחר מחילת העגל . ענני הכבוד הללו עוטפים אותנו כחופה בצילה דמהמינותא . אנו בעננו של הקב"ה הסוכה עלינו. והנה עבודה עיקרית של יוה"כ היא כניסת הכהן הגדול לבית קודשי הקודשים - כי בענן אראה על הכפורת . ענן ה' חופה ועוטף את הכה"ג נציג העם להתאחדות והתכללות ובזאת הכפרה שלימה ושם היא ברכתו של הכה"ג על הגשמים .
אמת מה נהדר כה"ג בצאתו מבית קודשי הקודשים כדי שאנו מיד לאחר צאתו נלך לבתינו בחמשה עשר בו ונקים מעין מקדש ונכנסבו ככה"ג ונתעטף בענן הכפורת הסוכה מעל ראשינו . בזוכנו את ענני הכבוד וענן הקטורת וענן גן עדן . ואיזהו שבגן עדן הווה אומר "ואד יעלה מן הארץ להשקות את כל פני האדמה " מכאן דרש ר"ל שהסכך צריך שיהיה מדבר שגידולו מן הארץ ומנותק ממנו .
"זה הכלל כל דבר שמקבל טומאה כו'. מנא הני מילי? אמר ריש לקיש: אמר קרא +בראשית ב+ ואד יעלה מן הארץ, מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ - אף סוכה דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ.
רש"י : "ואד יעלה מן הארץ - שמע מינה עננים גידולי קרקע נינהו, וסוכה מעננים ילפינן, שהרי זכר לענני כבוד הוא, כדכתיב /ויקרא כג/ כי בסוכות הושבתי ומתרגמינן: ארי במטלות ענניי". (סוכה י"א, ע"ב).
האד הזה יעלה מעל ראשינו והוא הסיבה להשקיית גינותינו השנה . "א-ד" דרש בני א' שמתפצל לארבע מצוות סוכה אחת שיוצאים ממנה ארבע מינים , מי תהום שיוצאים מאבן השתיה האחת וממנה ארבע נהרות . ובל נשכח שמקום ענן הקטורת בקודש הקודשים היה אבן השתיה ממנה יוצאים ומושתתים כל המים והימות שבעולם .
"... והראהו (הקב"ה ליונה במעי הדגה ) שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם, שנאמר סוף חבוש לראשי...והראהו עמודי ארץ במכונה, שנאמר הארץ בריחיה בעדי לעולם...וראה שם אבן שתיה קבועה בתהומות..." (פרקי דרבי אליעזר פרק ט').
ועל כן יאמר אותו ר' עקיבא שלעיל : נוטלים לולב אחד , הדס אחד , ערבה אחת ואתרוג אחד - בדיוק ארבע כי למעשה נוטלים שם אחד שם ה' אחד בארבע מינים וארבע יחידות כי שם הוי'- ה בוא שם בן ארבע אותיות . ונטילת שם ה' בסוכה שהיא מלכות - נקבית עוטפת עטיפה רחמית מכפרת ומכסה היא למעשה איחוד וזיווג של קוב"ה ושכינתיה . תרצו תפארת ומלכות .
הלולה קשת -אות הברית - ס' יסוד - צדיק - עם השכינה - הלבנה וכוכביה. וכך מתקיים שמאלו תחת ראשי וימנו תחבקני. כאותו איחוד שבו עולי רגלים שבאו ליראות ולראות מצאו את הכרובין מעורים באהבת הקב"ה וישראל - לאחר יום הכיפורים .
משום כך ערך שלמה את חנוכת המקדש בצמידות לחג הסוכות . כי הסוכות הן המשך לבית המקדש ולאחר חורבנו גם תחליף לו ." אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל (מלכים א' ח' , יב ) " ויהי בצאת הכהנים מן הקודש והענן מלא את בית ה' .: ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפי הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה' " (שם שם י-יא) בענן , וירד ה' בענן , כי בענן אראה , ענן הכבוד הסוכה בסוכה .
ולא עוד אלא שהגויים הקרואים לעלול למקדש בחג הסוכות הוא זמן נכון למכנה המשותף הבסיסי עימם - שכל העולם צריך למים ועטוף במים . ולכן חג הסוכות הוא חג 70 הפרים לשלום העולם על בסיס מים . ושלמה מלך שהשלום שלו , ידגיש את תפילת הנוכרי " וגם אל הנוכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך " ותפילת הגשם בהיעצר השמים ולא יהיה מטר וגו'
ואשר על כן רעה היא חאת האומה שאינה באה בכלל העמים למכנה המשותףהאנושי הבסיסי למקדש בירושלים לחג הסוכות .
"וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְקֹוָק צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְקֹוָק צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְקֹוָק אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת" (זכריה י"ד, ט"ז-יח).
רש"י : "(יז) הגשם - גשמים ממש להצמיח פירות ארצם ומה ראה לגזור עליהם עצירת גשמים לפי שמצות החג על הגשמים הם ארבעת מינים שבלולב וניסוך המים לרצות על המים על שהחג זמן גשמי שנה הוא ואלו המפקפקין בחג הסוכות לא עליהם יהיה הגשם ...".
(יח) ואם משפחת מצרים לא תעלה - והן אין צריכים לגשמים שנילוס עולה ומשקה אותם: ולא עליהם - תהיה הגשם שלהם כלומר לא ישקה אותם נילוס וכן תרגום יונתן לא עליהון יסק נילוס.
וגם מהאד למדנו ששני אלה יחד הנם בבואה ותחליף לגן העדן ששם היה ערש האדם ואחמו הראשון ומשם נבעט החוצה יען בפגם בחטא עץ הדעת שהיה אתרוג.
כביכול בסוכות עושה התורה הכל להשיבנו בארץ ישראל לתודעת גן עדן שהכל מלא סביבנו ורק דבר אחד ה' מבקש - תודעת תלות , להכיר האמת כי ממך הכל . "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, י'-י"ב).
אם כך יוזרם שפע רב מכל העולמות ואם חלילה לא יקויים הדבר ונתפתה לכוחי , ל"אני אמלוך " מדעת עצמי ומכוח תבונתי , או אז הסוכה עצמה גלות היא , גלות השכינה וגלות ישראל מארצם . כי תיכף לכך מלחמת קין והבל על השפע עצמו ועל הניכוס הכוחני ומזה המשטמה והקנאה והרשעות המוסרית -האנושית .
ועל כך הרחמן הוא יקים לנו סוכת דוד הנופלת . כי ישראל בגלותם היא סוכה נופלת , שבנו אל מדבר העמים ונדודנו כימי ארבעים במדבר \ וארעיותנו ותלותנו בבית זמני ממנו נודדים ממקום למקום ללא בית מבטחים . אם לא נענה בלולב ומיניו ובסוכה ארעית בזמן השפע על מנת להכיר בענוותנותנו , בפליאת עולמנו , בשבריריותנו, אם לא נתמלא רחמים מרחם הסוכה עלינו ועל זולתנו, כי אין לנו משלנו מאום או אז נבעט וניבעט כאומות העולם - מגן העדן שהיה מזומן לנו .
ובכל שנה נתנת ההזדמנות לחזור לראשית, למקור, בראש השנה החקלאי ראש השנה - כיפור - סוכות - ולסות לשהות בגן העדן ההוא שמא אפשר להמשיכו כמה שיותר על פני כל השנה כולה .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה